12/7/03
עזה כמוות אהבה
תמונה:
גדר
גבוהה, נשים משוטטות בחצר. בחור נמוך קומה, מחנה את המכונית. עומד 4 שעות בתוך שמש
יולי הקופחת על ראשו ללא רחמים. השוטרים מסלקים אותו משם, ואומרים לו לעזוב. הוא
מסתובב ופונה לצד השני. הולך למקום אחר. מרחוק הוא רואה 3 דמויות של נשים. האחת
מסתכלת אליו והוא רומז לה להסב את תשומת הלב של הבחורה האמצעית. היא מבחינה בו,
ואורו פניה. היא מפטירה נשיקה לחלל האוויר, והוא משיב לה, ושם ידיו על שפתיו בסימן
של הס לבל תדבר.
דממה,
תנועות ידיים, מבטי עיניים גנובים, שוטרים מתקרבים, והיא נעלמת, אחר כך הוא יבין
שהם עלו על שיחתם בשפת הסימנים.
היא
חוזרת לחדרה. חדר רב לאומים של עד 8 נשים בחדר. בלילה קודם הייתה עם זונות עכשיו
העבירו אותה לחדר אחר. סגורה, כלואה כמו חיה בתוך כלוב, בוכה כל הזמן, עצובה, חסרת
אונים, חסרת כל ישע, אין תקווה, אין ישועה, ייאוש מוחלט....
תשאלו היכן זה קורה?
מדינת
ישראל, מחנה המעצר של עובדות זרות לפני גירוש, חדרה, יולי 2003.
תמונה:
לילה
קודם 7.7.03. המעבר שבין ה-7 אל ה-8. לילה הרה גורל!
השעה
2 בלילה, ודפיקות חזקות מאוד על הדלת. 2 אנשים קמים מבוהלים משנת הלילה מצטנפים אל
הפינה בדממה... ואז הדלת נפרצת בכוח, מספר דמויות מגיחות פנימה בחשיכה, והם אוחזים
באישה וגוררים אותה עימם החוצה והגבר נותר לבדו. חיה רדופה שהציידים השיגוה!
תשאלו היכן זה קורה?
חיפה,
ישראל של שנת 2003!
תמונה:
סוכות
של שנת 2002. אנשים עייפי פיגועים יוצאים מכל החורים ומכל הבתים לחגוג את חג
פסטיבל הסרטים במרומי הכרמל בחיפה. יריד אומנים ססגוני שמאיים לגנוב את ההצגה.
המוני מבקרים מצטופפים מעבר לדוכנים עמוסים לעייפה של תכשיטים, תמונות, אהילים,
ארנקים וכו'.
ואנחנו
שם כמו לא בדיוק שייכים. חבורה מוזרה היושבת לה בין השיחים, מעל גבי שולחנות
וכיסאות מאולתרים, רכונים מעל גבי גליונות חישובי מספרים או קלפי טארוט שכבר בלו
מרוב שימוש. יועצים לאלה אשר רצו
לפוש מן הסרטים, או חיפשו אולי כסא לשבת. שם גם אני יושבת, מנסה להעלות את דרמות
החיים של היושבים מולי עלי מסך מחשב ואסטרולוגיה.
אניני
יודעת מניין הם הגיחו ובאו. בחורה שחרחורת חייכנית כבת 40. שיער שחור מסופר קצר, לבושה בג'ינס
חתיכי, עיניים שחורות בורקות, חיוך מקסים, ועימה גבר, קצת מהוסס, נמוך במקצת, פנים
עדינות, חיוך מבויש. בגיל העמידה, במצב
של להתחיל את החיים או לוותר לחיי היומיום והשגרה. ואני מעלה מפותיהם עלי מחשב,
ומתרכזת בתוך עצמי דרך החפצים שלהם, דבר שכבר עשיתי כל כך הרבה פעמים!
ואני
חשה בזרם של חמימות גואה ושופעת, כאשר אני מנסה להבין את מהות הקשר ביניהם! משהו
שלא מן העולם הזה! ואני גם רואה כיצד הוא נודע בה, מביט בה...
והם שואלים אם הם יהיו יחד ואני לא רואה סיבה שלא,
הרי מי ינצח אהבה עזה שכזו!
נדיר,
אחת לאלף, נשמות תאומות, אהבה
גורלית, משהו שהשכל לפעמים מתנגד לו ומסרב להודות בכך!
רגש
מציף הגדול עשרות מונים מכל היגיון, הזדמנות של פעם בחיים לאהבה שרק עושה
עימך חסד, היוכל לעמוד בה?
אל
תשטה באהבה, אומרות מילות השיר, אך אט אט הולכת ומצטיירת לעיני
גודל הבעיה.
