כיצד נסעתי לארה"ב ב-11.9 ולא הגעתי!

דברים אלה נערכים בפברואר 2003 כמעט כשנה וחצי לאחר היום ההוא הנורא של ה-11.9.01 היום בו משום מה בחרתי לצאת למסעי לארה"ב.

אין לי מושג למה, וישבתי וחיטטתי בכתבים ישנים בפורום של וואלה ובמכתבים לחברים ומצאתי כאן תיעוד מרתק ומעניין בנושא, ולכן החלטתי להביא את הדברים כפי שנאמרו.

אתחיל בכתבה על תלאות מסעי אותה כתבתי מלוס-אנג'לס מספר ימים לאחר הגעתי.

--------------------------------------------------------------------------------

16.9.01

יומן מסע – חלק ראשון

נסיעה, סיוט, המראה, וסוף סוף אני כאן

שלום חברה

כולכם מכירים בודאי את ההתרגשות שלפני נסיעה. גם כתבתי לכם וסיפרתי לכם על איך זה היה בשבילי לנסוע לחו"ל ובכלל. ולא צריך לפרט על כך. ויום הנסיעה, וההתרגשות, וציפייה, ומי בכלל יכול ללכת לישון, ומפחדים לאחר, לפספס, והמונית מגיעה בזמן, ונוסעים וטכניחת הכל בסדר.

והנה כבר אווירה של חו"ל, והמסע הארוך שלי התחיל עם חברת אל-על, וזה עוד השאריות האחורנות של אווירת הבית. זה עובר נעים, נחמד ומפנק, ואני שוקעת לי בתנומה והרהורים על החופשה המופלאה אשר מחכה לי, ועל איזה כיף זה הולך להיות!

ושימו לב, מה שאני כותבת עכשיו מתרחש ב-11.9 היום הנורא הזה, וכבר עמדו כאן על המשמעות של התאריך הזה. האמריקאים הרי כותבים קודם את החודש ואחר כך את היום, ואז זה יוצא 911, והרי אתם יודעים מה זה! זה כמו לחייג 100 אצלנו – משטרה.

בקיצור, מגיעים לציריך, וכאן אנו (אני והבן שלי) עוברים לידיים של האמריקאים- של חברת אמריקן איירליינס. אחרי ששרפנו שעתיים בשדה התעופה בחנויות של ציריך, סוף סוף עלינו למטוס שמחים ובוטחים.

עלינו לאוויר בשעה 2 וחצי בצהריים. קיוויתי שאוכל לתפוס תנומה במטוס, אבל תחושה מוזרה תקפה אותי. חשתי בכל כמה דקות שאני נופלת לתוך תנומה ואיני יכולה לשלוט בה, וזה היה למספר דקות, כל תחושת הגוף שלי נעלמה, וחשתי רק את הראש, וכמובן את הרגליים אשר התחילו לכאוב. מספרים שככה מרגישים בטיסה שהרגליים מתנפחות. אבל זה לא הפריע לי, חשתי שאני כמו נעלמת, אך לא יכולה להירדם ממש.

מעין תחושה מוזרה אפפה אותי. בכל מחיר רציתי להירדם, לאבד את ההכרה לחלוטין, אך בגובה של 10 ק"מ באוויר, אולי הגוף מכיר חוקים אחרים. הגוף היה רדום לחלוטין, אך ההכרה הייתה שם, ומן תחושה מוזרה שרתה עלי.

ואז כאשר היינו בדיוק מעל פריס, ככה הודיע הקברניט, הוא אמר לנו שהוא מפנה את המטוס לאחור ושאנו שבים לציריך. הטיסה הייתה מלאה למחצה, משהו כמו 150 איש, אולי יותר. את האמת הוא כמובן לא סיפר לנו, ואת זה אני יכולה להבין. הוא רק אמר שיש שיבושי מכ"ם ושכל מערכת המחשוב בארה"ב נפלה, ולכן אי אפשר לנחות בארה"ב. הוא אמר שהוא מפנה את הטיסה בחזרה לציריך.

תחושה מוזרה הייתה באוויר. כל הדרך חזרה בכיתי. לא ידעתי למה. הדמעות זלגו ללא הפסק. חשבתי שזה מתסכול ומעייפות. הדיילות נכנסו ליתר אקטיביות מלווים בקור רוח. היה מן שקט מוזר בחלל המטוס, ורק רעש המנועים נשמע. לא הייתה עוד מוזיקה, לא הקרינו סרטים, רק דממה כזו באוויר, והדמעות ממשיכות לזלוג ללא הפסק.

