צירופי מקרים מסרים משמיים

כשהגורל מתחבר אל המקרה, נוצרים אותם צירופים המהווים ציוני דרך בחיינו, הכיצד?

זהו מדור מיוחד של סיפורי מקרים מופלאים, מעשי ניסים, צירופי מקרים, מפגשים מוזרים, ואנו מבקשים ממכם לתרום לנו סיפורים!!

תוכלו לרשום לשלוח לנו באי-מייל, ונא לציין אם ברצונכם בפרסום שמכם, או שם בדוי או כינוי!

מספר מאמרים וספרים יצאו לאחרונה בנושא זה, והם העלו את השאלה אפילו לדיון מדעי!

ביום שישי ה-20.2.04 טוען הסופר המפורסם פול אוסטר,

שהפעולה האלוהית בחיים שלנו היא דרך המקריות בכתבה בשם: "אצבע אלוהים, יד המקרה".

במוסף הארץ של 2.1.04 נידונו הרעיונות החשובים ביותר שהועלו בשנת 2003, והנה דובר שם במפורש על תיאורית צירוף המקרים, ועל אליזבט לויד מאייר מרצה לפסיכולוגיה מקליפורניה שהציגה מודל המסביר באופן מדעי אירועים הנראים בלתי מוסברים.

אחר כך הייתה כתבה במוסף ידיעות, על החיים והמזל. וכן יצאו שני ספרים בנושא זה בעברית: מזלך בידך וצירופי מקרים.

ניתן בהחלט לעשות השוואה בין חשיבה מדעית, מאגית, הקוונטים וכו' בהקשר לצירופי המקרים

צירופי המקרים מעלים מספר תהיות ושאלות:

v האם הצירופים באים ממימד שהוא מעבר לי? האם הם שייכים ליד המכוונת של הגורל, שכאילו יודע את ההכוונה שלי וברגע המתאים מתערב במהלך החיים שלי?

v האם היקום פשוט עונה לי על ידי סימנים ואותות, והאם ניתן לבקש זאת? האם על כך מבוססות מסורות החיזוי כמו קלפי הטארוט?

v האם זה עלול להסיר ממני אחריות, למשל מה שמיסטיקנים נוטים להגיד, לא זה צריך היה לקרות. אולי לא נועדנו להיפגש יחדיו...

v האם יכול להיות שאני עושה דברים, מבלי לדעת מראש למה עשיתי ואז בסוף זה משפיע על כל החיים שלי, כאשר רק בדיעבד מסתבר שכך הייתי צריכה לעשות? מה גורם לי לעשות דברים מסוימים?

v האם ניתן לזמן צירופי מקרים שיהיו לטובתנו? האם זה תלוי בנו, בחשיבה שלנו, בחשיבה החיובית ובגישה שלנו?

להלן סוגים שונים של צירופי מקרים:

1. אתה חושב על מישהו ואז הוא מתקשר, או מגיע, או שאתה רואה אותו לפתע ברחוב. תופעה שהיא מאוד נפוצה!

2. אתה מחפש דבר מה, אינך מוצא. רק כעבור זמן רב אתה מחפש בכלל דבר אחר, ואז אתה מוצא את הראשון.

3. אתה חושב על משהו, והנה בידוק אתה מוצא את זה בספר, באינטרנט, בעיתון, במילה שמישהו אמר.

4. צירופי מקרים הקשורים למספרים. למשל אתה נתקבל במספרים שמתאימים לתאריכי לידה, למספרי בית, למספרי גורל בנומרולוגיה וכו' וכו'.

5. סיפורים מרגשים של הצלת חיים. כמעט עליתי על האוטובוס שהיה צריך להיות פיצוץ. ביטולי טיסות במטוסים שבהם עלולה להיות תקלה או התרסקות.

6. שרשרת של צירופי מקרים. פגשת מישהו, והוא מכיר לך עוד מישהו וככה מתחילה שרשרת של צירופי מקרים המשרתים אולי מטרה מסוימת.

7. מפגשים גורליים באהבה. שם מרובים צירופי המקרים. תמיד נשמע גם את המילים: "כמעט ופספסנו זה את זה, במזל היה כך וכך..."

8. צירופי מקרים מונעים. אתה רוצה לעשות דבר מה, נמנע ממך. האוטו מתקלקל, אתה מאחר וכו'. אולי כדאי לשקול בהיגון ולהחליט מה כן ומה לא.

9. חלומות נבואיים, וחלומות שמתגשמים.

10. דברים שנודעים לך באופן מקרי, כי היית צריך לדעת. למשל, הולכים עליך רכיל ופתאום איך שהוא זה מגיע אליך.

11. צירופי מקרים של הגנה מלמעלה. על כך יספרו לכם בעלי עסקים או אנשים עצמאיים. כי על מה יסמכו? למשל, כספים שמגיעים, לקוחות שמגיעים במפתיע.

12. צירופי מקרים שנובעים מהאמונה מאוד עמודה, שהיא התשתית של השקפות העולם היסודיות של כל אדם! למשל, אני מאמין שבסוף אמצא אהבה. מה שלא יהיה, לא אפול מבחינה כלכלית... בהחלט על פי האמונה אנו ממגנטים אלינו אירועים בזכות אמונה עמוקה וזה מטרת כל סדנאות ההדמייה והחשיבה החיובית.

13. סגירת מעגלים. מישהו פתח מעגל מסוים, אמר דבר מה, וזה נשאר כאילו כחשובן פתוח בקוסמוס. ביום מן הימים זה חוזר בחזרה. למשל, אותו רופא שכל כך לחץ עלי שאעשה הפלה, עשר שנים מאוחר יותר נאלץ לשלוח אותי לניתוח רחם.

14. דברים שקורים, ורק לעתיד הפתרונות. למשל, הלכתי לשפת הים לקחתי עימי בקבוק מים. בסיום רציתי להשליכו. נסעתי לחיפה בערב, ואמרתי לעצמי, כמה אני צמאה. פתאום הסתבר לי שלא השלכתי את הבקבוק, ואז כל כל שמחתי, וגם הבנתי למה התיק שלי היה כל כך כבד.

שני מאמרים חשובים מאוד בנושא זה

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=396219&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0

_{עודכן ב- 15:11
19/02/2004}

אצבע אלוהים, יד המקרה

ספרו החדש של פול אוסטר, "ליל האורקל", גדוש כמו כל יצירתו בצירופי מקרים, הגובלים באמונה מיסטית בעל-טבעי. "לא כל דבר שקשה להסביר הוא בהכרח בלתי מתקבל על הדעת", אומר הסופר

_{מאת יובל בן עמי}

פול אוסטר ישב בחודש שעבר בכנסייה בקיימ- ברידג', מסצ'וסטס, וקרא לקהל מספרו החדש, "ליל האורקל". פתאום התפרץ למקום קבצן שיכור, וצעק על הסופר המפורסם: "די עם כל הכפירה הזאת! זאת כנסייה, תתחילו לדבר את דברי האל!" אוסטר שמר על ארשת פנים קפואה, והשיב ממקומו באותו קול שליו שבו הקריא קודם לכן מהספר: "בפעם הבאה, בפעם הבאה". לאחר רגע נמלך בדעתו והצהיר - "אלה הם דברי האל!"

למרות ההערה המבודחת, אוסטר אינו סופר דתי. ובכל זאת, כמעט כל הרומנים שכתב נסמכים על מעין חוקיות גורלית בלתי נתפשת, המתבטאת בעיקר בצירופי מקרים, ומוגשת על מצע של מציאות אמריקאית עכשווית. בשנים האחרונות הוא מרחיב תפישה זו, הגובלת לעתים בעיסוק בעל-טבעי, גם אל מחוץ לספרות הבדיונית. מבין שלושת הספרים האחרונים שפרסם, רק "ליל האורקל" ("OracleNight", שעוד לא יצא בישראל) הוא יצירה בדיונית. לפניו ראה אור הספר "חשבתי שאבי היה אלוהים", שבו סיפורים אמיתיים ששלחו לו אלפי אמריקאים כחלק מפרויקט של רשת הרדיו NPR. אוסטר קרא לציבור לשלוח אליו תיאורים של האירועים המיוחדים שאירעו בחייהם, וכצפוי בחר לפרסם דווקא את אלה הכוללים תעתועי גורל מפתיעים ואירוניים.

לפני "ליל האורקל" ראה אור גם אוסף מהשירים שאוסטר כתב מאז ימי נעוריו. בראיון טלפוני מסביר אוסטר כי עד סוף שנות ה-70 כתב רק שירה, אך משהניח לה לא נגע בה עוד. "בתקופה קשה בחיי לא הצלחתי לכתוב עוד שירה, וכשהכתיבה באה אלי שוב, זו היתה פרוזה", הוא אומר. "מאז 1979 לא כתבתי שיר, אבל אני עדיין מאמין ביצירות ההן".

חיים משוגעים

העניין המתמשך של אוסטר במסתורין ובמקריות - שהחל בנעוריו, כשחבר שעמד לידו מת ממכת ברק - עורר עליו ביקורת מצד מבקרים ואנשי ספרות, המאשימים אותו לעתים בשטחיות. ב"ליל האורקל", כמו בספרים אחרים שכתב, המקריות נראית כבר כעין כוח עליון: המספר, סופר ניו-יורקי צעיר, נתקל שוב ושוב ברחובות ניו יורק בבעלים הסיני של חנות כלי כתיבה, שבה קנה מחברת כחולה מתוצרת פורטוגל המשפיעה עליו באופן עז ומוזר. ייתכן אפילו שהמחברת היא האחראית להתפוררות של חיי הנישואים המושלמים לכאורה שניהל.

האם החיים באמת כל כך מוזרים?

אוסטר: "בפירוש! החיים מוזרים מאוד. אני מנסה נואשות להבין את הדבר שאני מכנה 'המציאות המכנית', ולהיות נאמן לזה ככל שאפשר. החיים שלי מלאים במקרים לא צפויים ומשונים שמתרחשים באופן תדיר, לא פעם בעשר שנים, אלא כמה פעמים בחודש.

"זאת אחת מהסיבות מדוע קיבלתי עלי את פרויקט 'הסיפור האמיתי' של NPR - רציתי לראות אם חייהם של אנשים אחרים משוגעים באותה מידה, ומתברר שכן. כולם עוברים את אותם דברים, אלא שאנחנו לא רוצים לראות את זה. אנחנו רוצים להאמין ביקום מסודר ומדעי שבו המעשים שלנו הגיוניים. אני מתעניין בסדקים שביקום הזה. שם מתרחשים בעיני הדברים המעניינים באמת".

ואחרי קריירה של הצצה לתוך הסדקים, האם הבנת איך המנגנונים האלה פועלים?

"לא, אין לי שום מסקנה פילוסופית. אני פשוט מקבל את העובדה שזאת המציאות".

איזה סיפור ב"חשבתי שאבי היה אלוהים" מצא חן בעיניך במיוחד?

"אה, יש כל כך הרבה, הרי יש 180 סיפורים בספר הזה, והם נעים מטרגדיה איומה עד לקומדיה מטורפת. אבל אפשר לומר שהסיפור שהספר נושא את שמו מצא חן בעיני במיוחד. הוא מתרחש במלחמת העולם השנייה, כאשר המספר היה ילד בן שש. השכן שלו, מר ברנהאוזר, היה אדם מאוד לא נעים, שרתח מזעם כשילדים קטפו שזיפים מהעץ שלו. עד הגדר זה היה בסדר, אבל שזיף שנקטף מעבר לגדר - בצד של מר ברנהאוזר - היה מזמין שאגות וגידופים.

"פעם אחת התערב אביו של המספר באחד הוויכוחים האלה. הוא לא אהב את ברנהאוזר, ובשלב מסוים אמר לו: 'אולי פשוט תתפגר?' באותו רגע הפנים של האדון נהפכו אדומות, סגולות ואפורות, והוא מת מהתקף לב. בעקבות המוות הלא צפוי הזה, המספר היה בטוח שאביו הוא אלוהים. הסיפור הזה הוא גם איום וגם מצחיק, ויד המקרה ממלאת בו תפקיד חשוב. הוא בהחלט דוגמה טובה למה שריתק אותי בסיפורים האלה".

היה קשה לחזור ולכתוב עלילות בדיוניות אחרי מפגש עם אוצר כזה של מציאות?

