יולי 2011

תורת האותיות לפי אטלנטיס

מאת גילה בויום

הרקע לכתיבת סיפור זה

הדברים שיובאו להלן נכתבו בשנים 1992 ועד שנת 1995.

הם כללו חזיונות במדיטציה וכתיבה אינטואיטיבית מתוך תשוקה רבה ביותר, שהיום אני מכנה את זה תיקשור, ואז לא ידעתי שאכן זה כך.

סירבתי לקבל עובדה זו, וסירבתי להודות בכך.

בכל אופן, הכתוב כאן, היה יותר חזק ממני!

זה התחיל מכך שלמדתי לעומק את משמעות קלפי הטארוט, במיוחד של הסדרה המרכזית. זה המשיך בכך שהשגתי את חפיסת הקלפים לנורמנד-גרנד, שזוהי חפיסת קלפים המבוססת על ספרי המיתולוגיה. כתוצאה מכך התלחלתי להתעניין ולקרוא ברמץ סיפורי מיתולגיה, ואז "נפל לי האסימון".

הר האולימפוס המפואר, אינו אלא סיפור אמיתי, של מושבת חוצנים אשר נקלעה לכדור הארץ לפני עשרות אלפי שנים, ובנתה את מושבה על אותה יבשת מיתולוגית אבודה, יבשת אטלנטיס.

כלומר, מדובר על מושבת חוצנים שהיו בעלי יכולת חיי אלמוות בקרב בניה אדם הפרימיטיביים, כאשר הם חיו על פני הר גבוה, וקיימו עם בני האדם מגע שמשתמע גם מהסיפור התנכ"י בפסוק הומזר: "ובני אלוהים באו אל בנותה אדם, ויקחו להם נשים מכלא שר בחרו."

סיפורי המיתולוגיה מדברים ללא הרך על יופיטר, ראש האלים ומגעיו עם נשים ארציות מה שהיבא להולדת גיבורי המיתלוגיה כמו הרקולס, אכילס וכו'. בתנ"ך זה כונה "והמה הנפילים גיבורי החייל".

להלן מאמר שכתבתי על אטלנטיס:

http://www.oryada.com/on-atlantis.htm

בכל אופן, יותר ויותר התחילה להצטייר בעיני תמונה מאוד מוזרה:

אטלנטיס היבשת האבודה לא היתה אלא מושבת חוצנים, שנקלעו לכאן לעולם התלת מימדי הדחוס, ולא יכלו עוד לשוב למימד ממנו באו.

הם הביאו עימם "קריסטלים של אש", שעשויים בעצם ממה שהפזיקאים מכנים "אנטי חומר", שזה חומר המנוגד בהרכבו האטומי לחומר המצוי על כדור הארץ. האינטרקציה בין חומר לאנטי חומר, סופה פיצוץ נוראי שמשיב את כל החומר למצב של אנרגיה, למצב של אי קיום. אנטי חומר, ניתן ליצור רק במאיצי חלקיקים ענקיים, כמו זה אשר נבנה בג'נבה, וגם זה רק לחלקיק השניה.

אנטי חומר זה יכול היה לשמש להם לתנועה בחלל, לקפיצה בין מימדים, וכאן על כדור הארץ הוא שימש להם לכל המטרות המיוחדות להם כמו: תעופה, שיכפול גנטי, הפקת אור וחום, ריפוי ועוד.

אם היו מנסים להימלט מכאן למימד ממנו באו, זה היה עולה בחורבן כדור הארץ כולו. למעשה, חלר מהם שניסה לעשות זאת, הביא בכך לחורבן המוחלט של יבשת אטלנטיס.

הם ניסו בכל כוח לשמר את עצמם כאן, על ידי נקטרו ואמברוסיה אותם שתו ואכלו, על ידי שיכפול גנטי, על ידי זיווג עם נשים ארציות, ולאחורנה אני סבורה שגם ע"י תכנות עצמם לשוב ולהיוולד מחדש בתקופות מסוימות כבני אדם כמו איינשטיין, מאכסוול וכו'.

באטלנטיס הם הגנו על קריסטלי האנטי חומר שלהם בבריכות מיוחדות של "מים כבדים", מהם הם משכו שני עמודים, "יכין ובועז", המופיעים בקלף הכוהנת הגדולה בטארוט לפי גרסת ריידר, וככה הם הפיקו את אותה אנרגיה מיוחדת אשר שימשה את יבשת אטלנטיס.

סודות השימוש באותה אנרגיה מיוחדת הוכנסו לשפה העברית, שהיא בעצם שפת האלים הקדומה, לקלפי הטארוט, ולתנ"ך אשר היווה בריאת תרבות מחודשת של לפני 6000 שנה, לאחר חורבן אטלנטיס. קריסטלי האנטי חומר מיוצגים שם על ידי האות ש', וכל שאר האותיות, זה הדרך להתמודד עימה!!!

כל העובדות שלעיל התבררו לי אחר כך סופית בשנת 2001 במסרים של כתיבה אינטואיטיבית אותם העליתי לאינטרנט.

http://www.oryada.com/otiot-atlantis.htm

ואז גם בשנת 2001 – העליתי חלק מהסיפור אותו כתתבי בשנת 1995 ובו הפירוש לאותיות.

http://www.oryada.com/otiot-atlantis-more.htm

אז הנה כעת אני מביאה לכם את הסיפור במלואו, כפי שנכתב אז, כאשר הסיפור נקטע בקטע מסוים, ולעולם לא המשכתי אותו. ההמשך אמור היה להפוך למוזר ביותר, ואולי הוא עוד ייכתב ביום מן הימים...

אם הוא פרי הדמיון הקודח שלי, או זיכרון מחיים קודמים, זאת לא אדע לעולם.

אולי נתפשר על האמצע:

שדרך סיפור זה אני בטוחה שראיתי את אשר באמת אירע באטלנטיס, ואת הקשר לשפה העברית המופלאה בה אנו מדברים מאז שיבת עם ישראל לציון, וזה מה שבעצם הכי חשוב כאן!

אז תהנו מסיפורה של נערה צעירה, אשר מטפסת על הר האש שם יושבים אלי אטלנטיס הקדומים, ואט אט היא מגלה את סודותיהם

בכל אופן, מסיפור זה הפקתי תועלת בלתי רגילה בשנים הבאות.

פיענחתי את סוד קלפי הטארוט בהקשר לשפה העברית.

גיליתי את צופן פעולת שם האדם על האותיות שבו בגורל ובחיי האדם, מה שהביא לכך שפיתחתי את שיטת הנומרולוגיה הקרמתית המיוחדת, בה אני עוסקת עד עצם היום הזה.

גיליתי גם את סוד פעולת האותיות העבריות בתוך תאריכי הלידה שלנו.

הערה:

מומלץ להדפיס קובץ זה ולקוראו בעיון. גודלו כ-70 עמודים!!!!

אטלנטיס המפוארת

שכבתי פרקדן ועיני הפקוחות פעורות כלפי מעלה, ומעלי כיפת השמים והיא מלאה בכוכבים, הייה זה לילה חשוך ללא ירח. מאי שם הגיעו הקולות.

"אמריטה, אמריטה, ביקשתי שלא תשני על הגג, את עלולה להתקרר בצינת הלילה".

לא עניתי. עיני המשיכו להיות נעוצות בכוכבים הזוהרים, מחפשות אחר נקודה נעלמת, עורגות אל המרחקים, ובעוד אני הוגה בחלומות, טילטלה יד חזקה את כתפי.

אישה עבת בשר רכנה מעלי, "אמריטה, אני מבקשת שתרדי אל חדרך".

לקח לי קצת זמן עד אשר הבנתי שהיא מתכוונת אלי, גם לא הבנתי מדוע הפיקו שפתי את המילים:

"בסדר אמא", מיהי אותה אישה בכלל שלפתע פניתי אליה בתואר זה?

באי רצון ירדתי מטה, כאשר היא אוחזת בי בידה האחת ובידה השניה נושאת את השמיכה. הבטתי על גופי הצעיר, אני חושבת שלא הייתי יותר מבת 17. הייתי יחפה, ולבושה בכותונת לבנה גסה מבד פשתן. חשתי בצמרמורת קלה מקור הלילה. היא הוליכה אותי אט אט במדרגות הרחבות, ואני ניכנסתי לתוך חדר דחוס, כאשר נשימות אחי ואחיותי הישנים מתמזגים למנגינה מעצבנת.

היא הוליכה אותי למיטתי, עשויה מאבן ועליה מזרון דק, השכיבה אותי ואחר כך נעלה מאחורי את הדלת. שנאתי את האפילה, התכווצתי לי מתחת לשמיכה כאשר ברכי קרובות לחזי ואז נרדמתי.

לא אהבתי את חיי.

הם היו לי חדגוניים. אורח החיים היה דל מאד ומשמעם. כבר עם הנץ החמה היינו קמים. היו לי עוד כשלושה אחים ושתי אחיות. אני הייתי החמישית במספר. אמי, ריינו, היתה אישה אלמנה קשת יום. את אבי אני כלל לא זוכרת. סיפרו לי שהוא מת בתאונה בים עוד כשהייתי בת 3. הוא כמו מרבית הגברים בכפר עסק בדייג.

אמי נותרה לבדה, אשת עמל קשת יום ורק כאשר אחי ואחיותי גדלו, הם יכלו לעזור בפרנסת המשפחה. אני הייתי כבת 17. לפני כשלוש שנים התחלתי ללמוד את מלאכת הכישור וטווית הבד והצמר אצל שכנתנו, אשר ניהלה בית מלאכה וקיבלה אותי תחת חסותה. תמורת עבודתי היא היתה נותנת לאמי פעמיים בשבוע מספר כיכרות לחם וכמה כדי חלב.

לא אהבתי את המלאכה. להיות רכונה משך שעות, בתוך אולם חשוך מעל גבי הנול. לחוש את החוט האינסופי ההולך ונטווה, להניע את הגלגל בתנועה אינסופית. שפתי היו מתייבשות, גבי היה כואב ואצבעות ידי האוחזות בחוט היו נעשות יבשות כאשר עורן סדוק.

רציתי ללמוד, אבל תענוג זה יכלו רק בני האצילים להרשות לעצמם. כעסתי על כך שישנם מעמדות.

הכפר הייה נתון בתוך מפרצון קטן כשהוא מוקף צוקים מסביב כאשר רק דרך גישה אחת מצידו הצפוני, היתה אפשרית. מרחוק, מעבר לצוקים שהקיפו את הכפר שלנו, היה הר גדול שראשו הייה מגיע לעננים.

רעשים מוזרים, רעמים וברקים מוזרים היו יוצאים ממנו. אגדות מוזרות התהלכו בקרב בני גילי. הם דיברו על מפלצות החוטפות עלמות צעירות ומשעבדות אותן אליהן, כאשר הן שותות את עלומיהן. הם דיברו על בת כפר אשר התעברה באופן מוזר, ומתה בלידתה, כאשר אור מן השמים חטף את הוולד, ועד לידתה היו שפתיה חתומות היא סירבה לספק מידע על אבי הילד. סיפרו על יצורים מתכתיים עם חליפות מוזרות יורקי ברקים ואש, אשר היו מסוגלים להשמיד כל דבר העומד בדרכם.

הכפר שחייתי בו היה לא גדול, אך שמעתי שישנם גם ערים גדולות יותר, שמדינתנו גדולה למדי, ושישנו מלך שאפילו לא ידעתי את שמו. שמעתי שעיר הבירה נמצאת למרגלות ההר הגדול ושמה פוסידה. ידעתי רק את שמו של ראש הכפר, הוא אשר היה מחלק לנו שכר עבור עבודתנו, אליו היתה האישה אשר עבדתי אצלה מביאה את הבדים שארגה, והוא הייה מונה לידיה מטבעות זהב, אין לי מושג למי הם היו מיועדים.

כן, היה לנו מקדש, ובו פסל אל מרכבת השמש. כן, אהבתי את הזריחות הארוכות, את השמש העולה במזרח מעבר להר הגבוה, ומאירה את החומות הגדולות של הארמון שעל ראשו, ארמון האש. אהבתי את השקיעות הארוכות במערב מעבר לים הגדול.

הסקרנות הגדולה, המועקה שתמיד חשתי אותה בתוך הבטן, הרצון לדעת, ללמוד, לא נתנו לי מנוח. חוסר ההבנה של אימי, הדרך בה החניקה אצלי כל ניצוץ יצירתי, האטימות של אחיי, של האישה שעבדתי אצלה, הביאו אותי לכך שהייתי בוכה בלילות.

אני לא רוצה להיות כאן, אני אתחתן ויום אחד ואסע מן המקום הזה.

אט אט אני התחלתי להתמרד. פשוט לא יכולתי עוד לסבול, ויום אחד החלטתי פשוט לברוח. עשיתי זאת באישון לילה. לקחתי שק והכנסתי לתוכו, מספר מבגדי הדלים. היה לי זוג סנדלים מרופטות גם אותם לקחתי, אדרת צמר רחבה, כיכר לחם שלימה ותפוחים. תוכניתי היתה ללכת לאורך חוף הים, עד למקום בו הסלעים נושקים לחוף כאשר עד אשר רצועת החוף נעלמת לחלוטין, ואז לחכות לשפל, או לנסות לטפס על הצוקים החדים, ואז שמעתי שבמהלך 4 ימים נמצאת העיר הגדולה. לא חששתי מן הדרך.