גם הקפטן עצמו נשמע מאוד לקוני, ומלבד הודעות על מזג האוויר, גובה הטיסה ועוד נתונים טכניים, הוא לא הוסיף דבר. הוא רק אמר שאנו חייבים לשרוף כמה שיותר דלק כי המטוס עמוס לעייפה בדלק לנסיעה של 10 שעות ולא ל-3. והדיילות המשיכו לחלק משקה קר וממתקים אולי כדי לרכך את הבשורה הבאה אשר עומדת הייתה לנחות עלינו! רק אחת מן הדיילות רמזה לי שכנראה לא נוכל לטוס עוד היום מציריך, וזה נשמע היה מוזר.

נחתנו והקברניט פתח ואמר בקול מאוד רציני, אך מאוד יבש ועובדתי, לא מוכן להסגיר שום אמוציות. הוא סיפר לנו רציני, סיפר לנו שהמצב הרבה יותר רציני ממה שאנו חושבים. הוא התחיל לספר על חטיפות המטוסים ועל מה שקרה ולרגע חשבתי שאני בתוך סרט אימה!! זעקות אימה פרצו מכל עבר מהפיות של הנוסעים. המילה "הייג'אקינג, הייג'אקינג" חזרה על עצמה ללא הפסק, ואני חשבתי שאולי אני לא מבינה נכון!!!

הלב סירב להאמין, והדמעות המשיכו לזלוג, וקמתי לשירותים, בוכייה, ואחזתי בידה של אחת הדיילות שכנראה הסירה את מסיכת קור הרוח מעל פניה וגם היא נתנה דרור לדמעותיה.

ואז התחיל הבלגן, כמובן. אמרו לנו לרדת מן המטוס ולקחת את החפצים, אשר הונחו סתם בערבוביה נוראית מעל גבי עגלות. היינו תערובת מקרית של אנשים אשר לפתע אוגדו לקבוצה- טיסה 169 לשיקגו ארה"ב. קבוצה של 11 כושים, להקה של שירי נשמה אשר שבו מסיבוב הופעות באירופה. משפחתו של פקיסטאני עם 5 ילדים אשר עבורם הייתה זו נסיעה של מסע הגירה לארה"ב. אישה תמהונית זקנה ומבולבלת, אשר לא ידעה איך להפעיל את השלט במלון. וכמומן נציגות ברורה לישראלים, למעלה מ-10 ישראלים היו על טיסה זו.

כל הכבוד לחברת אמריקן אייר-ליינס ביומיים הראשונים. ממש נתנו לנו להיות תחת היד החוסה והאוהבת שלהם. למרות שהם איבדו 2 מטוסים ואף מספר רב של אנשי צוות ונוסעים, הם לא מאלה אשר יזניחו את הנוסעים שלהם, האבא הטוב דואג לנו.

במלון, נחתנו ישר על ה-CNN ואז כאשר הופיע שרון בטלוויזיה והכריז על יום אבל בינלאומי בישראל, והוא היה הראשון לעשות זאת, ממש חשתי גאווה. גם לרגע שכחו שם בתחנה להסיק את השידור אשר הועבר ישירות מערוץ 1 שלנו, וזה היה כל כך כיף לשמוע את העברית הזו, כאן מעל גבי מסך הטלויזיה, כאשר הכול בגרמנית וכל כך קשה להבין.

הסיעו אותנו לבית מלון, נתנו לנו ארוחת ערב, ושיכנו אותנו בחדרים יפים. הבנו שהמלון זה עתה פתח את שעריו, וזה הלילה הראשון בו הוא בכלל מארח אורחים. מלון חדיש ומצוייד היטב בשם אסטרון- ASTRON אחד משרשרת של אינספור מלונות בקרבת שדה התעופה הענקי בסגנון של "נוח וטוס". נתנו לנו להבין שביום המחרת ב-12 לחודש, אין שום סיכוי לטיסות המשך, וכדאי אולי שנבלה יום של כיף בציריך.

בקיצור רבותי, משוחחרת מדאגות, ניסיתי לבלות, עד כמה שאפשר יום של כיף בציריך.

כמובן שאפשרו לנו גם שיחת לקרובים, לספר להם מה קורה עימנו והכין אנו נמצאים, כי המשפחות כבר התחילו לעשות ספקולציות לגבי מקום המצאותינו. אני ובני בילינו יום מקסים בציריך. טיילנו לאורך הרחוב המרכזי, ואף שטנו בנהר ועד לאגם בכרטיס היומי החופשי אשר רכשנו.