"עבדתי על פרויקט הסיפורים במקביל ל'ספר האשליות' (שתרגומו לעברית ראה באחרונה אור בהוצאת עם עובד). הקראתי ברדיו סיפורים מהפרויקט רק פעם בחודש, חמישה-שישה סיפורים בכל פעם. זה דרש כמובן להקדיש זמן רב לקריאה, כדי לברור את הסיפורים - עשרה סיפורים בממוצע כל בוקר, אבל אפשר היה לעשות את שני הדברים במקביל".

אתה חש שהסיפורים האמיתיים השפיעו על ספר האשליות?

"לא, בכלל לא".

מתוך טראנס

"ליל האורקל" הוא ספר רב רבדים, שמוזרותה של המציאות היא רק אחד מהם: הוא עוסק גם בחיי נישואים, בלמידה, בחטאים, בכוחן של מלים ועוד. עם זאת, אוסטר מסרב לומר אילו נושאים מעסיקים אותו בשלב זה של הקריירה. "אני לא חושב על שום דבר במובנים של נושא", הוא אומר. "הספרים האלה באים אלי כמו מתוך טראנס. הם נובעים במידה רבה מהלא מודע שלי. אני קשוב לסיפורים שמגיעים אלי ואז מנסה להפיק מהם הרבה ככל האפשר".

סיפרת לא פעם שהספר הראשון שכתבת היה ספר בלשים שפורסם בשם בדוי, אך מעולם לא חשפת את שמו. גם הסגנון והעלילה של "ליל האורקל" נוגעים בספרות הבלשים. מה היחסים שלך עם ספרות המתח?

"מרוחקים למדי. את הספר הבלשי ההוא כתבתי רק מתוך צורך בכסף. זה היה בתקופה קשה מאוד בחיי, כשהייתי כבן 30 וניסיתי כל מיני תחבולות להשיג כסף. היה לי רעיון וכתבתי אותו בשישה שבועות בערך".

עם זאת, "ליל האורקל" מלא בהתייחסויות לסופר המתח דאשיל האמט. גם "בטרילוגיה הניו-יורקית" כל הדמויות עוקבות זו אחר זו.

"מובן שיש בלשים ב'טרילוגיה הניו-יורקית', אבל ההתנהגות שלהם משמשת כלי להצגת תכנים אחרים. אני חושב שאני משתמש שם בנורמות של ספרות הבלשים, כמו שסמואל בקט, למשל, השתמש במסורת של תיאטרון הוודוויל ב'מחכים לגודו'.

"ההימצאות של האמט ב'ליל האורקל' קשורה למשהו שעלה לפני כמה שנים - הבמאי וים ונדרס יצר אתי קשר ורצה שנעשה סרט יחד. אחד הרעיונות שעלו היה שניקח את הסיפור של פליטקראפט מתוך 'הנץ ממלטה' של האמט (חייו של אדם משתנים מקצה לקצה כאשר מוט של ברזל נופל מבניין וצונח כמה פסיעות ממנו; פליטקראפט אינו מסוגל להתמודד עם קרבתו של הגורל אליו ומחליט להיעלם מביתו ולהתחיל את חייו מחדש). אהבתי מאוד את הרעיון ואפילו בניתי את הגרסה שלי לסיפור. בסופו של דבר הפרויקט בוטל בגלל תקציב, והסיפור נבלע בתוך 'ליל האורקל', שם הוא מופיע כספר בתוך ספר".

כל כך הרבה דברים בספר לא מתקבלים על הדעת, למשל דמותו של צ'אנג - הוא נעלם ומופיע, פותח וסוגר חנויות בניו יורק בטווח של כמה ימים. באיזו מידה אתה מושפע מספרות פנטסיה?

"המספר ב'ליל אורקל' נמצא בשלבים ראשונים של החלמה ממחלה קשה ואין לו אחיזה מושלמת במציאות - הוא חווה אותה כחלום וחלק מהאירועים יוצרים אווירה של חלום".

כך שהאירועים הם חלק מן המציאות באותו אופן שחלום הוא חלק מן המציאות?

"אפשר לומר. קשה לי לפרש הרבה ממה שמתרחש בספרים משום שכאמור הם מגיעים מתוך הלא מודע, ובספר הזה הרבה דברים הם גם משלים ומטאפורות. מה שברור הוא שלא כל דבר שקשה להסביר הוא בהכרח בלתי מתקבל על הדעת".

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtTower.jhtml?itemNo=377757

רעיונות השנה

הדברים החשובים יותר וחשובים פחות שבגינם תיכנס שנת 2003 להיסטוריה

בכל דצמבר בוחן ה"ניו יורק טיימס" את השנה שחלפה דרך פריזמה לא שגרתית: רעיונות. צוות של תחקירנים וכתבים נשלח לבדוק את ההתפתחויות העדכניות בכל תחום אפשרי - לא רק ברפואה ותעופה, אלא גם בקולנוע וקוסמטיקה - ולדלות מתוכם את הרעיונות החדשניים, המרתקים והמבטיחים ביותר. אחר כך מורתח הנזיד האינטלקטואלי העצום הזה עד שמתקבלת מיני אנציקלופדיה של המצאות, פריצות דרך ותיאוריות גדולות וקטנות שהביאו לשינוי בשנת 2003 (שמבחר ממנה מובא להלן). המעניין הוא שחלק ניכר מבציר הרעיונות של 2003 מגיח דווקא מהוגים אינדיווידואלים לעילא: ממציאים הפועלים במרתף ביתם, פילוסופים ההוגים את רעיונותיהם ממעמקי הכורסה, מדענים מטורפים. לפיכך פרויקט זה אינו רק אוסף הרעיונות המשמעותיים ומעוררי המחשבה שהועלו בשנה החולפת, אלא גם הצדעה לאנשים יוצאי דופן הפועלים ללא לאות במעבדות ובספריות שלהם ונחושים לשנות את העולם כשכל נשקם הוא, בשלוש מלים, רעיון חדש לגמרי.

תיאורית צירוף המקרים

מיליוני אנשים מאמינים ב"פנומן האנומליה" כדוגמת חוש שישי, צירוף מקרים בלתי מוסבר וריפוי באמצעות הילינג. אבל המדע לא משתכנע. אחרי ככלות הכל, תופעות אנומליות אלו נראות כסותרות את כל הידוע לנו על הדרך שבה משפיעים המוח והחומר זה על זה. אבל ייתכן שכל זה עומד להשתנות. אליזבת לויד מאייר, מרצה לפסיכולוגיה מקליפורניה, הציגה השנה מודל קונצפטואלי המסביר באופן מדעי אירועים הנראים בלתי מוסברים.

ב-1991 נתקלה מאייר עצמה בתופעה בלתי מוסברת. היא חיפשה רכוש משפחתי שנגנב, וכאתגר פנתה לקבלת עזרה מאדם שהיה במרחק של כ-1,300 ק"מ ממנה וטען לבעלות על חוש שישי. להפתעתה הוא הצליח לגלות לה היכן בדיוק נמצא הפריט החסר. מאייר רצתה הסבר מדעי ומשום כך החלה לחקור את התופעה, מחקר שנמשך עשר שנים.

מחקרה של מאייר ומאמריה הובילו אותה בסופו של דבר לרוברט ג. ג'אן, מרצה למדעים והנדסה בפרינסטון. מאז 1979 ריכז ג'אן הר של נתונים המתעדים את יכולתם של אנשים לשנות את תוצאתו של "מחולל אירועים אקראי" - בעצם מכונה שנועדה לשחזר הטלת מטבע מושלמת פעם אחר פעם - באופן שולי אך משמעותי מבחינה סטטיסטית. מאייר וג'אן הישוו את המחקרים העדכניים ביותר מתחומי מדעי המוח, פסיכולוגיה פסיכואנליטית ופיסיקת קוונטים וגילו כמה חפיפות מסקרנות.

בדיוק כשם שפסיכולוגים עסקו במהלך מאה שלמה בחקר התת מודע, כך עסקו הפיסיקאים בחקר תחום הצללים הפיסיקלי של "יחסי כוחות חבויים", הכולל את מכניקת הקוונטים ותיאוריות המיתרים. שני תחומים ערטילאיים אלה משבשים את הדרך שבה אנחנו מבינים את ההיגיון והפיסיקה, החלל והזמן. ג'אן ומאייר, על כל פנים, סבורים שתופעת האנומליה עשויה להיות תוצאה של סוג מסוים של חילופי מידע בין התת מודע והלא מוחשי - עד כדי כך. "חוש שישי" עשוי למעשה להיות פירורי מידע העוברים מהממד הפיסי לתת מודע ומחלחלים לתודעה; לעומת זאת, בכיוון ההפוך ייתכן שהתת מודע ניחן ביכולת לשנות באופן עדין את העולם הפיסי.

לעת עתה המודל הוא יותר דרך לבחון את "תופעת האנומליה" מפתרון של ממש. "אף שאנחנו רחוקים ממציאת הוכחות שיוכיחו את נכונותו", ציינה מאייר בנאום שנשאה השנה, "אנחנו יכולים למצוא בסיס מרתק שעליו הוא יעבוד".

הצירופים המפורסמים ביותר: רציחות לינקולן וקנדי

מותם של נשיאי ארה"ב

אברהם לינקולן נבחר לקונגרס בשנת 1846
ג´ון קנדי נבחר לקונגרס בשנה 1946

לינקולן נבחר לנשיאות ארה"ב בשנת 1860
קנדי נבחר לנשיאות ארה"ב בשנת 1960

השמות של לינקולן וקנדי מכילים 7 אותיות
( Lincoln, Kennedy‏‏ )

שניהם היו פעילים בתחום זכויות האזרח

נשותיהם של השניים איבדו תינוקות בתקופה שבה היו בבית הלבן

שני הנשיאים נרצחו ביום שישי

שניהם נורו בראש

שמה של מזכירתו של לינקולן היה קנדי
שמה של מזכירתו של קנדי היה לינקולן

שני הנשיאים נרצחו על ידי דרומיים

סגני הנשיא שירשו אותם היו דרומיים

שמות המשפחה של שני סגני הנשיא שהחליפו אותם היה ג´ונסון

אנדרו ג´ונסון שירש את לינקולן נולד בשנת 1808
לינדון ג´ונסון שירש את קנדי נולד בשנת 1908

ג´ון וינקלי בוות שרצח את לינקולן נולד בשנת 1839
לי הרווי אוסוולד שרצח את קנדי נולד בשנת 1939

שני הרוצחים נודעו בשמם המלא
שמותיהם של השניים (John Wilkes Booth‏‏, ו-Lee Harvey Oswald) מכילים 15 אותיות כל אחד.

הנשיא לינקולן נורה בתאטרון בשם קנדי
הנשיא קנדי נורה במכונית מסוג לינקולן

לאחר ההתנקשות בלינקולן נמלט בוות מהתאטרון, ונתפס במחסן ספרים
אוסוולד שירה בקנדי ממחסן ספרים נמלט, ונתפס בתאטרון.

שניהם מעולם לא הועמדו למשפט, הם נרצחו זמן קצר לאחר שנתפסו.

והדובדבן שבקצפת...

שבוע לפני שנרצח שהה הנשיא לינקולן בעיירה מונרו שבמדינת מרילנד.
שבוע לפני שנרצח שהה הנשיא קנדי במחיצתה של מרלין מונרו.

אפתח בשלושה סיפורים הומוריסטיים של צירופי מקרים, מופלאים ביותר אשר קרו לי גילה בויום!!!

הזיווג המוזר

לפני שנים רבות ביקר אותי בישראל ידיד מארה"ב ששמו היה פרנק, ושמי הלוא גילה.

טיילנו בירושלים ביד ושם, וזה היה מלא אוירה כזו של יראת הכבוד למקום. אני, ישראלית וכבר מאוד מיסטית, והוא איש רוחני לא יהודי מארה"ב, אשר רצה לחוות מקרוב את השואה!

וכמו לאחד בינינו את קדושת הרגע ניגשה אלינו לפתע בחורה מאוד נחמדה, עם טייפ, אמריקאית, ואמרה שעושה כתבה על יחס האנשים למקום עבור קהילה בארה"ב. התראיינו אצלה, ולבסוף שאלנו לשמה והיא אמרה ששמה הוא:

גילה פרנק !!!!!!

מעשה בסנדלים וסיפורי רפאים

אותו בחור חזר לארה"ב, והוא קנה כאן זוג סנדלים. הוא שכח אותם ולכן שלחתי לו אותם כחבילה בדואר. לפתע אני מקבלת יום אחד חבילה מארה"ב ובה ספר, וכתוב עליה: נאבד בדואר, נא להחזיר לשולח!