הגעתי אל הצוקים כאשר השמש רק זרחה. המים היו סוערים והגאות היתה בשיאה, ולי לא היתה סבלנות לחכות, פחדתי שירדפו אחרי מיד עם שחר, ולכן החלטתי לנסות ולטפס כאשר אני נאחזת בציפורני בסלעים החדים. המלאכה כלל לא היתה קלה. לא סתם היינו כפר מבודד, מוקף יער מצד אחד, צוקים מן הצד השני, ואשר היה נתון בתוך מפרץ קטן.

הטיפוס היתה קשה, כאשר השמש שרק זרחה, מאד סינוורה וצרבה את פני. כאשר עשיתי צעד בלתי זהיר, ורגלי נשמטה מן מדרגת הסלע בא נאחזתי נשמט הצרור לי והידרדר לתהום שנפערה מתחתי. באותו הרגע זה לא היה לי איכפת, רק כשהגעתי לשיא צמאה ומתנשפת הרגשתי בחסרון חפצי. המשכתי ללכת על גבי המצוק אשר נמשך ללא הרף כאשר השמש קופחת על פני. הייתי צמאה, רגלי כאבו, ידי היו שרוטות מקוצים ובאופק לא נראה עוד שום סימן חיים. כעבור שעות של הליכה צולעת וכושלת איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי.

כבר לא רציתי לקום, עבור מה?

לא היה לי שום סיכוי להישרד בישימון הסלעי הזה. תחושת היאוש עד כדי הויתור על החיים החלה מתפשטת בי.

אז אני שמעתי אותם!

קולות קצביים בעלי גוון מתכתי, המנסרים את חלל האוויר בקצב חדגוני. צל הושלך עלי לפתע ובקושי הרמתי את ראשי. מעלי ריחף רכב אש, מאלו שעליהם סיפרה לי אימי, כשהוא נוצץ ומבהיק באור השמש. הראיה שלי נתערפלה, וראשי צנח שוב על האבן הקשה.

ארבע דמויות קרבו אלי, אחד מהם הרים את ראשי, ואמר לאחרים שהוא חושב שאני בחיים. ברגע שלאחר מכן אני זוכרת פיה של מים צוננים שהוגשה אל פי. מישהו מהם שאל אותי מהיכן אני, וביד רפויה הצבעתי כלפי הכפר שלמטה.

"אנחנו נחזיר אותך", הם אמרו, ואז בשארית כוחותי התרוממתי למצב ישיבה וצעקתי: "לא, אני ברחתי, תשאירו אותי כאן, אין לי לאן לחזור"!

המשכתי למחות בתוקף, אבל הם שהיו בחיפזון רק ראו בכך נטל.

אז ניפגשו עיני בעיניו הכחולות, ואני פרצתי בבכי אז.

"אני יודע לאן לקחת אותה", שמעתי אותו אומר לחבריו, ואז הוא מילמל להם בשקט מספר מילים בלתי מובנות.

"סבירן, אתה השתגעת", עוד הספקתי לשמוע את התשובה לפני שאיבדתי את הכרתי לחלוטין.

פקחתי את עיני, אט אט, מפחדת שמא אמצא עצמי שוב בביתי, אבל כבר הסדינים הצחורים שעל המיטה נראו לי מאד מוזרים. הייתי באולם גדול, בחדר בעל תיקרה מעוגלת בצורת כיפה, עם עמודים, שהמון מיטות היו פזורות בו. הייתי לבושה כותונת פרחונית, וידי ורגלי הפצועות היו חבושות בתחבושות. היתה זו תחושה נעימה להתעורר במקום כה צח ונקי. אישה נעימת סבר, עם פנים מחייכות נכנסה כשבידיה כד מים. היא חייכה אלי בשמחה.

"אני שמחה שהתעוררת", היא אמרה בפנים נעימות.

היא מזגה לי צלחת מרק גדולה, ועזרה לי ללגום ממנה.

"היכן אני", שאלתי בבהלה שמא החזירו אותי.

"את כאן, בפוסידון, בעיר הבירה", היא השיבה לי.

"אוי אני כה מאושרת", אמרתי כשדמעות זולגות מעיני. פוסידון, העיר מן האגדות, העיר הגדולה בעלת ארמונות הזהב, העיר שחלמתי עליה, כמה שפר עלי מזלי.

"כיצד הגעתי לכאן"?

"בדרך לא דרך, חברי המשלחת שמצאו אותך הביאו אותך, למרות שנאסר עליהם להיכנס אל תחום העיר הזו, כי בני האלים הם, ולאחרונה נאסר עליהם להתערב בתוכנו".

"מהו המקום הזה"?

"זהו מקום לימוד המשמש גם מעין פנימיה לצאצאיהם של ילדי משפחות המעורבים.

הוא נקרא על שמו של פרומתאוס, האל אשר ניגזרה עליו גלות נצח, הוא היה הראשון אשר התערב בתוכנו לפני שנים רבות. מחצית מהילדים אשר גרים בו הינם הילדים של אלו אשר ערקו ונשאו נשים מעירנו. המקומיים מאד הציקו לילדיהם, לכן הם כאן!

המחצית השניה הינם ילדים יתומים, ונטושים, חלקם אפילו מצאנו מתגוללים ברחובות. המעון הזה מתוחזק על ידי המלך, משום שחלק מבני האלים עבדו בשרותו. לכן העיר הזו כל כך יפה, והקידמה בה מרובה.

"כלומר, את רוצה לספר לי שהאלים, עליהם שמעתי רק במעורפל מתוך סיפורי אגדות, אכן קיימים"?

"ועוד איך", היא השיבה לי, "הנה, גם אני עצמי הינני בת מעורבת, למרות שאת אבי כמעט ואיני זוכרת.

בוודאי, הם חיים כאן לצידנו על ההר הגבוה."

היא קמה ממקוה והסיטה את הוילון מעל החלון, ואז ראיתי אותו, את ההר הגבוה, המגיע עד לשמיים, את חומות הארמון אשר לפניו, כאשר עמוד של עשן מיתמר ממנו, ונדמה היה לי שהוא מברך אותי לשלום.

"אני רוצה להגיע לשם", אמרתי את מחשבותי בקול.

היא רק חייכה למשמע דברי ואמרה: "אף אחד לא מגיע לשם, גם אף אחד אינו חוזר משם חי. גם המלך שלנו, לא ניפגש עימם, אלא, רק אחת לשנה, כאשר הוא הולך לבקש על שלום בני העיר."

"אני יודעת שיום אחד אהיה שם ולא משנה לי איך".

"בואי ונתרכז בזמן ההוה, אני מבינה שאין לך לאן לשוב, שאת ברחת מביתך!"

"כן, חיי שם לא היו חיים, הייתי חייבת".

"סבירן, ראש החבורה שהביאה אותך, הפקיד אותך בידי למשמרת.

ראי, סדר היום שלנו כאן הוא מאד נוקשה, כי אנו דוגלים מאד בלימודים.

"אבל אני מאד אשמח לרכוש דעת", קראתי בשמחה.

"אם כך, תוכלי ללמוד כאן נושאים רבים. בראש וראשונה, היסטוריה של כדור הארץ וממלכת אטלנטיס.

אחר כך יש לימודי מתימתיקה והנדסה, אסטרונומיה הכוללת גם אסטרולוגיה המקשרת את הגורל למהלכי כוכבים.

ישנם גם לימודים הקשורים למינרלים שונים, מתכות ואבנים.

לימודי חקלאות וטבע.

ישנם גם לימודים מעשיים כי אנו מאוד רוצים שתדעו מלאכות מסוימות: צורפות ותכשיטנות, בניית בתים וארכיטקרטורה, הכנת רפואות מצמחים ואפר, אומנות החרשות של מתכות, חקלאות ועיבוד הקרקעות ועוד ועוד."

"נישמע לי מאד מעניין, אך איני יודעת קרוא וכתוב", אמרתי באכזבה.

"על כך נוכל להתגבר בקלות, את תלמדי בחודשים הקרובים עם הילדים הצעירים, ואני גם אמנה מספר ילדים מהגדולים שילמדו אותך".

גל של שמחה הלך וגאה בתוך חזי, ובכל כובד משקלי היטלתי את עצמי לתוך זרועותיה של האישה אשר נפתחו לפני באהבה גדולה, וקלטו אותי לתוכם בחום.

"חזרתי הביתה, אני בבית", מלמלתי בהתרגשות.

החודשים חלפו ביעף, ואני לא איכזבתי. תוך כ3- חודשים ידעתי קרוא וכתוב, ועד מהרה רכשתי גם את יסודות החשבון והגאומטריה. התחלתי לבלות את עיתותי בספרית הפפירוסים הגדולה, וקראתי ללא הרף, עד אשר אם הבית גערה בי שאצא קצת לאוויר הצח.

פוסידה, היתה כרך גדול מאוד עבורי, בת הכפר הקטן והמנותק. המראות היו מרתקים. ארמונות שיש, גנים יפים עם מזרקות ואין ספור גני פרי. הרחובות היו מרוצפים, והמוני מרכבות רתומות לסוסים היו מתגלגלים בהם. בלילה האירו פנסים עגולים בצורת כדור, אשר מיד עם שקיעת השמש היו נדלקים מאליהם ומפיצים אור קסום לבן בוהק עם גוון סגלגל.

בכיכר הכפר, היה היתה מונחת אבן גדולה עגולה זוהרת בקוטר של כ-2 מטר, מונחת על כן מרובע. היא היתה בעלת גוון עמום חלבי, אבל לפעמים, בחגים, או כאשר היה מגיע מסר מיוחד מן המלך אל בני הכפר, היא היתה הופכת שקופה ואז דמות המלך היתה בוקעת ממנה ומדברת להמון אשר נאסף מסביב, זו הייתה כמובן רק דמותו!

בארמון עצמו, בחלק מבתי העשירים וברובע המעורבים, היו מאירים באור מנורות כדוריות דמוי הפנסים בחוץ, ולכן הם תמיד היו מוארים וזוהרים יותר בלילות. בשאר הבתים השתמשו בלפידים ונרות שמן. בבתי המיוחסים היה על הגג מעין מוט מתכתי עם גולה בקצהו לקליטת תשדורות המלך, ובתוך הבית אבן מעגולת חלבית, יותר זעירה כמובן. את המיתקן שעל הגג הם כינו בשם - "קלט-מסר".

כששאלתי למקור האור, נאמר לי שהוא נובע מאבן האלים אשר הביא עימו פרומתאוס, והוא מסר אותה למלך הקודם, אשר החליט לנצל חלק ממנה לטובת העם. בכלל, מאבן זו הפיקו גם חום למזרקות ומרחצאות המלך, בחורף ובקיץ.

אחת לשבוע, ביום השביעי, אשר הוכרז כיום מנוחה ושעשועים, היו נפתחות בריכות המרפא שבחצר החיצונית של הארמון לרשות בני העיר. בגנים היו נערכים משחקי ותחרויות ספורט, ומוזיקה וריקודים לעת ערב. אהבתי ימים אלו ובמיוחד את ערבי הקיץ.

ההר הגבוה שמעלינו היה מדי פעם ופעם יורק אש וברקים, וכמו יתר בני העיר התרגלתי לכך. נהגו לקרוא לזה "זעם האלים". בתקופות אלו היינו רואים גם יותר מרכבות אש בשמים. גם למלך עצמו היתה מעין מרכבה זעירה, שלא היתה מסוגלת לרחף לגובה רב. גם היא היתה מונעת באבן האלים, ולכן על הגג שלה היה מוט "הקלט-מסר". היא נבנתה על ידי אחד מהאלים הגולים, עבור אביו של המלך הנוכחי.

בכלל, מספרי ההיסטוריה אותם בלעתי בספריה בשקיקה, למדתי שעד לפני כ100- שנה, היתה פוסידה כרך גדול, עזוב ופרימיטיבי. האל פרומתאוס, אשר הביא עימו את אבן האלים ושהה במקום כ10- שנים בטרם נתפס. הוא הותיר אחריו מספר כתבים בספריה, בהם הוא מתאר בעזרת שרטוטים את אבן האלים ושימושיה.

היה כתוב שם שהיא מוחלשת, שהיא נוצרה מהקוטב השלילי והחיובי שביקום אשר קיימת הסכנה שהם יעכלו האחד את השני עד תום. כל הזמן שב והופיע המושג "החומר הנגדי". הוא טען שהחומר הנגדי מצוי בכל, שהוא גם חלק מהעולם הפיזי הנראה לעין, אך הוא שומר על יציבותו מאחר והוא מצוי כל הזמן בתנועה. כמו נחש אשר כל הזמן רוצה לתפוס את זנבו, ולכן הוא סובב סביב עצמו ללא הרף ברודפו אחר זנבו המתחמק, כך גם ההפכים בחומר הפיזי אינם משיגים האחד את השני לנצח.