אבל חברה, המחירים, אלוהים ישמור. והשפה, קצת קשה עימם, מה לעשות. ועוד לקנות כרטיס יומי לרכבת, והכל בגרמנית, עם קודים כאלה. והטלפונים הציבוריים כל כך משכוללים. אפשר גם לכתוב הודעות אינטרנט קצרות. בקושי רב נחתתי על אינטרנט קפה כזה, ובמחיר מופקע הוא נתן לי לגלוש. שם הם יותר אוהבים את התוכנה המפגרת של נטסקייפ. ואני נכנסת לי לפורום שלי בוואלה, איזה מזל שעוד ארגנתי לעצמי כתובת קצרה, ועוד אפילו הצלחתי לראות עברית! זה היה אקספלורר סוף סוף. כמעט וכתבתי הודעה, באנגלית כמובן, אבל הוא סירב לשלוח אותה, היה לי כל כך חבל.

איך שהוא הצלחתי להעביר הודעה בא-מייל למישהו מהחברה, וביקשתי שיפרסמו בפורום והנה זה הופיע:

http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/m/object&id=5648654

Dear Friends

This is Gila and I am writing from a some cafe in Zurich. I was on The
flight to Usa and we were turned back to ZUrich.

Now We are in an hotel wating to fly to the USA probably tommorow on 2 pm.
If every thing OK they will fly us to chicago and then to LA

If I can not write this in the forum please Avi or Ariel write this messege
for me.

I hope to arrive to the states on YOM HAMISHI.

I love you all and I want to say that I am OK.

Avi I tell you As we srat flying and you know wwhat to do with my first
meeting with people. I really want to see the people.

You know they did not tell us on the plane what happened, but all the way
back I was crying for no reason.
There was some thing on the air.

I was with out sleep for 2 days. now I slept at the hotel and i fell OK.

Please write this in thje forum.

---------------------------------------------

המשכנו לטייל בעיר היפהפייה. הסתכלנו בחנויות הראווה, במיוחד האלה של השוקולדים שלהם, והריר ממש התחיל לנזול מן השפתיים. אבל, לכו ותשלמו 35 ש' על 100 שוקולד, מה דעתכם? בסוף נכסנו לסופרמרקט כזה לשוקולדים, כן אני לא מגזימה, וראינו שם על אחד השלטים, רק 2.6 פרק למאה גרם. הצבענו על השלט ושאלנו את המוכרת אם זה באמת 2.6 פרנק, והמטומטמת אומרת כן!. התחלנו למלא תא השקית מכל טוב, למה לא ניקח רבע ק"ג, ואז אנו מגיעים לקופה והיא אומרת לנו 18 פרנק, ואני חוטפת שוק. מסתבר, שזה "מבצע מהסרטים", שלם 12 פרנק על מאה גרם ראשונים ועל השאר רק 2.6.

במן זעם מלא בבוז ולהפתעת כל הקהל אשר שם השלכנו את השקית בחזקה על הדלפק, עשיתי לא ולא עם הראש ונעלמנו משם. מאוכזבים פשטנו על הקיוסק ממול והספקנו "בבאונטי", תוצרת ארה"ב, משהו כזה טעים עם קוקוס, בטח אתם מכירים.

הייתה שם גם תערוכת ספסלים מגניבה בכל רחבי העיר. הבנקים בציריך מימנו וכל אומן יצר ספסל משלו. ס]פסל בצורת קופסת הפתעות, בית בובות, אמבטיה, ספר, ממש רעיונות מטורפים בצבעים, פלסטיק, ברזלים, מגניב!!! שם בלב ציריך העתיקה, עם הבתים המסורתיים שלה, והרחובות הצרים המעוקלים, שם אומנות מודרנית, ששוברת קצת את הקו המאוד כבד והמסורתי הזה.

הגענו לכנסיה הראשית על שם סנט פטר, והיה כתוב שם משהו בגרמנית. רק כאשר נכנסתי פנימה ולקחתי נר ליד, כפי שאמרו לי לעשות, הבנתי שזה לזכר הקורבנות בארה"ב. חשתי שזו מחווה יפה ביותר. ישבתי לי שם הספסל ליד המזבח של מאות נרות דולקים, וליד כד עצום של שושנים לבנות וחבצלות לבנות, פרחי עילוי הנשמה על פי המסורות המערביות. ישבתי ונתתי לצער האישי שלי, להימהל ולהתמזג עם כל הצער הכללי, צער של אנושות שלמה, שהצער איחד אותה פתאום בצורה מוזרה כל כך.

סיוט אימים בציריך

ואז כאשר חזרנו למלון, התחילו שמועות האימים להתגלגל. אני הבנתי שאנו כאן קבוצה ושידאגו לנו כקבוצה. התחלנו לשמוע סיפורים מסמרי שיער. פגשנו אנשים מטיסת סואיס-אייר, גם כאלה אשר היו צריכים לשוב לארץ, והם סיפרו שגם הם נתקעו, וששלמו להם עבור מלון רק ללילה אחד. למחרת הודיעו להם, שזהו זה, אתם ברשות עצמכם, שנו לכם את יעדי הטיסה לכל מקום שתרצו....