על החבילה היה כתב ידי מהפתק של החבילה של הסנדלים.

מסתבר שהסנדלים הגיעו, רק הפתק עם שם השולח נתלש, וחובר לספר שכתובתו נתלשה, ואת הספר שלחו אלי, כאילו שאני איבדתי אותו!!!

רוצים לדעת מה היה שם הספר:

סיפורים מופלאים על רוחות רפאים!!!

אליהו הנביא עזר לנו

אומר קוהלת, "לכל זמן ועת לכל חפץ"

גיליתי שזה מאוד נכון, לפעמים באמת אתה נתקל בדברים שרק לאחר מכן יש להם שימוש.

לחרדים יש מנהג מאוד יפה, כל דבר שהם מוצאים הם שמים בקופסת מציאות כשזו, עד אשר אולי תהיה יום אחד אפשרות להשיב אבידה לבעליה.

כשבני היה בן שנה, הלכתי יום אחד לבקר רב בחיפה. שכחתי את הבקבוק של הילד וזה היה איום ונורא, כי היה מאוד חם והילד היה מאוד צמא. שם בני הוא אליהו.

הגענו לרב, ואז הבת של הרב אמרה: יש לי בקבוק שמצאתי עבור הילד!

היא נגישה לארון, והוציאה כזו קופסת קרטון, עטופה בנייר ובה כל מיני חפצים אבודים: עט, מוצץ, גרב וכמובן גם בקבוק התינוק המיוחל!

יודעים מה היה כתוב על הקופסא:

קופסת אבדות, שכל אשר בה יהיה מונח בא עד אשר יבוא אליהו במהרה בימנו אמן!!!

ואכן הגיע אחד אליהו וקיבל את הבקבוק...

מעשה בנחש ובזפת

להלן הסיפור המופלא ביותר של צירוף מקרים אשר שמעתי מעודי, סיפר לי אותו בחור בשם שלומי, ואני מביאה את הדברים כלשונם:

מספר שלומי:

לפני כשנה הייתי בבני ברק ונתקלתי שם באדם זקן מקבץ נדבות. נתתי לו צדקה יפה של בערך 30 ש', ואז התחלנו לדבר בלבביות, על הטבע של בני אדם ובכלל. בסיום השיחה הוא תופס אותי ולוחש לי באוזן:

"אבל אתה כולך זפת מבפנים".

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני וייחסתי זו ל"קוקויות". חזרתי לנהריה שם אני גר בבית על הקרקע. פניתי להיכנס לבית והנה ראיתי לנגד עיני נחש צפע בגודל עצום. מאוד נבהלתי ורצתי למחסן לקחת ברזל על מנת להילחם בו, וכשהתקרבתי, האור בכניסה נכבה ונדלק כל הזמן, ולא הבנתי מה קורה.

הנחש ברח לבסוף ואני כאות תודה החלטתי ללכת לבית הקברות למחרת ולנטוע עץ זית על הקבר של סבי, שלא הכרתי אותו, ושנפטר בדיוק כשאמי נכנסה להריון עימי.

הגעתי לבית הקברות ואני בא על מנת לחפור גומה קטנה באדמה, על מנת לטעת את עץ הזית, והנה אני נתקל במשהו קשה. לפתע אני מוציא מן האדמה, קופסא, שהיה לה מכסה בצורת כדור, והנה להפתעתי הרבה היה בתוך הקופסא:

זפת!!!!!!!

אין לי מושג מי עשה זאת ועבור מי, ואני יודע שכאשר רוצים לעשות כישוף, שמים כל מיני דברים בבית הקברות, האם ניסו לעשות כישוף לסבי עם הזפת, ולאחר כל כך הרבה שנים, הגעתי אני, נכדו הקרוי על שמו, על מנת לחלץ את הזפת מקברו? אולי, עבר הכישוף הזה אלי, וחיי היו אף הם "בזפת"? כיצד יכול להיות שהקבצן הזקן ראה זאת עלי, אולי היה הוא צדיק נסתר בדמות קבצן? האם בכך סגרתי מעגל של שנים רבות, והסרתי כישוף אשר דבק גם בי?

היכרות מופלאה

כותב יוסי רז בהודעה בפורום רוחניות ב-IOL בחודש מרץ 2000.

צירופי מקרים מופלאים - מסרים מגבוה

קורה לי שאני קונה פריט X ללא ידיעה ברורה למה הוא דרוש לי. אני מניח אותו בצד ללא שימוש. לפעמים הוא יכול לשכב חודשים ושנים. ואז מגיעה העת בו הוא מקבל את הייעוד האמיתי שלו.

ככה זה יכול לקרות עם אנשים.הכרתי את אשתי בעבר על ידי צירוף מקרים מדהים.

קיבלתי פתק מחבר עליו רשום מספר טלפון.הטלפון שלה היה מיועד עבורו, אך הוא נתן לי אותו.ואני במבט חטוף, בראותי את הקידומת 04 חיפה השלכתי הפתק לפח.

וכך קרה פעמיים.

עד שלבסוף בשלישית, כדי להיפטר מהמטרד הזה, הרמתי טלפון אליה, ומאז אנחנו ביחד מאושרים.

לוח המאיה המסתורי עשה את שלו!!!

מאת גילה בויום

בשנת 1997 ביקר אצלנו באגודה לפיתוח המודעות, בחור אנגלי המתמחה במיסתורין של לוח המאיה. הוא נתן הרצאה וסדנא, ולאחר ביקורו נותר תלוי על הקיר לוח מאיה אשר תוקפו פג כבר במהלך שנת 1999.

הלוח לא היה אלא, לוח קרטון, עטוף בניילון, ועליו טבלת משמצות עם סמלים מיוחדים, תאריכים לועזיים ומספרים בצבע כחול. משום שהלוח היה נאה למדי, וממילא לא היה לי מה לתלות במקומו על הקיר נותר הלוח תלוי גם לאחר שפג תוקפו, אולי גם משום שהתעצלתי להורידו ולהשליכו!

לפתע, בחודש מרץ 99 הגיעה בחורה לאחת ההרצאות ושאלה: מדוע מופיעים בתחתית הלוח לפתע אותיות עבריות וכתוב שם

י ג ן

אמרתי לה שאין לי שום מושג, וגם לא שמתי לב שיש בכלל אותיות עבריות. אך היא לא הצליחה להירגע מהתלהבותה: "אבל שם משפחתי הוא יגן, אני יגן, ומי מעז כאן לכתוב את שמי על לוח זה?"

סיפרתי לה על דבר הביקור של האיש מאנגליה, ועל דבר הסדנא, וכאשר ביקשה ממני את כתובתו, הסתכלנו יחדיו על תחתית הלוח ומצאנו שם בקטן את כתובתו ומספר הטלפון שלו!

סיפור זה נשתכח מליבי, והלוח המשיך להיות תלוי עד לסביבות פברואר 2000, עד אשר יום אחד "נמאס לי ממנו", וכאשר בני הביא לי מבית הספר עבודת אומנות יפה שעשה, מסגרתי אותה, ותליתי אותה על הקיר במקומו של הלוח!!

בתחילת חודש יוני, מקישים על דלתי לפתע שני אנשים!

לא היכרתים, אותו כן, אותה לא. היה זה אותו בחור אנגלי יחד עם אותה בחורה, והם בעצם באו לספר לי שהם נשואים!!!

הם באו לספר לי שהכירו בעצם דרכי, ושהאותיות י ג ן נכתבו מן הסתם, מאחר ו-13 חודשים יש בלוח המאיה, וזה י"ג והמספר 50 שהוא יובל אף הוא מקודש בלוח המאיה ומכאן האות נ'.

בכל אופן, הוא רשם י ג ן והיא היתה י ג ן אשר יועדה לו!!

ככה הם הכירו, שוחחו ביניהם רבות, נפגשו ולאחר שנה פרחה ביניהם האהבה (אצל שניהם זה פרק ב'), מעל גבי כל המרחקים העצומים שבין אנגליה לישראל, בזכות האותיות המסתוריות שכמובן אינן שייכות, אך מתכנן הלוח החליט להוסיף משלו!!!

ויודעים אתם מתי החליטו בני הזוג המאושרים להתחתן, בסביבות פברואר 2000, אז הסרתי את הלוח מעל הקיר, כי "הלוח עשה את שלו, הלוח יכול היה ללכת"!!!

שלושה סיפורי חיים מופלאים מאת גילה בויום

להינשא על גלי הזיכרונות מחיים קודמים

היה זה בשנת 1977 בשנה הרביעית ללימודי המחשבים בטכניון. אני חולפת יום אחד על פני משרד דיקן הסטודנטים ואני רואה שהציעו הצעות לחילופי סטודנטים בחו"ל, לעבודה בקיץ. העיקרון היה פשוט, אתה משלם את כרטיס הטיסה וכל מקום עבודה דואג למגורים, למחיה ולמשכורת תמורת עבודה בחופש, ממש סבבה. לי לא היה שום סיכוי להתקבל, כי רק המצטיינים בעלי הממוצעים האלוהיים יכלו להיכלל בתוכנית זאת, אבל זה לא מה שרצה הגורל.

לנו לסטודנטים ללימודי המחשב היו רק 3 הצעות, 2 לגרמניה ואחת לספרד. ניגשתי ונרשמתי, "שיהיה כבדיחה", אמרתי לעצמי. על מנת שתבינו, אומנם הייתי סטודנטית למדעי המחשב, אבל כבר באותה תקופה הייתי טבעונית, מבצעת תרגילי יוגה ברמה גבוהה מאוד, ומנהלת את מועדון הסטודנטים במעונות. כבר אז למדתי שלי אין מתחרים! כלומר, כאשר ניגשתי למכרז מנהלת המועדון הייתי היחידה, וכך ברור שנבחרתי. כך היה גם הפעם!

לאחר שבוע, אני מקבלת טלפון בהול הביתה, "בואי לדון בעניין הנסיעה שלך לחו"ל". מסתבר ששניים פרשו מן המרוץ, ונשארנו שלושה, ואני כמובן זכיתי באפשרות הכי פחות אטרקטיבית לנסוע לספרד!

ספרד, מי בכלל שמע אז על ספרד?

ארץ פרימיטיבית למדי, אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל, שלא מזמן נחלצה מיד הברזל של משטר פרנקו, ללא שום טיסות מישראל לספרד, ומה בכלל היה לי לחפש בספרד? לא התכוונתי בכלל לנסוע, בחיים עוד לא הייתי בחו"ל, הכל הרי התחיל כבדיחה, אבל עכשיו לוחצים עלי ממשרד הדיקן שכן אסע, אחרת לא יוכל סטודנט ספרדי להגיע לארץ במקומי! אסע לאן? למדריד, לחברת IBM לא פחות ולא יותר, שם אעבוד חודש וחצי. אבל איך אסע, הלא אין לי גרוש בכיס?

הכל הסתדר כבמטה קסם, הורים וחברים נתנו והילוו, ואני אורזת את התרמיל על הגב, ונוסעת בדרך לא דרך לספרד. שתבינו נכון, היה עלי לטוס לדרום צרפת, ואז לנסוע 48 שעות עד למדריד ברכבת חצות עמוסת משפחות ואיכרים עם תרנגולות ותפוחי אדמה, המזדחלת לה בין ההרים והגאיות במהירות של 50 ק"מ לשעה, עוצרת בכל כפר ובכל פינה נידחת!

וכך הפך המסע שיועד לחודשיים בלבד, למסע של 7 חודשים על פני כל רחבי אירופה, ובמרכזי יוגה שונים. כך התוודעתי לנושא הגלגולים הקודמים בצורה מאד מיוחדת וכן העמקתי ברעיון של המהות האמיתית של תורת היוגה, אבל על כך אדון בהמשך.