לעומת זאת, באבן האלים, היה כתוב שם, שני הקטבים נחים זה לצד זה, הם לעולם לא יפגעו האחד בשני, ואז האחד מהם מזין את החלק הרוחני הסמוי והשני את החלק הפיזי הגלוי לעין. הבנתי שאת החומר הזה הפיקו שם על ההר הגבוה, בבריכות העמוקות הכחולות בעזרת מתקן זיקוק מאוד מיוחד.

הבנתי שהוא התקבל בצורת נוזל ירוק צמיג וכהה עד מאד, אשר אותו עירבבו עם חול, מתכות כמו כסף ובדיל, חיממו הכל יחדיו בתנור לוהט, ואז כשזה התייבש זה הפך למקשה אחת, והתגבש לצורת אבן מעוגלת עם גבישים רבים בצבע חום ירוק. האבן היתה פועלת כאשר היתה נחשפת לאור השמש, במיוחד בשעות הראשונות של היום, והבנתי שכוחה יספיק למאות שנים ושהיא טובה למאור, לחימום ולהפקת קיטור, לרחיפה, לריפוי, ולהתקשרות תת-הכרתית לשם הסרת כישוף, מאגיה ושאר מחלות ופגעים.

היא שימשה גם להשבחת באדמה, אשר נתנה את פריה במהלך כל השנה. היא היתה נתונה בתוך הארמון בתוך מתקן מיוחד, מוקף גדר, כאשר חציה התחתון טובל היה בבריכת מים מרובעת, אשר ניזון ממעיין מים אשר נבע שם מתחת לפני האדמה. המים שבבריכה הם שהיו משמשים עבור הבריכות ומעיינות המרפא, והם גם היו מועברים בתעלות פתוחות אל מחוץ לארמון, על מנת להשקות את הפרדסים, וגני הפרי.

פרומתאוס ניתפס, כאמור, לאחר כ-10 שנים, אבל לפני כן הצליח להניח את היסודות גם הפיזיים וגם השלטוניים לחיים בעיר כפי שהיא היתה היום. האלים אשר זעמו, רצו להעניש את כל העיר ויושביה ולהשמידה במבול של אש, אך חזרו בהם לאחר שהבינו שפרומתאוס הרחיק לכת, שהוא לימד את בני האדם, את השפה הכתובה, מלאכות שונות ועוד, ולכן לא ניתן עוד להשיב את הגלגל אחורנית. פרומתאוס גם נטל את כל האשמה על עצמו ובלבד שירחמו על בני טיפוחיו, ואז נכרתה ברית בין בני האדם לאלים ובה כלל ברזל חשוב, שאסור לבני האדם להתערב במעשי האלים. האלים בתמורה איפשרו את המשך השימוש באבן הכח.

היה גם הסכם כתוב שבו נאמר שהמלך מתחייב להסגיר לידיהם כשבוי את כל מי שינסה לחצות את הגבול האסור ולהעפיל אל עבר ההר הגבוה. אף אחד טרם חזר משם, ומעולם לא נודע מה עלה בגורלם של אלו שהעזו להפר כלל זה. הבנתי שהם לא התייחסו אלינו בני האדם בכבוד כל כך גדול.

כנראה שהיינו עבורם מטרד, או שהתייחסו אלינו כאל חיות מעבדה לניסויהם, ואף שמעתי שעלמות צעירות אף שימשו להם כפילגשים. האמת היא שלא כל כך האמנתי לסיפורי הזוועה הללו. הייתי בטוחה שמטרתם היתה לזרוע פחד ורתיעה בקרב ההמון. האיסור היה כה חמור שמזה שנים רבות, לא העז אף אדם להתקרב אפילו אל היער שהפריד בין ההר לעיר.

פוסידה, על גניה ושדותיה הפורחים, על המקנה הרב והצאן אשר בה סיפקה את כל צרכי תושביה, ואט אט החלה לפרוץ ולקיים יחסי מסחר גם עם חלקים אחרים של היבשת. הבנתי שלפני כ50- שנה, הומצא מנוע הקיטור, ובתוספת למפרשים איפשר את ההפלגה לאורך הנהרות הגדולים אשר חצו את היבשת.

עלה בידי גם למצוא ספר עם מפה מפורטת של יבשת אטלנטיס, ואז הבנתי שאני רחוקה מכפר הולדתי, מהלך של שבוע ימים, כאשר הזמן שהיה דרוש על מנת לחצות את היבשת לאורכה, היה מספר חודשים. הבנתי שגם כאן היו מכרות זהב ונחושת, אשר קל היה לעבוד בם משום שהיו מוארים באור התמיד של הפנסים העגולים דמויי הכדור.

אהבתי את החיים החדשים שלי ולמדתי בשקידה, וכך חלפו להם שני חורפים ושני קייצים. גדלתי ופרחתי, הייתי כבת 19. היה זה יום חג, ולנו, הובטח ביקור רשמי בארמון, לרגל סיום לימודנו, כאשר מכאן ואילך כל אחד מאיתנו אמור היה לפנות לתחום עיסוק מסויים. למצטיינים שבנו היתה מובטחת עבודה לכל החיים בארמון המלך.

התלבשתי בבגדי היפים ביותר, לקראת הביקור החשוב. היינו גם אמורים לפגוש את שמבילו, השריד האחרון של בני האלים הגולים, אשר הגיעו לפוסידה עד לפני כ-50 שנה לאחר תקופת פרומתאוס. כולם נשאו נשים והקימו משפחות, וזכו לחיים טובים, אך נפטרו בשיבה טובה בסביבות גיל ה-100.

היינו כ20- צעירים בחבורה. צעדנו בעליצות אל עבר הארמון. השומר פתח לנו את השער הכבד ואנו ניצבנו בפני זוהר וזיו אשר קשה היה לעמוד בפניו. שושנים פורחות, פסלוני זהב וכסף עם עיניים של אבני חן זוהרות כמרגליות.

השמש יצא לקראתנו בחיוך. הוא הוליך אותנו לסיור בארון רחב הידיים. הוא הראה לנו גם את המבנים של אנשי החצר ומשרתי המלך, את מגורי המלכה וילדיה, את אולם כס המשפט, אבל אותי סיקרן אולם המדע, וחדר הכח אשר סיפק את האנרגיה המסתורית לארמון ולכל חלקי העיר.

כלפינו קרב אדם, שמנמן וגוצי, בעל עינייים כחולות, זקן לבן ארוך, פנים אדמוניות, כאשר הבעה של שביעות רצון על פניו. ניכר היה עליו שהחיים היטיבו עימו. הוא הודה לשמש המלך ואמר לנו:

"אני שמבילה ומכאן ואילך אדריך אתכם בסיורכם. בראש וראשונה נבקר בבריכות המרפא."

הגענו אל אולם גדול, רוחש חיים והמולה. היו בו בריכות גדולות עגולות, נתונות בין אכסדרת עמודים רחבה, אשר יצרה מעין מרפסת ענקית. המים זרמו בתעלות תת-קרקעיות ואל כל בריכה ונשפכו במפל המעלה שצף קצף.

צבעם היה ירקרק בהיר. שפת הבריכה כל בריכה היתה מקושטת בצמח מוזר בעל עלים רחבים, אשר חלקו היה טבל במים, וריח נעים חריף נישא בחלל האוויר. בכלל בכל האולם היה צבע ירקרק שהושרה על ידי התקרה הירוקה השקופה למחצה, כאשר השילוב עם כותרות העמודים המוזהבים יצר שילוב והשתקפות צבעים מענגת ביותר.

המדריך שלנו הסביר, שהירוק הינו צבע הריפוי, שהוא עוזר לאדם להתרוקן מתחושת העצמי שלו, ועוזר לו להתמזג עם כח הריפוי שהוא גדול ואמיתי ממנו. רק אנשים ספורים שהו באותו הזמן בבריכות, טובלים במים בגובה החזה. עיניהם היו עצומות והם התמכרו בהנאה לליטוף המים הזוהרים על גבם וחזם.

התכנסנו לנו בפינה, כי המלך עומד היה לצאת לסיורו היומי בבריכות. התבוננו בדמותו הגבוהה עטויית ההוד. הוא התיישב על כיסא נוח ומוגבה מעט, קרוב לפתח הארמון. לפניו הייה פרושה מחצלת קש ענקית. ראינו כיצד אחד אחד יצאו האנשים מן המים, כאשר משרת נאמן עוטף אותם במגבת רחבה. הם התקרבו אל המחצלת כרעו ברך ואז התקרבו עד למרחק של שלושה צעדים מן המלך בראש מורכן. מרחוק הבנו שהוא שואל אותם לבעיותיהם, משום שמיד לאחר מכן הוא נטל את מטהו המוזהב אשר גולה בקצהו, הרכין את ראשו מתוך צניעות בפני כוחות הגדולים ממנו ונגע בכל אחד מהם במקום אותו ציין. כשהתבוננו היטב יכולנו להבחין לעתים בפרץ של אור זהוב בין גולת המטה לגוף, בהבזק השניה בטרם נגע.

המדריך הנאמן שלנו הסביר לנו שהאוויר במקום טעון, ולכן יכולנו לראות את הבזקי הקרינה. הוא המשיך וסיפר דברים מרתקים. הוא סיפר שלכל יצור נברא קרינת שדה זוהר וההבדל בין בני התמותה לבני האלים מתבטא במידת העוצמה של שדה זה.

"בכוכב ממנו בני האלים הגיעו השדה הזה כל כך חזק ויציב, עד שהוא מסוגל להתנתק מן הגוף ולשמור על אחדות וכך לנדוד לעולמות אחרים", שמעתי אותו מסביר כשמחשבתי נודדות לאותם עולמות. כך היה קורה כל אימת שהייתי שומעת את צליל המילה "האלים".

הוא המשיך והסביר שמי הבריכות טעונים בכח מיוחד, שהם מנקים את השדה האנרגטי, שממשקעים ותחושות קשות שהטביעו בו את רישומן, והם גם מטעינים בכוחות חדשים, כי יש בהם אלפי רסיסי ניצצות אור בלתי נראה לעין, וכל מי שנכנס אליהם מרגיש מיד רענן כאילו שעשרות שנים צנחו להם מגילו. המלך רק משלים את פעולת הריפוי, בכך שהוא נוגע במקום בו פשטה המחלה, גם אם מדובר בבעיות ארוכות מתמשכות.

הוא לקח אותנו אל החצר האחורית שם שכן אולם תערובות המרפא. ראיתו שם עשרות גברים ונשים, עטופי ראש ורכונים מעל צלוחיות ובקבוקים, כאשר ריח בושם עדין נישא באוויר. בקיר הצדדי היו מעין תנורים החצובים בקיר, כאשר בכל אחד מהם בערה אש משונה בצבע ירקרק.

המלווה שלנו הסביר שזהו אולם התרופות והמשחות. משחות כנגד פציעות, הכשות נחשים, התקפי קדחת, התקפי שיעול וקוצר נשימה, דימומים, רגיעה והשקטת כאבים ועוד ועוד. הוא הסביר שבעזרת האש המיוחדת שבתנורים, הם שורפים צמחים בצורה מיוחדת המאפשרת לקלוט את תמצית המהות של הצמח.

חלק "מנפש הצמח" מתנדף עוד בעת השריפה בתנור, אבל נקלט לתוך קריסטל מחודד המתאים לכל בעיה בהתאם לצבע ולצורה שלו, על פי העיקרון החשוב של "הדומה מתרפא בדומה".

כך שאבנים אשר יש להם צורת עין יתאימו לבעיות עיניים, ואבנים שיש להם צורת כבד, מתאימים לריפוי של איזור הכבד.

האדם אשר מחפש מרפא, מתבקש גם לשאת עימו את קריסטל הריפוי אשר שומר על שלימות השדה האנרגטי שלו, ומחסל את הגורם הנפשי שבמחלה.

מאד סיקרנה איתי המעבדה הענקית, הרוחשת חיים, על הבקבוקים הרבים שבה, המבחנות, ומאד הרשימה אותי עבודת הרופאים בחדרים הצדדיים אשר ידעו לתת לכל אדם את התרופה שלו. המלווה שלנו הסביר, ששמעה של פוסידה כעיר מרפא, יצא למרחקים, ומכל עבר נוהרים אליה אנשים על מנת למצוא מזור למחלותיהם. לעתים ראינו תהלוכות של אנשים מוזרים מוכי גורל נושאי מחלות אשר כאן בפוסידה כלל לא ידעו עליהם.

משם עברנו לחלק מרתק ביותר בארמון, אל אולם המוזיקה, הצליל והגאומטריה, היכן שצלילים הפכו לצבעים, לצורות ולמרחקים.

מחשבתי גלשה אל כל השיעורים האחרונים אשר ריתקו אותי ביותר, בנושא הקוסמולוגיה ומבנה העולמות. לימדו אותנו שאין בעצם אלים או אל אחד, אלא מעין חכמה מרכזית אשר נמצאת בכל, וכל אחד המתלכד עם התודעה שלה הופך בעצם לאל. היא שבה ובוראת ויוצרת מערכות שונות אשר מתפקדות לפי אותם עקרונות בין אם מדובר במערכות כוכבים או בחלקיקים זעירים ביותר. בכלל, הקסימה אותי המחשבה, שמה שברא מערכות שמש וכוכבים וגלכסיות ענקיות, בעצם ברא גם אותי.

