נובמבר 2001

ארה"ב - רשמי ביקור

אז זהו זה, אני כבר כאן. ואני מתכוונת לכתוב מגילה בהמשכים ולפי פרקים. זאת אני עושה כל עוד אני בג'ט לג, ולישון הרבה אני עוד לא יכולה, אז אני מנצלת את ההזדמנות לפחות לכתוב דברים במחשב, זה אולי גם יעזור לי להתאפס ולשוב לעצמי.

אז ככה, החלטתי לכתוב את הדברים לפי נושאים.

לפני שבכלל אכתוב את הדברים, ברצוני לציין דבר מאוד חשוב.

הכי חשוב בחיים שיהיה לאדם תחושת בית, ואז לא משנה היכן הוא חי, ואיפה הוא נמצא. כי את תחושת הבית הוא לוקח עימו לכלכ מקום ואז הוא מסתגל לכל מצב ולכל אפשרות. כי בכל מקום איפה שהוא לא יהיה על כדור הארץ, הוא ירגיש בבית. נכון שיש דברים חיוביים יותר וגם ההיפך בכל מקום ובכל מצב, ולהגיד, אני כאן או שם מפני ש.... זה כבר לא עקרוני.

מתוך גישה זו ברצוני לתאר את הדברים.

ועכשיו אגש למלאכה.

ארה"ב שאחרי ה-11.9

על כך כתבתי במכתבים קודמים, ועל כך אביא קישורים בקרוב.

סיפרו לי שזוהי לא אותה ארה"ב. בשבועיים הראשונים האנשים היו הלומי צער וכאב. בשבועיים הראשונים הם לא ידעו כיצד להתצמודד עם צערם. ליד בתים רבים הדליקו נרות עם פרחים וכמובן שדגל ארה"ב הונף בכל מקום. גם מי שהיה צריך לשמוח עשה זאת מתוך התנצלות רבה.

למשל אפילו בבר מצוה שביקרתי, נתנו מקום לצער, ודיברו על מה שקרה. אפילו בבר או בדיסקוטק, מצאו לנכון לשיר את ההמנון.

ההגעה שלי לארה"ב

הנושא של ביטחון עלה לראש סדר העדיפויות. שלא לדבר על הביטחון בשדה התעופה. מעניין שאני הייתי מהראשונים שהנתסייתי בזאת על בשרי מאחר ואני הייתי הראשונים מאלו שהגיעו לארה"ב כאשר שדות התעופה עוד היו סגורים.

אז ככה. זה התחיל בשוויץ, לפני שעלינו למטוס, לאחר שלושה ימים של תקיעות בציריך. להזכיר לכם בחרתי לטוס בדיוק ב-11.9, ומעניין שזה היה התאריך היחיד שעדיין היה פנוי, כלומר, הכי מאחור לפני ראש השנה. לא היה מקום בשום חברה ובאף טיסה מאוחר יותר. בלית ברירה לקחתי תאריך זה אשר יצא כשבוע לפני ראש השנה!

בקיצור, על תלאותי כתבתי בפרוטרוט במקום אחר, אנחנו באים ב-14.9 לשדה התעופה, עוברים את הסקנרים הרגילים של ביטחון, ואז כאשר השוויצים שומעים שפנינו מודעות לארה"ב, הם אומרים שנזוז הצידה ואז מבצעים חיפוש ממש יסודי בתיקים שלנו.

שאלו אותי אם יש לי סכינים או מספרים ואני אומרת שלא, אבל אז הסקנר שלהם מגלה, מספרים קטנות, בתוך גליל השרוך שלקחתי עבור התכשיטים, משהו ב-4 שקלים שלא חותך אפילו נייר, ואני מוותרת להם, ומשאירה זאת ברשותם.

ואז כאשר אני יושבת במטוס ומביטה החוצה, אני רואה שהוא מוקף במשוריינים ומכוניות משטרה.

בקיצור נוסעים, ומגיעים לשיקגו, לשדה הבינלואמי, וכמובן שהכל ריק לחלוטין ואנו הטיסה הבינלואמית היחידה אשר הגיעה! צוות שלם של שוטרים ופקידים משועממים עט עלינו!

לי נוצרה בעיה. מה לעשות ותיקי היו מלאים למכביר בתכשיטים, וכל מיני חמשות שלקחתי על מנת למכור! מה אספר להם, שהכל מתנות לחברים?

בקיצור, בתיקי היה גם אוכל שקניתי עוד בציריך, ואני מחליטה לא לזרוק אותו, למרות שאני יודעת שאין להכניס פירות וירקות לארה"ב.

עוד במטוס כאשר נותנים לנו למלא טופס מכס, יש שם סעיף, "האם את נושא פירות וירקות"? סעיף זה אני מותירה ריק.

בשדה התעופה, כאשר לוקחים ממני את הטופס, אני מציעה על כך שלא מלאתי את סעיף הפירות והירקות משום שיש לי קצת.

ואז הפקיד מפנה אותי למסלול הירוק!

לא הבנתם, המסלול הירוק זה מלשון "ירקות". בקיצור, עומדים שם 4 פקידים של משרד החקלאות, אשר בטח עוד לא עשו את היומית שלהם, ואני ניגשת ואורמת שיש לי אוכל בתיק.

אחד מהם, תופס את התיק שלי, ומבקש ממני לזוז הצידה, וככה כולם עומדים וצופים במחזה.

הוא שולף משם גבינה שוויצרית ושם על השולחן, ואחר כך באים הבאגטים, הזיתים והקרקרים. ואז כמוצא שלל רב, הוא צועק בהתלהבות, "הנה מלפפון", ושולף מלפפון אירופאי כזה, ארוך ושמן בגודל של נקניק, והוא מה זה מבסוט מעצמו. ואחר כך מגיע תור העגבניות והתפוחים. הם מתנצלים שזה החוק, ואני ועשה תנועת ביטול ביד, וממשיכה הלאה.

אני באה לדוכן של אמריקן איירלינס, שחוטה מעייפות, ושם אומרים שלי שאין טיסה ללוס אנג'לס בערב, שכל הטיסות בוטלו חוץ מטיסה של 8 וחצי בערב, האחורנה ללוס אנג'לס והמטוס מלא.

שוב רוצים לשלוח אותי לבית מלון, ולי כבר אין סבלנות לכך. שוב להיסחב עם כל המטען למלון ולמחרת בחזרה, מבחינתי, עדיף לגמור עם זה ודי.

בקיצור, ניגש אלי בחור מאוד נחמד, ואני מפסרת לו שאני פליטת ה-11.9 ושהבטיחו לי אפשרות של מקום, והוא ניגש וצ'יק צ'ק מסדר לי טיסה ללוס אנג'לס. בדרך אני מקטרת שלא נתנו לי ארוחה צמחונית ולקחו לי את האוכל, ואז בלי בעיות הוא מוציא שוברים על סך 40 דולר לי ולבני שנלך ונאכל בחינם על חשבון החברה!

בזה לאמריקאים אין תחליף, ברצון שלהם לרצות את כל הלקוחות שלהם! כל הכבוד, וכנראה שהיחס שקיבלתי בציריך, היה דבר יוצא דופן!

בקיצור ולעניין, לאחר ארוחה כיד המלך ל-2, ו20 דולר הספיקו, עלינו (אני ובני) על הטיסה ללוס אנג'לס, וגם הפעם היתה זו טיסה שהיתה תקועה 4 ימים בשיקגו, כך שיצא לי להיות "חוד החנית", הפותחת את שדות התעופה לתנועה מחודשת!!!

רק שתבינו, כאשר שאלתי את הדיילות איך זה שהמטוס ריק למחצה, למרות שאמרו לי שהוא מלא לחלוטין, היא אמרה לי, שכל המקומות הוזמנו והאנשים לא הופיעו!

שדות תעופה ענקיים וריקים

שדות תעופה הם כמו ערים גדולות! זה לא יתואר. בשיקגו אתה נוסע ממקום למקום ברכבת מקומית. זה מסדרונות עצומים, מסועים, מדריגות נעות, ומרחבים. בלוס אנג'לס בפתח שדה התעופה ישנו מבנה אשר נראה כמו חללית. כל שדה והארכיטקטורה שלו.

כיום השדות מיותמים מאנשים ותפוסתם 10 אחוז בלבד. לשדה בלוס אנג'לס לא ניתן להגיע ברכב פרטי. את הרכב צריכים להשאיר במגרש חניה במרחק של כמה ק"מ מן המקום. אחר כך צריך לקחת אוטובוס בתוך מגרש החניה עצמו עד לפתח!!! תדמיינו לעצכם את הגודל של מגרשי חנייה אלו. ואז מפתח מגרש החנייה אוטובוס לפתח שדה התעופה!

לפניכם 2 תמונות מקסימות מהחלק החדיש של שדה התעופה בלוס-אנג'לס, היכל שיש מיותם! מראה מקסים!

הביטחון

עכישו אחרי ה-11.9 הכל השתנה בארה"ב. בין לילה הם הקימו מערכת ביטחון למופת אבל עם הרבה סדקים וחורים. בכניסה לכל אתרי התיירות יש סקנרים, מחפשים בחפצים וכו'.

מצד שני, עדיין אין שמירה בקניונים, בבתי קולנוע, בבתי עסק גדולים וכו'. אין שום בעיה להיכנס לחניון של קניון, עם מכונים מלאה חומר נפץ, ולעשות שם בום גדול, ואז "הלך על ארה"ב", מבחינת קניות, כפי שהלך עליה מבחינת טיסות.

על פעם שהם נאלצו וחטט בתיקי המבורדקים, הם התנצלו על כך אבל כשאמרתי להם, "אין דבר אני יזראלי", מיד אורו פניהם וראיתי הקלה. אפילו נתנו לי לעבור בלי חיפוש יתר!

הרגשתי שאנו הישראלים נערצים כעת על הביטחון יתר שלהם.

כאשר הייתי בעולם המים בסן-דיאגו, החלטתי להעמיד את המערת הבטחונית שלהם למבחן. אני נכנסת עם תיק על הכתף, אבל מתחתי אני גוררת עימי עגלה עם תיק ענקי נוסף, שלא בא לי שיחטטו בו, ואת התיק אני גוררת מתחת לשולחן שלהם, והם לא שמים לב.

הם בודקים, אומרים לי "טנקיו", ונותנים לי לעבור! רק בערב כשיצאתי, אני ניגשת אל שולחן הבודקים, ובנימה של גאווה לאומית, אני שואלת, "מי כאן האחראי על 'הסקיוריטי'?

"אני", עונה לי גבר בעל הופעה ותקיפות. "תשמע", אני אומרת לו, "הסקיוריטי שלכם לא שווה, אתה רואה את העגלה עם התיק הזה, גלגלתי את זה פנימה בלי שום בעיות!"

הוא מסתכל עלי נבוך, ומיד שואל אותי: "אר יו יזראלי". אני אומרת לו שאכן אני מישראל, ואז הוא אומר שהוא מבין למה אני כל כך ערה לביטחון ותודה רבה לי והוא יקח זאת לתשומת ליבו!

בשדה התעופה בלוס אנג'לס בדרך לישראל, הם מתחילים לחפש בצורה מצעבנת. הם מחפשים את כולם, אבל אין בעיות. אני מחליטה לעשות את אותו תרגיל, כדי להוכיח להם שהם דפוקים בביקורת שלהם. ושוב אני מסיעה את העגלה מתחת לשולחן. ושוב הבחורה מסיימת לבדוק את כל חפצי. היא אפילו פותחת את קופסת קלפי הטארוט ושואלת אותי מה זה!

אני מתחילה ללכת, אבל הבן שלי, שפחד אומר, "ומה עם התיק הזה", ומצביע על העגלה שלי. ואז קצין הביטחון שעמד לידה שואל אותה, "בדקת את התיק הזה?". והיא אומרת לו במבוכה שכן, ואני מחייכת וממשיכה לדרכי לעליה למטוס.

נראה לי שאם היתה אומרת שלא בדקה את התיק שלי, היתה מאבדת את מקום העבודה שלה!

לדעתי הם מחפשים יותר מדי, וזה מעייף, ובכך יש סכנה שהם מאבדים את העירנות שלהם!

אני מוצאת שכאן בארץ, השומרים פיתחו כבר טביעת עין, והם יודעים איפה לחפש יותר, והיכן להרפות!

כאשר הגעתי לתחנה המרכזית של האוטבוסים בלוס אנג'לס, נדהמתי לראות, תיקים מתחת לספסל ואנשים הולכים לטייל. כאשר הערתי לקצין הביטחון, הוא אמר לי שאין חוק שמחייב לשים עין על התיקים, והם מבקשים בנימוס כל הזמן, וזה לא עוזר, ושהוא מודע לזה, אבל אין מה לעשות. לדעתי צריך להרים יום אחד תיק כזה, על ידי רובוט משטרתי ולספר על זה בחדשות, ואז זה אולי יחנך.

המטוסים

טסים כיום חצי ריקים ואפילו פחות, כאשר אלה שטסים נחשבים לפרטריוטים לאומיים. חברות הטיסה על הפנים, ולכן ראיתי גם פרסומת מהסוג: "We keep America flying", ואז מציעים שם טיסות החל ממחירים של 25 דולר ועד 150 דולר לטיסה פנימית.

ללאס וגאס קיבלתי מחיר של 90 דולר בהלוך וחזור ממלוס אנג'לס לוגאס, וזה עוד מחיר גבוה יחסית!