חשתי שאני כמו נישאת מעל גבי כנפי חלום, כשאני מתבוננת בנופים החולפים לנגד עיני, הטבולים באווירה חלומית. האירועים רצו במהירות בזה אחר זה. השתכנתי בפנסיון נחמד במדריד, ומדי בוקר התייצבתי במקום העבודה כביכול לעשות משהו, ומאחר והיה קצת משמעם החלטתי לקחת ספרים וללמוד ספרדית. צלילי השפה הקסימו אותי, הם היו לי כל כך מוכרים, ואני החלטתי שאני עומדת לדעת ספרדית ויהיה מה! הם גם לא ידעו שום שפה אחרת, ומצד שני הם היו כל כך חביבים, מדברים בקולניות, גם עם הידיים, מציעים בקבוקי משקה, אוכל וכיבוד כשאתה נוסע ברכבות. כל יום ה' בלילה, פשוט הייתי עולה על רכבת חצות ונוסעת לי לטיול ברחבי ספרד עד ליום ראשון בבוקר, בחורה לבדה ברכבת לילית, עמוסת ספרדים קולניים שבקושי שמעו על ישראל, לא פחדתי מכלום!

חשתי ביטחון בלתי מובן. חשתי בבית. כאשר הרכבת הייתה מגיעה השכם בבוקר לנקודת היעד, לאחר לילה ארוך ללא שינה, מיד היו נוחתות עלינו התיירים הצעירים, עקרות בית ספרדיות, עם המשפט הנצחי: "קיירז פנסיונס פור פבור" (את רוצה בבקשה פנסיון), וכך מצאתי עצמי דנה בספרדית שוטפת, וזה היה בלתי יאמן, על כמה זה עולה, ומה יש ומה אין וכו'. ממש אירוח אישי, בתוך משפחות חמות, עם המון שאלות ותשובות על ישראל וציונות, והכל בספרדית עילגת אך שוטפת של שלושה שבועות, אף אחד לא האמין לי! לי אין לי שום הסבר לכך מלבד, כנראה, היכרות מחיים קודמים! כבר בתור נערה בלעתי ספרים על ספרד, האנוסים, האינקויזיציה וכו', והנה כל הזיכרונות קמו לתחייה!

שמעתם על ד'גה-וו, זה בדיוק מה שקרה לי בעת הביקור בטולדו בחורבות בית הכנסת היהודי המפואר. תחושות של צמרמורים וחשמול בכל גופי! ככה זה היה גם נוכח פסל הרמב"ם בקורדובה עם הסמטאות הצרות והבתים הצבועים בלבן, עם העציצים על הקירות, והחצרות הפנימיים. הארמונות של גרנדה, והקתדרלות המפוארות, בתי הכנסת המועטים שעוד נותרו לפליטה, צלילי השפה הספרדית הקסומה. הכל היה כל כך מוכר וידוע!

ששה שבועות של מסע שורשים מגלגולים קודמים, של חוויות, צלילים, מראות וכמובן גם של ריחות (לצערי ריח שמן הזית המטוגן), הכל הפך לבליל שלם של מסע אחורנית בזמן. לאחר 6 שבועות עזבתי את ספרד ברכבת לכיוון פריס, כשאני סוגרת מאחרי מעגל חיים שלם של חיים קודמים, שלא תמיד היה קל, עזבתי על מנת שלא לשוב עוד, ותוך מספר ימים שכחתי לחלוטין את כל השפה הספרדית שידעתי!

"אז מה זה לכל הרוחות להיות יוגית"

7 חודשים נמשכה שהותי בחו"ל, ומאד רציתי להבין יותר לעומק את תורת היוגה. הגעתי לוינה, והשתכנתי שם במרכז היוגה. הגברת המבוגרת החביבה, מנהלת המרכז, הציבה אותי לעבודות המטבח, במסגרת שירות הקרמה יוגה (יוגה של שירות), ועד עצם היום הזה, אני שף בבישולים צמחוניים.

התאמנתי, מדטתי (מלשון מדיטציה), ועשיתי את כל המוטל עלי נאמנה, אבל היא ללא הרף חזרה "וזימרה", באוזני באנגלית עם מבט אוסטרי: "את בחורה מאד נחמדה אבל אינך יוגית":

You are a very nice girl, but you are not a yogi!

ולי לא היה שמץ של מושג למה בכלל היא מתכוונת, וכל הזמן שאלתי עצמי: "אז מה זה לכל הרוחות להיות יוגית".

שבועיים שהיתי בוינה, ומדי פעם הגחתי מהמרכז, לשמוע אופרות נפלאות בכרטיסי עמידה מוזלים לסטודנטים. רק בלילה האחרון כמעט לשהותי במקום, הבזיקה בי המשמעות האמיתית של המושג יוגי.

ספרון תמים, חבוי בפינה, הוא שמשך את תשומת לבי בשמו המוזר.

זה היה משהו כמו: "תהיה העשייה ללא העושה":

Doing without a Doer

על הספרון היה חתום: סואמי ונקטסננדה, אחד ממורי היוגה הדגולים, אשר באו להרביץ את תורתם לבני המערב המשועממים מחיי המותרות. הייתה שם גם כמובן תמונה מחויכת ומלאת אור. התחלתי לקרוא את הספרון מתוך זלזול, אבל אז היה לי קליק, מתוך ספרון פשוט שכזה זכיתי בהארה!

זה אולי נשמע קצת "דבילי", אבל את כל תמצית הרעיון של מורי היוגה הדגולים הבנתי מהדברים. את תורת "ההתרוקנות" של אושו, את הזרימה הספונטנית שבריקנות, את היצירתיות שבאה מן השקט לפי קרישנמורטי, וכו' וכו'. הבנתי שאנו כמו צינור ריק, משום שאנו רק כלי! לכן אנו חייבים לחיות בעשייה מתמדת, וכל רגע ורגע מציב אתגר שונה בחיים, ושעלינו לחיות במין ריקנות מופלאה, אשר ללא הרף מתמלאת מחדש.

בלילה האחרון לשהותי בוינה, הלכתי אל בית האופרה, ובהפסקה ישבתי בקרן זווית על המדריגות כשאני מביטה אל מנורות הקריסטל הנוצצות באלפי רסיסים של אור, אל מצעד הנשים הלבושות בהידור רב החולפות על פני, בסגנון של לראות ולהראות, כשאני במעיל רוח שחור וכובע קסקט, עם ידיים בכיסים, יושבת וחושבת: "אם הכל בעצם ריקנות והכל בעצם אשליה (מאיה), אז אני בעצם לא קיימת ושום דבר לא קיים! אני רק כמו צופה אשר זרם החיים נושא אותו, אך הוא מתבונן בעצמו כאילו שהוא על החוף. משום כך אין כל משמעות, למרדף אחר המותרות, והכסף וכו', הכל בעצם אשליה של האגו, כי האני האמיתי שלך לא נתפס בחושים הרגילים שלך, הוא רק בא לידי ביטוי כשאתה פועל, יוצר ועושה את העשייה האמיתית של מישור הנשמה"!

אני חושבת שמרגע זה והילך כל חיי השתנו. הנבתי שיוגה זה לא רק תרגילים, נשימות ומדיטציה, אלא זו תורת חיים שלמה, ואת המסע המשך שלי על פני כל יבשת אירופה המשכתי בתחושה שאני כמו מרחפת מעל גלי הזמן, הנופים, המראות וכו', הכל חולף, אך בפני מי, כי אני בעצם לא קיימת!

חזרתי לארץ לאחר שבעה חודשים, למודת חוויות. כמעט והעיפו אותי מן הטכניון, כי נעלמתי לסמסטר שלם, ואימא שלי התחננה בפניהם שיתנו לי חופשה רטרואקטיבית. נשארה לי עוד כשנת לימודים ארורה, כי את הלימודים משכתי מעל ומעבר, הגעתי לשיא טכניוני חדש, תואר ראשון בשש שנים. חזרתי אל חיק המוענות, ואל מועדון שניהלתי, לאחר שחברתי החליפה אותי נאמנה. עוד אחת אשר נעשתה יוגית בזכותי.

היא הייתה תימניה קטנטונת, קומפקטית וגמישה להפליא, מהפקולטה לתעשייה וניהול, שגם נדלקה על היוגה והטבעונות, מה שחילץ אותה משנים של עישון, הרס עצמי וקשר הרסני עם גרוזיני.

הייתה זו שנת 78 וקשה היה לנחות על קרקע המציאות. הלימודים בטכניון כבר היו משעממים למדי, ונותרו עוד מספר מקצועות חובה וביניהם הסטטיסטיקה ה"ארורה", וצריך היה בכל מחיר לסיים את התואר. ניסיתי לשוב לשגרת היום של עול הלימודים אבל לפתע ביוני 78, אני מקבלת חוזר מארגון מורי היוגה בישראל, ושם כתוב שהמורה הרוחני שסיפרו כל כך השפיע עלי, עומד להגיע לארץ לסמינר סוף-שבוע בבית הארחה במרכז הארץ. כלומר, הייתי צריכה לנסוע עד לאירופה, לשוטט שם שבעה חודשים, לקבל הערה מספרון זרוק בתוך מרכז יוגה שכוח אל, לחזור לארץ לאחר מסע תלאות שלא היה כל כך קל, על מנת ללמוד שהמורה הדגול שדבריו שינו את כל חיי עומד להגיע לארץ!! אם זה לא צחוק הגורל, אז מה כן?

אבל מה, בתנאי סוף שבוע של בית הבראה, ולמי בכלל יש כסף לשלם את המחיר? "אני חייבת להגיע לשם", אמרתי לעצמי, "זה לא יתכן אחרת"!

שכנעתי את חברתי היוגית לבוא עמי, החלטנו להתגנב. לקחנו שקי שינה והלכנו לישון בפרדס סמוך, ולמחרת בשבת בבוקר קמנו והעפלנו אל הסמינר, החלטנו להיטמע בין הקהל, היו שם 200 איש, ומי בכלל ישים לב אלינו. אבל כבר בהתחלת הסמינר, המורה, לבוש בכתום, זקוף גו, תמיר ויפה תואר, פנים הודיות שחומות וקורנות עם חיוך של מלאכים, רומז לנו לבוא לשבת בשורה הראשונה. שתבינו נכון, נכחו שם פאר האגו של כל מורי היוגה בישראל! אנשים שהשקיעו שנים רבות, של עמל והתמדה ושחיכו כל חייהם לפגוש דמות כה מוארת!

אך הוא בשלו, מדבר אל הקהל, אך כל הזמן מסתכל עלינו. בהפסקת הצהרים, הוא ניגש ומחבק אותנו, וכשאני מצד ימין וחברתי מצד שמאל אנחנו צועדים חבוקים אל חדר האוכל, שם הוא מושיב אותנו משני צדדיו ולא מרפה מאתנו לרגע, והאנשים מסביב מתלחשים: "מי הבנות האלו בכלל"?

ממש התביישנו, כי לא רצינו להיחשף, אך הוא הרגיע את המארגנות ואמר שיתנו לנו להשתתף, וכך היה גם בהמשך, הוא לא עזב אותנו לרגע!

בצאת השבת הוא נפרד מאתנו בחום, אהבה וחיבוקים, ואני באתי אליו עם השאלה: "תגיד לי סואמי, מה עלי לעשות על מנת להיות יוגית, אני כל כך משתוקקת לכך"!

אך הוא רק לחץ את ידי, הביט לתוך העיניים שלי בעומק המבט החודר שלו, ואמר לי רק משפט אחד:

"את יוגית אמיתית, את כבר תדעי"!

הטון שלו היה כל כך ברור ובוטח, ולא הותיר שום מקום לשאלות נוספות!

חשתי קצת מאוכזבת, כי רציתי עוד לשוחח עימו, לשאול ולהבין, ושבתי אל המעונות בטכניון, כי החרב המאיימת של בחינת מועד ב' המתקרבת בסטטיסטיקה ריחפה על ראשי!

אני מתיישבת עם הספרים והמחברות ללמוד, אך הראש שלי מלא אבנים, אני לא קולטת ולא מבינה כלום. אני לא מסוגלת! דמותו, חיוכו, חיבוקו, לחיצת היד החמה והבוטחת שלו, ומילותיו הדהדו בקרבי ללא הרף. כל אימת, שניסיתי לפתור תרגיל חדש, התחלתי לכתוב דברים שתוכנם היה שונה לחלוטין.

מחברות שלימות הלכו והתמלאו במשך שלושה ימים. כל תפיסת העולם וצורת המחשבה שלו, זרמו אל הנייר, כאילו שהוא עומד ומדבר עמי מתוך הראש שלי. המחשבות רצו ורצו, ולפעמים ממש יכולתי לשמוע את קולו בתוך ראשי, וכשעצמתי את העיניים הוא כל הזמן חייך לו בתוך המחשבות שלי. את כל תמצית תורתו רבת הרעיונות, אותה הוא פרסם בספרים רבים עבי כרס, כתבתי במחברותיי במשך ימים אלו. בלחיצת יד אחת הוא העביר לי את כל תמצית הדברים, כמו על ידי קובץ ZIP במחשב!