מאד אהבתי את שיעורי הגאומטריה, שטענו שבכל דבר יש יחסי מרחק הרמוניים דומים. בין מרחקי הכוכבים מן השמש, ובין היד לצאוור, לראש ולרגליים, וכך גם לגבי הצלילים השונים שבאוקטובות, ולכן הנגינה או השירה יוצרת תדהודה הרמונית במערכות השונות. אהבתי גם את הרעיון שהאדם למקדש קטן דמה, כאשר קודש הקודשים הוא כמו הראש, והפרוזדור הצר המוליך אל האולם הראשי הינו כמו הצוואר המוביל אל החזה והבטן, והחצר והעזרה הינם כמו הרגליים והחלק התחתון של הגוף.

"אלוהים אדירים", הרהרתי, "זה רעיון גאוני, אם אותה חכמה בנתה מערכות שונות לפי אותם עקרונות, הרי שניתן להעביר אותה ממערכת למערכת בכל מקום הדורש תיקון או שיפור. חייבים להיות, לכן, אמצעים לעשות זאת.

הרי אנו מדברים על כך שאותה אינטליגנציה היא אשר בראה את הכל, ואז אנו מדברים על צבע טהור כמו הירוק הכחול ועוד, הם הלא האמצעי להעביר את האינטליגנציה לרמות יותר ויותר קטנות של הבריאה."

"מה שאתם הולכים לראות עכשיו, זה השימושים המופלאים של הצבע הטהור", קטע אותי איש האלים ממחשבותי.

"לפני כן אני חייב לשוב ולהזכיר לכם על שני מודלים של בריאה אשר פועלים בעולם שלנו."

הוא הושיב אותנו במעין אודיטוריום עגלגל, והחל לשרטט עיגולים וקווים על הלוח שמאחוריו. לי לא היה צריך להסביר הרבה, כי את הרעיונות הללו אהבתי משיעורי הקוסמולוגיה שלי.

ניזכרתי שבעצם מדובר בשני אופנים בהם האינטליגנציה או החכמה האלוהית משתלשלת ממקורה ועד לעולם הפיזי הזה, כאשר היא בכל מקום אליו היא מגיעה, היא משרה את צלם אלוהים.

אני אפילו זוכרת כיצד התפרצתי בבוז כאשר שמעתי את המילה צלם, אבל אז הסבירו לי שזה בעצם קוד של אותיות, המייצגים את דרך הבריאה, צ' הינה הדרך האחת ול' בשילוב עם מ' הינה הדרך השניה.

הסבירו לי שהאותיות המיוחדות של שפת האלים המקודשת זה כמו מתגים.

לכן מתג האות מ' מייצג בעצם את הרוח האינסופית, החומר הראשוני אשר כל דבר מצוי בו, ואילו מתג האות ל' מייצג את ההגבלה המיוחדת שחייב היה האור האלוהי לעבור על מנת שיוכל לתפקד בתוך מימדים נמוכים יותר מבלי להשמידם.

לכן מתג האות ל' השליט ביד חזקה בעולם הזה את חוקי הטבע, המקצבים, ההפרדה שבין יום ללילה, חיים ומוות, שחור ולבן, וגם בין החומר לבין החומר הנגדי. כלומר הוא מידת הדין, משליטת הסדר והגבולות בכל הבלגן.

הבנתי שעל פי מודל זה ל' + מ' הם בעצם החכמה העליונה, היוצרת חלל עגול בטרם היא בוראת, אשר במרכזו נקודה ריקנית, כאשר כל כוחות האור והחכמה נותרים מסביבו של אותו חלל, ואז בתוך אותו חלל אשר שואף להתמלא מתחילים להופיע צבעים, אותם צבעים טהורים אשר בעזרתם החכמה המרכזית בראה כל דבר.

בתחילה מופיע הצבע הכחול, שהוא צבע המחשבה, החיקוי, הוא שמאפשר לקלוט באופן מנטלי, תדירויות שונות ולהעביר אותם לכל מקום, ואז לאחר שקרני הכחול, עוררו את הנקודה האמצעית מתחיל להיווצר במרכזה הצבע הירוק, הצבע בורא החיים.

כלומר, בכל מערכת אשר יש בה את הריקנות של הנקודה האמצעית, מיד מתחילים כוחות החיים לפעול בעזרת הצבע הירוק. משום כך הצמחים ירוקים, הרהרתי.

הם קולטים את אשר אנו בני האדם, לא מסוגלים לקלוט, את כוחות האור, החיים, הריפוי וכו', משום שכאשר הזרע נובט מן האדמה, הוא שולח כלפי השמש את עלעליו הירקרקים "הריקניים", ואז הוא קולט שדר בתחום האור הבלתי נראה, של הצבע הכחול, אשר מעורר בו את האינטליגנציה ליצור את חומר החיים הירוק אשר בו. לכן לא סתם ירק וריק זה מילים דומות בחילופי אותיות.

ואז הוא עבר לדבר על צליל ועל הצבע הטהור!

"את החלל העגול והריקני הזה, מקבלים על ידי שילוב של קרני השמש, וצלילי החליל על הקריסטל הירוק של מתג האות ר'. פשוט השמיעו צליל מיוחד על הקריסטלים של האות ר' באמצעות חלילים, בתוך חלל מסוים. כתוצאה מכך התנודות של הצליל נשאו את מתג אות ר' עימם.

כלומר השמיעו קולות של חליל וקולות של אדם, לתוך חלל מיוחד, בצורת גליל או כדור אשר מוט דק חודר למרכז שלו, שהיה עשוי מקופסת נחושת מבריקה אשר מכונה נחושת קלל. כאשר היו מחללים זה היה גורם לאנרגיה מן הקריסטל לנוע לעבר הכדור. מאחר ואנרגיה זו נוטה היתה להצטבר היכן שיש מצבור גדול יותר, הרי שכדור או גליל זה נוטה היה לאגור את האנרגיה מן ההיקף שלו, כך שהמוט המרכזי היה נותר ריק מכל אנרגיה. כמובן שהצליל צריך היה להיות בהתאם למימדי הכדור או הגליל כי למדנו שיש מרווחים קבועים בין גובהי הצלילים. שהוא הייה ניטען מבחוץ בפוטנציאל חיבוי ובמפנים במרכז בנקודה שלילית.

בכך ביצענו פעולה בה אנו כביכול "מרחיקים" את ההפכים הקרובים כל כך של מתג האות ר', אנו מקבלים את מתג האות ח', ששם החיובי והשלישי, המלאות החיצוני והריקנות הפנימית, יוצרים ביניהם שדה מתח, המאפשר את כל הדברים הללו.

"אבל זה בלתי אפשרי", קראתי בעוז, "אם האנרגיה הזו נוטה להצטבר, אזי למה שהיא לא תלך ותגבר עד אין סוף, על חשבון הסביבה שלה, תוך שהיא יונקת את כתוצאה לשד החיים מכל מה שצומח או חי".

"את צודקת", השיב שמבילו, מרוצה בכך שבכלל השאלה נשאלה, "באיזה שהוא מקום צריך היה להגביל את הדבר, וזאת עושה נחושת הקלל אשר עברה תהליך מיוחד והיא יכולה לצבור אנרגיה זו עד גבול מסויים, ואחר כך לשחרר אותה לאט לאט לפי הצרכים שלנו. לא לחינם הנחושת נובעת מהשורש נחש, שזה נח-אש, כלומר מביאה את יסוד האש הפעיל למצב מנוחה.

מנגנון זה פועל גם בגוף שלנו. כל עוד אנו בחיים, הרי שהמרכז האנרגטי הראשי שלנו סופג את האנרגיות מן האוויר ומן המזון. כאשר אנו מתים, נוצר מרכז אנרגטי חזק יותר המצוי מחוץ לגוף שלנו, אשר מוציא אנרגיה זו מגופנו, ומשיב אותה בחזרה לחלל."

"כאשר תהליך זה של טעינה אנרגטית היה מגיע לשיווי המשקל שלו, היה מופיע בחלל הצבע הכחול הזוהר.

ולמה כחול?

כי כחל בכתיב חסר מביא לידי פעולה את האות האמצעית שבו, את האות ח'

כלומר, הצבעים מחברים לרוח הואתיות כפי שזה מיוצג על ידיד האות האמצעית בכל צבע וצבע.

אז מה היתה המטרה של כל הצבעים הללו?

באטלנטיס הגדולה, היה שימוש מאד נרחב, אבל כאן בעיר פוסידה, רק לפעולות פשוטות, כמו הטענת תרופות, בניית מקדשים, יצירת הרמוניות נפשיות, כניסה למצבים מאד מיוחדים של מדיטציה, והתקשרות דרך מאגיה. כלומר, היכולת לשדר ריפוי למרחקים, לקצר מרחקים.

כחל- הכי משמעותי למימד שלנו, מאפשר להעביר אינטליגנציה ממימד למימד, כאשר היא משפיעה על רובדים יותר נמוכים. עיקרון הסימולציה, מאפשר אותו. מאפשר שידור טלפתי של מחשבות, איפשר חלום מודע, או בכלל לצאת מן הגוף בקלות. כלומר, אור אשר קל הייה לו להכיל את ההכרה ומחשבות.

ירוק- מלשון ירק- הם יכלו לאחסן חומר מסוג מתג אות ר' וגם את מתג אות ק', זהו צבע ריקני. הוא אשר היה האור של המאגיה, הוא אשר איפש/ר להתגבר על מרחק מהשורש רחק, כלומר ירוק היא מתגלה היכן שהיתה ריקנות מחלקיקי אגו ואז זה הייה מתמלא באות ר' ואז הייה לנו מצב כזה של להתגבר על מרחקים. הירוק הוא הישום של הכחול אשר מעביר את האינטליגנציה והירוק מגשים אותה.

הצבע האדם- יכול היה לבצע אדם או אדמה, כלומר להוריד שפע אינסופי, המקיף את ההילה, האור האדום איפשר ריפוי תיקון רקמות פגועות, הצמחת איברים אשר נקטעו, חיסול גידולים, ריפוי פצעים וכו'. הוא הצבע של מצב נעלה של דמות אלוהים ומצב גן העדן.

הצבע הצהב- מזרים אנרגיה בכל העולמות, הוא אשר מעביר את נצוצות מתג אות צ' למקומות אחרים, כל אימת שיש את מתג אות ב' (ירידה ממנגנון של צ' למנגנון של פ'). בקיצור קרן של צבע טהור היא קרן אור בוראת, המאפשרת אחר כך פעולה מיוחדת במינה האופיינית לאור הזה.

סגול- גם צבע מאד מזין את העולם הפיזי. צבע אשר מאפשר את ההצגה החזותית של דברים, יצירת הולוגרמות באוויר. מתגבר על זמן, מרחק וכל מימד.

כמובן שאין לנו את השחור, הכתום, החום, הלבן שהם מאד מאד נעלים והם זקוקים ךטכנולוגית יותר מתקדמות כדי להגיע לאור הזה.

אבל בואו ואסביר לכם עוד על סוד הצבעים, כאשר שימו לב לאות צ' במילה צבע..

על מנת להשתמש בצבעים הטהורים הללו בעולם הפיזי, היה עלינו ליצור להם בסיס, היה עלינו לתת להם עפר. עלינו לקחת את מתג האות צ' ולהפיל אותו לתוך העולם הפיזי, על ידי כך שאנו עוטפים אותו בגופים פיזיים, כלומר הוא אינו יכול עוד להישאר ערום בתור מתג האות צ', כפי שהיו אדם וחווה בגן העדן, אלא צריכים היו להתלבש בבגדים של עור, כאשר עור כבר מכיל בתוכו את ההפרדה הראשונה.

כלומר, על מתג האות צ' נפעל על ידי תהליך הצמצום או שבירת הכלים ואז נקבל את הניצוץ, אשר נמצא במרכז המערכת ושואף לחזור חזרה למקורו, אבל הוא מתעטף בגופים, וגם הופך למתג אות פ' ולכן לא קל לו לחזור. מכאן גם אנו נברא מילים כמו ניצוץ, צמצום, גוף, פצץ, קצב, קיץ, קץ להקיץ, פעימות קולות וכו', אשר יתנו לנו תהודה מאד חזקה, ומכאן גם כל תורת הצורות, כאשר לכל צורה יש את המדיום שבו היא מתלבשת. את העפר אשר בתוכו היא צרה צורה.

כלומר, מה שקורה כאן זה שבאמצע המערכת נמצאת הנקודה האמצעית ואילו בהיקף, נותרת רק ערגה שיהא ריקנות אשר דורשת השלמה וצורתה האות ק'.

כדי להגיע לצ' עטופה כזו, אנו צריכים להפיל את הצ' כלפי מטה. לשם כך הייה עלינו לקחת, קריסטל מאז לא יציב עם שלוש צלעות, בצורת פירמידה, ולהפגיז אותו על ידי צליל של חצוצרה, צליל חזק מאד עולה ויורד. לזה היו מצרפים צליל של פעימה קצבית כזו. ואז היו מצטברים חלקיקים כאלו, וזה הייה העפר שלנו, העפר הזה הייה נצבע בצבע אפור, הנה תראו, כעת אני מבצע זאת.