אפשר לחשוב שיש בכלל לאן לטוס! הכל מלא וגדוש. כל שדות התעופה סתומים, בפריס או בגרמניה אין למצוא חדרי מלון ריקים. לארץ אפשר לחזור אולי רק אחרי 20 לחודש. כמות השיחות במרכז הזמנת הטיסות בדבלין של אמריקן-איירליינס שואפת ל-17 אלף שיחות ליום, ממש תנאים מצוינים לדאוג לעצמנו.

לא האמנתי לסיפורים האלה. חשבתי שאנו קבוצה מלוכדת ושככה נישאר, זה מה שהיגיון הפשוט שלי אמר. כל הלילה לא יכולתי כמעט לישון מתוך דאגות. התעוררתי לתוך סיוט, חשתי מופקרת. כאן בתוך עיר זרה, אשר כל "נאד בה" עולה עשרות שקלים. החדר במלון זה שהוא זול יחסית 150 דולר ללילה אחרי הנחה, במקום 230 דולר, ועוד בלי ארוחות! הכול כאן יקר מלבד התחבורה שהיא שוטפת, מהירה, יעילה, אבל קצת מסובכת.

ואז הגיע שעת הבוקר, שעת ארוחת הבוקר, והסיוטים שלי אכן קרמו עור וגידים. נציגי חברת התעופה הופיעו אלינו מחויכים. מהר מאוד הבנתי שהם העדיפו שנתאדה!!!

ככה זה נראה בכל אופן. הנציג פתח את דבריו בסיפור מאוד סנטימנטלי על האבידות אשר ספגה חברת אמריקן-איירליינס. הוא אמר שחברת תעופה אחרת כבר קרסה. הוא אמר שהם איבדו מטוסים והשאר מקורקעים ומי יודע כמה זמן ייקח להחזיר אותם לפעילות.

הוא אמר שכל חברות התעופה לא לקחו אחריות מעבר ליממה על הנוסעים שלהם, ושהוא בעצמו חש מאוד לא נעים, שאין לו פתרונות להציע. הוא ביקש מאיתנו להזדהות עם 20 אלף איש אשר נתקעו בקנדה ושמו אותם לישון על חוף הים עם שקי שינה, או פתחו להם בתי ספר, ומרכזים קהילתיים, וסיפקו להם שמיכות ואוכל. תאמינו לי, הייתי מעדיפה להיות במצב זה, מאשר להיזרק לתוך אי הוודאות "המלוקקת הזו". ואז הוא סיפר לנו שאין הם יותר יכולים לשמש הפטרונים שלנו. כלומר, אין הם יכולים לממן את השהייה שלנו במלון, ושכל אחד ידאג לעצמו!!

כאשר אחת מן הנשים שאלה על מעמדנו החוקי, על היותנו נוסעים "בטרנזיט", כלומר שהיינו באוויר, הוא דאג מהר מאוד לספר לנו, שהחוק תופס רק לגבי נמלי תעופה אחרים מנמל היעד או מנמל המוצא. אבל אנו כבר חגנו מעל פריס, ודאגו להחזיר אותנו לציריך, בשביל מה.....?

אחר כך הוא אמר, שהחברה במצב קשה ואנו לא מצפים מהם שהם יארחו אותנו על חשבונם שוב. הוא הבטיח משהו מעורפל שנטוס ביום שישי ב-14 לחודש, אבל שוב דבר לא היה ברור.

ואז באה ההנחתה הנוספת:

אני צעקתי בצורה הגיונית, שלא לקחתי עימי מספיק כסף לנסיעה. כי במילא תכננתי להיות אצל חברים. אבל אז הוא הסתכל עלי בבוז ואמר שאני מפריעה, ואמר שאני יכולה להבין שהם אינם יכולים להיות הפטרון שלי יותר, ושכאדם מבוגר, עלי ללמוד לקחת אחריות על החיים שלי, ואיך יוצאים עם מעט כסף כל כך בלי לקחת בחשבון תקלות... הבנתם, הוא התחיל להעליב אותי, שאין לי מספיק כסף... ממש לא תאמינו!

הוא ממש השפיל אותי לפני כל הקהל.

ואני שואלת שאלות הגיוניות ולא מצליחה להבין אותו. אני מנסה להבין ממנו, אם יש סיכוי שעוד תהיה טיסה, ושאנחנו קבוצה, או שכל אחד צריך לדאוג לעצמו. והאיש הולך סחור סחור, ולא עונה לי, לא תאמינו!!

הוא כל הזמן צועק עלי שאני מפריעה, גורמת לצרות, ואני ממשיכה להתעקש!!!