היו אלו שלושה ימים מופלאים ביותר, ומיותר לציין שנכשלתי בבחינה בסטטיסטיקה, ואם המציאו מועד ג' זה היה רק בזכותי!

ריפוי על-טבעי בבית חולים רמב"ם

שמו היה זיגי, ובצדק הוא כונה "המלאך בלבן". הוא נולד בגרמניה שלפני מלחמת העולם השניה, ילד יפהפה ותכול עיניים, פאר הגזע הארי, ונשלח למחנה ילדי היטלר, לחינוך מתקדם. הוא התמרד כבר אז וברח, ובדרך לא דרך נמלטה משפחתו והגיעה לארצות הברית שם הוא גדל והתחנך. הוא התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, ובגיל יותר מאוחר הוא עבר לתחום הריפוי הטבעי. כל חייו הוא חש מעין חובה כלפי העם היהודי, כשהוא שונא את המוצא הגרמני שלו.

כשפרצה מלחמת יום כיפורים הוא הגיע לישראל כמתנדב, והוא החל לטפל בפצועי צה"ל בבית חולים רמב"ם, בשיטות המיוחדות שלו של עיסוי והזרמת מחזור הדם. הוא עשה ניסים ונפלאות במיוחד עם פצועי מחלקת כוויות. לאחר המלחמה, נקשרה נפשו בישראל לאהבת נצח, והוא נשאר כאן, התגורר בחיפה וטיפל באנשים בשיטותיו המיוחדות.

אני הכרתיו בשנת 1981, ומאז הפכנו לידידי נפש, וביקשתי ממנו שילמד אותי את שיטותיו, וכך למדתי והתאמנתי אצלו בשיטות עיסוי. בשנת 82, לקראת גיל 30 למדתי גם את סדנת הביו-אנרגיה של רפי רוזן, במתכונתה אז.

ביוני 82 פרצה מלחמת שלום הגליל. עברו מספר שבועות, ולא הייתי עם זיגי בקשר. יום אחד אני מתקשרת אליו ושואלת בתמימות: "לאן נעלמת", והוא משיב לי שהוא עסוק כל יום בבית החולים רמב"ם בטיפול בפצועי צה"ל. "אפשר לבוא", שאלתי בטבעיות מבלי לדעת כלל מה מצפה לי, הוא אמר, "בודאי שכן", וקבענו שאגיע באותו ערב.

תיארתי לעצמי שפשוט הוא עובר בין הפצועים ומעניק להם כמה לחיצות טובות, ועיסוי טוב, על מנת להקל על הכאב של שעות השכיבה האינסופיות. לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולכת לחוות ולראות.

וכך אני, בתור עובדת רפא"ל, הרשות אשר עוסקת בפיתוח אמצעי לחימה, באתי לבית חולים רמב"ם לראות את הדברים מקרוב, את התוצאות שמלחמה, לכל הרוחות, יכולה לגרום. את גודל הזעזוע קשה לתאר במילים.

זיגי לקח אותי ישירות, וללא כל הכנה מוקדמת, למחלקת כוויות. "תתחילי לעבוד", הוא אמר לי, ואני היססתי.

"מה בדיוק עלי לעשות"?

“תעשי מה שאני עושה", הוא הדגים לי כשהוא אוחז בכף הרגל של אחד מן הבחורים (משהו אחר לא היה) ומעסה אותה בכוח. ניסיתי, וכך היה אותו לילה הראשון בסדרת לילות של עבודה מפרכת משך שבעה חודשים. הייתי מתייצבת שם 5 פעמים בשבוע, מיד עם סיום יום העבודה ברפא"ל, לעבודה קשה של עיסוי משש בערב ועד אחד-עשרה בלילה, עוברת מחייל לחייל, לפעמים אפילו 20 לערב. הייתי כזו רזה עדיין מתקופת היוגה והטבעונות, וכינו אותי "המקרוני עם ידי הברזל". אך לא בשל כך ברצוני לספר סיפור זה, כי קרו שם עוד דברים שעד היום נבצרים מבינתי.

כבר בלילה הראשון, לאחר שסיימנו במחלקת כוויות, לקח אותי זיגי למחלקת טיפול נמרץ. "את רואה", הוא אמר לי, "זוהי התחנה האחרונה, או שיוצאים מכאן למחלקה אחרת או שחס וחלילה". שכבו שם עשרות בחורים, מחוברים למכונות הנשמה ולמוניטורים מצפצפים. האחות המחלקתית, צעקה עלינו שהיא לא רוצה לראות אותנו בלי חלוקים, וככה לקחנו לנו חלוקים ארוכים מן הארון, ונראינו כמו רופאים לכל דבר.

ניגשתי לאחד הבחורים, מבוישת קמעה, ושם בתוך כל ים המוניטורים והמכשירים זה קרה לי לראשונה. זה התחיל מחום בראש ותחושת סחרחורת קלה. אחר כך עבר החום לידיים, והם נמשכו כמו מגנט אל הפנים והחזה של החייל. הידיים שלי ממש נדבקו אליו, ואני חשתי שכאילו משהו מימי חם נוזל מהידיים שלי. וזה נזל ונזל, ואני עומדת כמו מהופנטת, דבוקה כמו דבק ולא מסוגל לזוז. "מה את עושה לי", שאל הבחור בתדהמה, "אני מרגיש מאוד מוזר"?

"זה סתם מעין הרפיה, אמרתי במבוכה", ולאחר שהידיים התנתקו, סיימתי את התהליך בעיסוי נמרץ. אבל הפנים שלו, חשבתי לעצמי, תראי אותם גילה, הם חיות יותר, העור קיבל צבע והעיניים נוצצות. לא זה לא נכון את מדמיינת, אמר המוח הטכניוני שלי, ואז המשכתי לחייל הבא. ושוב אותה תחושת מגנוט והיפנוט, ושוב מעין נוזל חמים הנוזל לי מן הידיים!

כל אותו הערב התחושה המוזרה הזו לא הרפתה ממני. אני לא אשכח, כיצד נכנסנו לאחד החדרים, ושכב שם חייל בודד, מחוסר הכרה, ואפוף בהמון מכשירים. זיגי נטל את רגליו והתחיל לעסות אותן בכוח, ואני שמתי את ידי ושוב "המים נשפכו".

היה לי מן ביטחון כזה, מעין אמונה, שלא באה ממני, שאני יודעת מה שאני עושה. אנו יוצאים מן החדר, ובפתח עומדת המשפחה. עשרה אנשים, כהי עור, משפחה תימנית חמה ואוהבת. "תגיד ד"ר", הם פונים אליו, "האם הוא יחיה?"

"כן", משיב זיגי בבטחה, "הבן שלכם יחיה", והם כולם מתנפלים עלינו ומנשקים אותנו. "מנין לך הביטחון הזה", שאלתי אותו בספקנות. "את לא רואה גילה, כיצד הוא בעט כשעיסיתי אותו, את לא רואה שיש לו כוח לחימה אדיר". ואכן, היה זה החייל שזכה לתואר החייל הפצוע ביותר של מלחמת שלום הגליל. משך חודשים ליווינו אותו ואת משפחתו האוהבת. אם תשאלו, מה היה השכר לעמלנו, הוא היה!

לאחר 4 חודשים הוא פתח את עניו השרופות והתחיל לראות, ואז אמרו לו, הנה זיגי וגילה. ובקול מחרחר הוא התחיל להגיד, "כפרות שלי, נשמות שלי, שבו תתכבדו, תשתו קולה, איזה כיפים אתם..." וכשבאמת התברר לנו שהוא רואה, פשוט התחלנו לבכות, שנינו!

וככה זה נמשך משך שבעה חודשים. הראש מסתחרר, גל חום במצח, ונוזל חמים עדין זורם לי מן הידיים. היום אני יודעת שזה היה הילינג, אז לא הבנתי! הייתי כמו משאבה קוסמית של אנרגיה, וקרו שם דברים מוזרים אני מודה. בעלי סיוטים שלא יכלו להירדם נרדמו בעוצמה, בעלי כאבי גב התיישרו לגמרי, כרותי ידיים התחילו לחוש את היד החסרה כל פעם כשרק קירבתי את היד שלי אליהם, אנשים החלימו מהר מאד מניתוחים.

כך סבבנו לנו הוא ואני (ועוד כמה שלתקופה מסוימת הצטרפו) למורת רוחה של ההנהלה, ולשמחתם של החיילים ובני המשפחה. עם החלוק הלבן שנאלצנו ללבוש הקרנו ביטחון וסמכותיות. המשפחות גם שאלו בעצתנו ללא הרף, ושבעה חודשים הרגשתי כמו רופאה ללא תואר וידע מוקדם. יודעת בדיוק מה לעשות, כיצד לטפל, היכן לגעת, ומה על המשפחה לבקש מן הרופאים לגבי המשך טיפול בבן.

ארור הכל, חשבתי אז, למראה הצעירים עולי הימים, עם הגוף והאיברים המרוסקים. אחרי שבעה חודשים, כל העולם הופך להיות כמו בית חולים אחד גדול. אתה שוכח שיש חיים מחוץ לכותלי בית החולים, שיש סרטים, מסיבות וצחוק ושמחה, ואתה מרגיש רגשות אשמה, לנוכח אלו ששוכבים שם ונאנקים.

כדי לסיים את סיפורי המופלא הזה, ודרך אגב תופעת "המים מהידיים" נעלמה, אביא מספר סיפורי מקרים.

הוא שכב לו שם במחלקת כוויות, עטוף בסדין, עם זקן ג'ינג'י, פאות וכיפה שחורה ענקית לראשו, ואני לא הבנתי מה הוא עושה שם. הסבירו לי שהוא שייך לפלוגה של חרדים, מישיבת הסדר, אנשי חיל שריון וטנקים, אשר עלתה ללבנון, ורבים מחבריה נפצעו ואף נהרגו לאחר שלחמו כאריות.

בהיסוס שאלתי אותו, אם אוכל לטפל בו, והוא לא סירב, כי זה היה פיקוח נפש. וכך משך חודשים למדתי על אורח החיים של משפחות אלו. מאחר והיה היה רגיש כנראה לאנרגיות, הוא חש בדיוק מה זורם לי מן הידיים והוא גם חש את ההקלה המיידית, והוא ניסה להסביר זאת לבני משפחתו הספקניים ולרבי שקצת התנגד למגע יד אישה. הם לא יכלו להתווכח איתו, עד אשר אמא שלו ואחיותיו באו, ושכבו שם על מיטה ריקה על מנת לחוש בעצמם.

עם כל הסקפטיות והמחשבות שאולי הכל בגדר נדמה לי, לא יכולתי להתעלם ממספר תופעות, וזה היה השיא. יום אחד הביאו למחלקה האורתופדית חייל מקופל כולו לשניים, צורח מכאבי גב איומים, כנראה פריצת דיסק. הוא שכב וילל מכאבים, בתוך חדר עמוס של 20 מאושפזים ובני משפחותיהם, והאחיות לא ידעו מה לעשות עימו, כאשר כל בני משפחתו מסביב. ואני ניגשת אליו מתוך כזה ביטחון, שאני בכלל לא מבינה מאיפה לקחתי אותו. הוא לא נותן לי אפילו לגעת בו, ואני אומרת לו, שאני לא אגע. החזקתי את הידיים במרחק כמה סנטימטרים מהגב שלו, והתחלתי לעשות תנועות מוזרות, כשכולם מסתכלים עלי כמו על "קוקו". לפתע כעבור 5 דקות, הוא קם מן המיטה, הזדקף והלך לשירותים, ולתדהמת הסובבים וגם לתדהמתי, אמר: "לא כואב לי יותר"!

לאחר שנים רבות, עצר אותי לפתע אדם צעיר ברחוב, וסיפר לי שהוא היה אותו חייל שהצלתי באותו לילה מניתוח דחוף. הוא הסביר לי שכבר למחרת הוא שוחרר מבית חולים, והוא שב רק לאחר 4 חודשים לניתוח, אותו עשה מרצונו ובזמנו החופשי, והיום ברוך השם הוא עומד על הרגליים!

אבי נצטווה לקחת עימו מישהו לעולם הבא

סיפורה של נינט

מספרת נינט, אשה נשואה כבת חמישים, אמא לחמישה ילדים ולנכדים, עובדת ולומדת כיום מיסטיקה.