לכל אדם
זכות לממש חיי חירות וחופש, ככה נאמר במגילת זכויות האדם, ואני תמהה האם גם האהבה
נכנסה לתוך הגדרה זו, או שמא שכחו אותה מעבר לדלת!
עובדת
זרה ממדינה אחרת, בעל שעזב, אישה זועמת מאחור שבהחלט מנסה לאחוז בו... רצון עז
להתגייר שמיד הפך אותה לאויבת המדינה, מחול שדים מטורף של משפטים וערעורים לגבי
אפשרות השהייה שלה בארץ, כל המערכת כולה, נגד מ. אחת קטנה. ושוב הגורל מגלגל אותם אל דלתי, ולפני כמספר
חודשים היא מתקשרת אלי, על מנת לבוא לייעוץ. וכך גם הצלחתי לעמוד מקרוב יותר על
הבעיה והם גם ביקרו במרכז שלי במספר הרצאות.
ואני
רואה אותו, עצוב, אך מחייך, מספר את הסיפור כמו אחד שמספר כיצד הולכים למכולת. אך
מעבר למילים הבוטחות כביכול, אני
רואה את הבלבול, את התימהון, את מנגנוני ההגנה ואת הפאניקה על המחשבה שהוא הולך לחיות את חייו רחוק ממנה.
בלילות
הוא משוטט שעות במקומות הכי יפים שם אהבו להיות. מנסה לאסוף את רסיסי חייו. גם לו
קשה. בית, עול ילדים, אימא חולה, אבא שלא מזמן נפטר, ענייני עבודה, כספים, פנסיה...
והוא חש חוסר אונים משווע! ההיגיון קורה לו לעזוב הכול, לבנות את חייו מחדש, אולי
זה צו הגורל עבורו... אבל הלב... הלב כואב, מתגעגע, מסרב להרפות... ובשיחות הטלפון
הקצרות, 5 דקות אכזריות קצובות על השעון, היא בוכה בכי תמרורים שהיא אוהבת אותו,
שהיא מתגעגעת...
כשאני
מדברת איתו הוא אומר שאסור להילחם נגד כוחות עליונים, אבל אני שואלת מה זה כוחות עליונים?
האם חוקי מדינה הם כוחות עליונים?
האהבה היא כלי עליון מבחינתי, האנושיות
זה כוח עליון מבחינתי, הלב שלי הוא כוח עליון, והוא מסרב לוותר!
משום שכל עוד נעשה עוול,
ולא הכי קטן, וכל עוד הייתה שרירות לב, וכוונות זדון, שם אין זה כוח עליון, אלא
כוח תחתון שיש להילחם נגדו.
ואני מעלה את הנקודות
הבאות למחשבה:
v
מדוע כאשר סיימה את עבודתה כתוצאה מכך שהזקנה עימה
עבדה נפטרה, לא נתנו לה עוד הזדמנות למצוא עבודה אחרת. האמנם קיימים חוקים
שרירותיים של לא לתת עוד...
v
האם בגלל שהלכה לפני כשנתיים וסיפרה שהיא רוצה להיות
יהודייה ומוכנה לעמוד בכל המסלול הקשה של הגיור, אולי אז מישהו כבר סימן עליה איקס
... הרי מדוע כאשר היה צריך לחדש את האשרה שלה, כנהוג, קיבלה לפתע סירוב? מה הקשר בין
בקשה לגיור לאשרת שהייה מבחינת משרד הפנים?
v
מדוע להגיע למצב של פחד וחוסר אונים, זה לא ייתכן
במדינה שעברה את מוראות השואה...
חשבתי שהיא מדמיינת. לא האמנתי לה, אך כחודשיים או יותר הם רדפו אחריה בכל
צורה. שיחות טלפון מסתוריות, מעקבים אחר המכונית שלו, דפיקות מוזרות על הדלת. כמה
זמן עד אשר התהדקה הטבעת על הצוואר! וכל זה בשביל מה? עבור מה? בגלל אגו? בגלל
שפעמיים זכתה במשפט נגד משרד הפנים והצליחה להאריך את שהייתה כאן? בגלל שבפעם
האחרונה פחדה להגיע לבית המשפט, וקיבלה את ההודעה ברגע האחרון, ואז בוטלה אשרתה!
האם זה פשע כל כך נוראי שאין עליו מחילה?
v
אין לה זכויות משל עצמה? האם היא לא בתקן של ידועה
בציבור? הרי היא קשרה את חייה כאן עם גבר בלתי פנוי, לא נותר לה בית בארץ מולדתה!
היא גרושה לאחר שהייתה מוכה. ילדיה התפזרו בעולם. אין לה קרובים, אין לה מגורים,
אין לה משפחה, אין לה שום בסיס! לאן תחזור?
v
בישראל יש מדיניות של "שמים סגורים", של
לא להביא עוד עובדים זרים, כדאי לנצל כמה שיותר את הקיימים, ובתחום הסיעוד הביקוש
רק הולך וגובר, למה לא לתת לה עוד הזדמנות?
v
למה להוציא כסף מטעם המדינה על הוצאות גירוש כמו
כרטיסי טיסה ועוד...