אני לא מוותרת לו, והוא לא עונה לי. אני שואלת אם עלינו לדאוג לעצמנו, או לצפות להם, ואז הוא עונה לי, שכאנשים מבוגרים, זה נתון להחלטתנו, וזה הבחירה החופשית שלנו!

לעזעזל איתו, אמריקאי מלוקק, עם חליפה ותג מבהיק, תענה כמו בן אדם, האם עלי לחכות לשווא, או שיש סיכוי לטיסה, כי כמה ימים אני יכולה עוד לממן בציריך.

תבינו אותי נכון.

זה לא שאני לא הייתי אבלה. ישבתי לי שם במלון עם ה-CNN ללא הפסק. בוכה לנוכח הטרגדיה שאני רואה שם, אבל המצוקה האישית שלי נמהלה במצוקה הכללית, וממש חטפתי חרדות. ממש לא נעים. הנה אני כאן, זרוקה עם די מעט כסף, עם מזוודות במשקל של 50 ק"ג, ועם ילד צעיר, צריכה לשמוע שעלי כעת לדאוג לעצמי בארץ זרה, כי מסכנים חברת התעופה על כל ההפסדים שהם ספגו, וכמה עוד אפשר לבקש מהם.

המשכתי לשאול אותו, אם אנו עדיין קבוצה, או שכדאי "להתנדף", והוא לא בדיוק ידע מה לענות.

הוא רק אמר שההחלטה היא שלנו. הבנתי במפורש שהמדיניות הרשמית היא שנתנדף, שנמצא לנו סידור באירופה היכן להיות אולי אצל קרובים ושנתקע כאן, מי יודע לכמה זמן, או שאולי באורח פלא, נצליח לתפוס טיסה, לאן שנרצה דרך הקווים העמוסים.

אני חושבת שכל מי שטס לחו"ל להבא, צריך לקחת בחשבון שאין אתם מוגנים מפני מצבים כאלה!!!

שהם דאגו לעצמם ולא לנוסע, ובעיקר אתם עלולים להיות זרוקים לכל עבר, במצבים בלתי צפויים כאלה, כאשר יש יותר סדרי עדיפויות מאשר אתם. וכאשר, אתם מספרים שאתם במצוקה, אומרים לכם שיש עוד רבים אחרים שהם במצוקה יותר גרועה מכם, ותתחשבו ובמיוחד תממנו את המצוקה הזו, מה דעתכם?

בקיצור, חברה, אתם לא תאמינו איזה בלגן עשיתי שם. מנהל המלון, פנה בקור רוח, ואמר שמי שרוצה להישאר ב-150 דולר (בלבד) שיודיע מיד, כי בית המלון מלא וצריך את החדרים. לא תאמינו, כמעט והצלחתי להמיס את ליבו. הוא הסכים לעשות לי הנחה, ל-90 דולר, אבל מיד אחרי שהיה נחמד, הוא הודיע לי ביובש, ממש 5 דקות אחרי, שהבטיח שבמחיר הזה אוכל להישאר, כמה שיהיה נחוץ, שזה ללילה אחד בלבד, ושלמחרת זה יעלה לי 150 דולר, ושכדאי לי לדאוג לעצמי לטיסה!!

הבנתם, זה דרך עקיפה, להגיד לאורח, "תתנדף מכאן". אתם לא מבינים את זה חברה. קור רוח מחויך ומנומס בתוך חליפה יפה!

קשה להבין כיצד האנשים האלה מחונכים! לרגע הוא טוב ומיד הוא הופך את עורו. תאמינו לי, אני מעדיפה אותנו הישראלים, הרעשנים, הוולגריים, אבל האמיתיים...

חשתי, שבכל מחיר אני חייבת לעזוב את ציריך ולא איכפת לי. גם מנהל המלון רמז לי שאולי כדאי שאדאג לעצמי, ואני הולכת לתא הטלפון הציבורי, למצוא לי טיסה. ובאמת חברה, זה מספר מקומי שמעביר אותי ישירות למרכז ההזמנות בדבלין באירלנד. וממש עונים שלי שם בנימוס. 17 אלף טלפונים ליום והם עונים רק אחרי 5 דקות המתנה.

וככה אני עומדת לי בתא טלפון ציבורי בעיר זרה ליד שדה התעופה של ציריך, והגברת המאוד נחמדה אומרת לי שטיסה 169 בוטלה לחלוטין!!! שהטיסה לא קיימת יותר, ושהטיסה הכי קרובה שאני יכולה לעלות עליה, זה רק עוד שבוע מהיום!!!