כשאני יורדת מהטיסה, אני מברכת את הדיילות ואת הצוות במילים: "אני מקווה שבקרוב יהיה לכם מלא!" והן מה זה מחייכות למשמע הברכה שלי! על הפנים שלהם אני קוראת גם את החרדה האישית שלהן מן המצב- הסכנה שהן יפסידו את מקום העבודה.

אחד גם אמר לי שהמחירים האלה, בקושי מכסים את הדלק, אבל הם חייבים להמשיך ולטוס!

איך זה לטוס

קיבלתי מנה גדושה של מה זה לטוס. להחליף 3 מטוסים, ולהיות כ-18 שעות באוויר, זה פשוט נמאס. זה קשה, מלחיץ, הרגליים מתנפחות כי כל המלחים יורדים לרגליים.

אומנם נותנים סרטים ומזיקה,ש אבל איכות הקול ירודה מאוד, והמוזיקה לא מגוונת. קשה להעביר את הזמן, למרות שהדיילות משאוד משתדלות, וכל הזמן משקות, מציעות כיבוד, מפיות לנגב את הפנים וארוחות.

אבל כאשר יום בהיר, כפיש היה לנו, ניתן להעביר את הזמן בהסתכלות על הנוף. כאשר באנו לארה"ב טסנו מעל קנדה וגורינלנד. זה בלתי יתואר. עשרות אמים, קרח, נחלים, יערות, פסיפס שלם של הטבע, שיד אדם לא נגעה בו. אלפי ק"מ של איזורים בלתי מיושבים, טבע פראי ראשוני מעת הבריאה, וזה בלתי יתואר.

גם הטיסה בחזרה לוותה במזג אוויר נהדר ומאחר מאחר וביום האחרון קניתי מצלמה דיגיטלית ברצוני להביא לכם מספר תמונות אשר הנצחתי ממעוף הציפור מגובה של מעל 10 ק"מ.

דבר מקסים ראשון זה העננים, אשר מקבלים צורה של תלת מימד ויוצרים צורות משלהם. להלן 2 תמונות של עניים כאשר השניה היא בעת הזריחה מעל ספרד סמוך לנחיתה.

כעת ברצוני להביא 2 תמונות נפלאות. המטוס מטיל צל על העננים ואז הצללית שלו הולכת ונוצרת כאשר היא מוקפת עיגול בצבעי הקשת בענן. אני ראיתי בכך סמל לכך שהמטוס מוגן. בתמונה הראשונה רואים את שבירת האור, ובתמונה השניה מופיעה כבר בצללית במלוא הדרה.

כעת ברצוני להביא 2 תמונות של שילוב יד האדם עם נוף פראי. בתמונה האחרונה למטה משמאל רואים את חוף פלורידה בדרך למשולש ברמודה. קרקעית הים ממש שקופה לרוחב של ק"מ רבים ורואים בה ממש גאיות, עמקים והרים. רואים מזה קצת בצילום. שימו לב לנופים אשר מתחת למים. זה ממש נראה קרקעית "יבשתית".

וכעת ברצוני להביא לסיום, תמונה מדהימה של נהר המיסיסיפי:

האוטובסים

יצא לי לנסוע רק פעם אחת באוטובוסים, וזה ממש היה פרוייקט. נסעתי מאיזור עולמנו של וולט דיסני, לעיר עצמה, לאיזור הוואלי, שזה איזור העמק בלוס-אנג'לס. כל נסיעה זה פרוייקט. לקח לי 3 שעות במקום שעה אחת. פשוט מאוד, לקנות כרטיס, זה כמו לקנות כרטיס למטוס. היא מדפיסה במחשב שמות, שואלת לתעודת זהות, אחר כך האוטובוס נוסע עם "קונקשנס", כמו בטיסה. כלומר, צריך להחליף אוטובוס באמצע, ולחכות שעות בתחנות. ככה זה היה אצלי. לנסוע חצי שעה, לחכות שעה וחצי ואז לנסוע עוד חצי שעה.

הנסיעות יקרות למדי, פי 2 במושגים של הארץ.

האוטובוסים הנוסעים למרחקים הם מפלצות רציניות! ארוכים, גבוהים ועם שירותים בסוף האוטבוס!

הנהג צריך לעשות הכל. הוא זסה שמעלה נוסעים בתחנה, במרחק מה מן האוטובוס, והוא גם אחראי להכניס ולהוציא את המטען.

אני חוששת האוטובסים די ריקים, ולכן אלה שנוסעים משלמים מחיר יקר, עבור המקומות הריקים, וגם התדירות שלהם אינה גבוהה.

רוב האנשים אינם נוסעים באוטובוסים, כי כל אחד מחזיק מכונית, אפילו דפוקה. לכן להרבה אין מושג אפילו מהם חברות האוטובוסים. בכל זאת כאשר מתקשרים למודיעין נענים בעין יפה ובנימוס רב, והיא מכניסה למחשב את נקודת המוצא ונקודת הסיום, ואז המחשב מוציא לה מסלול. זאת בתנאי שיש לה בדיוק את הפרבר שרוצים לנסוע אליו, אם לא היא תתעצבן, ותרצה פרבר ליד ולא בדיוק ידעתי, עד שלבסוף נתנה לי רשימה של כמעט כל מלסול האוטובוס ואני בחרתי אחר כך.

קשה לעשות הכללות, אבל תחנת האוטובוס של לוס אנג'לס, זה משהו די קטן, וצפוף מאוד. מלא ערב רב של אנשים מכל הסוגים. המון מקסיקנים, כושים, ריח של סיגריות ואלכוהול נודף שם מפיות האנשים, וגם הרבה תיירים כמובן, וכאלה החליטו לנסוע למרחקים באוטובוס ולא לנהוג.

לוס אנג'לס- כרך ענקי וכור היתוך עצום

לא אעמיס עליכם נתונים גיאורפיים ודמוגראפיים. לוס אנג'לס מורכבת מהמון ערים קטנות, שכונות כאלה. היא משתרעת על פני 80 ק"מ לאורך, שזה כמו לנסוע מחיפה להרצליה. אין לכם מושג כמה זה גדול! אין לה כל כך צביון של בנייה כמו לסן פרנסיסקו. ברובה היא נראיית כמו "מעברה ענקית", של מבנים חד קומתיים.

כמעט ולא רואים שם "אמריקאים גזעיים מקוריים". זה כור היתוך ענקי של מכסיקאיים, הודים, ישראליים, פרסיים, יפנים, סינים, ומה לא! בליל של פרצופים, שפות, מראות, וזה מעורר דווקא אווירה נחמדה.

רובם מדברים אנגלית רהוטה, כי המדינה נותנת קורסי אנגלית במחיר של דולר לקורס! חלקם הגדול כבר שנים ארוכות במקום.

מזג האוויר שם חם בצורה נוראית, משהו כמו בין באר שבע לאילת. יבש שם מאוד, ובגלל זה ניתן היה לסבול את החום, והיה ממש חם באמצע התקופה שהייתי שם. הטמפרוטורות עלו לדעתי, לבין 35 ל-40 מעלות. הבתים שם עשויים כולם מעץ, עם מילוי של גבס ונייר כזה דחוס בפנים מה שיוצר בידוד, וגם חום.

העץ זה על מנת שיפול בקלות ברעידות אדמה. בכל זאת הבתים צבועים יפה, ונראים מטופחים. יש תמרים ענקיים מיוחדים, אשר אין בארץ, אשר מתנשאים לגבהים עצומים. ליד כל בית יש שדא, פרחים, ובכלל המון ירק. למרותש אין שם הרבה גשם, קליפורניה הינה ארץ המבורכת במים, ולכן היא ירוקה.

בלילה, אין הרבה פנסי רחובות שמאירים את הדרך, לא ברחובות ולא בדרכים. ככה זה גם בגרמניה וכששאלתי את חברה שלי למה, היא אמרה לי שלא רוצים לפגוע בטבע. לכן זה די חשוך ללכת ברחובות, ואף אחד לא הולך, כולם נוסעים.

אין שם בעיות חנייה, כי לכל עסק יש את מקומות החנייה שלו. בכלל רגליים, זה לא משהו רלוונטי שם. עבור כל דבר שאתה רוצה לקנות, אתה צריך לנסוע קלומטרים, אם זה חלב, או עיתון, או אפילו ללכת לדואר או לבנק. וככה נוסעים ממקום למקום, הכל פרוש על פני מרחבים עצומים!

אני שלא יודעת לנהוג, הרגשתי שם קצת כמו נכה. פעמיים הלכתי לחנות בגדים וחזרתי ברגל בחושך, וזה היה מאוד מוזר, ואפילו די מפחיד. הלכתי מרחק של 20 דקות בהליכה מהירה!

העיר מחולקת למשבצות של כבישים מהירים כאלה, משהו בגודל של נתיבי איילון. אין סוף לכיבשים המהירים. בין המשבצות יש את הרחובות, ככה שלכל מקום שרוצים לנוסע, עולים על כביש מהיר, ויורדים במשבצת הרצוייה, וזה ממש יעיל ומהיר.

הרבה גרים בדירות שכורות כאשר השכירות למשהו סביר מרקיעה שחקים ומגיעה אפילו ל-1500 דולר לחודש. כאשר המשכורות לפעמים הם לא גבוהות. אסור להרים את שכר הדירה לפי החוק, רק באחוז מאוד מועט לשנה. בניינים שלמים של דירות, שייכים כמובן לבע בית אחד.

מישהי אמרה לי שלוס אנג'לס מזכירה לה את "המעברה של בת ים", למרות שהיא יותר משופצת, ושהיא באה לכאן, אבל זה ירידה ברמה. כי היא גרה בדירה שכורה ששם בעל הבית לא מכניס מזגן, אלא רק בסלון, ואז מתים מחום בחדרי השינה. שוב, זה מזג אוויר יבש, אחרת לא הייתי שורדת שם!

אבל היו לי ימים שהיה לי ממש קשה. ישבתי עם מגבת של קרח על המצח, והרטבתי עצמי במים וזה עזר רק לכמה דקות.

מרכז לוס אנג'לס בלילה

מרכזי העיר נקראים הדאון טאון, והרבה אמרו לי "היזהרי, את הרי לא רוצה להסתובב באיזור כזה בלילה". לא הבנתי למה הם מתכוונים, עד שעברנו שם באוטובוס. עיר רפאים, שהינה מרכז מסחרי הומה של חנויות ועסקים במשך היום. בלילה, לחלוטין עיר רפאים! חושך מצרים, אין תאורה, אין מסעדות ובתי קפה, אין אנשים ברחובות, אין כלום. להסתובב שם ברחוב, זה טירוף כנראה. זה לא כמו תל-אביב שגם עובדים בה וגם גרים בה, וגם מבלים בה בלילה!

הדולר והכסף

מטבע היסטורית שכל העולם נוהג לפיה. אבל הדולר מתבזבז במהרה. כי אצלם בדולר אחד זה לא מה שאתה יכול לעשות ב-4.3 שקלים, זה שווה אולי 2 ש' מבחינת כוח הקנייה.

עד מהרה האנרק לשך מתמלא ניירות, כי את שטר הדולר ההיסטורי הם לא יהפכו למטבע. פה ושם יש מכונות אשר מחזירות עודף במטבע של דולר, אבל זה כאמור לא נפוץ.

לא רק לדולר יש ערך, אלא גם לכל מטבע של סנט. אין לעגל מחירים! יעמדו עימך גם על הסנט האחרון. מה לעשות שהמספר 9 כל כך אהוב בכל העולם. מה לעשות שהפרסומאים עובדים לעינו במחירים כמו 9.99 דולר, ואם אתם חושבים שלא תקבלו את העודף שלכם, אתם טועים! תקבלו ועוד איך ותשלמו כשצריך אין הנחות!

חוץ מזה, המטבע הכי חשובה זה הרבע דולר- הקואטר: איתה עושים כביסה, מטלפנים כמובן ועוד שימושים במכונות שונות. כמו כן ערכה לא יסולה בפז בלאס-וגאס, כי בקווטרים אתה מאכיל את מכונות ההימור השודדות. אני מצאתי גם מכונות לעניים של 5 סנט, אבל על כך בהמשך.

ריקודים, ברים ואלכוהול

כאן היתה לי הפתעה נעימה. כבר סיפרתי לכם בעבר, שאני נכנסת לטראנס, ומוזיקה כמו מנגנת על גופי. ממש ככה, והגוף נע לכל עבר. גם מאוד הופתעתי לטובה מהברים האמריקאים.

דבר ראשון האווירה מאוד פתוחה וספורטיבית. חצי מהאנשים עומדים בחוץ, כי אסור לעשן בפנים, והחוק בנושא זה נעשה מאוד קשוח.

התפלאתי לראות אנשים בכל הגילים, אפילו נשים בנות 70, הולכות לבאר, ורוקדות עם צעירים. בכלל ניתן לומר לזכותה של אמריקה, שגיל לא כל כך משחק תפקיד.

כל אחר רקד עם כל אחד, והיה ממש כיף. אין דמי כניסה, כי הם סומכים על זה שאנשים יקנו שתיה, והם קונים כיד המלך.

בכל בר מופיעות להקות שונות, וזה ממש הופעה חיה. מצאתי לי אחת גנובה כמוני אשר מתה על ריקודים, בשם יפעת שאת תמונתה אתם רואים כאן:

בקיצור, עשינו סיור ברים וכל שישי כמעט יצאנו לרקוד. נכנסנו למן מסעדה איטלקית כזו, והיתה שם להקה אשר ניגנה נוסח דרום אמריקאי וסלסה. שבוע קודם היתה שם להקה כושית שנגנה ג'ז בקצב מאוד מהיר. עמד שם אחד שחור, וכל גופו נע לקצב המוזיקה, ואני הזמנתי אותו לרקוד, שנינו הרבצנו שם הופעה.