הסיפור קרה לפני כ-16 שנה בהיותי בת 34. אבי חלה בסרטן, ושכב בבית, ובכל יום הייתי באה לטפל בו. רק לפני חצי שנה ילדתי את בן הזקונים שלי.

באחד הימים באתי אליו, והוא שכב על הספה, ובראשי חלפה המחשבה, שהנה הוא עומד ללכת. הוא כמו קרא את מחשבותי, והוא ציווה עלי להתקרב אליו, ואז לקח את ידי ואמר: "את יודעת הרבה דברים".

הסתכלתי אל החלון ולפתע ראיתי שם 3 דמויות של מלאכים, שכה יהיה לי טוב. הם היו לבושים באדרת לבנה ארוכה והיו להם זקנים לבנים ארוכים. הם היו נראים לגמרי אנושיים, ואני ידעתי שהם באו לקחת אותו. הוא ידע שראיתי אותם, ואז הוא פנה אלי ואמר:

"נכון שאת באה עימי?"

"מה פתאום", אמרתי לו, "יש לי תינוק בן חצי שנה, ובכלל יש לי עוד הרבה זמן"!

"טוב", הוא אמר, "אז אקח את אמא"!

"מה פתאום", אמרתי לו, "תן לה מנוחה, היא סבלה כל כך הרבה בטיפול בך".

על מנת להרגיעו, שאלתי אותו אם הוא רוצה כוס מים, ולאחר ששתה הוא המשיך בשלו, "אבל קיבלתי הוראה, אני חייב לקחת מישהו, את מי אני אקח? אקח את אחיך, שלא יציק לאימך".

"בשום אופן", אמרתי לו, והבטחתי שאנו נשמור על האח שלא יתקרב לאמא, והוא המשיך למלמל שהוא חייב לקחת מישהו.

לפתע מצאתי את עצמי אומרת לו: "אולי תיקח מישהי עם אירוע מוחי, שמרותקת לכסא גלגלים, ונמאס לה כבר לחיות". כשאמרתי זאת שכחתי שבעצם דודתי הייתה במצב כזה. למחרת בבוקר הוא נפטר, כצפוי, ואנו ישבנו שבעה.

ביום השלישי של השבעה, הגיעה דודתי לנחמנו, וכשראיתי אותה, משותקת, על כסא גלגלים לאחר אירוע מוחי, חלפה בי צמרמורת. לפתע היא אמרה לנו: "באתי להיפרד, זה התור שלי", וכולם אמרו לה מה פתאום, אך אני ראיתי בדמיון, כיצד כולנו קמים מן השבעה, ועם בגדי האבל עדיין עלינו הולכים ללוויה שלה.

היא קראה את המחשבות שלי, וענתה בהנהון ראש, ואז הודיעה שהיא הולכת, תרתי משמע. איך שקמנו מן השבעה, קיבלנו מיד את ההודעה שהיא נפטרה, ואז מיד למחרת הלכנו ללוויה שלה, ואמי נאלצה לשבת 14 יום ברצפיות כי זו הייתה אחותה. וכך אבי לקח בסוף, את מי שהוא היה צריך לקחת!

הסבר:

אומרים שסמוך למוות הנשמה יודעת בדיוק שהיא צריכה ללכת, ולפי האמונה, היא יודעת זאת כבר 30 יום לפני. כנראה שהאב ידע בדיוק את רגע פטירתו, אך הוא גם חש שעוד מישהו עומד להתלוות אליו, הוא רק לא ידע שזאת תהיה גיסתו. הוא היה בטוח שבידו ההשפעה, ונינט מספרת, שחודשים רבים אחר כך היא הייתה מתעוררת אחוזת אימה, שמא הוא בא לקחת אותה. בהחלט הייתה לה את הזכות להציץ אל מעבר לפרגוד ולראות את אשר רק אדם, העומד לפני סיום חייו מסוגל לראות, כמו את שלושת המלאכים. החוויה הזו כלל לא הייתה לה קלה, ומאותו יום והלאה היא גמרה אומר בנפשה להקדיש את חייה על מנת להתפתח ולהבין את העולם הרוחני.

תפילה שנענתה- סיפורו של אהוד

כשהייתי בצבא , נגנבו מרמת הגולן המון נשקים, ומהגדוד שהייתי בו - גם !

וכשאתה חייל הרי אתה יודע טוב מאד שהעונש על אבידת נשק יכול להיות 7 שנים בכלא !!!

יום אחד נגנבו נשקים מטבחים בגדוד , כינסו את כולם בשעת לילה מאוחרת , ואמרו לנו שנגנבו נשקים. כל כך היה עצוב לי על הטבחים ההם , שהתפללתי לאלקים שיתן לי לתפוס את הגנבים, או לפחות להחזיר את הנשקים .

שלושה ימים אחר כך שמרתי בש"ג עם עוד חייל .

לפתע הגיע רכב עם בחור שהיה מוכר לי מביקוריי באוגדה .הוא ביקש להיכנס למרכז הרפואי אצלנו , כי הוא עבר תאונת דרכים לפני כמה ימים וכואב לו הגב , וכיוון שהכרתי אותו הרשיתי לו להיכנס בלי תעודת חוגר .

לאחר המון זמן רב הוא חזר, ( הוא היה לבוש בחרמונית) , והיה לי מוזר שיש קפל שונה מעט בחרמונית שלבש, אבל בגלל שאני מכיר אותו אמרתי לעצמי - אתן לו ללכת , כי אני יודע מי הוא.

לאחר שעתיים בא אחד הטבחים לשער וצועק: "גנבו לי את הנשק, גנבו לי את הנשק".

אמרתי לו: "אל תדאג - אני אחזיר לך את הנשק אני יודע אצל מי הוא"!

טלפנתי לחמ"ל , והם לאוגדה .

תוך חצי שעה היו בביתו של הבחור השב"כ והמשטרה ומצאו שם אפודים , רימונים, מטולים, וציוד צבאי רב מאד .

וכמובן יותר מעשרה נשקים !!!

מצאו את הנשקים של הטבחים ושל חיילים מכל גזרת רמת הגולן, ולמעשה נחשפה חולייה שלמה שלמשטרה הצבאית לא היה קצה חוט באשר לאפשרות לזהותם .

צרוף מקרים של תפילה ?

לא יודע , אבל הכל אמת לאמיתה - אפילו קיבלתי קורס חובשים צ'ופר אחרי שלא רצו שאהיה חובש וגם לזה התפללתי כמה ימים לפני כן!!

הזמן לפעמים- מתוכנן על ידי הקוסמוס

מאת מאור ברזאני

השעה 16:10 אחה"צ. יום רביעי חם ודביק בתל אביב הקיצית של סוף יוני.

אני פונה שמאלה אל עבר איילון דרום. מחלף ההלכה.

כבר בהתחברות אל הכביש המהיר אני מאט את מהירות הרכב כמעט ל0- קמ"ש - פקק.

נו מה? איך לא יהיה פקק בשעות האלה של היום. אמנם מפתיע מעט שהפקק החל כבר בירידה עצמה לכביש המהיר, אך אין זה לא מציאותי.

מה שמטריד את מוחי הוא האם אספיק להגיע עד 17:00 לבת ים.

קורס רייקי 1 שאני אמור להגיע אליו מתחיל בשעה 17:00 ואני לא רוצה לאחר. לפחות לא לשם. לפחות לא היום.

מראש תכננתי לצאת מוקדם בגלל הפקקים - ואכן כך עשיתי.

הפקק נראה כבד מתמיד (נו טוב, הפקק, כמו היופי, הוא בעיני המתבונן) ורכבי זחל בין עמידה מוחלטת במקום לבין גלישה איטית במהירות אפסית של 10 קמ"ש - מהירות אפסית לכל הדעות כאשר בכביש מהיר עסקינן.

האח הידד - המחשבות.

הנה הן באות - 'האם אספיק להגיע בזמן? למה יש כזה פקק ארוך? אוף. שתוק. די. תרגע. הפקק יגמר עוד מעט ותגיע בזמן. טוב. מוזיקה. לשיר. יופי. שמח. מגניב לי.

אני שם קסטה מרגיעה ברדיו - אוסף מסע עולמי שצורף פעם למגאזין מסע אחר, באמת אוסף טוב. אני מתחיל לשיר ולהרגיע את עצמי.

נהדר לי - אני שר וזוחל במהירות 10 קמ"ש.

16:30. מה? אני עוד לא בלה גרדיה? איך זה יתכן. אוף המחשבות האלה. אני לא אגיע בזמן. אין מצב. אז מה, יחכו לי. אולי אני אתקשר ואודיע שרוב הסיכויים שאאחר?

עליתי על סרטון קצר שרץ לו במוח - אני נוסע מהר מהר כי כבר אחרתי, לחוץ כמו תמיד כשאני מאחר - נו …להגיע להגיע. אני מגיע מיוזע ובריצה אל הבית והנה, כולם יושבים בנחת, מחכים לי - 'למה רצת, בוא תרגע קצת, שתה משהו , ואז נתחיל'.

רגע, רגע, אני שואל. אם כולם רגועים גם ככה, והם שם, למה אני צריך להיות לחוץ ואני כאן??

לא, אני לא צריך.

אני אגיע בחמש אפס אפס - לא דקה יותר. אני בטוח שהכל יהיה בסדר - נו בטח שיהיה בסדר.

הפקק יגמר במחלף קיבוץ גלויות - והעליה לגשר חולון כבר תהיה חלקה - יהיה בסדר.

מוזיקה. נחמד לי. אני שר.

16:40 - מחלף קיבוץ גלויות - איזה יופי - הפקק ממשיך בכביש 1 לירושלים, ואני? אני על לוחץ בשמחה על דוושת הגז ודוהר על גשר חולון במהירות שלשמה בנו שם כביש מהיר.

מחשבה עוברת לי בראש - 'הכל בסדר, אבל יש בחינה בהמשך.'

"הא?" אני שואל את עצמי בלי קול. "מה הקשקוש הזה?"

המחשבה לא מאחרת ועונה: 'בפניה שמאלה לבת ים, ליד בית חולים וולפסון יהיה לך עוד פקק.

אתה - תשאר רגוע כי זו בחינה קטנה למידת הסבלנות שלך. אל תדאג כי אתה תגיע בזמן - בחמש אפס אפס.

זה יהיה פקק קצר, לא ארוך'.

"נו טוב, מעניין" חשבתי והמשכתי לנסוע בחדווה על הגשר לבת ים.

רמזור. צומת וולפסון.

אני מביט שמאלה וחושכות עיני אך חיוך קל עולה על שפתיי.

עומס. קשה אפילו לפנות.

הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה שמאלה - 16:47 - אני זוכר טוב את השעה כי הבטתי בשעון ותוך צחוק אמרתי לעצמי - "אין מצב, אין מצב להגיע בחמש, איך - עם עומס כזה שלא רואים את הסוף שלו, אבל - אני רגוע - יהיה בסדר. אין לחץ. רק טיפה. שתוק. די."

פתאום, כמו כלום, אחרי שתי דקות וחצי לערך - אני רואה במסלול הימני משאית תקועה על הכביש, ואחריה - הכביש פנוי - כלום, נאדה, אף רכב.

וואלה. יש משהו במה ש…(מי זה היה בכלל?) אמר.

אני נוסע בשמחה, ואומר - אחלה, יש מצב לא לאחר רק שלא יהיו פקקים ביוספטל, הרחוב הראשי.

כמה דקות לאחר מכן, כשגלגלי הרכב גומאים בשקיקה את האספלט ביוספטל, אני מתבונן בשעון ורואה ש 16:53. בת הקול לא מאחרת לבוא ולוחשת לי:

'אתה מגיע בזמן, בחמש אפס אפס, אבל לא סתם ככה. אתה צריך להגיע לבית מספר 3. אתה תכנס לרחוב מהמספרים הנמוכים שלו, כלומר הם יהיו משמאלך. אתה מוצא חנייה בדיוק בדיוק מול הכניסה לבית מספר 3 ואתה חונה בין מכונית לבנה לכחולה או אדומה.'

"הא?" אמרתי כלא מאמין - "מה זה היה? מעניין, איזה שוק אם זה באמת קורה". אני נוסע להנאתי ומגיע עד הים -"איזה כיף לי, ים, אוויר טוב ונעים".

אני פונה שמאלה אל הרחוב המיוחל והנה - משמאלי בית מספר 1. מעניין.