אוני חוטפת התקפת עצבים וממש נשברת ובוכה בכי אימים בטלפון, אני לא מתביישת לספר! להיתקע לשבוע ימים בציריך, בלי מלון, בקור אימים, כי החורף שם התחיל, בלי כסף, עם 50 ק"ג מטען!!!! ואני צועקת לה בטלפון שתמצא לי כל סידור אפשרי, ואין כמו דמעות כדי לפתוח "שערים לשמיים"!!!

הגברת מוצאת לי סידור טיסה, בעצם "טרטור טיסה". היא מציעה לנסוע ביום שישי למדריד, לשבת שם יממה שלמה, ואז לטוס בטיסה עם חברה ספרדית, לשיקגו ביום שבת. וזה כאשר בחדשות כל הזמן אומרים, שרק טיסות מוגבלות יהיו ועוד של חברות אמריקאיות בינתיים. אך לי לא אכפת!!! אשב לי במדריד אשב לי בכל חור, אפילו בשדה התעופה, רק לא כאן בציריך!!!!

סוף דבר

חזרתי לחדר במלון, והחלטתי לנוח כמה שאפשר לקראת הטרטור הצפוי לי. אמריקה נראתה לי ממש כמו חלום רחוק, בחיים לא האמנתי שאני עוד אגיע! אבל הייתי מוכנה לכל דבר. התחלתי להתפלל לכל מה ולכל מי שאתם רק רוצים! ביקשתי שהשמיים יפתחו לי ויטו לי חסד!

אפילו לרבי מלובביץ התפללתי. אפילו חשבתי על זה, שלקחתי איתי מן הארץ מזוודה מלאה מכל מיני חאמסות, ספרי תהילים בצורת מזכרות וברכת הדרך, על מנת למכור כאן, ואמרתי לעצמי שבשם כל זה, אני באמת זקוקה לכל זה!!!

בקיצור חברה, לא תאמינו, ממש ברגע האחרון, ביום שישי בבוקר, כשקמתי הם הודיעו במפתיע, שיש טיסה לשיקגו. הבנתם, את טיסה 169 הם ביטלו אבל הם קראו לזה עכשיו טיסה 9010, מה אכפת לי!

את המטוס הם רצו להחזיר הביתה, עם הצוות, אז מה היה איכפת להם, לאסוף כל מיני פליטי טיסות מכל מקום, ולהטיס אותם הביתה!!!

מהר מהר ארזנו את המזוודות שלנו והגענו לשדה התעופה. היתה ש/ם דקת דומייה בכל מדינת שוויץ לזכר מה שקרה בארה"ב. הכושים שהיו עימי בטיסה, נעמדו באמצע השדה והתחילו ממש לשיר שיר מופלא, הם גדולים, וכולם מחאו להם כפיים.

וככה עלינו על הטיסה, וזה לקח 11 שעות, ונחתנו בשדה שומם בשיקגו, היינו היחידים!! כל היום השוטרים הפקידים, וכו' עמדו באפס מעש, ממש חיכו לנו. וגם שיצאנו מציריך ליוו אותנו ניידות משטרה ושריוניות!!

אז כרגע אני נפרדת מכם וקוטעת את סיפורי ואמשיך מאוחר יותר מתוך התייחסות גם על המצב, וכל מה שכאן קורה!!!

שלכם המאוד אוהבת

גילה בויום

נספחים

בפורום של וואלה החברה מאוד דאגו לי:

http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/m/object&id=5647211

aviusa

:מאת

03:23

:שעה

12/09/2001

:תאריך

לכול אלה ששואלים על גילה בדרך לארה'ב - לגילה שלום

גילה הייתה בדרך לשיקגו מציריך כאשר אירע הפיגוע בניו יורק
הם הוחזרו לציריך ונמצאים בבית מלון עד שיפתחו את המרחב האוירי
של ארה'ב.

אביUSA

והנה הודעה נוספת בשמי, קצת עצובה

http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/m/object&id=5653372

aviusa

:מאת

18:09

:שעה

13/09/2001

:תאריך

גילה היתקשרה היא עדיין תקועה בציריך . בוכה... עצובה..... ומיואשת..... - מוסרת דש לכולם

מחר גילה אמורה ללכת לשדה התעופה בציריך לשבת שם עד שתימצא לה טיסה .....אולי למדריד ובשבת או ראשון לשיקגו ......או מי יודע הכול נתון שם לשינויים......

גילה כול הזמן בוכה היא לא יכולה לחזור לארץ ולא יכולה להמשיך לארה'ב
הם גם מפונים מהמלון וישהו בשדה עד לפתרון .......