כשבאנו שבוע אחרי, המלצר זכר אותי ואמר: "הנה הרקדנית מגיעה". באותו ערב היתה שם להקה שניגנה מוזיקה דרום אמריקאית וסלסה. זה היה ממש מגניב, ושוב זכיתי להרבה מחמאות. לא ידעתי שאני עד כדי כך רקדנית, אבל עובדה!!!

בארה"ב יש חוקים מוזרים מאוד עם אלכוהול. דרך אגב, אצל האמריקאים, חוק הוא חוק, לא רק שיש לו שיניים יש לו ממש מלתעות. הם שומרים עליו חזק, ולפעמים בצורה קצת יבשה ללא פשרות וללא גמישות.

אבל אמריקה זה לא תל-אביב. זה לא מסיבות עד עלות השחר, כי מ-1 וחצי בלילה אין יותר לשתות אלכוהול. ב-1 ורבע כבר מכריזים על משקה אחרות ובחצי כבר נועלים את כל העסק, כי ברים לא מתפקדים על מיץ וקוקה קולה!

כמובן שלמי שמתחת לגיל 21, אסור אפילו להתקרב לבר של משקאות, ואם זה היה לי שמח עם בני בלאס וגאס.

הרבה ערבים עברו עלי במסעדת טמפו, המסעדה הישראלית. מקום מאוד חביב אליו מתכנסים הישראלים בנוסטלגיה, לשירה בציבור, וערב מזרחי נוסח שרית חדד ואייל גולן.

שרים שם שירים מימי התנועה, ההסתדרות והפלמ"ח אפילו. אל תכחו שיש אנשים אשר כבר שם 20 שנה. בכל זאת הם שומרים ככה על השפה ועל הגחלת ואצל רבים יש געגוע, ככה זה נראה לי.

הכוכב הראשי שם הוא פיני כהן, אחיו של יזהר כהן הזמר המפורסם, והוא מרים שם ערב מטריף של שמחה וקצב.

עלי הוא ממש נדלק אחרי שבערב הראשון שנפגשנו, זרקתי לו כמה מספרים באוויר של נומרולוגיה, והיה שמח. הוא כל פעם העלה אותי על הבמה וקרא לי האסטרולוגית המפורסמת מישראל. אחר כך הוא העלה אותי על הבמה לרקוד, והקהל שאג ממחיאות כפיים. אני מביאה כמה תמונות אבל הן מטושטשות, כי המצלמה הדיגיטלית לא מסוגלת להתמקד על תנועה מהירה. בתמונה הראשונה מימין, אתם רואים אותי ואת פיני.

בקיצור, חברה, בלילה האחרון, ממש כמה שעות לפני הטיסה שלי, חברוה שלימה שם עשתה לי מסיבת פרידה. היה ממש כיף. נסעתי ממש כאשר השירים עוד מתנגנים באוזני לאורך כל הדרך, עד לארץ. בצילום הראשון, אתם רואים את בני, אותי ואת מיכל, ששרה שם במקום, זמרת בחסד עליון, והיא זו שאירחה אותי.

אחר כך אתם רואים 2 תמונות מחזור. אחת כאשר לא היינו מוכנים לצילום והשניה עם "פוזה למצלמה".

תראו את השמחה ואת הכיף על הפנים שאל האנשים, זה היה ממש ערב משאיר זכרונות וחום בלב. אני לא אשכח את הלילות בטמפו, לילות השמחה האמיתית, מזכיר לי את ימי העצמאות של ימי העבר במדינה.

בכלל רציתי להגיד, שהשירה מאוד מקובלת בלוס אנג'לס. כל בית יהודי טוב, כאשר מצבע חתונה או בר-מצווה, לא מזמינים די-ג'יי כמו בארץ, אלא להקה ישראלית יהודית. לכן יש המון עבודה בנושא זה, וגם שימי תבורי, זוכרים אותו? הגיע עכשיו ללוס אנג'לס מוגאס.

“מים לדוד המלך"

המים אח המים.... בעוד אנו מתלבטים בבעיית המים ואני קוראת על הכינרת המתייבשת, הרי שמים יש שם בשפע. והכל ירוק ומלבלב, ואין בעיית מים. הם גם לא יקרים שם.

אבל מה חברה, שם לא שותים יותר מים מהברז, זה מלא בכלור וחבל, למרות שהמים די איכותיים. פשוט קונים גאלון שזה 3 ליטר של מים, במיכלי פלסטיק ענקיים, בדולר 1. הבנתם, שותים רק מים קנויים שהם מטוהרים, לא מינרליים.

ריח הכלור עולה באף בכל מקום. גם במזרקות, גם בבריכות גם במפלים המלאכותיים.

בקיצור, חברה, מה תשתה אחת כמוני בברים? תבקש כהרגלה מים קרים עם קרח ועם לימון. שתיתים פעם מים עם לימון וקרח בטעם הכלור? תנסו זה קוקטיל מצוין.

מים זה גם האטרקציה בפרקי השעשועים שביקרתי בהם. ביוניברסל, בעולם הסרטים, יש איזור שלם של התרטבויות. במופעים כמו "עולם המים", על פי הסרט הזה, ישנם ספסלים שלמים באזורים שבהם אתה יושב שעליהם כתוב "בלאסט זון". הקריין גם מזהיר שבשורות התחתונות מתרטבים.

אני זלזלתי, גם לא היה לי כוח לחפש מקומות ביציע! בקיצור, מתחיל המופע אשר כולל מכות, יריות, אש, זיקוקים וכו', הכל בתפאורה של עולם המים, אבל גם סירות ואופנועי מים. וההוא על אופנוע המים, בלי שום בושה חולף במהירות עצומה ומכוון את חרטומו הישיר אל הקהל, וזה מגיע היישר אלי, כמה שלא התחבאתי בשורה העשירית, ואני נרטבת כולי.

וככה כולם נהנים מן המים תרתי משמע, ממים על הבמה וממים על הבגדים. ככה זה גם היה בסן דיאגו, במקום אשר נקרא "עולם הים". במופעים של הדולפינים, והלויתנים המאולפים, אימנו אותם בדיוק, להיעמד מול הקהל ולחבוט עם זנבם בשפריץ אדיר, הישר אל הקהל. והקהל נהנה ומתמוגג. ממש שב ונזכר בימי הילדות היפים כנראה!

להתרחץ בים

ממש עשיתי היסטוריה כאשר הצהרתי שאני מתכוונת להצטייד בבגד ים ולהיכנס למים בהזדמנות הראשונה. הזהירו אותי, שמי האוקיינוס השקט, זה לא כמו בים התיכון, "הגיגית" הלבנטינית שלנו! שם אפשר ממש לקפוא מקור, שלא לדבר על הגלים החזקים המכים על החוף.

בקיצור, כאשר בגד הים היה בידי כשנסענו לחוף, וראו שאני מתחילה להיות רצינית, אמרו לי שמילא לא אוכל להכניס יד או רגל למים, ושאראה כבר בעצמי.

איני יודעת אם תפסנו יום חם נדיר, אולי בגלל שהיה זה לאחר שבוע שלם של חמסינים נוראיים. אני מגיעה לחוף, וצועדת בתוך חול לבן, מבהיק ונקי, בערך 200 מ'. המון חול, המון מים, המון שמש, רוח נעימה, חופים נקיים, ממש חוויה! יופי של חופים, ובהחלט מיעוט של מתרחצים.

אין כמובן מלתחות, אין מקלחות, אין סככות לצל, רק סוכת מציל קטנה למדי ושירותים בכניסה. ככה זה היה גם לפני 18 שנה וככה זה גם היום.

אני נכנסת למים, ואני מופתעת. המים בסך הכל רק קרירים. משהו כמו תחילת העונה! משהו כמו בפסח, בתחילת חודש אפריל בארץ, כאשר החורף רק נגמר ומתחילים החמסינים. משהו כמו בריכה קרה כזו! לדעתי סביבות 20 מעלות, מתרגלים כעבור 5 דקות, ואז זה מרענן, מחדש ופשוט נפלא!

הגלים זה משהו לא מהעולם הזה. לא העזתי להתרחק, טבלתי במי עד ברכיים, והגלים היכו בי בעוצמה. הם היו מלאי קצף ומאוד רחבים כאלה! בכל זאת, זה היה ממש כיף!

טלפונים ניידים

לא יודעת איך שרדתי 5 שבועות בלי הפלאפון. בקיצור, לפני הנסיעה, חשבתי על אפשרות של לקחת את פלאפוני היקר עימי, אבל אחרי שהבנתי שאשלם גם על שיחות נכנסות וזה יעלה לי משהו כמו 10 ש' לדקה ויתרתי על הרעיון.

גם על סלולריים נוסח אורנג' עם כרטיס השיחות, הם עוד לא שמעו, אז באמת החלטתי לוותר על הרעיון.

אני מגיעה לארה"ב ולא רואה את המגיפה של הסלולריים בכל מקום.

ואני מבררת למה, ומסתבר שאנו חיים כאן בארץ בגן עדן של שוטים מבחינה זו!

בארה"ב יש כל מיני חבילות. בדרך כלל אתה משלם על שיחה נכנסת, אבל אם אתה רוצה לשלם רק על שיחה יוצאת, אז המחיר שאתה משלם הוא כסאח! כאן לא משלמים על שיחה נכנסת, אבל לטלפן לסלולרי בארץ זה הון תועפות, ואני אישית גומרת עם חשבון של מינימום 300 ש' לחודש רק סעיף הסלולריים!

מצד שני, לטלפן לסלולרי שם, וזה היה לי מוזר, זה היה אותו קידומת כמו של העיר, ונחשב שיחה מקומית ולא יותר!

אז אני שואלת מי כאן הפראייר?

בכל זאת, נוח לי כאן עם הפלאפון שלי , היה לי חופש ממנו, ושמחתי לחזור אליו, ושוב אני משרד מהלך על שניים.

איסור גורף

מכירים את הביטוי "שאלת קיטבק"?

זה כשהרס"ר אומר לחברה במסדר תביאו את הציוד שלכם, ומוישלה שואל ומה עם הקיטבק, ואז הרס"ר אומר לו: "אתה יודע מה, תביא גם את הקיטבק.

לזה אני קוראת גם איסור גורף, כלומר, אם כבר אז כבר.

למה כוונתי, אם כבר לאסור אז לאסור על הכל. אם כבר לבצע בדיקה ביטחונית, אז כבר לבדוק יותר מדי ולעכב טיסות וכו'.

היה לי למשל קשה בלאס וגאס עם בני אלי בן ה-15. כאשר רק רציתי לעצור לרגע בקזינו, ואי אפשר שלא להלך בקזינו, כי רק דרך הקזינו אפשר להגיע לכל מקום, מיד עטו עלינו אנשי ביטחון, וסיפרו שאסור לילד לעמוד רק ללכת.

הסברתי להם שהוא לא מתקרב למכונות ההימורים, אבל זה לא עזר, חוק ההימורים אוסר הימורים לפני גיל 21, ולכן לא רק שהוא לא יהמר, הוא אפילו לא יעמוד מרחק של כמה מטרים ממכונת הימורים.

רצינו ללכת לשואו של צחוקים במועדונים שם, אבל היה כתוב שזה מגיל 21 ומעלה. ביקשנו לדעת למה, ונאמר לנו שזה בגלל שמחלקים במקום אלכוהול, והוא צעיר עדיין. כאשר מחיתי בתוקף וביקשתי שיתנו לנו קוקה קולה, זה לא עזר, זה מה שמכונה איסור גורף.

רצינו להתנחם במי הבריכה הצוננים, אבל גם כאן ציפתה לנו הפתעה, עומק מכסימלי 1 מ'. עוד איסור גורף, למה לשבור את הראש עם "כאן עמוק" וכאן אסור וכו'.

כאשר סוף סוף מצאנו שואו מתאים ולא מוגבל, ובאתי לקחת את המשקאות, הברמנית צעקה עלי שהוא יברח מהר למרחק של 5 מ' לפחות. כאשר ביקשתי שיתנו לו את הקולה שלו ונגמר, היא החווירה ואמרה שהיא עלולה לאבד את הרשיון. לפחות לשואו הזה היה רשום:

Children must be followed by an adult

וככה נענו ברחבי החוף המערבי, כאשר הסיסמא: "ילדים חייבים להיות מלווים על ידי מבוגר", מלווה אותנו באופן תמידי. זה גם בבתי קולנוע, במקומות אירועים שונים, וזה גם כמובן לפני סרטים וסדרות בטלוויזיה. זה מזכיר לי את ערוץ 4 שלנו, שגם טוען שילדים מתחת גיל מסוים חייבים לצפות בסרט בליווי הורים.

בקיצור, יש לי קוריוז בשבילכם. אנו מגיעים לטיול בסן-פרנסיסקו ומה אנו רואים שם בכניסה לגן משחקים של ילדים:

הבנתם? "אין כניסה למבוגרים, אלא בליווי ילדים"! מי אמר שאין איזון בחיים. קראתי בעיתונות לאחרונה, שהם יקשו מאוד על כל התהליך של נתינת ויזות כניסה לארה"ב למזרח התיכון. וגם ישראל נכנסה לקטגוריה של המזרח התיכון, מה אתם חושבים, איסור גורף, לא?