האנשים באטלנטיס, אשר תפקידם היה להפיק מהעפר הזה את כל מה שניתן להפיק הינם ממעמד הקוסמים, והם יוצרים למעשה את הקשר בין האות צ' לבין האות פ' כלומר, קראנו להם, מקשרי שמיים וארץ, ואת זה הם עשו על ידי מקצבים, מה שנקרא קצב, ועל ידי מבנה מסויים ועל ידי קול. ואז הם היו משתמשים בצבע הכחול שהוא המעביר ובצבע הסגול, אשר מסוגל להכיל ולהציג רעיונות מפושטים בצורה חזותית.

אחד מהעבודות היפות שלהם, היו ליצור הזה צורה, ואז להקרין את הצורה הנוצרת בחלל, תוך כדי כך שמפרידים אותה מן העצם שאליו היא מחוברת, ואז גם ניתן היה לקלוט ולהעביר אותה הלאה, וכך ניתן גם היה לבצע ריפוי על ידי צורות.

מכאן גם כל העבודה אשר יותר מאוחר תהייה עבודת מנדלות. כי הם פשוט הפכו את הצורות לתוכן שלהם, מאחר וצורות היו עבורם מספרים, קצבים ותדירויות, כך שכל צורה ניתן הייה לשדר כתוכנה מספרית אשר מעוללת את מה שהיא מעוללת, ומתחילה בריאות חדשות.

כי זה גם יתן הבנה מאד חשובה, על מבנה מקדשים, על תיקשורת, על ריפוי ותיקון רקמות, ועל רפואת הצמחים. עד כדי כך שניתן הייה לקחת עצמים שונים לטבול אותם בעפר, ולקבל מהם את הצורה שלהם, ומתוך הצורה שלהם, את הערך המספרי, והתדר שלהם ועימו לעשות דבר מאד מאד מעניין, כך שלכל דבר יש את הויברציה שלו.

כלומר, והא המשיך והסביר לנו, מה שאתם רואים כאן כרפואת צמחים, לחלוטין אינו פיזי.

כיום אנו מסוגלים לקחת בעצם חפץ או צמח ומה שלא יהיה, להקרין עליו את האור הסגול הטהור, אשר מאפשר לקלוט את הצל שלו או יותר נכון את הצורה שלו

ואם נוסיף לכך את כוח המוח, את כוח הדימיון, הרי שנקבל מכל צורה את הצלם שלה, ולא את הצל שלה. כלומר, הצבעים הטהורים מסוגלים לעשות את זה!

הצבע הסגול למשל, ולא סתם יש קשר בין המילה צלם לסגל, מאפשר להקרין כל דבר על ידי אני מקרינה אותה על ידי אור סגול טהור, ואז אני מקבלת את הצל שלה, על מסך לבן מאחורה, אבל אז בעזרת הדמיון באופן מנטלי, כאשר דמיון, קשור לדמות או לאדום, אני מדמה את הצורה הזו על משהו אחר, נניח, על איזור מסוים בגופי, ואז עלי להקרין על אותו איזור את הצבע הכחול.

וזו דוגמא אחת לריפוי בצבע, צמחים עם שילוב ריפוי מנטלי.

אדוני העולם הכחול

הימים חלפו להם בעצלתיים ודבר לא נראה עוד כפי שהיה קודם לאחר הביקור בארמון. במיוחד משך אותי ללא הרף אולם הצלילים, חדר הכח המרכזי ומרכבת המלך. לא יכולתי לעצור בעד סקרנותי. בספריית הפפירוסים הגדולה ניסיתי לקרא ולפענח מתוך כתביו של פרומתאוס ככל האפשר, אך שם הנעלם הייה רב על הגלוי.

הוא כל הזמן חזר ודיבר על החומר הנגדי, על הקוטביות הגדולה אשר ביקום, על חלל שאנו רואים רק את ההשתקפות שלו, וזה סיקרן אותי וזה הרגיז אותי גם יחס.

אני לא הבנתי דבר. לא יכולתי לדעת. לא הבנתי את מעשי האלים, את דרך חייהם, את העולם אש ממנו באו, את מערכת היחסים בינם לבני האדם, את הזלזול המוחלט בנו בגזע האנושי, מצד אחד, ומצד שני את האיכפתיות הגדולה אשר היתה להם להתפחותנו.

באחד מן הימים מצאתי בפאתי הספריה מגילת פפירוס ובא סיפור אגדה מופלא, אשר קראתי אותו בשקיקיה ואשר החל להעסיק אותי משך ימים רבים. הוא היה כתוב בכתב ילדותי ובשפה חצי מליצית, אך בנימה ילדותית, וכששאלתי מי הכותבת נאמר לי, שהיתה זו עבודת גמר של נערה כבת 12 אשר שמעה את הסיפור כנראה מאביה, או שמא היה זה רק דמיונה הפרוע, זאת לא ידוע עד היום, והמגילה נותרה בספריה כעבודת פרס.

אי שם בפאתי היקום, היכן שהזמן והמרחב משתפלים לכדי משפך צר, והזמן אינו עוד אחיד, ושם הם חיו, הטיטנים הגדולים, בעולם האור הכחול, בכוכב כה דחוס עד שכל פסיעה קטנה לאלף צעדים דמתה, ודקה אחת היתה כנצח, כמו מהלך מאות אלפי שנה ואלפי גלגולים על פני כדור הארץ.

אדוני העולם הכחול הם אשר השליטים הנשגבים של כוכב רחוק ונידח, שארץ שמו. מהיותם קרובים אל שפת החללים הריקניים - החורים השחורים, למקום בו החלל והזמן מתכווצים עד לכדי נקודה של ריק, הרי שהיתה להם יכולת שליטה מרחוק על כל הקורה בעולמנו, כוכב הארץ.

וכי למה היה עולמם כחול?

בשל מערת חלל הבריאה הכחול והריק, שעל כוכבם. לאדוני העולם הכחול לא היה בעצם גוף, אבל רק כאשר הם חשבו עצמם כגוף וכבעלי תודעה נבדלת. כשחפצו הם יכלו להיות בתודעה של אחדות, כאשר היו מתכנסים במקדש ויוצרים את מעגל הקסם הגדול, כאשר נשמתם המאוחדת היתה מתרחבת ומתפשטת מכל גשמיות והופכת לאנרגיה רוחשת אדירה ולאכסטזה של תודעה טהורה.

ברבות הימים, פשה בהם השימעום העז, ואז הם החליטו לברוא את חלל הבחירה החופשית. לשם כך הייה עליהם להיפרד מכח הבקרה המרכזית, ולחשוב על בועת החלל הריק כחלל אשר אין לו עליו כל שליטה.

ג'יברישנו, הוא היה החוליה החלשה בשרשרת האחדות והוא לא הצליח לעמוד במעמסה, ובעיצומו של טכס האחדות האנרגטית, נוצרה בחלל הריק נקודה אפילה שמתוכה יצאו ונבעו כל הגלכסיות והכוכבים, וזה היה המפץ האדיר אשר ברא את עולם החומר. הנקודה הפכה לחלל שחור שהלך והתפשט והפך לבלוע כל, ועד לפאתי קיר המקדש הגיע, כאשר חלון הצוהר הזוהר באור שבעת הימים התמוטט והשתרר חושך שאיים לבלוע כל.

ג'יברישנו היה כעת באפילה גמורה, ואז הוא איבד את הכרתו. הוא לא ידע שהוא נותק מתודעת הבקרה המרכזית ושהוא מצוי בתודעה חלומית, כאשר חלל הבחירה החופשית, שועבד לחלוטין לחלומו של גי'ברישנו, יוצר העולמות מתוך הזיה.

בחלומו הופיעו ערפיליות, וגלכסיות זעירות כנקודות אבק, אשר עד מהרה הלכו והתעצמו והיו לאין ספור שמשות ולכוכבים, כאשר ג'יברישנו ממשיך לחלום כשהוא אחוז התפעלות מחלומותיו.

בחלל הריק מכל תודעה, שום מעצור לא היה, כאשר כל מחשבה קטנה מכה כגלים בתוך עולם החומר, וחייבים היו לעצור את ג'יברישנו ההוזה, כי קיימת היתה הסכנה שיעור משנתו לפתע, ואז כל חלל הכוכבים שקנה לו ממשות יתמוטט ויקרוס אל תוך חלל הריק הטהור, מה גם שהוא נשק לפאתי הקיר הדרומי של המקדש שלהם, כשהוא מאיים לבלוע עימו גם את עולמם.

הלוא עד היום טוענים היוגים וההודים בתורתם שהכל "מאיה"- אשליה, כל המציאות הקיימת אינה אלא חלום, ורק המציאות המוחלטת שמעליה הינה האמיתית.

התכנסו אדוני העולם הכחול וטיכסו עצה מה לעשות בחלומו, והחליטו שעליהם לשגר את אחד מחבריהם ולספר לג'יברישנו שאומנם הוא חולם חלום, אך חלומו בהחלט אפשרי, כי העולם הפיזי כבר ממילא נברא, כשהוא נושק לעולם אדוני העולם הכחול בקיר המקדש הדרומי, ולא היה עוד מוצא מקשר זה.

ג'יברישנו שכבר מאס מלחלום על עולמות צחיחים ויבשים, החל לחלום על מים, חומר שהיה נדיר למדי בכוכבו. יצרו אותו מאבן המים המוזרה, שצבעה היה כחול-ירקרק אטום, אשר השמיעה צלילי פעמון כל אימת שהזרוע הסובבת מעליה ללא הרף השלימה סיבובה. אז היתה נושבת רוח שפיזרה את האדים, כשהיא לוחשת את ההברות - מיי-הי-יה...

כוכב מאדים ואף נוגה הינם עדויות אילמות לנסיונותיו הכושלים. נוגה אשר כל מימיה התאדו אל-על, ומאדים בו פשה הקור הנצחי. והנה רק כאן על כוכב ארץ הנסיון הצליח, והאוקיינוסים הגדולים רחבי הידיים החלו להיווצר.

הצמחים, העצים ובעלי החיים שיבשה, נוצרו עפ"י עקרון התודעה הקולקטיבית, כאשר הדגם הראשוני היה נברא במחשבה, והישום שלו בגופים נפרדים היה קורה מאליו, כי כאן במציאות החומר, הכל היה מתפזר לאין ספור פריטים, ופעולה שהיתה נעשית על האב טיפוס למשל של סוג "הכלב" היתה ממש משפיע על כל היצורים הכלביים כולם. החיה אינה זוכרת, אלא רק יוצרת קשר אינסטינקטיבי למקום ולפרטים מסוימים בעדר. היא אינה יודעת שהיא בכלל יכולה לחשוב את עצמה כחושבת ולכן אנו טוענים שאין בה מודעות עצמית כלל וכלל. רק אצל בעלי חיים מסוימים כמו כלבים ומאוחר יותר נראה שאצל הדולפינים התחיל להתפתח גרעין מודעות עצמית זה.

ג'יברישנו אהב את עולם חלומותיו יציר כפיו, עם מעטה האוויר העוטף המגן כחממה, עם האיזון בין מחזורי המים, הצמיחה, היערות, בעלי החיים, והכל היה מוכן ומזומן, לבוא היצור החושב, לבוא האדם, באמצעות הזדהותו המוחלטת של האל עם העולם יציר חלומותיו, מה שהיה משכיח ממנו לחלוטין את תודעת האל שבו.

אז התנדב גיל-גילגלי לשוט אל עולמות החומר התחתוניים, להופיע כנקודת אור מוארת בתוך עולמות האשליה של ג'יברישנו והוא היה למעשה הנשמה הראשונה שהתגלגלה על פני כדור הארץ ואשר ממנה נוצרו כל הנשמות האחרות כולם של כל האנושות כולה. וככה בעצם התחילה ההיסטוריה האנושית המטורפת.

גיל-גילגלי הגיע אל עולמנו לפני מליוני שנה ואולי אפילו רק מאות אלפי שנה, במושגים שלנו, מאחר והזמן כאן לא רלוונטי. הוא מצא כבר כאן עולם מן המוכן, עולם בו צורות החיים של צמחים ובעלי החיים המשיכו להשתכלל בהתאם לחוקיה המתימתיים של קרן הבריאה. אדוני העולם הכחול טעו בשיקולם ולא חישבו היטב את הפרש הזמנים שבין שם לכאן, כי אצלם הזמן הוא קצר וכאן על כדור הארץ הוא עידני עידנים וגלגולי גלגולים. כיצד בכלל קרה הדבר שהוא נלכד במסכת גלגולים זו, את זה כדאי שנבין.

גיל-גלגלי שהיה בעל מודעות גבוהה, שמוצאו מעולם שם החלל היה כה מכווץ, כה גבולי, כה נתון לאפשרות של שינויים, הבין שהוא נמצא בחלל חדש, חלל "פרוש" אשר בו יהיה חייב לשחק לפי אותו חוקי חלל שהוכתב לו.

על מנת להבין דברים בצורה היותר נכונה הבה ונראה כיצד בכלל פעל התהליך של שליחת גיל-גילגלי לכאן.