אני מבחין בכניסה לבית מספר 3 - ובדיוק לידו מקום חניה.

בין מקום החניה עומדת מונית לבנה וג'יפ כחול.

אחרי השוק הקטן שהייתי בו, חשבתי שזה הכל, אבל לא, מסתבר שהקצפת מגיעה עם דובדבן.

אני עולה לקומה השלישית ודופק בדלת ותוך כדי אני מסתכל על השעון - השעה חמש ואפס שניות בדיוק. הדלת נפתחת.

לילה לא שקט

מאת מאור ברזאני

קומה שלישית.

אני יושב בחדר של אוהד אחרי שירדתי מהידרה שלי בקומה מעל והשארתי את המזגן פתוח.

אנחנו יורדים לאוטו שלו לנסוע לכמה מחבריו, צריכים לקחת משהו ולחזור; במפתיע יש לו דייהטסו אפלאוז - כמו שיש לאבא.

לפני שאנחנו הולכים, אוהד מנסה לכבות את המזגן וזה לא הולך, אז הוא מוציא את התקע מהקיר - ורעש החשמל הזורם מתפזר בחדר, כשבשקע העמוק שנפער רואים את החשמל הכחול רוחש בפנים.

"אולי תכניס שוב את התקע - שלא יהיה רעש לשכנים - כבר מאוחר" אני אומר לו.

"עזוב, זה מסוכן" אומר לי אוהד, "חבל ככה לגמור, אם כבר אני מעדיף משהו דרמתי יותר למות ממנו, זה נראה לי סתמי."

אנחנו יוצאים מהדירה, ורעש החשמל נשמע חזק מבחוץ.

מצאנו את עצמנו יושבים בסלון של חברים של אוהד ובוהים בטלוויזיה, במקום לקחת מה שרצינו ולהתחפף חזרה הביתה. כבר מאוחר ואני עייף ומחר צריך לקום מוקדם.

בחורה עם קערה יושבת ליד אוהד. אני יושב בכורסה ליד. בתוך הקערה ישנם כדורים קטנים בגודל של כדורי שוקולד. הבחורה טובלת כל כדור בקערה שבה יש פרורים כלשהם נטולי הסבר.

"תפתחו פה גדול, שלא יתפזרו כאן הפירורים" היא אומרת ומגישה לאנשים את הכדורים לאכול.

גם אני לוקח אחד לטעום, אבל אין לזה בכלל טעם.

בחורה נוספת עם שמלה צהובה מחליטה לזנק על הספות שאנחנו יושבים עליהן ואני מוצא את עצמי מתחת לרגליה, כאשר היא מוטלת עלי, על אוהד ועל הבחורה שלידו.

"מה את עושה, השתגעת?". הבחורה בצהוב מתיישבת על אוהד ואני מזהה שהיא בלי חזייה.

הפטמה שלה כמעט בחוץ, כהה ופחוסה קמעה.

"טוב, נמאס לי, בוא ניסע הביתה" אני אומר לאוהד וקם מהכורסה.

"קח את המפתחות של האוטו, תחזיר לי אותו מחר בצהריים" אומר לי אוהד ומגיש לי צרור מפתחות.

מוזר, שמה שעובר לי בראש כרגע הוא שגם לי יש רכב כזה, דייהטסו אפלאוז, ואיך אני לא אתבלבל בין הרכבים למחרת כשאחזיר לו את הרכב, ואיך אחזיר לו את הרכב ואחזור הביתה אחר-כך, 'טוב הוא יוכל להחזיר אותי…' אני חושב.

נעורתי ממחשבתי לאחר שניה ולקחתי את הצרור.

נזכרתי פתאום איך בדרך לכאן חיפשנו הרבה זמן את הרחוב ולא מצאנו אותו. הסתובבנו ברחובות הקטנים של העיר, אבל לבסוף הגענו וחנינו על המדרכה ברחוב צדדי ליד.

משום מה, למרות שאנחנו בבאר-שבע האזור כאן נראה בדיוק כמו שיכון ותיקים ברמת-גן.

הפטרתי לחלל החדר - "אני הולך, להתראות לכולם" והתקדמתי לעבר הדלת.

לא הכרתי אף אחד שם מלבד את אוהד שאיתו הגעתי, וממילא באנו רק לקחת משהו, ככה שלא התעמקתי יותר מדי בזהותן של הדמויות שנכחו בסלון.

כולם אמרו לי שלום ובהצלחה (על מה, חשבתי) - גם הבחורה המזנקת עם השמלה הצהובה והפטמה אמרה שלום ובהצלחה.

אני יורד במדרגות, ואני פוגש עוד אנשים שאומרים לי שלום וממשיך לרדת.

אני מגיע למטה ולוחץ על כפתור האזעקה כדי לאתר היכן חונה הרכב, אני שומע את האוטו ורואה את אלומת האור שהוינקרים יוצרים בסמטת הרחוב מימין - אני פוסע לכיוון האוטו.

אני נכנס לאוטו ומתניע אותו - רכב דייהטסו אפלאוז, אוטומט כמו שלנו, גם הצבע זהה.

אני שם לב פתאום שמושב הנהג לא יציב והוא זז קדימה ואחורה בחופשיות - הוא אינו מקובע במקום, ואני מנסה לתפוס פוזיציה נוחה לנהיגה בלי שהמושב יזוז יותר מדי.

המראה הקדמית ברכב ממוקמת משום מה בדיוק מול מושב הנהג ולא במרכז השמשה הקדמית, אבל עליה מוצמדת מראה פנורמית שמקלה את ההסתכלות אחורה.

אני מתניע את הרכב, משתדל להשאר יציב במושב החופשי, ויורד בזהירות מהמדרכה הגבוהה שעליה חנינו קודם, ומתחיל לנסוע.

אני נוהג לאט, מנסה לאתר איך יוצאים מכאן לרחוב הראשי לכיוון הבית.

בשלב מסויים בנהיגה אני רואה מרחוק את הצומת הראשית עם שער האבן הענק ומזלג הצמתים.

אני זוכר טוב את מראה שער האבן הענק - עם האריה מעליו - אני מחליט לעבור מתחת לשער הזה כדי להגיע הביתה - אני עובר מתחת לשער, יש ירידה ואח"כ עלייה חזקה.

פתאום מתחילה רוח חזקה מאוד - ואני מוצא את עצמי רץ ברחובות עם מטרייה שכמעט נקרעת לי מעוצמת הרוח. אני לא נותן למטרייה לברוח לי מהיד, כי היא היתה קודם הרכב, ואני צריך להחזיר אותה לאוהד מחר, וזה לא עסק - המטרייה יקרה - היא היתה רכב.

אני רץ מהר כמו מטורף בעיר, מסביבי הכל מהיר מאוד. רוח עצומה, שקשה לתאר את עצמתה נושבת ואני ממש מתחיל להרגיש שהרוח הזו מרימה אותי מעל פני הקרקע ודוחפת אותי קדימה במעלה גרם המדרגות הרחב שהגעתי אליו תוך כדי הריצה.

שוב אני במזלג הכבישים עולה בעלייה במהירות מטורפת וממשיך בגרם המדרגות הרחב.

משמאלי, אני רואה שני סלעים ענקיים מתגלגלים במהירות מטורפת במורד המדרגות, אבל הם לא פוגעים בי.

אני ממשיך לרוץ במהירות מטורפת - אחוז אמוק - כל עוד נפשי בי. אני מגיע לבניין המגורים שלי ונכנס פנימה בדלת הבניין נסער. בלובי הבניין יושבים כמה חברה מבוגרים ושותים בירה על הבאר.

שקט בפנים.

לא יודעים כאן מה קורה בחוץ.

"אתם לא מאמינים מה קורה בחוץ, את לא יכולים לתאר לעצמכם" אני צועק להם בהיסטריה.

אני קולט שהם יכולים לבוא אחריי, ואני רץ לכיוון המדרגות ועולה במהירות למעלה - הם לא יודעים בדיוק היכן אני גר.

אני מגיע לדירתי בקומה הרביעית, מצליח בקושי לפתוח את הדלת, נכנס פנימה ונועל מאחורי את הדלת על שני מנעוליה, ועומד מתנשף.

מחוץ לדירה, אני שומע כמה אנשים עולים במעלה המדרגות, הם דופקים בדלת ממול והשכנה פותחת להם את הדלת, הם דופקים אצלי אבל אני לא עונה, אז הם עוזבים והולכים.

אני מנמיך מעט את המוזיקה המתנגנת ברדיו, ומבחין שהמזגן אצלי עוד פועל ומקפיא את החדר.

אני מכבה את המזגן, נכנס לחדר והולך לישון.

הסבר:

הכותב מציג כאן תופעה אשר מכונה חלום מודע, וזה כאשר חלום מתערבב עם המציאות. הדבר קורה כאשר המעבר ממצב של עירות למצב של חלום הוא לא מספיק חד, וזה קורה כאשר יש רעש ברקע, מצב הגורר שינה לא כבדה מספיק. במצבים כאלה, האדם אינו יודע שהוא חולם, והדרך היחידה שלו לבדוק זאת, הוא לגלות מצבים אבסורדיים כמו, חשמל כחול הזורם מן השקע, או מכונית ההופכת למטריה וכו'. בדרך כלל, הפרדוכסים שבחלום, הם אשר מובילים בסופו של דבר להתעוררות.

על איגרות הקודש ומסרים מהרבי מלובביץ

שמעתי שיש כזה פטנט ששואלים באגרות הקודש של הרבי, ואיפה שזה נפתח, שם מקבלים את התשובה.

בקיצור, אני באה לאתר שלהם, ושם רושמים שם, ושם האמא ושואלים שאלה, ועל המקום מקבלים תשובה.

להלן הכתובת של כך:

http://beit-chabad.org/igrot.htm

ניסיתי את זה בעבר, אבל זה די מסובך, אתה שואל וצריך מפרש טוב, שאולי יבין את הדברים.

והנה אני שואלת, אם אני צריכה לנסוע לארה"ב בחגים. כי אבי מזמין אותי, ורוצים לעשות שם אולי הרצאות וכו', וזה קשה למצוא אפשרויות והנה תראו מה שקיבלתי.

יצא לי חלק י"ד עמודים קלד וקלה

והנה אני קוראת בעמוד קלד:

"נעם לי לקרות כך שממשיך בהשתדלותו להפיץ נר מצווה תורת אור... וכיוון שתובעים את זה - בוודאי שניתנו הכוחות ועל העניינים הדרושים למלא התפקיד, ולכן תמה אני על מה שהכותב שנפל קצת ביאושו, ומובן שזה גם כן מצער. וצריך הוא לראות את המצב כפי שהוא, זאת אומרת שהוא שלוחו של הקב"ה לעורר את סביבתו, להכירה את האור כי טוב... הן בגשמיות והן ברוחניות, ואם המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם ומילואו..."

אחר כך מדובר על חודש כסלו שהוא חודש הניסים.
אחר כך כתוב "שהחסידות" שזה ניתן להשליך שזה התורה שלי, כאילו לכולם שייכת ולא רק לישראל.
אחר כך כתוב שם ניתחון ברוחניות ולניצחון כפשוטו.
בקיצור חברה, אני קוראת את הדברים, וממש הרגשתי כמו שמשהו או מישהו מדבר אלי מן הדפים האלה!!! ממש היה לי כמו תיקשור כזה. זה היה מדהים!!!
כאילו שהוא אומר לי שאני אסע, ושאסתכל על זה כמו שליחות...
אני רוצה להגיד לכם שממש הרגשתי מעבר למילים, כמו קול דובר אלי במחשבות שאמר לי "גילה סעי, זוהי שליחות, יהיה בסדר..."

אני מתחילה להבין מה הם מתכוונים שדרך איגרות הקודש, ניתן ליצור קשר עם הרבי, זה באמת היה ניסיון מאוד מעניין.

בקיצור, כעבור מספר ימים:

אני מדברת עם חברה אשר עוסקת בריפוי הוליסטי. ואנו מדברים על חסימות ושחרורם, ואיך זה מתבטא ביציבה בגוף, ושבצעם צריך לתקן יציבה מהשורש של הבעיה הרגשית וכו' וכו'.

ואז אני מספרת לה על האיגרות, והיא רוצה לנסות. היא מבקשת מסר מהרבי על הדרך שלה בחיים אם היא נכונה.
ואז יוצא דף מדהים, לא רק עבורה, אלא עבור כולנו, שעוסקים בעצם בשחרור חסימות וקרמה.