הטבע השובניסטי

אז כיצד פועל חוק הברירה הטבעית, וכיצד הטבע שומר על העיקרון של "החזק שורד", על כך למדתי ממש בדרך מקורית!

בקיצור, לטייל בחוף המערבי זה לנסוע על כביש מספר 1 המפורסם המוליך לעבר סן-פרנסיסקו! זה כביש עטור נופי ים סלעיים, מפרצונים, איים קטנים במים, צבע הים הכחול בגוונים שונים, קצף הגלים, ממש מראות מרהיבים. שמורת טבע אחת ענקית של מאות ק"מ שאסור שם לבנות, ואפילו לחנות בלילה לפיקניק!

ובטבע פראי שכזה באים לשכון אריות הים. ובמקום שהם נמצאים, האדם "מתקפל", ומתבונן בהם מרחוק, שלא להפריע להם, כאשר תודעת שימור הטבע נעשתה מאוד חזקה בשנים האחרונות.

אז הגענו לסן-פרנסיסקו, ובמקום מסוים, היכן שהיו רציפי דייגים ויאכטות, פלשו מאות אריות ים ענקיים כאלה, ותפסו להם חזקה על המקום. בני האדם הניחו עבורם רפסודות, וקהל האנשים שעל הרציף מתאסף ומתבונן בהם, במיוחד נוכח הקולות הרמים שהם משמיעים!

בקיצור, על כל רפסודה כזו, שרועות להן הנקבות, עם הבטן הבהירה כלפי מעלה. באמצע כל רפסודה עומד הזכר, זה הכהה הזקוף!

כל זכר אוסף לו "הרמון משלו" של נקבות, ואז בעונת ההרבעה, הוא מרביע את כולן בבת אחת! אוי לזכר אחר, שינסה לעלות על הרפסודה, מתנהלת שם מלחמת דמים!

ככה הטבע עובד! רק 10 אחוז מהזכרים זוכים לעבר! השאר נשארים בתולים לנצח, כך שהחזקים הם אלו שתורמים את הגנים שלהם לדור ההמשך! שיעור מעניין, נכון?

ישראל הקטנה בלוס אנג'לס

אני לא יודעת אם יש עוד עדה אשר שומרת על זיקה כל כך חזקה עם ישראל כפי שזה עם הישראלים. סך הכל העדות האחרות, גם עזבו מאחוריהם משפחות וידידים בארץ המוצא. אבל הבנתי שהם די כועסים על ארץ המוצא, והם יותר מנותקים כאילו. למשל, יש שם עדה פרסית עצומה, אשר זוכרת עוד את ימי החסד של פרס, את תקופת השאח, וכיום, אף אחד לא מת לחזור לשם.

כך זה גם עם מכסיקנים, או פורטוריקנים. נראה לי שיותר מכולם, שומרת העדה הישראלית על קשר אמיץ עם ישראל. זה מתחיל עם שיחות טלפון נמרצות, כאשר מספר חברות עם הרבה יוזמה, מוכרות שם כרטיסי חיוג לישראל, בסכום של 10 סנט לדקה. משהו כמו 43 אג' לדקה, במחיר הדולר כיום, זה בהחלט נמוך ביותר.

אחר כך יש שם עיתונות ענפה. יש שם את העיתון ישראל שלנו, שלום LA ועוד עיתונים נוספים. גם המוספים של מעריב או ידיעות מגיעים לשם, עם פרסומות מקומיות כמובן!

לקרוא שם את העיתונים זו חוויה. מלבד רכילות מקומית, כתבות מן הארץ וכו', הרי שיש שם מלא מודעות של: הצעות עבודה ובדרך כלל בתיווך דירות, מודעות של חברת המטייל ומוטי טורס על טיולים מאורגנים בשפה העברית, זמרים להשכיר לחתונות, שמחות ובר-מצוות, מודעות על מסעדות ובתי קפה, שירותים שונים של עורכי דין המתמחים במיוחד בנושא ההגירה, קצת פרסומות של חנויות לממכר מצרכי מזון, פרסומות של מרפא אלטרנטיבי אחד, ו-2 מיסטיקנים ישראלים אשר פעילים שם בקרב הקהילה הישראלית (שכמובן לא זכיתי להכיר אותם).

הכי הרשימו אותי מודעות של חברות לווינים אשר הציעו להביא לכל בית ישראלי, תמורת מחיר לא גבוה, הישר את ערוץ 1 וערוץ 2 אל הכורסא. מה להגיד לכם, כולם צחקו אלי ואמרו שברחתי מן הטרור, אבל הטרור רדף אחרי, ותארו לכם עוד לקבל מנה גדולה מערוץ 1 ו-2. אבל אני מאמינה שרבים מתחברים, זה בכל זאת נותן להם את הנימה של הבית.

אבל, הקשר הכי חזק של ישראלי אל ארץ מולדתו, זה דרך האינטרנט. שם אנשים יושבים וקוראים בצימאון את כל החדשות מן הארץ. הכי פופולרי הוא אתר דבקה, שנחשב של מומחי מודיעין ישראליים, והסתבר שמנהל אותו זוג מבוגר מהגבעה הצרפתית בירושלים. הנה כתבה בנושא שהייתה ביות 19.10.01 במוסף הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=84048&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

הבעיה היא שכל האירועים אשר בארץ, נמהלו בשטף האירועים הכלליים העולמיים של ארצות הברית, עם הטרור והאנטרקס.

הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס גדולה למדי, ונראה לי שהיא הכי גדולה. דיברו איתי במושגים של 100 אלף לפחות. משפחות שלמות יושבות שם, והם הגיעו לשם "בהתגנבות יחידים". בהתחלה מגיע הבן, או הבת הנשואה עם החבר שהלך ללמוד. אחר כך מתחילים להגיע ההורים, ואז מגיעים שאר האחרים או האחיות, כך שבארץ נותרת נציגות דלה עם בכלל.

כנראה שהאמריקאים מאפשרים, מה שנקרא איחוד משפחות. כאשר הייתי בטיסה התקועה לשיקגו, הייתה שם משפחה של פקיסטני, אנשים מאוד עדינים, עם 5 ילדים. האחד תינוק על הידיים. הם באו לטיסה, לפחות עם 10 ארגזים, וכאשר שאלתי אותם לאן פניהם מועדות, הם סיפרו לי שהם מהגרים לארה"ב, וזו נסיעת ההגירה שלהם. ניסיתי לדמיין לעצמי, איך זה לטוס לארה"ב כאשר אתה יודע שאינך חוזר יותר! מעניין מהי ההרגשה שחשים!

כאשר התפלאתי על כיצד הוא בכלל השיג רשיון הגירה, אז הוא סיפר לי על מה שנקרא "איחוד משפחות", ואמר שאחותה של אשתו גרה בשיקגו. כאשר גמרנו בשיקגו את סידורי המכס ויצאנו החוצה, באמת עמדה שם בחוץ אישה, דומה 2 טיפות מים לאישה שבמטוס ושאלה בדאגה על קרוביה, ואני הרגעתי אותה שהם הגיעו על כל כבודתם, וכל ילדיהם.

בקיצור פגשתי שם ישראלים אשר יושבים שם 20 שנה ויותר, כאלה שכבר ילדו ילדים בארה"ב, וכן כאלה שהגיעו לא מזמן, כאלה שהם רק תיירים, וכאלה שבאמצע, באו לנסות ולראות איך יסתדרו, אולי ישארו, שאולי ילמדו או יעשו משהו אחר.

הישראליים הם די אחד עם השני, אבל הם שוב מחולקים לקבוצות, ולא בדיוק מתערבבים אלה ואלה. למרות שהריכוז העצום של ישראלים באיזור העמק- "הוואלי", הרי שהם לא ממש גרים בשכונה אחת צפופה, זה ליד זה, כפי שזכור לנו מסיפורי הגטו היהודיים. הם מתפרשים על פני שטחים עצומים, ולכן הם כמובן מדברים הרבה בטלפון זה עם זה, וכמובן נוסעים במכוניות לבקר זה את זה.

ולגבי לדבר בטלפון:

מספר חברות ישראליות מוכרות כרטיסי חיוג. בכלל הנושא הזה של כרטיסי חיוג מקובל מאוד. קונים כרטיס ב-10 דולר, אשר לפי בערך 10 סנט לדקה מעניק 100 דקות של שיחות לישראל. כלומר, כל דקת שיחה 43 אג'! בכרטיס יש קוד אישי כזה, ומחייגים באמצעותו דרך מספר חינם לכל מקום בעולם. מאוד מעניין! מזכיר את כרטיסי החיוג הסלולריים שיש לנו כאן, רק שזה לטלפון רגיל! מעניין מתי פטנט זה יגיע גם לארץ!

רוב אלו שנתקלתי בהם, הגיעו לארה"ב והפכו להיות קונסטרקטורים, כלומר קבלנים. ממתקיני מזגנים, בנאים או אינסטלטורים, הם הפכו להיות קונסטרקטורים ומומחים לכל דבר.

שם בארה"ב עובדים קשה וכל מלאכה מכבדת את בעליה. יש תחרות, אך היא לא כל כך חמורה כמו בארץ. כך שיש אנשים שעובדים קשה "ויושבים טוב".

אני ללא הרף ניסיתי לפתור את התעלומה של איך זה שרוב אלה אשר באים להרצאות שלי ולייעוצים הם מרוקאיים או עירקיים, ואיך זה שאין אשכנזים. לא זכיתי למענה, כי מיד חשבו שאני שואלת את השאלה מתוך גזענות, אבל לא!

אני פשוט לא רגילה. בארץ זה מאוזן עם עדיפות די ברורה לכיוון האשכנזים. שם המתעניינים העיקריים היו יוצאי ספרד, או שזה בגלל שפשוט פרסמתי את מודעותי בעיתון של הוואלי, ושם כנראה, האוכלוסייה היא יותר מזרחית.

הפעילות שלי

היה לי מאוד מעניין ומאוד חדש. נתקלתי באנשים, אשר זה להם הייתה הפעם הראשונה שהם מתוודעים לפעילות מיסטית. הבנתי שלוס אנג'לס היא המקור של כל המיסטיקה בארה"ב, אבל לא יצא לי להגיע לכך.

באחת השבתות טיילנו בחוף וניס בסוף השבוע. מקום מדליק!

היה מלא שם דוכני אומנים, והרבה כאלה מסין, מתאילנד, מיפן וכו' בתוך סוכות כאלה מבד, שם הם העמידו מיטות טיפולים, ושלטים על כל מיני סוגי עיסוי שקיימים בעולם! משהו כמו 15 דולר לחצי שעה, פחות או יותר.

על שולחנות קטנים, או על הרצפה, ישבו גם כל מיני פותחות בקלפים, קוראים בכף היד וכו'. שוב, 5 דולר למספר דקות. בי זה יצר קצת דחייה. יום לפני כן כאשר טיילתי באיזור הוליווד, היה שם בית קפה, וגם היה כתוב שם על ניחושי עתיד ב-5 דולר ל-5 דקות. גם זה יצר בי הרגשה זולה.

אין לי כל מושג לגבי הפותחים שם. חלקן נראו לי מכשפות אמיתיות. הייתה שם אחת מכסיקנית שמנה מאוד וזקנה, שכל הזמן עשתה לי עיניים שאבוא אליה, והיא צעקה לי שהיא צועניה אמיתית!

התיישבתי, דווקא, ליד בחור נחמד כבן 30 על מחצלת. הוא סיפר שהוא ברוקר ועושה זאת להנאתו בסופי שבוע, ואני מקווה שהוא ברוקר יותר טוב מאשר קורא בקלפים.

הוא התחיל להוציא שם מהחבילה של הטארוט לפי ריידר, את קלף 5 החרבות, שזה קלף המריבות, ואת קלף 5 המטבעות, שזה קלף העוני. אחר כך הוא הוציא לי את החוברת הקטנה הדפוקה שמצרפים שם לחבילת הקלפים והתחיל להקריא לי את מה שכתוב שם, ואני ממש נגנבתי.

אז ביקשתי ממנו בנימוס שיידבר במילים שלו, אמרתי לו שאני לא מבינה, בגלל שקשה לי להבין אנגלית, כי רציתי לשמוע את מה שהוא יודע, ולא את מה שהוא מקריא, אבל הוא המשיך בשלו. כשראה שאני עושה קצת פרצופים הוא ניסה לייפות את הקלפים, כי גם יצא לו קלף השטן שם, והוא עשה ממנו חגיגה חיובית.

מצד אחד, אולי תגידו, מה כבר ניתן לצפות מחארטה על המדרכה, אבל זה לא ככה חברה! כאשר אני הולכת לירידים, אני הולכת בלוויית ממש חברה טובים, שבהחלט יודעים את המלאכה.

בקיצור, לאחר כעשרה ימים הגיע מועד ההרצאה הראשונה שלי. זה היה ביום א', בין ראש השנה ליום כיפור. זו הייתה הרצאה יותר כללית, על נומרולוגיה, טארוט, קצת אסטרולוגיה וכו'. הרצאת היכרות כזו עם שיטות החיזוי למיניהם. הגיעו רק כ-25 איש, וזה היה מעט לעומת הציפיות שהיו לנו.

ההרצאה עברה בנעימות, כמובן שהזמן לא הספיק, אפילו שזה היה 12 בלילה. מהר מאוד הם למדו שיש להם עסק עם "יצור" מסוג אחר. הם לא תיארו אולי לעצמם, שהם באים ממש לשם למידה של חומר.