מוסרת את אהבתה לכול חברי הפורום
ומבקשת שתתפללו שמצב זה יגמר

אמן
אביUSA

בשדה התעופה, ממש לפני העלייה למטוס, היה תחנות אינטנרט כאלה, של בחינם, אבל עם נטסקייפ בארור, ולא ראיתי עברית, רק ג'יבריש, אבל מתוך הדמיון וההרגל, הצלחתי להשחיל הודעה באנגלית:

גילה בויום

:מאת

13:33

:שעה

14/09/2001

:תאריך

this nis Gila writing

Dear friends of forum

This is Gila writing to you from Zurich airport.

Of course I can not see any Hebrew Here So I dont even know What you wrote to me.

I heard that all of you were very concerned about me.

I was TKOOHA 3 days here and now I am flying to USA and I hope to wite to you from AVI as soon as possible.

I love you all and miss you very much.

Tel every body that I am OK.

yours

GILA

11.9.02

לאחר שנה

ה-11 ל-9- איפה הייתם כאשר זה קרה?

שלום לכם

אז מלאה שנה מאז זה קרה ב-11 ל-9. ואני יושבת ונזכרת ב-11.9 שלי.

באופן פרדוכסלי, הייתי מבין האחרונים עלי אדמות אשר ידעו מה קרה, כי הייתי באוויר בגובה של 10 ק"מ בתוך מטוס העושה את דרכו אל עבר החופש, אל עבר ארה"ב.

אז זהו זה, איך אוכל לשכוח, כי הרי במידה מסויימת הייתי גם אני חלק מהדרמה.

ושואלים אותי שאלה מאוד חשובה:

איך את גילה בתור אסטרולוגית בחרת לך תאריך אשר כזה, מה לא ידעת מראש?

ואני אומרת, שלא הפעלתי שום שיקולים של אסטרולוגית, אלא של חוסר ברירה!

ידעתי שאני רוצה להגיע לארה"ב בסביבות ראש השנה, שחל אז ב-18.9.01. כבר באמצע אוגוסט הלכתי להזמין כרטיסים לארה"ב.

הלכתי בין 5 משרדי נסיעות, ורציתי לצאת כמה שיותר קרוב ל-19. מכולם שמעתי שאין, ואין בכלל, וכל הישראלים יוצאים לאירופה בראש השנה, כי יש הרבה ימי גשר, והכל מלא, כי חברות זרות לא טסות עוד מהארץ, צריך לטוס לאירופה קודם!!!

בקיצור, זה היה כבר 2 בצהריים וחום אימים, והגעתי לחברת צבר לגמרי מיואשת, והיתה שם סוכנת רוסיה גזעית. היא הושיבה אותי, נתנה לי כוס מים והתחילה לדשדש במחשב. גם היא אמרה לי שאפשר לטוס אולי רק ב-8.9 ואמרתי שזה מוקדם מדי!

בקיצור היא יושבת ומדשדשת ומחפשת במחשב, ופתאום מתחת לאדמה, היא מוצאת לי במחיר המבצע שחיפשתי, אצל חברת אמריקן-איירנליינס, ממש מקומות אחרונים, בטיסת טרטור שמחולקת ל-3 חלקים!!

לטוס לציריך, לחכות שם מספר שעות, לעלות על מטוס לשיקגו, לחכות שם מספר שעות ואז לטוס ללוס-אנג'לס. וכל הטרטור הזה צריך היה להימשך משהו כמו 26 שעות!!!

והתאריך שזה אמור להתחיל זה יום ג' בבוקר ב-11.9, ולקחתי את זה בשתי ידיים!!!!

אז זהו זה, מקום אחרון בטיסות, והתאריך היחיד שהיה פנוי!

אני שואלת את עצמי, מאיזה סיבה "השחיל אותי הגורל", לטוס דווקא ביום זה?

אני בטוחה שלא היה מקרי, ועד היום אני שואלת את עצמי, למה הייתי צריכה להיות באוויר, בגחונו של המטוס, כל כך גבוה מעל פני האדמה, שמיים כחולים ממעל וכל כך קרובה לאלוהים, עייפה עד מוות אך לא מצליחה להירדם, נעה ונדה בין עירנות לנמנום, שרוייה במן טראנס כזה מרוב עייפות, בתוך שקט כזה ובתבך דממה נוראית... כשהדמעות זולגות ללא הרף?

אולי מבלי דעת הפכתי לחלק מהדרמה הקוסמית הזו, חלק מהכרת העולם אשר עצר נשמתו, בתדהמה, ורוח זו נשבה אלי עד למרומים?

אולי השתמשו בי כוחות שממעל ללוות את אלפי הנשמות שגמרו חייהם, להבדיל, גם כן במרומים, אל מחוז שלוותם?

אולי, מי יודע?

אז הנה עברה שנה, ואני יושבת כאן וחושבת שלצער אין פרופורציה!