נכנסו אדוני היקום הכחולים אל המקדש שלהם והושיבו את גיל-גילגלי לפני בועת התודעה הכחולה בתוכה התרחש חלומו של ג'יברישנו.

הם ניכנסו לתודעה אחדותית אחת, ואז בעצם אותו הרגע, כשהוא מתפשט מכל גשמיות כיוון עצמו גיל-גילגלי לקרן צרה של אנרגיה טהורה שבקצה שלה נקודת אור מאירה, אשר אמורה היתה להופיע באנרגיה טהורה זוהרת בתוך עולמו של האל ההוזה. אבל אז התרחש לפתע מפץ אדיר, וניצוצות החלו להינתז לכל עבר, מאחר וגי'ל גילגלי לא היה עוד בתוך מהות שיכולה היתה לתפקד כאחדותית, הלא הוא יצא מתחום שליטה של אדוני היקום הכחול, והיה בכוכב חלומותיו של גי'ברישנו, ובמהירות הבזק החל אורו ניתז לכל עבר באלפי רסיסים. זה כמו שהייתם מתיזים זרם אדים חם לתוך חדר קפוא, מיד הוא היה מתפזר והופך לאלפי רסיסי קרח.

"הצילו", הוא עוד הספיק לצעוק, "אני מתפזר", ומאחר ובחלומו של ג'יברישנו הופיעו חיות, צמחים ובעלי חיים, חיפשו ניצוצות נשמתו הגדולה של ג'יל-גילגלי להיכנס לסביבה יותר חמימה "ביתית", כי אוי להם לאותם ניצוצות אשר נקלעו לחומר הסלעים והאבנים.

הצילו, הוא צעק אל עבר אדוני העולם הכחולים, אשר עמדו משתאים אך חסרי אונים נוכח המחזה היפה, אך המעציב.

אז התנדב מי-יקיפני להקיף את כוכב הארץ במעטפת חיצונית, מבלי לחדור פנימה, על מנת לקלוט את נצוצות תודעתו המתפזרים של גיל-גילגלי. לשם כך הוא דימה עצמו לסליל של אנרגיה סובבת בוהקת, וכך כשהוא וחבריו היו בתודעת האחדות הוא ניתק מהזרם התודעה המרכזית וחיש זינק והחל מקיף את הכדור הכחול שבחלומותיו של גי'ברישנו.

אבל אבוי, ניצוצות תודעתו של גיל-גילגלי החלו חוזרים לאחר המוות אל המעטפת של מי-יקיפני, שהפך למעטה הרוחני-האסטרלי של כדור הארץ כשהם בלתי טהורים, ואז הם שכחו שהם שייכים לתודעה האחת של גיל-גילגלי, ואז היה צורך לזככם בעזרת מנגנון טיהור מיוחד. הם היו נשלחים להיוולד מחדש - וכך למעשה החל חוק הגלגולים, כאשר לשם כך נבחר גופו של הקוף הזקוף, בעל הצורה הקרובה ביותר לצלם האלים.

ושוב לא עמדו ניצוצות נשמתו של גיל-גילגלי במשימה. בסוף כל גלגול ראתה כל חלק מנשמת גיל-גלגלי את עצמה בחלל דמוי מנהרה שחורה, כי כדאי שתדעו, שבמנהרה המקשרת את החיים למוות, ישנו רגע מסוכן, בו מחשבותייך לובשות ביטוי מושחי. זאת משום שבתור אדם אינך מכיר חיים מחוץ לגוף, אולי רק בחלומות, אבל מי בכלל מאמין לחלומות?

כלומר, כאשר אתה יוצא למסע המוות, המראות קוראים לך בדרך, הזכרונות שלך קורמים עור וגידים ולובשים ממשות, ואז הם לא רואים את האור הכחול הזוהר המחכה להם בקצה המנהרה, ואז הם פשוט שבים וחולמים כאן חלום חיים חדש.

אז הוחלט שאת ניצוצות תודעתו של גיל-גילגלי חייבים לטהר בטרם ניתן יהיה להשיבם כנשמה אחת, וגם להתחבר לחלומו של גי'ברישנו, ולבצע את המשימה הראשונית.

החליטו אדוני העולם הכחול ליצור דמות משכוללת, שהינה אחדותית ומשולמת, שתוכל לשלוט בחוקי החומר והרוח. דמות אגדית משיחית, שתוכל לתפקד כאן ולקשור את כל העולמות שלמטה אל העולמות העליונים. 12 טיטנים, הם היו בתחילה, וכבר הם איבדו שלושה מחבריהם, ועוד מעט ולא יוכלו כלל להגיע לעוצמה מספקת של תודעה אחדותית, כי שוב היה צריך חבר נוסף מהם להתנדב למשימה.

הפעם הם החליטו שלא יטעו. מי-יקיפני נצטווה לברוא בתוך המעטפת שלו את גן העדן הראשוני, ובו אותו יצור עליון שיהיה בעל צורת אדם, אך בנוי לפי עקרונות המקדש שלהם.

הוחלט שיצור זה חייב להיות מורכב משתי בועות תודעה, התחתונה החשוכה תהיה אחראית על תיפקוד גופו, ובה יהיו שלוש מרכזים אנרגטיים. באיזור הטבור יהיה קרום הפרדה המכונה רקיע, ומעליו בועת תודעה נוספת המופעלת על ידי "מים עליונים", אותו חומר נפש אשר בבוא הזמן יוכל לקלוט אליו את ניצצות הנשמה של גיל-גילגלי.

התכנון הייה שתווכילי האל החדש, ישב שם בגן העדן לתקופה מסויימת ואז יגיע לכדור הארץ כאל מושלם שאליו הם יסגדו ואותו הם יעבדו, ואז הם יזדהו עימו בנשמתם ובכך יהפכו לבעלי תודעה מרכזית אחת שתווכילי הינו מרכזה.

חשוב שתבינו את יחסי הגומלין שבין תווכילי לגופו:

רוב הזמן הוא אמור היה הלית קשרו אליו, אך כאשר יכול היה להותירו במן שנת קיפאון, לשוט בעולמות עליונים ובכך ליצור קשר עם שולחיו. לשם כך היה עליו להקים כאן מקדש מיוחד.

תווכילי הגיע לכדור הארץ לאחר תקופה ארוכה של לימוד השליטה במנגנוני גופו הפיזי. הפעם לא היתה שום סיבה לכישלון, אך לא! ההפתעה היתה בלתי צפויה!

הם שכחו שגם המציאות הזו משקפת, כלומר, לתווכילי היה מעל טבורו מנגנון השתקפות, אשר חייב היה לעבוד באופן דו-סטרי, כך שבכל פעם שהוא ראה את עצמו בראי האוקיאנוסים והאגמים הרי שמיד היתה בבואתו קמה לתחיה והיה נוצר עוד אחד כדמותו, מה גם שהוא עוד התלהב מעצם דמותו, וכאן בעולם הפירוד, היה קם ונברא מיד עוד יצור כדמותו, וכך נוצר הגזע הראשון של בני אלים עלי אדמות, הלוא הוא גזע הזהב - גזע האלים האולימפיים, לעומת גזע בני האדם - שרידי צאצאי נשמתו של גיל-גילגלי. היו אלו אנשי הגזע הלמורי, שהעולם היצרי התשוקתי הנמוך, היה אצלם מפותח לעין ערוך, בשל קרבתם לעולם החי כוחות האדמה ורוחות הטבע, כאשר בני גזע הזהב חיים בקרבם.

כאשר ראו אדוני העולם הכחולים את המתרחש, הם החליטו ליצור לו עזר כנגדו, דמות אנרגיטית נשית, אשר אותה יראה ואותה יעריץ, שרק בה הו יכול להשתקף ולשם כך הם שלחו לו את האלה הדמות הנשית הראשונה, היפהפיה והענוגה, את מי-דמילי, ואדוני העולם הכחולים נותרו כעת שבעה בלבד, כאשר כוחם המשותף הולך ואוזל!

הכל אז חזר לשלווה וסדר, כאשר נשמות מי-תווכילי הפכו לקהונות הגדולות - לכוהנים הגדולים של תור הזהב של יבשת למוריה והם עוד עתידים למלא תפקיד חשוב בהמשך הדרמה שלנו.

בזמן ארצי חלפו עידני עידנים, ואצל אדוני העולם הכחול, זמן קצר בלבד, כאשר התברר שאנשי האלים קצו במקורם השמימי והחלו לשאת להם נשים ארציות מכל אשר ראו, ובכך הפכו להיות כעושי מעשי בני האדם, ושבעת אדוני העולם הכחול, נותרו כעת אובדי עצות. בנתיים, גם ג'יברישנו, החל נע וזע בחוסר מנוחה בתוך חלומו, ואז יבשת למוריה על כל אשר עליה שקעה לתוך התהומות, תקופות קרח באו וחלפו מן העולם, וזעזועים רבים כולל שינוי ציר סיבובו פקדו את הכדור המיטלטל. גם מעטה המחשבה של מי-יקיפני אשר הקיף את כדור הארץ החל להידלדל, וכבר קשה היה לו להכיל את כמות ניצוצות הנשמה חסרות הגוף אשר ניתזו אליו.

בצר להם, ומאחר וכוחם כשבעה נחלש והלך, החליטו אדוני העולם הכחול, לעשות נסיון נוסף ואחרון, ולברוא על כדור הארץ עצמו, חלל של תודעה טהורה, ובכך ליצור קשר ישיר מהחלל שלהם לחלל שכאן. לצורך כך הם שלחו צי של חלליות בפיקודו של מדעילי, אשר נשאו עימם קריסטלים של אש, טעונים בחומר ובחומר הנגדי, במטרה להקים כאן מקדש, ולקרוע בחלל העצום פתח של תודעה טהורה, דרכה יוכלו להעביר באין זמן ובאין מרחב גם חומר.

את מושבם הם בחרו להם על יבשת מערבית בתוך הים הגדול, שהיתה בעלת מזג אוויר נח, וצמחיה עבותה, אותה הם הפכו לגן עדן עלי אדמות.

כך נוצרה אטלנטיס לפני אלפי שנים, כאשר אנשי מדעילי חיו במעגל המרכזי במרומי הר האולימפוס, והם היו המדענים הגדולים - המתימתיקאים, בוני המקדשים והפירמידות, המרפאים, הקוראי בכוכבים ועוד, כאשר חלק מחכמתם הם נתנו גם לבני האדם. משך מאות בשנים היה חלל התודעה הטהור פתוח, כפתח בין העולמות, עד אשר עומד היה להיסגר לפתע, ומשלחת מדעילי האחרונה נותרה כאן ללא אפשרות לשוב, ותרבות אטלנטיס החלה לשקוע לתהומות של רשע.

היו מעורבים בה ניצול מצד המדענים, יהירות, גניבת נשמות, ניצול נשים, ועוד דברים בלתי הולמים.

מעטה התודעה של תווכילי הלך ונהרס וכאשר נשמות רבות מסוג תווכילי נותרו ללא יכולת גוף וגם ללא יכולת לעלות מעלה, נוצרה בעיה. הם התאספו בעמק קטן שם היתה מעין כנסיית אבן, ושם היה עוד רסיס קריסטל כחול אשר יצר חלל תודעה טהור שאף הוא עתיד היה להעלם. חלקם החליטו להיכנס למעגל הגלגולים של גיל-גלגלי וזאת על ידי כך שרכבו על הקרן הגדולה אשר היתה במרכז החדר, קרן מאירה באור לבן בוהק בעל גוון קצת כחלחל, קרן שהלכה ונעשתה דקה עד אין סוף, וכאשר היא נעשתה דקה מאד כחוט השערה היה שם חלל תודעה טהורה בקצה שהוא בעצם חלל רגע ההפריה והביוץ.

הם הפכו לאחר מכן למעמד הכוהנים והשליטים של בני אטלנטיס, והחלו לקדם דברים רבים מבחינת מנהגי ואורח חיים, כשמעליהם חיים האלים, אשר לא יכלו עוד לשוב לבסיסם.

וג'יברישנו, חולם והוזה העולמות, מה אתם חושבים ארע לו? לא ניתן היה למנוע ממנו עוד לסיים את חלומו, ובאחד הימים הוא הדהה עם חלומו והפך חלק מהעולם המגוון יציר כפיו, עולם הארץ. ניצוצות נשמתו הנמה החלו להתגשם כאן לאלפי אלפיהם, והם היו בעלי היכולת המאד גבוהה שלו מבחינה שכלית אך בעלי ניצוץ תודעה נמה. הם אשר ירכיבו את תרבויות העתיד אשר אמורות לקום כאן כוכב ארץ, כשהם חיים בסתירה הנוראית אותה ג'יברישנו יצר:

חלל בחירה חופשית, אשר בו ניצוצות הנשמה הינן לחלוטין במצב של תודעה רדומה, ובכך עבר ג'יברישנו למעשה לשינה עמוקה חסרת חלומות. איום הרס כדר הארץ וכל היקום הפיזי בעקבותיו הוסר לפי שעה, אבל מה יקרה כאשר ביום מן הימים, כאשר יתקדמו נצוצות נשמתו של ג'יברישנו עד כדי כך שהם יהיו בעלי כח הרס רב אך בעלי אמונה נמוכה. וכשהרוח של גי'ברישנו תתעורר בם, והם ידעו עד כמה הם חיים בעולם קר, מרוחק ומנוכר, יגברו בם תחושות הניכור וההרס העצמי, כך שעולמנו היפה הזה, עלול לעלות באש וההשפעה תהיה אז הרת אסון אף על עולמות אחרים.