בכלל, אני רוצה לומר באופן כללי, שאנשים די הופתעו, כי שמעו לגמרי משהו חדש. לראשונה הם שמעו על מושגים כמו קרמה, גלגולים, תיקון, נשמה, גורל וכו'. אולי לראשונה הם התחילו להבין שהחיים זה הרפתקה שחייבים ליטול בה חלק ולא לחכות ל"הוקוס-פוקוסים".

חלק הבינו את הדברים יופי, וזה נתן להם ממש הארה. חלק ציפו למצוא בי את "הפריחה הפותחת בקפה", ואולי עושה גם כישופים. לקח לי קצת זמן להסביר להם, שזה קצת יותר עמוק.

מה שכן, מאוד נהניתי מרמת ההקשבה ומרמת הקליטה של הקהל. כמו אדמה חרבה הצמאה למים, וכמעט כולם מקנאים בנו, תושבי הארץ, שיש לנו כאן בישראל התפתחות של כל כך הרבה מודעות ומיסטיקה. לחלק מהם, כל כך התאים להתפתח וללמוד!

נרשמו לי המון לייעוצים אישיים, ממש לא נתנו לי לנשום! מתוך הייעוצים למדתי על הבעיות הקשות שבני הקהילה הישראלית שרויים בהם!

זה לא קל לחיות בארץ זרה! זה המון ויתורים, והמון אילוצים! בעיקר אצל הנשים! הן בעצם היו הרוב שבא אלי לייעוץ.

הבנתי מרבות שהן הקריבו המון עבור החיים באמריקה. הבנתי שחלק לא עובדות ולכן הן די מתוסכלות, ושחלק יותר רק עוזרות לבעל, וחלק עזבו כאן בארץ קריירות ממש מבטיחות, ובוא אחרי הבעלים לנסות את מזלם בארץ אחרת. לרוב זה גם הציק, שאין להן רשיונות!

חלק התפתחו כאן מאוד יפה! בנו עסקים, גילו יוזמה, הפגינו המון מרץ. נפגשתי בעיקר עם בנות גילי ה-30 וראיתי עליהם המון כובד של עול ואחריות. גם המון התבגרות, שהחיים מבגרים את האדם מכורח המציאות.

אצל הרבה ראיתי געגועים לארץ, אבל גם צער שהארץ לא יכולה יותר להכיל אותם, כי זה כבר משבר בארץ, ואין עבודה, שלא לדבר על המצב הביטחוני. בהחלט יש הרבה יותר נוחיות והרבה יותר אפשרויות מאשר בארץ. יותר קל במיוחד, לאלו שרוצים להיות עצמאיים, מבחינת כל מערכת המיסים, למשל!

אבל גם לשכירים יש מלוא החופן עבודה.

לפי העיתון הישראלי, העיסוק הכי מבוקש, זה למכור דירות במיוחד של אתרי בניה חדשים, או להיות מתווך דירות להשכרה. אחר כך, היו גם מודעות רבות של חיפוש אחר שרברבים, בנאים, חשמלאים, וכו'.

אצל הנשים, ראיתי המון ויתור לבעלים, ובכלל המון קושי. אומרים שקשיים מקרבים, וזה מה שמחזיק הרבה זוגות שם יחד! היה חסר לי את הפנים הקורנות יותר, והעיניים המחפשות, של חברה שבאים אלי כאן בארץ, שכבר ממש באים מתוך מודעות, ורוצים בעזרתי, ללמוד יותר על עצמם!

היו כאלה, שבכל זאת, למדו המון, והתחילו לחשוב ולהבין את החיים אחרת. אני בטוחה שתרמתי להם המון, וזה היה הפיצוי שלי. לפגוש את אותם אנשים, שבוע או שבועיים לאחר מכן, לראות את הפנים הקורנות, כמו נר שהציתו בו להבה.

מצד שני, היה לי גם המון הזדהות עם סבל, במיוחד עם מה שנקרא, להיות במלכודת דבש, או כלואה בכלוב של זהב. גם עם זה נתקלתי, בנשים, או אפילו אכנה אותן בנות, שדי שבויות בתוך בית יפה ומהודר, והרבה כסף, אבל זה של הבעל, אשר מפגין נימה שתלטנית למדי. איך אומרים: "בעל המאה בעל הדעה"!

זה הביא אותי למחשבות עוד יותר עצמאיות בנושא של שיחרור האישה, ובכלל, מצב של תלותיות זה המצב הכי קשה שאדם יכול להיקלע אליו. לרבים גם מציקה הבעיה של הרשיונות, של גרין קארד וכו'.

קשה היה לי להבין, כמה כוח סבל יש לנשים אלו, וכמה הן מוכנות לקחת על עצמן! גם לפעמים הייתה לי בעיה בקטע של האם לדבר על הכל. האם לנער את שכבת האבק של ההדחקה, ועד כמה! מצאתי להפתעתי שדווקא הן היו מוכנות לשמוע, שההפך, זה עזר להן, להעמיד את הדברים במקום, ולראות שלא סתם הן מדמיינות דברים, להבין בדיוק ממה הקשיים נובעים.

אני חושבת שאנו עם די מוכה, וסליחה על התבטאות זו. אני חושבת שנשארנו עם נודד, ושכמעט מאה שנה של ישיבה במולדת, לא הוציאה מאתנו את הגעגועים והנדודים. ככה שהרבה לא מוצאים את מקומם לא בארץ ולא בחו"ל.

אני חושבת שהארץ שלנו, פשוט לא מצליחה להכיל את כל יושביה ומיטב בניה נדדו למרחקים, כי נראה לי שלחיות בארץ, זה עוד מעט יהיה "לוקסוס". אלה ששם כבר די שרפו את הגשרים שכאן, וגם אם החיים שם הרבה יותר נוחים, מהרבה אספקטים, בכל זאת הגעגועים קיימים והם חזקים! רבים הודו בפני שחסר להם את האווירה של להיות עם החברה, החום הישראלי והקשר בין אנשים.

מצד שני, רבים קיבלו שם הזדמנויות יותר טובות שאין להם כאן, יותר עבודה, איכות חיים, חיים יותר נוחים, דברים שאם היה לנו כאן בארץ...

חוץ מזה, אני בטוחה שיגיע היום, במיוחד כשהעולם הולך ונעשה כפר קטן, שלא ישנה עוד לאדם היכן הוא יגור. יגיע היום, וזה רק יבוא דרך הרוחניות, שאתה תראה בכל אדם אחר, אדם לאדם, נשמה לנשמה, ואז תוכל לחבור לכל אחד בכל מקום בעולם!

יגיע היום שהרוחניות תאחד את האנשים ואז זה לא משנה אם אתה ישראלי, או אמריקאי או אפילו ערבי! יש המאמינים שהמוזיקה היא זו אשר תקרב לבבות, אך אני מאמינה שהמיסטיקה תעשה את זה.

הגיע נושא ההרצאה השנייה שלי, והפעם זה היה אמור להיות על תיקשורים. הפעם הגיעו 45 איש, ומנושא זה די חששתי. חששתי מציפיות בכיוון הלא נכון, בכך שמערבבים תיקשורים בניחושים! וזה אסור לעשות!

החוויה של תיקשור, היא חוויה מאוד מיוחדת עבורי, וגם יוצאת דופן מן המקובל. זה לא נעשה ממני, אלא זה כמו שידור שאני קולטת מהאני העליון של האדם האחר, באמצעות האני העליון שלי!

לא מכולם אני קולטת, וגם אסור לי להתאמץ בכיוון, זה צריך לבוא לבד. אני בגדר "המאזין לתחנת הרדיו", ואין לי שום אפשרות לשלוט על "טיב השידורים מן התחנה".

בתור גילה, חוסר שליטה זו מתסכלת אותי לפעמים. כי אני כל כך רוצה להעביר מסר, להצליח, לתת את השירות... אבל אני לא קולטת דבר מלבד עננים, וערפל של תחושות תסכול. כך שלפעמים יש ערבים שאני ממש משייטת בהם על גלי תת-ההכרה, ויש ערבים שלא.

בכל אופן, היה זה ערב מוצלח מעל ומעבר, רק שלא יכולתי לעשות הדגמות רבות, ומה לעשות? הגבלת הזמן, המסגרת, חוסר הסבלנות של חלק מהאנשים להקשיב למסרים על אנשים אחרים. זה לא כמו בערבים כאן, כאשר אנו מתכנסים למן מעגל כזה, ואז מפליגים עם מסרים הרבה מעבר לחצות הלילה, ויוצרים אווירה של שיתוף בין אנשים.

אבל מה שכן, הוזמנתי ל-2 הרצאות פרטיות ושם ממש היו אנרגיות מאוד חזקות של ריכוז! זה היה בבתים מיוחדים, באווירה מאוד שליווה וכפרית, בלי לחץ ומתח, ואז חשתי שאני מפליגה על גלים כאלה של מחשבות, וממש משמשת כמו כלי לאנשים אחרים.

היה לי חוויות ממש מרגשות בקריאת תמונות של אנשים שנפטרו. זה כאילו שהתמונות התחילו לדבר אלי במחשבות, הם כמו "קמו לתחייה בתודעה שלי".

לוס אנג'לס עיר הסרטים

אכן ככה זה, ועשרות אלפים עובדים בעולם הקולנוע, הוידיאו והטלוויזיה. לראות הסרטות של סרט, או להשתתף בתוכנית טלוויזיה בשידור חי או מצולמת זה דבר מאוד נפוץ!

אז ככה, האטרקציה הגדולה ביותר בלוס אנג'לס עצמה, היא ביקור ביוניברסל סטודיו פארק שעשועים המלמד אותך את הבלוף אשר בעשיית סרטים, וגם נותן לך לחוות אטקרציות שונות, כלומר, זהו ביקור חצי לימודי וחצי חוויתי.

בקיצור, אנו באים לאתר, ומשם לוקחים אותנו בקרוניות לטיול באולפני הסרטים ממש.

אצל האמריקאים, הכל מהוקצע, מתוכנן, דופק כמו שעון! גם המדריך היושב עם מיקרופון ומצלמת טלוויזיה, כי יש 4 קרוניות, יודע בדיוק את הטכסט במעט בעל-פה, ואת המרווחים בין המילים, כי הקרונית, חולפת באתרים מסוימים בדיוק כשהוא משלב את דבריו גם עם קטעים מתוך סרטים.

וככה אנו רואים את הבלוף בעיצומו. סרט בעצם מורכב מהמון קטעים קטנטנים, ושימו לב בפעם הבאה, המשלבים זה בזה על ידי עריכה. לכן בכל פעם מצלמים קטעים אחרים, והרוב מצולם בתוך האולפן או ברחובות אולפני יוניברסל.

בקיצור, זוכרים את הסרט מלתעות?

זה בסך הכל אגם מלאכותי קטן עם סירת משטרה, חוף רחצה מדומה, וכריש מפלסטיק. בלחיצת כפתור הוא מופיע ונעלם ובלחיצת כפתור גם יש אש, פיצוץ עז וכו', אבל הכל עם רנרים של גז, וכסוגרים את הברז אין יותר אש.

זכרים את הסרט האדיר צוללת U175 משהו כזה? זה בסך הכל דגם קטן בתוך אגם בגודל של גיגית, ושוב בלחיצת כפתור, היא אפופה להבות אש ותימרות עשן.

זוכרים את הסדרה הנוראית רעידת אדמה בלוס-אנג'לס? אז תבינו, זה נקרא לבנות "סט". לכן סרטים לוקחים כל כך הרבה זמן. כי בתוך אולפן ענקי בגודל של האנגר כזה ובגובה של בניין בעל 5 קומות, שם בונים נגרים, ומסגרים מאוד אומנתיים, חדרים, בתים, ואפילו רחובות שלמים והכל מפלסטיק, מקרטון, מעץ ועוד. בלחיצת כפתור אחד הכל נהרס ומתמוטט אך בלחיצת כפתור אחרת, הכל גם קם לתחייה ונבנה מחדש.

אם רוצים לצלם סרט ברחוב, אז יש שם גם בחוץ מקומות לצלם כמו חלקת יער עבור פרק היורה, רחוב מכסיקני כפרי עבור סרטי מכסיקו, רחוב של עיירה במערב הפרוע, רחוב ויקטוריאני או פריסאי, וכו'. כמובן שהרחובות כוללים רק את חזיתות הבתים ותו לא.

ברחובות האלה ניתן להוריד גשם על ידי ממטרות, או ליצור זרם מים דמוי שיטפון אדיר, אשר נשטף לביוב תת-קרקעי, וממוחזר לשימוש חוזר, אין שום בעייה.

ראינו גם סרט "באקשן" בצילומים: פשוט צילמו ליד מסך כחול ענקי, שזה טכניקת עידן המחשבים. מצלמים על רקע כחול כזה, ובעזרת מחשב מוסיפים את הנוף ברקע! מעניין נכון? בא לכם עוד ללכת לסרטים אחרי זה?

מה עוד יש לעשות באולפני יוניברסל?

מה שיש לעשות בכל פארק שעשועים, וכאן אתן לכם מבוא. בפארק שעשועים ניתן לחוות מספר דברים:

SHOW - שזה פשוט הצגה בת 20 דקות עד חצי שעה שיושבים ומסתכלים

MAZE - מעבר בתוך מבוך אדיר ומתפתל, חשוך, כולל הפחדות על ידי שחקנים חיים, למשל מבוך המומיה 2.

RIDE - שזה שוב מעבר במבוך, אך כאן נוסעים בכלי רכב כמו כירכרה, סירה, ג'יפ, מכונית וכו'.