כי גם אני סבלתי, אבל חס וחלילה לא כל כך כמו כל אלה שנפגעו. כי כפי שכבר כתבתי בסיפורי הייתי שם זרוקה 3 ימים בציריך הגשומה והקרה, עם בני ועם 50 ק"ג מטען, בלי הרבה מזומנים, ללא יכולת להמשיך קדימה או לחזור אחורה!!!

וקרתה לי תופעה מוזרה!

המצוקה האישית שלי התייצבה מול המצוקה הכללית. כי איך בכלל אפשר להזהדהות עם מה שקורה מסביב, כאשר אתה עצמך שרוי במצוקה...

זה נשמע כמו חוצפה להיות במצוקה, אבל בכל זאת, זה מה שחשתי.

וזאת למה?

אתם יודעים, מספרים עלינו על הישראליים, שבשעת צרה אנו מתאחדים וזה נכון! אומרים בעברית "אחים אנו לצרה", אבל כנראה זה לא כך במציאות, לא אצלם, רק בסרטים אולי...

כי פה ניתקלתי בסיטואציה מן הסוג של:

"עזבי גב' יש לנו צרות יותר גדולות כרגע, ושכל אחד ידאג לעצמו, ואת צריכה בכלל להתבייש לבוא כעת עם הצרות הפרטיות שלך..."

כלומר, כל אחד דואג לעצמו ולאף אחד לא איכפת!

אחר כך כשהגעתי לארצות הברית הגעתי למדינה שונה, לארה"ב אחרת. הנה קטע מהדברים שכתבתי:

הסיפור תפס את ארה"ב עם "המכנסיים למטה".

הם לא בדיוק יודעים כיצד להתמודד עם מצב אשר כזה. בשבילם כאן זה ממש הלם ושוק! תחנות החדשות, ויש הרבה, דוגמת ה-CNN לא מפסיקות לדבר על כך. תמונת המטוס המכה במגדלי התאומים משודרת ללא הרף! כך גם לגבי מגדל התאומים המתמוטט, משודרת על בלי די! מאמצי ההצלה, החפירות באתרי ההתרסקות, הערכות המצב, דיברי הניצולים המועטים... זה לא מפסיק ולא יפסיק בקלות.

הכותרת הכללית באדום ובגדול זועקת כל הזמן. בהתחלה זה היה "אמריקה במלחמה". אחר כך זה היה : "המלחמה החדשה של אמריקה". לפעמים זה מתחלף במילים "אמריקה המאוחדת".

הם כאן הלומי צער ולא יודעים מה לעשות עם עצמם!

אנשים מגלים גילויי אבל פרטיים וספונטניים כפי שטרם עשו זאת:

אנשים פתאום מדליקים נרות במפתני הבתים! שמים דגלים של ארה"ב עד לחצי התורן. אנשים יוצאים מגדרם, ומנסים לשבור את חומות השתיקה שלהם, אפילו במקומות פורמליים כמו בטיסות, או בנמלי תעופה, או בבנקים או בחנויות. לפתע פאתום הם מעיזים להגיד אחד לשני: "אנו לא בזמנים נורמליים..."

זה ממש נראה שהם מחפשים האחד את קרבתו של השני, אבל לא בדיוק יודעים לבטא את צערם. זה לא מספיק שאמצעי התיקשרות עושים זאת בשבילם ללא הרף.

הטרגדיה נפרשת כאן במלוא עוצמתה ומערומיה, וזה הפעם אלפים!!! כאילו שלמספרים יש משמעות, אם זה רק 20 הרוגים או אלפים!

וככה יושבת לה אומה שלימה ומלקקת את פצעיה!

אז מה שהחלטתי לעשות השנה.

דבר ראשון, אני הולכת לשבת ולראות את שידורי ה-11.9 מהבית, בכורסא שלי, ולנסות לעכל שוב את מה שקרה, אז לא היה לי זמן...

דבר שני, על מנת לפצות את עצמי על נסיעה שהתקלקלה בכל אופן בתחילתה, בחרתי לטוס בשבוע הבא ל-4 ימים של כיף בתורכיה, ואני מאחלת לכל אלה שטסים שייהנו ושהכל יעבור חלק!

שלכם גילה

המסרבת להאמין

בברכה

גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות -

http://www.oryada.com/

טלפונים: 8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04, פלא-פון- 625759-050

אתר אינטרנט: http://www.oryada.com/

-English web pagehttp://www.oryada.com/eng.htm

פורום מיסטיקה ב-IOL וואלה: http://come.to/mystic-forum

דואר אלקטרוני: gila@oryada.com

בעולם וירטואלי אין כמו ויזואלי:

פעילויות בחיפה: http://www.oryada.com/dafhaifa.htm

פעילויות בתל-אביב: http://www.oryada.com/daftel.htm