אני חושבת שלכך נותר עוד זמן בסדר גודל של כ15000- שנה, זמן אפסי בתודעתם של אנשי העולם הכחול, אך בהחלט כברת דרך רצינית אותה ניתן יהיה לעבור. אולי בסופו של דבר יתברר לכולם שחלומו של ג'יברישנו לא היה כל כך נוראי???

במילות השאלה הגדולה הזו הסתיימה המגילה, כאשר דמיוני החל להפליג למרחקים. חללי תודעה טהורה, פער ביקום החומרי, מדוע לא בעצם?

אם היקום החומרי נברא מתוך תודעה טהורה מדוע שלא יהיו פה ושם חללים, שלוחות של המקור הנצחי, מדוע שהחלל יהיה אחיד, ואם היקום נברא על ידי הקטבים החיוביים והשליליים העצומים, כאשר הקטבים הורחקו זה מזה, אזי בכל מקום שנקרב אותם במקצת הרי שאנו יוצרים מעין קצר, אשר שוב מחזיר אותנו למצב של תודעה טהורה, אבל האם קצר שכזה לא עלול לגרום תגובת שרשרת של הרס, אשר לא ניתן יהיה לעצור בעדה?

ראשי נעשה עלי סחרחר מרוב מחשבות ורעיונות ולא הבנתי למה.

שאלתי את המורה למטפזיקה שלי, על מגילת הימים העתיקים הזו, והוא ענה לי תשובה מתחמקת שסיכומה היה שהוא בעצם אינו יודע, ואני לא הוספתי עוד להתווכח. רק יותר ויותר ניתקפתי בדחף שאין לעמוד בפניו, לראות ולא רק לפעם אחד את עולמם של בני האלים שם במרומי ההר.

כמה שלא ניסיתי לסלק את המחשבה המנקרת הזו ממוחי היא לא נתנה לי מנוח, חשתי שאני חייבת, עד כדי כך שהייתי מוכנה לוותר על החיים העלובים שלי.

חוק לימודי הלך וקרב לסיומו, ואני כל כך רציתי לעסוק בעבודת הצלילים והמתימתיקה, אבל אז נתברר לי שללא קשר להישגי בלימודים, כבר הובטחו מספר משרות שוליות מראש לאלו המקורבים למלך, ואני הזרה, לא יועדתי במקרה הטוב לעסוק אולי בתכשיטים וצורופות מתכת. אם הבית גם החלה לרמוז, שמאחר ואין לי משפחה, אולי כדאי שאחשוב על נישואין, אני ידועת שכוונותיה היו טובות, אך אותי הרעיון הרתיע.

מה יש לי להפסיד, מלבד 20 שנותי העלובות, הרהרתי, ברצוני לטפס ולו רק פעם אחת על ההר הגבוה, שראשו בעננים, כאשר מדי פעם מפצחים רעשי ברקים עצומים את שלוות ההר והעיר שמתחתיו.

הר האש

בחרתי לי עיתוי מצויין למנוסה. אתת בוא הקיץ את עת חג התבואות. המון מבקרים הגיעו לעיר והכפילו במספרם את אוכלוסייתה.

מירוצי סוסים ומשחקי שעשועים נערכו בחוצות ובגנים, כאשר קולות השמחה נמשכים עד שעות הלילה המאוחרות. פירות בשלים הוגשו בטסים של זהב מידם של עלמות חן, ארמון המלך נפתח למבקרים רוב שעות היממה, והיין ניגר כמים.

עשיתי את דרכי דרך חלקות הכרמים, כאשר אני מנידה בראשי לברכה, כלפי כל אלו שבאו לעומתי, שסברו לתומם שאני מטיילת לי לאיטי.

מלבד כד מים וחצי כיכר לחם ומספר דבלים יבשות, לא היה באמתחתי דבר.

לאחר שחציתי את חלקות הכרמים המעובדות, הגעתי אל איזור הגבעות הנמוכות, מקום מרבצם של רועי הצאן ועדריהם, כשאני מברכת אותם בברכת בחג שמח, וממשיכה בנחת אל עבר תעלת המים הגדולה, ביוצרי את הרושם שכוונתי לטבול בה.

על מנת להדגיש את הגבול בין העיר להר האסור, הקיפו אותו האלים בתעלת מים רחבה, עם גשר משתפל במקומות ספורים. אני שידעתי את עיתות הגאות והשפל, ואת אופי זרימת המים במקום, לא דאגתי. גם גיליתי מקום מסויים, אי שם במעמקי הגבעות היכן שהצמחיה עבותה, שם היתה מפולת בוץ, וינתן היה לחצותו במים עד למותניים, ורק בקטע קטן לעבור בשחיה.

כאשר הייתי בעבר השני, נכנסתי במרוצה אל תוך עצי יער גבוהים, ובקרחת יער פשטתי את בגדי ושכבתי לנוח, אוגרת כוחות לקראת מסע הטיפוס המפרך.

נרדמתי לשעות ארוכות, וכשהתעוררתי היה כבר ערב. סעדתי, והמשכתי לשבת נשנענת על גזע עץ רחב, מצטנפת לי בתוך עצמי, מקשיבה לקולות הצרצרים ונושאת עיני אל הכוכבים. האמנתי שירגישו בחסרוני רק למחרת בבוקר.

כאשר רק עלה השחר התחלתי לטפס במשנה מרץ על ההר. לשם כך היה עלי להתקדם כיברת דרך ארוכה צפונה, על מנת לצאת מטוות שדה הראייה של פוסידה, כדי שלא יוכלו לאתרני. טיפסתי כאחוזת טירוף, נשרטת על ידי שיחים קוצניים, כאשר ידי ורגלי כואבות ועיני צורבות. בצהריים הסתתרתי במערה קרירה, ורק בשעות אחר הצהריים, המשכתי בטיפוסי, כשצל כבד כבר הוטל על מדרון ההר, משום שהשמש החלה לשקוע בעבר השני.

הגעתי לשטח מישורי שומם, והתחלתי לעלות במדרון מתון כלפי מעלה. לעיני כבר נגלו חומות הארמון שעל ראש ההר כשלפניהן סוללות עפר תלולות. מרחוק ראיתי את הנוף המרהיב של תעלת המים הכחולים, היער, הגבעות, ומישורים ירוקים בלתי מיושבים עד לשפת הים הרחוקה. כיצד אחדור לתוך שטח הארמון הרהרתי, ואז החלטתי שכרגע אתמקד בדרך, והפיתרון כבר יגיע.

השקט שמסביב היה לי מוזר. אף אחד לא בא לקדם את פני, וגם אף אחד גם לא מנע בעדי מלהתקרב אל חומות הארמון.

"כנראה שגם האלים עצמם, עסוקים שם במשתה", הרהרתי בבוז והמשכתי להתקדם במהירות. עשרים צעדים בלבד הפרידו ביני לבין תלולית העפר הגדולה, וחומות האבן שגובהם לא ישוער.

ואז צעדתי את צעד הגורלי ששינה את כל חיי. רגלי פגעה בברזל חד, שהיה קבור באדמה, ואור עצום פילח את החשיכה במכת ברק אדירה, ואני נפלתי אפיים ארצה, וכנראה שאיבדתי את הכרתי.

כששבתי לעצמי, הייתי בטוחה שאני כבר בעבר השני של החיים. לא יכולתי לזוז. היה כבר חושך נוראי מסביב, ואני ראיתי מספר דמויות קרבות כאשר בידיהן פנסים ומעין אלונקת עץ. הם היו ארבעה. הבנתי שאני עדיין בין החיים כי שמעתי מדבריהם את המילה "מסתננת". רק לא הבנתי מדוע אינני יכולה לפצות פה, ואני משותקת לחלוטין בכל איברי גופי. חשתי כיצד הם הניפו אותי באוויר, והניחו אותי על משטח העץ ששימש כאלונקה והחלו לנוע. לא יכולתי לסובב את ראשי, ולכן גם לא ראיתי דבר, מלבד את גבותיהם של אלו שצעדו קדימה.

עד מהרה התחלתי לשמוע קולות רחש מסביב, והבנתי שאנו חולפים דרך פתח מואר בין החומות, אל תוך מישור דשא ירקרק מואר באור כחלחל שעלה מכל מקום מפנסים עגולים. ראיתי דמויות עטויות לבן שמגיחות מבין העצים ומתבוננות בסקרנות.

התקרבנו לעבר בנין עצום בגודלו אשר אור בהיר כאור יום בקע ממנו. הוא נבע מכדורים שהשתלשלו מן התקרה, כאשר האור בפוסידה היה כעין וכאפס לעומתם. האור הזוהר צרב את עיני ואני נאלצתי לעצום אותן.

לבסוף הונחה האלונקה על הרצפה, בתוך חדר אפלולי במקצת, כשאני ממתינה בקוצר רוח לבאות. כבר התחלתי להיפרד מן החיים במחשבותי. מספר דמויות הגיחו לחדר, הסתכלו ונעלמו להן, לא יכולתי לראות את תווי פניהן בבירור כי היה די חשוך. המראה של בת אדם סיקרן אותם.

אחר כך חשתי ששוב אני מונפת מעלה ונישאת אל תוך היכל רחב ידיים. הם הניחו אותי ליד מעין כיסא מלכות רם ונישא.

אז ראיתיו לראשונה. דמות מסנוורת מרוב אור, העוטה חליפה כסופה עד לצוואר. לידיה כפפות לבנות, וראשה, אלוהים ראשה, היה נתון בתוך עננה צהבהבה זוהרת בצבע הזהב, שמבעד לה יכולתי להבחין בתווי פנים מושלמים. נחשולי אש התפשטו משערותיו העשויים חוטי זהב זוהרים, שסרט לבן הקיף אותן, כשמרכזו, על המצח, אבן זוהרת באלפי ניצוצות של אור.

הוא ועוד מספר דמויות החלו מתווכחים בשפה בלתי מובנת, כאשר קולו מרעים ומהדהד בגוון כפול, כשהד מוזר בראשי חוזר על המילים שהוא אומר, לא הבנתי מה קורה!

אני שמעתי את קולו, כשאליו מתלווה מיד קול נשי אשר דיבר בשפתי. הקול אמר לי: "עברתי לצורת הדיבור האוניברסלית, ולכן את שומעת את קולך שלך דובר אלייך בשפתך, אני רוצה שתביני שהמעשה שעשית הינו חמור ביותר"!

"אז מה", חשבתי לעצמי, "חמור, אז מה, אינני מתחרטת, הייתי חייבת לשבור את מעגל הבורות וחוסר הידע שאפף אותי, אין לי מה להפסיד"!

הקול ענה לי, "את בטח חושבת שאת מאד חכמה"!

אז הבנתי שהוא כנראה קורא את מחשבותי, אך כלל לא היה איכפת לי. אחר כך ראיתי את פניו המאירים רכונות מעלי, ובוחנות אותי באמצעות קרן אור שבקעה מן האבן הזוהרת והחלה סורקת את גופי. למרות השיתוק, חשתי בנחשולים של גועשים של אור באיזור בית החזה והבטן שלי. הוא המשיך וסקר את פניי, שהחלו בוערות באש, ואני עצמי את עיני מאחר והאור החל מסנוורני, אבל אז חשתי שקרן האור מפצחת את מצחי וחודרת אלי פנימה אל תוך נבכי נשמתי. לא התנגדתי, כי לא היה לי דבר להסתיר, ובעיניים עצומות התמכרתי לתהליך שהיה מענג במידת מה.

"היא מוזרה", שמעתיו, "היא חסרת גרעין של התנגדות פנימית, אשר אופייני בדרך כלל לארציים, לפחות היא כנה, אינני יודע מה לעשות עימה"?

"מה סיכוייה", מישהו שאל?

"חלשים", הוא השיב, "חוט השדרה שלה פגוע, מזל שהיא עוד נושמת, שומעת ומסוגלת לפקוח את עיניה".

נחרדתי לשמע המילים ולבי החל להלום בעוצמה. איש האור קורא המחשבות קרב אלי, הביט בי, והפעם מבלי לומר מילה, הוא שידר לתוך מוחי קרן של מחשבות:

"תראי, את עלית על מנגנון האיתור אשר היה קבור באדמה, וספגת פגיעת הלם ישירה. אני מספר לך את האמת כולה, כדי שלא תהיה בך שום אשליה.

שמעתי צעדיים מהדהדים בחלל האולם, וקולות נוספים שהלכו וקרבו אלי, מסביבי כבר נוצרה צפיפות אדירה של סקרנים, שהתאספו לראות את בת האדם עלובת הנפש, המוטלת כמו סמרטוט ולא מסוגלת להניע איבר. כולם דיברו בשפתם הבלתי מובנת, כאשר קולו של איש האור, הרעים לפתע כמו רעם, "שקט"!