3-D - סרט תלת מימדי עם משקפיים כאלה, וכאן ממש כל הכבוד על ההדמיה המשוכללת ביותר שראיתי אי פעם.

SIMULATOR- אתה יושב בתוך אונייה כאילו, או הליקופטר, או מכונית זמן הטסה לחלל. את המכונית מרעידים בתנועות מאוד מיוחדות, ואת הנוף מסביב משנים, הכל ממוחשב וזה נותן הרגשה שאתה רוכב מעל הרי געש, טס בחלל, נופל למצולות וכו'.

רכבות הרים- זה הדבר הכי מפחיד, ומי שעושה שזאת או מזוכיסט, או שלא איכפת לו מהחיים שלו, ועל כך בהמשך.

בקיצור חברה, מה אגיד לכם. יש להם שם SHOW מרהיב של עולם המים, זוכרים את הסרט? נסענו בנהר פרא ויער של פארק היורה, ואז הקרונית טיפסה מעלה ואחר כך נפילה פתאומית לתוך מים, פחד אלוהים!

הלכנו לסימולטור של "בחזרה לעתיד" ונסענו במכונית לחלל עם כל המשתמע מכך.

חווינו סרט תלת מימדי מופלא, שהוא חצי סרט חצי תיאטרון. אולם ענקי של 500 איש, שיש להם יכולת אפילו להרעיד את האולם כולו, להתיז מים, ליצור עשן מלאכותי. הכל בנוי בנוסח הסרט שליחות קטלנית 2, זוכרים?

עם עולם בו המכונות השתלטו על בני האדם, ורובוט מחסל נשלח מן העתיד לחסל את אותה שרה ובנה, אשר יועדו להרוס את המפעל הזה, אשר מייצר את האינטליגנציה המלאכותית הזאת אשר תביא מצב זה. מצד שני, שולחים בני האדם שנותרו רובוט משלהם אל ההווה בדמותו של שוורצנגר על מנת להגן על שרה ובנה.

מופע מושלם המשוחק על ידיד כפילים על הבמה, אשר אפילו חיקוי שוורצנגר רוכב על אופנוע על הבמה, ואז הוא נכנס לתוך המסך, אבל אז יש את הסרט התלת מימדי ולא מרגישים את ההבדל, כאילו שעולם מקביל נסוף לשלנו משקיף אלינו מעבר לבמה.

עם המון יריות, רעש, פיצוצים, צעקות מכות, וכאשר מתיזים מים בסרט, אז באמת מתיזים מים על הקהל. אשליה מושלמת!

הכל כל כך מתוכנן, מהוקצע, משוחק להפליא... היינו פעמיים ביוניברסל, היה כיף, והם אפילו חזרו על אותם בדיחות, והקהל גם צחק כמצופה...

מאוד יפה, מתוכנן עד לפרט האחרון, גם מאוד ממוסחר, בכמות של חנויות אדירה! כל האתר כולו בנוי בצורת רחובות עתיקים מהתקופה הויקטוריאנית, כאשר בתוך המבנים יש חנויות, מסעדות ואפילו שירותים.

בכל מקום מצלמים אותך, במיוחד בחוויות מפחידות, ואחר כך ממש מראים לך את התמונות, ואם אתה לא רוצה לא לוקח, ואם כן, זה עולה משהו כמו מעל 50 ש' לתמונה, אז שישאירו את התמונות אצלם!

אבל בפעם השניה שביקרנו ביוניברסל, ציפתה לנו חוויה מעניינת. "דגו" אותנו ושאלו אם אנו רוצים לצפות בצילומים של סדרת טלויזיה. אני ובני נרשמנו, כי זה הסטייל שהוא ממש מת עליו. הסדרה היא אחת מיני רבות שמשודרות שם בערוצי המשפחה השונים, ממש כמו סדרות הקומדיה שמשודרות אצלנו בערוץ 3. ואם אתם שומעים את כל הצחוקים שם, אז תדעו שזה אנחנו. כלומר, עוברי אורח אשר דגים אותם ביוניברסל, או על חוף הים, או שניתן להזמין מקום באמצעות האינטרנט.

אז הסיעו אותנו באוטובוס, כ-50 איש אל אולפני CBS. שם הושיבו אותנו באמפי תיאטרון כזה באולפן. הסדרה הייתה "מרותקים לכל החיים", על משפחה אירית בניו יורק, עם שני ילדים, בת מתבגרת, סבא מופרע שדי אוהב לשתות וכו'. באולפן היו בנויים 4 חדרים, אבל רק 3 קירות: חדר הטלוויזיה, המטבח, היציאה לגינה, חדר השינה וכו'...

הביאו לשם עוד אנשים, והחזיקו אותנו 4 שעות. חלק מהקטעים כבר צולמו בחוץ, והם כל פעם צילמו ושילבו עם הקטעים שבחוץ.

הם לא אמרו לנו במפורש, אבל רמזו בצורה די ברורה שהם רוצים שנצחק עד כלות הנשמה. לדעתי הם הקרינו לנו את הקטעים שכבר צולמו על מנת להקליט עליהם את הצחוקים שלנו! בני ואני ישבנו בשורה ראשונה, והוא באמת אוהב את השטויות האלה והוא צחק מלוא הפה. אני לא כל כך מבינה את האנגלית הזאת, אבל גם צחקי להם, מלוא המיקרופון שישי בדיוק מעלינו.

בקטעים שבין לבין, שמו לנו בדרן כזה, שעשה לנו כזה בלאגן. כמובן שהוא התחיל לשאול מיד מאיפה כל אחד, והיו שם אנשים מכל העולם. אנחנו היינו נציגי ישראל. בכלל תמיד שואלים מאיפה כל אחד. אין לכם מושג עד כמה האמריקאים הם תיירים טובים בתוך המדינה שלהם!

לכן להיות מויסקונטין למשל, זה כמעט כמו להיות מגרמניה או משוויץ ותמיד חצי מהקהל זה אמריקאים. הם עוד יותר תיירים, בתקופות נורמליות. חוץ מזה, להיות היום מישראל זה ממש כבוד גדול! כל פעם שאמרנו שאנחנו מישראל, נתקלנו בתגובות כמו "וואהו". אני לא יודעת מה זה בדיוק אומר, אולי לאור המצב, שעכשיו גם הם עומדים להפוך למדינה מוכת טירור.

בקיצור, הבדרן הזה, כל כך הצחיק אותנו, עד אשר כל צלמי ושחקני הסדרה הסתכלו הרבה פעמים בנו! הם גם שיתפו פעולה, עלו לקהל לפעמים, לחצו ידיים, ובין הכוכבים, היו אפילו 2 ילדים בני 8, מה זה מוכשרים, זה לא מילה!

ואיזה סבלנות יש להם לשחקנים האלה, לצלם כל קטע (כל פעם 2 דקות) אפילו 4 פעמים.

אבל לוס אנג'לס עצמה, היא כמו אולפן סרטים אחד גדול. בהרבה בתים מצלמים סרטים, זה מקור פרנסה לא אכזב. אחת סיפרה לי שבנתה בית למכירה והוא יצא כל כך מפואר ויפה, עד שהתחילו להשכיר ממנה את הבית לצילום סרטים, ושילמו לה ביד יפה.

לילה אחד, אני חוזרת בילוי בחצות הלילה, וברחוב לידינו, אני רואה זרקורים ואור כמעט כמו לאור יום. אנחנו נעצרות ויורדות מן המכונית, ואנו רואים שם בחור צעיר ששומר שלא יעברו, והוא מספר לנו שמצלמים סרט דל תקציב. משהו שאולי יגיע לתחנות הכבלים, או לספריות הוידיאו. משהו על אימה ורצח. הסרט צולם פשוט בבית של אנשים, אשר השכירו כנראה את דירתם, ונעלמו לכמה ימים.

מה זה קטע! השחקן המהולל היה צריך לטפס מעבר לגדר הבית ממול, לקפוץ לרחוב, להיכנס למכונית ולברוח. בקיצור, הם מתחילים לצלם, אבל פתאום השכן שגר ליד, בכוונה או שהוא לא שם לב, נוסע במהירות של 90 קמ"ש וממש פורץ להם לתוך הצילום. והשחקן ההוא מתנפל עליו ומה זה מקלל אותו, ואת אימא שלו... והוא מתנצל ואומר, שהוא גר כאן, וזה ממשיך לקלל, ואיזה מילים, ממש סרט מהחיים, ממש דל תקציב ודל שכל!

בסך הכל אנשים מגלים הבנה ויראת כבוד, כאשר הם רואים שמצלמים סרט, ומנסים כמה שפחות להפריע.

לגבי סרטים ובתי קולנוע:

יש שם המון, וכאשר יוצא סרט חדש, מיד הוא מוצג בכל רחבי העיר. סרטים חדשים מגיעים לארץ לפעמים רק לאחר חודשיים לצערי. סרטים שמוצגים כעת בארץ, ראינו כבר במטוס, או שניתן להשיגם כבר בספריות ה-DVD.

בקיצור ראיתי סרט מקסים, ונראה מתי הוא יגיע לארץ.

קוראים לסרט: "לבבות באטלנטיס", ואל תשאלו אותי למה. בגלל משפט אחד עלוב אשר נאמר בסרט. בכל אופן זהו סרט, בו מככב אנטוני הופקינס המהולל והוא מספר, על ילד אשר אביו נפטר, והוא נמשך אחר השכן המסתורי אשר מגלה כוחות על-חושיים מוזרים ונסתרים. הסרט מסופר מעיניו של מבוגר החוזר לעיר נעוריו ושם הוא נזכר בקורותיו.

סרט רגיש מאוד ועדין.

אוכל, קדימה אוכל...

אוכל זה שאלה מאוד עדינה, מאחר ואני אומרת דברים ממבט עיניה של צמחונית, לפעמים מתוסכלת לפעמים שמחה.

ככה שאני לא בדיוק יכולה לחוות דעה אובייקטיבית.

בכל אופן, אני חייבת לומר דבר אחד, אנו ישראל הננו מעצמה של אוכל. איפה בורקסים, איפה הביגלייך עם הזעתר ועם השומשום, איפה הגבינה הבולגרית והצפתית ומבחר הזיתים הטעימים, עם הסלט הטורקי והחומוס, ואיפה עוד דברים רבים...

איפה, למה שאם חשקה נפשך במעדנים ישראליים, תשלם הרבה כסף כי מייבאים, וגם עושים שם מתוצרת מקומית, אבל זה לא אותו הטעם.

למשל, על שני גביעי מילקי גזעי תשלם פי שניים. פלאפל, שזה בדרך כלל, כדורים גדולים יותר ודי שרופים עולה שם 6 דולר! ואם מסתפקים בפרצאל אמריקאי חסר טעם, אז זה עולה משהו כמו 12 ש', יקר נכון?

ומה דעתכם על פופקורן שמערבבים בו גם מלח וגם סוכר, והוא רווי בחמאה, עד כדי צבע צהבהב כזה, והם גם אוהבים פופקורן עם סוכר ועם קינמון.

לי היה קשה, במיוחד במסעדות או במזנונים!

מה שניתן להיאמר לזכות האמריקאים, וזה שמתי לב במסעדות שאין הם אכלנים גדולים של לחם, וגם לא כל כך של בצקים. זה טוב, כי אני אמרתי שלום ללחם כבר לפני 4 חודשים, ואני מאוד מרוצה מזה.

אבל מה, יותר מדי בשר, אלוהים אדירים!

רציתי סלט פשוט, זה היה מלא בפלחי עוף. בוגאס חשבתי שאוכל כבר לחגוג עם תפוח אמה אפוי, אז הרוטב היה מ-PORK כלומר מחזיר! אז אמרתי אולי אסתפק במרק בצל צרפתי, תמים למראה! חכו זה לא פשוט, גייסתי לדיון שלם את אחראית המטבח ואת הטבח, לשאול כל דבר איך הוא בושל, והתברר לי למגינת ליבי שזה בושל עם עצמות של בקר!

אז החלטתי באחת המסעדות להזמין לי סלט, עם רוטב כמו אלף האיים, אז הביאו לי צלחת מלאה חסה, עם כרוב וגזר מגורד. התעקשתי שאני רוצה סלט, סלט אז הבנתי שיש MIXED סלט, שזה סלט מעורב עם קצת שאריות של עגבנייה ומלפפון.

תראו, אין כמו לקטר ולעמוד על הזכויות, הם הרי מתים לשרת אותך ושתהיה מרוצה!

אבל לקחו אותי לסופרמרקט ענקי של מזון טבעי וירקות אורגניים, וזה היה חלום. איזה מחירים!

לוס אנג'לס- עיר הקניות והבגדים

מה אגיד לכם חברה, לטיול בחנויות הממוזגות והמקוררות, הקדשתי ימים רבים. החנויות זה משהו ענקי, האנגרים ענקיים, זה לא יתואר. לדעתי לוס אנג'לס היא עיר הקניות. דמיינו לכם חנות של ACE מצוייה או הום סנטר, ותכפילו את זה לפעמים פי 4.

הכל שם בגדול!!!

כמובן שהחנויות ממוזגות, והגדולות שבהן מכילות לפעמים בית קפה. זה מחולק לנושאים, וכאשר אתה נכנס למשל לחנות של אלקטרוניקה וחשמל, אתה יכול למצוא שם מחוט ועד מחשב הכי משוכלל. לפעמים אתה הולך לאיבוד שם בים הפריטים.

בכל אופן, חנויות גדולות לא כל כך אפשריות בארץ, בגלל הארנונה. שם זה לא רלוונטי, כי בעל הבית הוא זה שמשלם את הארנונה והיא אינה כל כך יקרה, במקרה של שכירות!