שימו לב למילים:

"זאת אומרת וידוי אשמנו, מביא לשמחה בעובד ה', בהתבוננו בגודל חסד השם יתברך, הנותן יכולת לאדם לתקן את העבר, ולא רק בנוגע להנהגתו להבא, אלא גם שעוקר את הדברים בעבר מעיקרם, עד שמגיעים לדרגא בלשון רז"ל, הידוע דזדונות, נעשים לו כזכויות"!!!

כל מילה כאן בסלע!!! שימו לב, יש לנו יכולת להתבונן בעבר, מתוך חסד, כלומר ממישור הנשמה. לעשות רגרסיה, להבין את החסימות שלנו, לעקור את הדברים מהשורש שלהם, ורק כך לפתור בעיות עמוקות. אבל הוא מוסיף ומדגיש שמה שהיה לנו כחיסרון וחולשה, או יותר נכון כדבר הגורם לנו זדון, יהפוך לנו בסוף למקור עוצמה ולזכות!!

בכך הוא נתן רמז ברור לחברה שלי, כי בזה בדיוק היא עוסקת, וזה רמז עבור כולנו, כי זה בעצם תמצית רעיון הקרמה והתיקון!

אחר כך שאלתי איך תהיה הנסיעה שלי לארה"ב, כי אני מאוד דואגת, ולא תאמינו. יצא לי דף על עילוי נשמה, יציאה לאור גדול, וכל הסיפור של יציאת מצריים, שזה גם יציאה מן המיצרין!

מעניין, לא?

הערה

אז לא הבנתי את זה, אבל היום בשנת כשאני עורכת את הדברים, 2003, לאחר שנסעתי לארה"ב ב-11.9.01 ביום נפילת מגדלי התאומים, בהחלט היתה לי חוויה באוויר ועל כך כתבתי בנפרד בסיפורי המסע שלי לארה"ב. בכל אופן, זה היה סיפור קשה, כאשר נתקענו 4 ימים בציריך, וחשתי ממש בין המיצרין, עד אשר כמו נס, נפתחו השמים והגעתי לארה"ב באיחור של 4 ימים.

אז הנה שוב הכתובת של האיגרות

http://beit-chabad.org/igrot.htm

קיץ 2002

על האדם אשר חי במחזורים של 8

סיפור מופלא

את אליהו אלקובי ז"ל בן זוגי, הכרתי בשנת 1983.

יחדיו הקמנו את האגודה לפיתוח המודעות, ניהלנו כנסים, הרצאות, סדנאות וקורסים, הוצאנו ספרים וחוברות יחידות בסוגן!

היו אלה שנים של עמל משותף ויצירה, 2 אנשים שבעזרת עוד כמה חברים, הפכו עולם ומלואו, והניחו את היסוד לכל נושא המיסטיקה בישראל.

אליהו היה איש חזון. אדם כבן 50, ממוצא טבריאני, דור 5 בארץ, מה שמכונה, "מלח הארץ". איש חם, אוהב אנוש, ופתוח.

כשהכרתי אותו הוא היה גרוש, עם בת סטודנטית לרפואה בגיל. משאלתו הגדולה ביוצר הייתה שיזכה עוד לראות בן בחייו. היינו מיודדים ושותפים לעבודה ולא על תקן של בני זוג, וכשהיה מביע את משאלתו ומסתכל עלי, התרסתי כנגדו, לי ולך לעולם זה לא יקרה...

ואז הוא היה מביט בי בעניים הכל כך נבונות שלו ואומר:

"אני ב-20 שנה יותר מבוגר ממך, ולמדתי לא להשתמש במילים לעולם לא, כי דברים יכולים להשתנות, ותאמיני לי מהניסיוני שזה ככה.

אחר כך הוא היה ממשיך ומפנטז:

"עוד לא ראיתי מימי אישה עם שכל כמו שלך, ולגבי דבר אחד אני יודע, כאשר אלך לעולמי ניתן יהיה לכתוב על המצבה שלי 'פה נקבר בן אדם'. אני לא פרופסור, לא מלומד גדול, אבל אני בן אדם".

ואכן ניתן היה לומר עליו זאת במלוא מובן המילה. אהבת אדם, יחסי אנוש, אכפתיות, לבביות...

אחר כך היה ממשיך ומפנטז:

"צריך שיבוא לעולם הזה יצור שיהיה לו את השכל שלך והלב שלי, זה מה שאני חושב שצריך להיות".... ואני מיד הייתי מחזירה אותו בחוזקה למציאות.

אבל הוא לא חדל מדבריו ואז היה אומר:

"תזכרי, נוכחתי לדעת שאני חי במחזורים של 8 שנים. הכול אצלי ב- 8. כל 8 שנים הפסקתי והתחלתי דברים חדשים. הנה, עכשיו התחלתי מחזור חדש של 8. כנראה שאחיה עוד 8 שנים, אני לא מאמין שאוציא 16 שנה... והייתי רוצה שאחרי שאלך, יהיה מישהו שישמור עלייך, זה מה שאני מרגיש..."

אני כמובן, לא אהבתי את הנבואות הללו.

בגיל 33, אחרי שנים רבות של יוגה, צמחונות, רוחניות, עוד לא ראיתי בכלל באופק נישואין ובטח לא הריון.

אבל הגורל, לפעמים, חזק מאיתנו, וקרה מה שקרה, ולהפתעתי הרבה, מצאתי את עצמי בהריון.

זה היה שנת 1985, והחברה הייתה עדיין בשלהי השמרנות שלה, ובמיוחד רופא קופת החולים התחיל ללחוץ עלי שאעשה הפלה, אבל אני סירבתי בכל תוקף.

אליהו התמלא שמחה, כאשר סיפרתי לו לשמור על הריוני ואמר בבטחה שזה יהיה הבן שכל כך ייחל לו.

הייתה לו מן אמונה מוזרה כזו, שהוא רוצה להותיר אחריו בן שיגיד עליו קדיש, ואני מילים כאלה לא יכולתי לשמוע.

צחוק הגורל היה, או שמא יותר נוכן לומר, לעגו האכזרי, והאיש לא זכה כלל לדעת שיש לו בן. בכל פעם שהלכתי לבדיקת אולטרה-סאונד, הייתי חוזרת בידיים ריקות.

הטכנאית הייתה עסוקה, המכונה לבדיקה הנוספת הייתה מקולקלת, יש יותר מדי אנשים בחוץ, הטכנאית חולה והרופא שמחליף אותה לא יודע לעשות את הבדיקה הזו... וכך ערם לו הגורל תירוצים מעל גבי תירוצים...

הגעתי עד לתחילת החודש השביעי. ביום של הבדיקה, אליהו לא חש בטוב, אבל הסתיר זאת מפני. הוא שלח אותי לבדיקה, ושוב שבתי בידיים ריקות, ומאחר והכאבים לא פסקו נסענו לבית החולים, ואז אובחן התקף לב נרחב.

כעבור יומיים האדם עצם את עיניו והחזיר את נשמתו לבוראו, ואני נותרתי לבדי. עם הפעילות, ההריון...

חודש לאחר פטירתו, כאשר הייתי בבדיקה אולטרה סאונד, כבר הייתה טכנאית, והיה זמן, והייתה מכונה, ויכלו להראות לי במפורש שבן אני נושאת ברחמי!

אכן, נבואתו של אליהו לגבי מחזורי ה-8 שנים, התגשמה במלוא אכזריותה, והוא לא ידע שזו הייתה השנה האחרונה לחייו!

3 חודשים לאחר פטירתו נולד בננו המשותף אותו הוא לא זכה להכיר, ועליו הוא לא זכה לדעת. קראתי לו על שם אביו, ובתעודה הלידה לא רצו לרשום את שם האב. אמרו שאלך לבית המשפט, כי לא היינו נשואים...

בקיצור, תאמינו או לא, 8 שנים לקח לי בבתי המשפט לקרוא לילד על שם אביו!

פעם התביעה נמחקה מסיבות של טעות בניירת. בפעם האחרת היא הלכה לאיבוד, ובפעם ה-3 כבר הלכתי לסיוע המשפטי והקצו לי עורך דין, אשר הגיש את הניירת כהלכה. וזה היה בשנה השביעית.

הוא אמר שזה עניין של מה בכך, ושזה לא צריך לקחת יותר מחודש. סיפרתי לו שרובצת כאן קללה של 8, אבל הוא לא האמין לי!

אבל פתאום השופט סיבך את כל העניין, ורצה שאסע ואחתים בני משפחה שיגידו שאין להם התנגדות. הסברנו לשופט שאין כאן ענייני ירושה, אך הוא סירב לשמוע.

וככה עד שנסעתי ועד שהחתמתי, ועד שהצלחתי לאתר את כל בני משפחתו, או את היורשים שלהם, במיוחד את האח החירש אילם מטבריה שהיה קשה להסביר לו על מה הוא צריך לחתום, זה לקח ולקח.

עד שהגענו ליום המיוחל, לבית המשפט לקבלת פסק הדין.

תאמינו או לא, זה היה 8 שנים לאחר פטירתו!

וכשהשופט כבר התחיל להכתיב את פסק הדין, הייתה לפתע נפילת חשמל, והמחשבים השתתקו למשך דקות ארוכות, והעורך דין הסתכל עלי, ואני עליו, ואחר כך בחוץ הוא הביט אלי בפליאה ואמר שהוא חושב שהוא מבין למה אני התכוונתי כשאמרתי, שהיו עיכובים מלמעלה.

וככה חלפו להם הימים ובני אלי הגיע למצוות. החלטתי לעשות חגיגה משפחתית גדולה עם בני משפחת המנוח, או מה שנשאר מהם. לקחתי לבני מלמד מהשכונה. כאשר שמע את סיפורי ואת בקשתו של המנוח לבן שיאמר קדיש, הוא החליט כל חג לקחת את הילד לתפילת יזכור, וכך זכתה בקשתו של אליהו למימושה.

חלפו להם השנים, והנה התחילה להתקרב השנה ה-16 שזה השנה, וחשבתי לעצמי, שהנה מחזור של 8 שנים מסתיים ומתחיל מחזור חדש, ומה הולך להיות כעת?

לפני כשנה, נפלו עיני על ערימת דיסקטים ישנים שהייתה לי כאן בארון, ובהם אוצר בלום של מאמרים שכתבנו בזמנו שיצאה לאור בחוברות שכונו מודעות, גם לפני וגם אחרי פטירתו של אליהו.

החלטתי שאני רוצה להעלות את הדברים מעל גבי האינטרנט, שזה מפעל חיים, שאסור שהחומר הזה ילך לאיבוד.

מיטב הכותבים בארץ כתבו שם:

פרופ' הרי פרידמן, פרופ' רפי קרסו, אילו פקר, ירון לבנה, ד"ר מנשה עייני, מאמרים מאוד נכבדים ומעמיקים שלי, קטעים מחוברות ישנות של מרגוט קלאוזנר, ענבה קנטור, ציפורה אלפרין, הדסה ארבל, ועוד ועוד. מאמרים שמקיפים את כל נושאי המיסטיקה והמודעות, חלקם מקוריים, חלקם מתורגמים ומבוססים על ספרים שרק היום מתרגמים אותם לעברית בזה אחר זה.

מאמרים מדהימים בכל הנושאים: קבלה, תרבויות עתיקות, עב"מים, מדע ומיסטיקה, אסטרולוגיה, הגות רוחנית, תופעות נסתרות, אוצר של למעלה מ-200 מאמרים! שלאט לאט יועלה על האינטנרט.

שילחו לנו סיפורים נוספים

לפרטים נוספים אנא פנה אלינו:

האגודה לפיתוח מודעות

הכותבת גילה בויום- הינה-

מדיום, מתקשרת, עומדת בראש האגודה לפיתוח המודעות, להרצאות, סדנאות וקורסים בחיפה ובתל-אביב. ידועה בקורסים המקצועיים שלה לכל הרוצים להתמחות בטארוט, נומרולוגיה, מטוטלת, אסטרולוגיה בשיטות ייחודיות ביותר. ניתן גם לפנות ליעוץ אישי המשלב אסטרולוגיה, נומרולוגיה, טארוט, מטוטלת ותיקשור. באתר האינטנרט תוכלו למצוא פרטים על הפעילות העניפה והמגוונת וגם מאמרים מרתקים, פורומים, המלצות סרטים, ספרים ועוד....