ולסיום מהרהורי ליבי
יש
אהבה והיא עזה כמוות. אומרים שהיא לא תעשה חשבון ושהיא מעבר לגבולות וללאומים. רק
אל תשטו בה! כי אהבה היא ביד אלוהים, ולא ביד בני אדם, לכן אל תתערבו בה, ואל תשטו
בה!
תנו
לה להיות, כי כאשר חוקקו את חוקי חופש האדם היא הראשונה במעלה, אך לצערנו גם חלק
בלתי נפרד מעבודת בתי המשפט כי היא גם הנידון ביותר בבתי משפט במקרים של גירושין!
תנו
לאהבה לנצח, תנו לה לשחרר אתכם, תנו לה גם ללכת אם היא
הסתיימה, אל תחזירו את הגלגל אחורנית בכוח, אבל עשו הכול ואל תמנעו אותה מלהיות!
כי
זה קרמה, לכל החיים ולכל הגלגולים!
ואני
אומרת לעצמי, אוי לה לאותה מדינה! אוי לו לאותו פקיד, אשר ילך הביתה ויקבל את
משכורתו, כאשר הוריד את חותמת הגומי להוציא את פקודת הגירוש. ואוי לאותם דופקי
בלילות על דלתות אלומות, ושמעתי שהם גם משתלשלים מן הגג בחבלים, מפרידים בין
משפחות, קורעים הורים מילדיהם, בבקשה קראו את כל אשר מתפרס בעיתונים, וצרפו זעקתכם
לזעקתם של כל אלו מבני עמנו שחוו זאת במהלך 2000 שנות היסטוריה!
ואני כותבת את הדברים כי
התמונות אינן מרפות!
תמונת
חוסר האונים הזו, של אישה בתוך חדר סגור, בין נשים זרות, את הנייד לקחו לה ורק 5
דקות שיחה ליום עם צעקות ברקע שמספיק לדבר, לבקר לא נותנים בשום אופן ואני לא
מבינה למה, אלא רק להעביר דברים, בכי בטלפון שעזבו אותה לאנחות, כעס אחרי שכל כך
אהבה את החיים כאן, את האנשים, את המדינה הזו...
ואני
חשה שאני מוכרחה להגיב, לזרוק את המילים לחלל הסייברספייס, כי אני פשוט
מתפוצצת משום שאני פשוט לא יכולה יותר! כי חוסר האונים שלי הוא כמו חוסר האונים
שלה! ואולי יקרה איזה שהוא נס...
סוף דבר
ביום
ב' 14.7 היא גורשה מן הארץ! הסיעו אותם לשדה התעופה כבר ב-10 בבוקר, שם בילו עד 10
בלילה עת הייתה הטיסה. לבחור לא נתנו לראותה, אלא רק ל-5 דקות, כי איך לא חשבו על
זה, שאין חדר למלווים, כי למי בכלל יש מלווים...
אבל
הוא התייצב שם בנאמנות, הביא לה דברים, כסף, מחכה להזדמנות לעוד מבט חטוף, אבל לשווא...
הטלפון
הנייד הוחזר לה, כך שיכולתי לשוחח עימה מספר פעמים. והיא בכתה, ושוב בכתה, אמרה
שרוצה לשוב. אמרה שאהבה את הארץ, את האנשים, את האווירה ושהיה לה רע מאוד לשבת
כמעט שבוע במתקן כליאה, עם יחס קשה, שהיא כמעט נשברה...
ב-10
בלילה בהיותה כבר במטוס היא עוד צלצלה, שולחת ברכת שלום אחרונה, נפרדת, נפרדת, ושוב
נפרדת... מן הארץ הזו שבה הותירה את ליבה, אך לא תוכל לשוב אליה עוד לעולם, כמה
חבל!!!
מצרפת
לכם את תמונת החתול שלה שכבר נמכר לחנות חיות, מהורהר, חסר אונים וחסר ישע, אולי
הוא מרגיש את המצב?
בברכה
גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות
-
טלפונים:
8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04,
פלא-פון- 625759-050
אתר אינטרנט: http://www.oryada.com/
-English web pagehttp://www.oryada.com/eng.htm
פורום מיסטיקה ב-IOL וואלה: http://come.to/mystic-forum
דואר אלקטרוני: gila@oryada.com
בעולם וירטואלי אין כמו ויזואלי:
פעילויות
בחיפה: http://www.oryada.com/dafhaifa.htm
פעילויות בתל-אביב: http://www.oryada.com/daftel.htm