תראו איך נראית שם חנות של הכל בדולר, ואז תבינו אותי, אחרי שתראו כמה אפשר לקנות שם. וחנויות המחשבים והאלקטרוניקה, והשטיחים, תנסו לדמיין, לא תצליחו!

יש אפילו חנויות ענק של מיסטיקה, לא יאומן! רשת שלימה של חנויות שנקראת "העין השלישית", כלומר "העין העל-חושית". זו פשוט רשת מסחרית מאוד מוכרת! זה לא משהו כזה כמו שחברה צעירים החליטו לפתוח חנות מיסטיקה כמו בארץ! זה מאורגן, ממוסד, ובכל חנות יש אנשים שמקבלים ליעוץ של חצי שעה תמורת 30 דולר בערך.

חוץ מזה, לכל דבר יש חנות. כשאני הייתי זה היה חודש לפני ההלואין- החג של המכשפות, משהו כמו פורים אבל מעוות כזה. ואתם צריכים לראות כמה חנויות ראיתי שם למטרה זו!

לדעתי זו תרבות צריכה מוגזמת, כאשר ההיצע הרב יוצר צריכה מוגברת וחוזר חלילה. וכך, מצב כזה הוא מאוד רגיש ושביר, ומספיק פעולת טירור אחת, שמורידה את מצב הרוח, ואז אין חשק לקנות ואין חשק לבלות, ואז כל הבועה הזו של השפע מתפוצצת, ואלפי אנשים מאבדים את פרנסתם! ככה זה עובד, ולנו זה כבר קרה החל משנת 1996.

אבל חברה, מה מחפשת אישה?

כמובן בגדים, ובגדים זה חגיגה. במיוחד בשבילי שאני קצת שמנמנה, וצריכה מידה כמו 56, ואין בארץ להשיג. וכשאני הולכת למתאים-לי או ל-4 עונות אז אני משלמת על כל מכנס, משהו כמו 40 דולר, שזה בערך 160 ש'! ועוד הבגדים במידות גדולות בארץ, נראים כמו אוהלים צבעוניים!

שם השמנות מתלבשות בכזה שיק! עם בגדים צמודים, עם וסטים ואוורולים, ובכלל לא שמים לב! בארץ כל השמנות הם כמו אנדרטה המתנוססת לתפארת בשלל צבעים וזה מנציח את השומן. וראיתי שם שמנות, חברה, כמו שלא ראיתי באף מקום!

אז פשטתי על כל-בו של בגדים והיה להם שם מבצעים, לא תאמינו! חליפות אפילו ב-10 דולר, מה שכאן היה עולה לפחות 400 ש'. באחת הפעמים, אפילו לקחתי לי 2 יועצות, שישבו עימי בתוך תא מדידה ענקי וככה עשינו מועצת קניות עליונה. לדעתי לוס-אנג'לס היא עיר הקניות, מה דעתכם!

ארה"ב ארץ הפרסומות

מה אספר לכם? ארה"ב היא ארץ ענקית, המרחקים עצומים ואתה גומא אותם במכונית במהירות הבזק. וכאשר נוסעים כל כך הרבה שעות, וחולפים על פני כל כך הרבה עיירות וערים, אז גם שמים יותר לב לפרטים, מתבוננים, משווים! וזה בהחלט צרם לי! הגודל העצום של שלטי הפרסומת, הזעקה שלהם עד לב השמיים בשלטי חוצות ענקיים, צבועים בצבעים מאוד חזקים וצעקניים ובהחלט לא בשילוב אחד עם הנוף. וזה היה מוזר. בתים כל כך יפים, טבע יפה, הכל רחב ופתוח אבל הכל מלא שלטי פרסומת עד לב השמיים!

עבורכם, זה בהחלט דבר מובן מאליו, אז מה אם יש פרסומות. אבל לדעתי זה הרבה יותר בלט, והרבה יותר הטריד מכל מה שראיתי אפילו בארץ, ומעניין למה אין מגבלות על מידת וצבעי הפרסומות.

זוהי ארץ תחרותית שאין כדוגמתה. זוהי ארץ שעל כל צעצוע, עט או עיפרון, יש כמה וכמה חברות שימכרו את המוצר שלהן ולכן הן מזדעקות לפרסם זאת.

והם מפרסמים ובגדול!

בטלוויזיה בכל כמה דקות נפסק הסרט או התוכנית לפרסומות. פי 2 פחות זמן מאשר בערוץ 2 בין קטע לקטע. העיתונים כמובן מלאים, וכך גם המגזינים. בכל מקום אתה מופגז על ידי פרסומת.

בקיצור אספר לכם כמה קוריוזים. עיר הפרסומות היא כמובן לאס וגאס. אין כמוה! ושם זה על מתקני ענק מוארים המורכבים מאלפי מנורות! שלטי חשמל זוהרים, המתחלפים כל מה שניות! זו העיר הכי זוללת חשמל באזור, אבל סכר ההובר מספק החשמל ל-4 מדינות בארה"ב אינו רחוק משם.

בקיצור אתה רואה שם אור יום כמו באצטדיון, וחושב שמי יודע מה הם רוצים לבשר שם לאנושות, ואז אתה רואה שם משהו כמו: Hot Slots, "חריצים לוהטים", הבנתם?

Slot Machines זה מכונות ההימורים בעלות החריץ זולל הכסף. אבל לנו זה נשמע כמו חריצים לוהטים אחרים, תרתי משמע.

או שאתה רואה פרסומת ענקית מעל אחד בלי המלון-קזינו הענקיים ורץ לראות מה כתוב שם! בשבילי זה להרכיב משקפיים יותר חזקות, ואני מתאמצת לראות מה כתוב שם באורות של יום העצמאות ומה אני רואה:

We have the best Ribs. יש להם את הצלעות הכי טובות, הבנתם, ממש חשוב! זה טוב אולי לאלוהים אשר חיפש צלע לברוא את האישה, או שלא, כי כאן מדובר על צלעות של בקר!

בקיצור, אנו נוסעים לנו באוטובוס עמוס לעייפה באנשים שנמאס להם לכתת את הרגליים, ברחוב הראשי ה-Strip של לאס ווגאס, היכן שכל בתי המלון! זה לא דבר שניתן לעשות ברגל, כי כל בית מלון, הוא חצי ק"מ בעצמו לפחות. האוטובוס היה עמוס פנסיונרים, אולי טיול מבית אבות. הם ישבו שם זוגות זוגות. לפתע האוטובוס עוצר בתחנה, ושם מופיע שלט פרסומת ענקי, ואני אומרת לבן שלי להסתכל:

"אנו מבטיחים לכם, את הזקפה הכי ארוכה אפשרית, 45 דקות לפחות, אם לא, כספכם יוחזר לכם". אני מצביעה על השלט בקול רם, ובכוונה מדברת באנגלית, ולפתע אני רואה שכל האוטובוס מסתכל על השלט גם כן, וכל הזקנים האלה מצחקקים להם בהנאה, וקוראים קריאות ביניים. אני חושבת שפרסומת מסוג זה עוד טרם ראיתי באף מקום!

ביקור בלאס וגאס- עיר החטאים

היה לי קצת קשה בלאס וגאס, למרות שזו חוויה שאסור להחמיץ! לאס וגאס היא בית חרושת אחד גדול להימורים, כאשר הפיתוי הוא כל כך גדול, ואין לכם מושג עד כמה.

מי שלא ראה את וגאס, לא ראה בתי מלון, ארכיטקטורה מהנועזות והעצומות בעולם, שלל צבעים ואורות עד כדי להסתנוור, מימיו!

זה מעבר לכל מה שהדמיון מסוגל לתאר, כאשר המשחק של אמת עם אשליה יחד, הופכים לחגיגת קיטש אחת גדולה. כל בית מלון, על פי שמו, מתמחה באטרקציה עולמית אחרת. במלון הצרפתי, בנו בכניסה את מגדל אייפל בגודל של מחצית מהמגדל האמיתי. במלון וניס, יש ממש חיקוי לונציה- תעלות מים עם סירות. במלון ניו-יורק ניו-יורק יש בכניסה מבנים שהם בגובה די ניכר לעומת המבנים במציאות. מלון לוקסור המצרי- בנוי בצורת פירמידה שחורה, שגודלה הוא ממחצית הפירמידה המקורית במצרים!

זה לא יתואר, הגודל, העוצמה והכסף שנשפך שם!

וככה הגענו אני ובני ללאס וגאס, והעוד הגענו בטיסה במחיר מוזל, וגם השתכנו באחד ממלונות הפאר בסכום השווה ל-250 ש' ללילה לא יותר!

וחברה, וגאס המהוללת הייתה ריקה לחלוטין! אולי 10 אחוז מהתפוסה הרגילה שלה. נו "עקב המצב", וכמה אנו כבר מכירים את הביטוי הזה.

השתכנו במלון אקסקליבר, הבנוי לפי מודל טירת המלך ארתור על פי האגדה הנודעת. בצורה של 4 מגדלים גדולים כאשר באמצע המבנה המרכזי שהוא הקזינו.

כעת, מה זה בכלל קזינו?

זה בעצם הלובי של המלון אשר הוכפל פי 20 מכל לובי רגיל!

ובתוך הלובי עמוס השטיחים לעייפה, מונחות להם מאות, אם לא יותר, מכונות הימורים. ובין המכונות בשטחים מיוחדים שולחנות ההימורים, של הרולטה, הקוביות ומשחקי הקלפים.

בחוץ חוץ אימים, לוהט כמו בגיהינום לדעתי קרוב ל-50 מעלות, יותר חם מים המלח בשיא הקיץ! אי אפשר להוציא את האף החוצה! ובפנים, קור אימים מן המזגן, ועוד כתוב בספרי התיירות שמזרימים שם חמצן נקי כדי לעורר את המהמרים. אבל החמצן הזה מתערבב "בעשן ממוחזר", מונח אותו המציא הבן שלי.

פשוט מאוד, ריחות העשן הכבדים של הסיגריות מתערבבים בשטיחים ואלה מעלים אחר כך ריח כבד ונוראי, וזה נדבק בכל הבגדים, חודר לשיער, עד כדי כך שלקח לי כמה כביסות להיפטר מהריח הזה.

ועל המכונות רכונים ללא הפסק המוני בני אדם (10 אחוז תפוסה בתקופה שהיינו), בידיהם מחזיקים כוסות פלסטיק בהם אספו את הזכיות, והם מאכילים ללא הרף את המכונה עוד ועוד.

הם לחלוטין מכורים, לא מבדילים עוד בין יום ולילה בקושי קמים לשירותים, ואת צרכי האוכל והשתייה מספקות מלצריות בלבוש של מינימלי של מיני קצר עד לתחתונים או משהו כמו בגדי ים, אשר ללא הרף מפנות בקבוקים ופחיות. מדי פעם מצלצלת מכונה זו או אחרת, ושומעים את רעש המטבעות הנופלים.

אלה שמזלם האיר להם פנים, גם בגלל שהחליטו לקום מן המכונה, עומדים בתור ליד הבנק, שזה בעצם מבנה מרובע עם סורגים הממוקם באמצע הקזינו, וממירים את כוסות הפלסטיק עם המטבעות לדולרים מרשרשים. אחרים ממירים שטרות למטבעות כדי להאכיל את המכונות.

יושבים שם אנשים מכל המינים. יושבים שם הרבה זקנים שמי יודע אם הם לא משחקים על הפנסיה שלהם, וגם גברים בכיסאות גלגלים קטועי רגליים או קטועי ידיים, ומי יודע אם זה לא ניצולי מלחמת וויאטנם? ואני חושבת לעצמי מה מביא דווקא את אלה למכונות ההימורים?

ואני נעמדת לי ליד שולחנות ההימורים כדי לראות איך זה עובד. לא בדיוק הבנתי איך משחקים "בלק-ג'ק" עד שהבן שלי העביר אותי קורס מזורז להימורים, בחדר במלון כמובן, כי לא נתנו לו להיות שם.

בקיצור, שם בוגאס הם תמיד מרוויחים, ואתם יודעים למה?

משום ששתי נטיות שבלב האדם חוברות להן יחד שם:

מצד אחד יש לכולנו את הנטייה לשחק משחקים, שריד נשכח מהילדות! מי לא ייהנה לשוב לשחק מלחמה (כן הימרו שם גם על מלחמה), ומי לא ייהנה לשחק פוקר או לזרוק קוביות? אלא, שהיינו ילדים שיחקנו עם הכסף של המונופול, ועכשיו זה כסף אמיתי אבל זה בלתי נתפס, כי אתה משחק עם אסימונים מפלסטיק שאתה חייב לקנות!

מצד שני, אתה רוצה להרוויח, אבל מי יקום מן השולחן כשהוא מרוויח הוא ירצה עוד יותר FUN, עוד יותר לכייף, אז הוא יקום רק כשהוא כבר הפסיד את הכל. וגם אם הוא הרוויח, אז הוא יקום לאחר שהפסיד את כל הרווח, והגיע כבר לקרן אותה השקיע! אבל אז הוא יתמלא זעם, ויאמר לעצמו שעכשיו הוא יתחיל להרוויח כי המזל סוף סוף "ידפוק" וזה לא קורה.

בקיצור, באה גילה, המהמרת המהוללת ומחליטה לשחק במכונות. אז מה היא עושה? היא לוקחת דולר וממירה אותו ל-20 מטבעות של 5 סנט כל אחד, והולכת לשחק במכונות לעניים! הבנתם, מכונות חריץ של מטבעות של 5 סנט בלבד! והם מכונות ישנות כאלה, היסטוריות, שכבר עברו הרבה ידיים, והרגשת ההיסטוריה שורה עליה. ולמרות שהקזינו ריק, המכונות האלה עמוסות אנשים!

וראה זה פלא. בדרך כלל, זמן ממוצע של משחק עם 20 מטבעות הוא לא יותר מ-2 דקות! אתה מפסיד את כל הכסף ונגמר הסיפור. אבל כאן קורה דבר מוזר. גילה מצליחה לשחק לפחות חצי שעה! לא יאמן! היא עושה את זה לאט לאט, ובכל פעם שהיא כמעט מסיימת את הדולר שלה, היא מרוויחה אותו מחדש! כל פעם רווח של בערך 4 עד 5 מטבעות וחוזר חלילה!

וככה היה לי את דולר המזל שלי בכל פעם מחדש, ושמרתי אותו עד לערב הבא, ואז שיחקתי בו שוב והפסדתי אותו לחלוטין ובכך הסתיימו הרפתקאות ההימורים שלי בלאס ווגאס.

שאר הזמן הקודש לטיולים, רחיצה בבריכה, ביקור בסטנד אפ-קומדי, וכמובן טיול מאורגן לסכר ההובר הענקי, האטרקציה הגדולה ביותר באיזור. הטיול עלה בזול למדי ויודעים למה?

כי הוא כלל שעתיים של הפסקת צהריים במלון קזינו על אם הדרך, שלדעתי מסבסד את הטיול ואת הארוחה. גם ניתן לעשות טיול חינם עם אוטובוס תיירים לנהר הקולורדו לעיר יפה, כאשר הטיול ממומן על ידי הקזינו אשר שם!

עולמו של וולט דיסניי- הפארק המגניב ביותר בעולם

אמרו לי שהפרק בלוס-אנג'לס הוא הגדול ביותר מסוגו ושהוא העשיר והיפה ביותר. כל כך רציתי לבקר בפארק אבל מסתבר שזה מרחק של שעה נסיעה מהיכן שהייתי וזה בכלל לא פשוט! אבל יומיים לפני נסיעתי לארץ, החלטתי לעשות זאת.

פשוט נסעתי לבקר בסן-דייגו העיר המבהיקה והיפה, עם אוויר צלול ואיכות חיים לא נורמלית, ושם הייתי בפארק המפורסם של עולם הים. עם מופעי הלוייתנים הדולפינים וכו'.

ישנתי שם ולמחרת הבעל של החברה נסע ללוס-אנג'לס והוריד אותנו באמצע הדרך, וכך הצלחתי גם לבקר בפארק מופלא זה. זה היה יום שני של חודש אוקטובר, והפארק ממש לא היה עמוס!

עד כדי כך לא היה עמוס, שהזמן הממוצע בהמתנה לכל מתקן ירד מחצי שעה לחמש דקות בלבד!

כתוצאה מכך הספקנו כמו מטורפים, לעשות כ-20 מתקנים ליום, ויצאתי ממש פסיכית מרוב טלטולים, הפחדות, קולות, טרטורים וכו'.

עשיתי את טעות חיי ועליתי על רכבת הרים. אמרו לי שזה IN-DOOR, כלומר, בדלתיים סגורות. אמרו לי שזה יהיה משהו כזה "חפיף", אבל עבדו עלי. חברה, זה התחיל כזה לאט, ואחר כך, סיוט החיים שלי. רכבת הרים נעה במהירות מסחררת של 80 קמ"ש בחושך מוחלט, עם אורות מרצדים מסביב, הבן שלי צעק מאימה, ואני עצמתי את העיניים אחרת הייתי חוטפת התקף לב, ומתפללת שהסיוט הזה ייגמר, וזה נמשך ונמשך לנצח!

בקיצור, יצאנו משם רועדים ואז נכנסנו למופע שהוא לדעתי המקסים ביותר שאי פעם ראיתי. מופלא תלת מימדי משגע.

זוכרים את הסרט "מותק הילדים התכווצו"?

זה היה על אותו נוסח: "מותק הקהל התכווץ", והיה כתוב שם שאנו עומדים לחוש מכווצים.

בקיצור, נתנו לנו משקפיים תלת-ממדיות ונכנסנו בזלזול מה לאולם. אולם ענקי, שריצפתו מתכת, ותכף תבינו גם למה.

בקיצור, אנו מתיישבים ומרכיבים את המשקפיים על העיניים. מתחיל סרט, שמחקה בעצם במה של תיאטרון והסרט תלת מימדי כמובן.

על הבמה רואים כאילו מסך חצי שקוף ומעבר לו רואים הרבה אנשים רצים, בתוך מעבדה. אחר כך המסך נפתח, והם האנשים על הבמה, כביכול, מסתכלים ומדברים אלינו. הם עסוקים בשלהם. בשלב מסוים, מישהו משכפל שם יותר מדי עכברים, והם מתחילים לרוץ, כביכול, גם אלינו אל הקהל, ואנשים זועקים באימה, כי משהו נוגע להם ברגליים. מסתבר שמתחת לכיסאות שלנו, היו צינוריות דקיקות של פלסטיק, והם הפיחו בהם אוויר וזה נגע בנו! "אחד אפס להם", אני אומרת לבני, ומחכה לראות מה עוד.

ואז השחקנים על הבמה (סרט דמיוני תלת מימדי, עם השחקנים המקוריים), מביאים את מכונת הלייזר אשר גורמת לכך שדברים מתכווצים.

המכונה מובאת לבמה, (הכל מתוך סרט תלת מימדי, אל תשכחו), ויש לה קרן לייזר אדומה כזו. ואז בטעות היא מופניית לקהל תוך כדי צעקות מצד השחקנים, "אלוהים אדירים מה עשית"!

ואז ממש רואים את קרן הלייזר המכוונת אלינו, מטיילת ומופנית אל הקהל. על המסך מופיעה מנהרה ואנו חשים שאנו כמו נעים במהירות עצומה בתוך המנהרה. וחברה לא תאמינו, כל האולם מטולטל על ידי מכונה ענקית, כנראה בגלל זה הרצפה הייתה ממתכת! ממש אשלייה של טיסה בתוך מנהרה.

עד אשר הכל נעצר, רק שאילו על הבמה נראים ענקיים, רואים רק את הרגליים שלהם!

מופיע הכלב, וגודלו הוא כמו של כל המסך, והוא משתעל, יורק, אולי אפילו משתין ועל הקהל מתיזים מים, כדי לחדד את תחושת המציאות שבאשליה!

וככה כל פעם ראש אחר גדול מציץ אל הקהל, ואנו חשים שאנו כמו בקופסת נעליים. ובא הילד השובב ורואים כאילו שתי כפות ידיים ענקיות, והוא תופס את האולם ומרים אותו, ומטלטלים אותנו שוב, וכולם צועקים על הילד, "תניח בבקשה את האולם במקום, יש שם אנשים וחייבים להגדיל אותם!

ואחר כך, "תראו מה עשיתם, כיווצתם את כל הקהל, תביאו פיוז ותתקנו את המכונה".

ממש הרגשנו כאלה קטנים בתוך קופסת נעליים, לא יאומן, אשליה מושלמת של כל החושים!

מופע אדיר, עובד על כוח החושים, מתואם ומבוצע להפליא, אין לי מילים, לדעתי חווית השיא בביקור בעולמו של וולט-דיסניי.

אני מאוד מאמינה בכוח של התלת מימד והמציאות המדומה, על מנת לפתח ולשנות מצבי תודעה, ולדעתי, בטכניקות מסוג זה טמון המפתח.

החזרה לארץ, וחבלי הקליטה מחדש

בכותבי סיפורים אלו, אני כבר 3 שבועות בחזרה. היה קשה לחזור. הטיסה הייתה ארוכה מאוד ומעייפת. היא הייתה מורכבת מ-3 טיסות, אבל הכל זרם כשורה.

כבר בספרד חשתי בבית כאשר עברנו לידיים של אל-על, ושלא תחשבו שהם לא היו נחמדים. הספרדים איבדו לי מזוודה אחת, וברגע האחרון היא הגיע למטוס, כאשר מנהל טרמינל אל-על טס במהירות ברכב הפרטי שלו, אל המטוס, וטפס אותי עולה במדריגות על כבש המטוס, כשהוא צועק כלפי, "גב', גב', מצאתי את המזוודה שלך ובואי ותזהי אותה". כל הכבוד להם, זו הייתה המזוודה עם כל קניות הפאר שלי.

עליתי למטוס וברעב התנפלתי על עיתון ישראלי, אחרי שלא ראיתי כזה למעלה מחודש, ומה רואות עיני? רצח גנדי!

מה זה לעזאזל, נסעתי עם נפילת התאומים וחזרתי עם רצח גנדי? מה אני, מבשרת הטרור?

יותר שלא תדעו מה היו עושים לשליחים שמביאים בשורות רעות בתקופת רומא העתיקה!

מגיעים ללוד, והשדה ממש עמוס לעייפה, ואני מחפשת שירותים ישראליים, וכשאני חשה את הסרחון ואת ההזנחה, אני יודעת שאני בבית! אוי השירותים שבארה"ב, איזה היכלות פאר, מלאים תאים, אף פעם לא עומדים בתור! ממש ארכיטקטורה ועיצוב פנים מדרגה ראשונה!

בני עסוק בלהפעיל את הפלאפון שלו, אשר התעורר לחיים כבר ברגע שהמטוס נחת, וכשאנו בדרך לטרמינל כבר מתחילות להופיע השיחות הראשונות!

יוצאים החוצה עם העגלה העמוסה לעייפה, לעבר מוניות השירות לחיפה, וגל של חום רטוב כזה, עם הזעה מכה בי. הנהג מעמיס 10 נוסעים שכל אחד עם ים של מזוודות. הוא גם מעמיס קרטונים של טלוויזיות ומכשירי די.וי.די אשר נקנו בדיוטי-פרי.

מימיני יושב צעיר ששב מטיול של חודשיים מתאילנד, משמאלי אחד שחזר מהודו, לפני זוג שחזר מטורקיה. ערב רב של בני אדם ומזוודות ותרמילים, של אנשים אפופים עדיין במראות והקולות שכל אחד מביא עימו. כששואלים אותי היכן הייתי ואני אומרת שבארה"ב ועוד שהייתי למעלה מחודש ימים, נזקפות העיניים בתדהמה! "מה באמת, בתקופה הזו, מתי נסעת"? ואז אני מספרת שבדיוק ב-11.9, ואז ממש לא מאמינים לי!

ככה אני הופכת להיות הפטריוטית של המדינה, זו שנסעה ב-11.9 ושוב ושוב אני מספרת את ההרפתקה שלי אין ספור פעמים.

המונית מגיעה אל ביתי, והנהג מתחיל להוריד את כל המזוודות, למזלי הייתי הראשונה לרדת. זה 7 בערב, והחתול הלבן של הבן שלי, רץ לקראתו בשמחה!

בדרך במדריגות אני נזכרת שעוד יש פעילות בסניף חיפה הערב, זה הרי בביתי, ואני מניחה את כל המזוודות בערמה בחדרי ויוצאת להכין את המקום לקראת הפעילות. האנשים מגיעים, ומפילים אותי לזרועותיהם ומברכים אותי בחום.

עשרות אנשים מתקשרים ושואלים אם הגעתי, וכולם מספרים כמה דאגו לי וזה נעים לשמוע, למרות שצר לי שהדאגתי אותם כל כך!

הג'ט-לג משגע אותי. כמו תינוק אני ישנה 3 שעות ועירה 3 שעות, וככה זה נמשך 3 ימים.

כולם שואלים אותי, איך אסטרולוגית כמוני בחרה לה כזה תאריך גרוע לנסוע, ואני מספרת שפשוט זה התאריך היחיד שעוד היה פנוי, ושחוץ מזה, אם תקראו את דברי תבינו שאולי מאיזו שהיא סיבה, הגורל רצה שאהיה באוויר באותו הזמן!

משהו קרה כשהייתי אז באוויר וזה לא מקרי!

וזהו זה, שבים לשגרה מהר. רוצים דרך טובה לשוב לשגרה? תהיו בימים הראשונים תיירים בתוך הארץ שלכם! וזה מה שאני עושה כעבור 3 ימים, לוקחת מצלמה ויוצאת לשוטט בחיפה עירי כמו תיירת ומצלמת מקומות ומראות! על כך בנפרד! זה כיף, משום שחושבים שאני תיירת ומתחילים לדבר עימי באנגלית!

אחרי 20 לחודש, ב-8 בבוקר על השעון מתחילים לצלצל הטלפונים, אנשים רוצים ייעוצים, חומר על פעילות, והכל חוזר לקדמותו ולשגרתו!

קראו על דברים אותם כתבתי לאחר הגעתי בראש השנה האחרון.

http://community.walla.co.il/files/2001/9/19/5678823/new-year.doc

בברכה

גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות -

http://www.oryada.com/

טלפונים: 8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04, פלא-פון- 625759-050

אתר אינטרנט: http://www.oryada.com/

-English web pagehttp://www.oryada.com/eng.htm

פורום מיסטיקה ב-IOL וואלה: http://come.to/mystic-forum

דואר אלקטרוני: gila@oryada.com

בעולם וירטואלי אין כמו ויזואלי:

פעילויות בחיפה: http://www.oryada.com/dafhaifa.htm

פעילויות בתל-אביב: http://www.oryada.com/daftel.htm