"סבירן", הוא אמר לפתע, ולמשמע צליל השם המוכר ניתר לבי בבהלה והתרגשות.

"סבירן", שמעתי את קולו של איש האור בראשי, כשהוא מלווה בתמיהה רבה, "מה לך ולו"?

ניסיתי שלא לענות, ניסיתי לחשוב על עירי, על ארמונותיה וגניה, על הדרך, על כך שבוודאי כבר מחפשים אחרי, על מה לא חשבתי, אך עוצמתו הרבה של איש האור פיצחה את מחשבותיי, ושוב החלה מפשפשת ללא התנגדות בתוך ההכרה שלי.

"דבר לא ניתן להסתיר מעיניך", חשבתי בעוז ובחוצפה רבה!

"לא, אני אינני מכריח אותך לדבר, זו את שמשתפת עימי פעולה, זה את שמסגירה לי את סודותייך הכמוסים ביותר, אז למה לך להתנגד, תתמכרי לרגש".

"ושוב התמכרתי לתחושת העונג אשר התלוותה לאקט של איבוד רצוני החופשי, ושוב התמסרתי למחשבתו הבוחנת, וחשתי שכמו סרט מהיר תנועה מריץ את כל האירועים של השנים האחרונות בתוך ראשי, כאשר ההוא הזוהר עומד לו נינוח, ופשוט אוסף את כל פיסות המידע מתוך מוחי.

"נו, טוב, מה יש לי בעצם להסתיר", חשבתי לעצמי.

אז הפך קולו לצעקה והוא הרעים בקול אשר הניע את אמות הספים, "סבירן גש הנה".

"אתה האשם בדבר, שנערה זו נמצאת כאן היום, מדוע לא השבת אותה לכפר מולדתה ללא שום עיכובים, על סמך מה הבאת אותה אל בית הלימוד בפוסידה".

כולם נאלמו דום, ואז ראיתי אותו קרב ומביט אלי. זכרתי אותו עוד מאז, כאשר הוא הגיש פיה של מים צוננים לשפתותי הצרובות. זכרתי את מבט עינייו הכחולות הבהירות כל כך, עד לצבע התכלת. התבוננתי בפניו הטובות והמלאות, לחייו הבולטות, וחיוכו צחור השיניים.

"אתם לא תמנעו ממני את הידע. אמנם אני פשוטה, אני בת אדם, אך גם לי הזכות, גם בי יש תודעה ומחשבה. לכם אין שום מונופול על שום ידע שבעולם, גם אם תהרגו אותי, הרי שתודעתי תשוטט לה בהיכלות הידע הקסומים לאחר המוות, ואם הייתם מחזירים אותי, הייתי בורחת שוב, הייתי מתאבדת, מה זה כבר חשוב".

"הנערה צודקת", שמעתי את סבירן אומר לדמות האור בקול שקט ובוטח.

"זה לא מסיר ממך את האחריות, סבירן", שמעתי את קולו של השליט מהדהד שוב בראשי.

"אתה הגורם למצב, ולכן אתה תטפל בו, וכי מה תוכל לעשות בה"?

"מחר אני מתכוון להכניס אותה למתקן הטיפול"!

"אתה לא תצליח, היא לא תעמוד בעוצמה"!

"אני גרמתי למצבה, ולכן אני אטפל בה, תן לי אותה תחת אחריותי", שמעתי אותו אומר בבטחה.

"סבירן מחפש לו חיית מחמד ארצית", שמעתי כמה קולות שמצחקקים בבוז.

"מספיק", רקע איש האור ברגליו בכעס, "קח אותה אליך, כרצונך, אני ממהר לדרכי".

איש האור פנה לאחוריו, ואני עוד הספקתי לשמוע את הקולות המרעימים במקהלה כשידיהם שלוחות לפנים: "הידד יופיטר, הידד יופיטר", כאשר צליל השם המוזר יופיטר, מכה במחשבתי בעוצמה רבה. היכן נתקלתי בשם הזה, הרהרתי.

סבירן, מלאכי מושיעי, סבירן אשר רק למשמע צלילי שמו חלפו בי גלים של אושר, רמז למספר דמויות לעזור לו, והם הניפו את האלונקה אל על.

סבירן צועד בראש, כשהוא משקשק בצרור מפתחותיו, אחריו ארבעת הדמויות שנשאו אותי, ומאחוריהם קהל סקרנים שמנע כ-10 דמויות, עטויות גלימות ארוכות, מאריג מחוספס בצבע בהיר, ולרגליהם סנדלים. עיניהם שחרחרות, שיער מסופר בתספרות קצרה, כאשר לחלקם היו רק זיפי שיער מבצבים. לכולם היו פנים דשנות ולחיים אדמדמות, מבנה גוף רחב, אך לחלוטין לא שמנים. הם התבוננו בי בסקרנות והדבר גרם לי למבוכת מה.

הם ציחקקו האחד עם השני בשפה הבלתי מובנת, כשמדי פעם שמעתי את השם סבירן.

רק לאחר שסבירן השמיע קול צעקה הם סבו על עקביהם ונעלמו. נושאי האלונקה נעצרו, ואני שמעתי קול את סיבוב המפתח במנעול ואני הוכנסתי אל תוך חדר אשר תיקרתו היתה רחבת ידים ובצורת כיפוה ועל קירותיו העירומים דלקו מספר מנורות כחולות זוהרות בצורת אגס, שהעלו אור כחלכחל בדומה לאור הגן שבחוץ.

סבירן ביקש שיעזרו לו להניח אותי על המיטה הרחבה, כאשר מספר כרים תומכים את גופי. לפני היה שולחן ועליו נורה עגולה וסבירן קרב אליה, שיחרר מן מוט מעוגל מסתורי שהיה מוחבא בבסיסה, ואור זהוב נעים התפשט בחדר.

הדמויות הסתלקו, שמעתי את טריקת הדלת, וסבירן נטל כיסא, וישב קרוב אלי. הוא הביט בי בעיניו הכחולות, כשהוא מניח את ידו החמה והנעימה על מצחי. הוא התבונן בי כמספר דקות בשתיקה ואז נטל מטלית לחה והחל מנגב את פני ברכות. הוא הגיש אל שפתי כוס מים, וכשראה שהדבר קשה בידי, הוא הזליף בעדינות מספר טיפות מים אל תוך גרוני.

"את תהי בסדר, יש לי שיטה", שמעתי אותו לוחש לעצמו ולי, "אנחנו נילחם יחדיו ואת תתאמצי בשבילי", הוא החל ללחוש במרץ ואני חשתי שהוא מעודד בכך לא רק אותי אלא גם את עצמו. קשה היה לי להבין את מקור דאגתו המוזר לשלומי.

לחלוחית החלה מצטברת בקצות עיני שהלכה והפכה לדמעות כבדות שזלגו על לחיי, פשוט לא הייתי רגילה שכך ידאגו לי.

"כן, כן אני מבין", שמעתי אותו מלמל כשהוא מנגב את דמעותי, ואז חשתי לפתע בשתי נשיקות חמות על לחיי, כן, אני בטוחה שחשתי אותם, ואז גייסתי את כל האוויר שבראותי ומפי נפלטה צעקה אדירה, אה!!!

סבירן נרתע לאחוריו מופתע, כשהוא צועק בשמחה, "אני יודע שאת תהי בסדר"!

הוא שם יד חמה על מצחי ואני חשתי שאני הולכת ושוקעת לתוך תנומה נעימה, ויותר לא זכרתי דבר, עד אשר פקחתי את עיני למחרת בבוקר.

ארמון האש

כבר למחרת, לאחר שההלם הראשוני חלף כנראה, כשהוא ניצב בפתח הדלת עם כד מים ומגבת לרחצה, פרות, אגוזים ומיץ טעים, יכולתי לפלוט את המילים, "אך כמה שאני מאושרת כאן", ואפילו ניסיתי להניע את ידי.

סבירן שחשש שאעשה תנועה מיותרת מיהר אלי כשדאגה רבה נשקפת מעיניו, מעורבת בזיק של שמחה על השיפור אשר חל במצבי.

הוא היטיב את הכרים מאחורי גבי, כך שיכולתי להתרומם למצב של חצי ישיבה. הוא ניגב את פני, רחץ את ידיי וקילף בעבורי פירות ואגוזים. שמחתי על השיפור הרב במצבי, אך הבעיה העיקרית עדיין נותרה בעינה, שיתוק בכל הפלג התחתון של גופי, מן המותניים ולמטה.

"אקח אותך לאולם הריפוי המרכזי, ושם נדע מה מצבך."

הוא גלגל לתוך החדר מעין עגלה שטוחה, שהשמיעה רעש אדיר. הוא ריפד אותה במעטה של שמיכות וכרים. הוא הושיב אותי בזהירות רבה והחל מגלגל את העגלה מחוץ לחדר. השעה הייתה עדיין מוקדמת ורק בודדים מיהרו כל אחד לכיוון בלתי ידוע.

השמש עוד הייתה מעבר לפסגות ההרים הרחוקים, והאוויר היה לח היה ועטוי ערפילים כשמבנה הארמון העצום בעל העמודים והחלונות הגבוהים טובל בערפל הבוקר. נכנסנו למעין אכסדרת עמודים גבוהים בעלי כותרות מסוגננות אשר הובילו לאולם הכניסה שהיה מואר באור עמום.

נענו בין עמודים רמים ומכל עבר שמעתי קולות רחש בלתי מזוהים. הגענו לדלת בעלת גובה עצום שפתח קטן יותר נפער ממנה. סבירן נבלע למספר דקות בתוך אווירת המסתורין שמעבר לדלת, ואני המשכתי להתבונן סביבי בציפייה. חשה כיצד מתחת לפני השטח, מעבר למציאות הנראית לעין מתרחשות תעלומות אין פשר.

סבירן חזר, והסיע אותי לתוך אולם אחר אפלולי וקריר עוד יותר. כשרק הרעש האדיר של גלגלי עגלת העץ השוחקים את רצפת השיש המבהיקה מפירים את הדממה.

הוא הוביל אותי עד למרכז האולם, ושם נעצרנו לפני שני עמודים עצומים, ענקים בגובהם, אשר כמעט ונגעו בתקרה. הם היו עשויים בצורת לוחות אבן שטוחים ביותר, כאשר ציבעו של האחד בהק בצבע השחור של אבן הגרניט, וצבעו של השני קרן בצבע רך לבנבן וחלבי. מעליהם השתלשלה מן התקרה מנורה העשויה מצביר של גבישים, שקופים ובעלי חודים דקים ביותר. בין העמודים הייתה אבן מלבנית שטוחה ואטומה דמוית מזבח. מסביב לעמודים היה מעין מעגל אשר נחרט על רצפת השיש, איזור ההשפעה הפנימי של שדה הכוח, כך הבנתי מאוחר יותר.

"הגענו", אמר סבירן.

"לאן", שאלתי.

"אל חדר הכוח המרכזי".

"זה הכל", שאלתיו בפתיעה, זה לב הארמון, מרכז כל היבשת, כאן אולם הכוח המרכזי?"

"כן, זה כאן", אמר סבירן, "וכי מה ציפית למצוא"?

"מכשירים, קריסטלים, עדשות, קרניים מסתוריות, מראות מסתובבות, בקבוקים ואבקות מסתוריות...

"אין לנו צורך בכך", הוא קטע אותי, "אנו עובדים לפי העקרונות של מבנה היקום והחכמה הפשוטה של הבריאה, וכל המידע, הכוח והמכשירים הם כאן בפנים," הוא אמר והצביע על ראשו".

"מה זדאת אומרת בתוך הראש שלך",צ קראתי בהתרסה.

"כנראה שלא הצגתי עצמי כראוי", הוא אמר בנימה פגועה במקצת. "אני משהו, בערך, כמו המפעיל הראשי של מתקני הכוח כאן בארמון! כעת תני לי ואכוון את המתקן לתדירויות הריפוי הדרושות לי".

סבירן הורה לי לא לדבר, ואני הבטתי נפעמת, כיצד המתקן החל נעור לחיים, משמיע נהמות עמומות, כשהוא מגיב למתגים נסתרים בלתי נראים, וכיצד כוחות רדומים ניעורו לפתע מבטן האדמה, והסיתו וסובבו אבנים ולוחות שיש.

בתחילה הוא לחץ על מתג נסתר בכל עמוד, ואז הבסיסים המלבניים פערו פתחים נסתרים, והעמודים דמויי הלוחות החלו להחליק כלפי מטה מעל לגבי מסילה נסתרת, עד אשר נגעו בבריכת מים מבעבעת, בעלת מים סמיכים וכבדים בצבע ירוק כהה נוטה לשחור, אשר זרמה מתחת לרצפת האולם.

ניסיתי לדחוף את העגלה קדימה ולזקור את צווארי כדי להתבונן במראה המוזר מקרוב. עוד רגע ושלחתי ידי ונגעתי במסילה עליו החליק העמוד השחור, אך סבירן עצר בעדי בצעקה!

"היזהרי, אל תגעי זה טעון!"

"במה סבירן"?

"באדירה באנרגיות היקום. העמוד חשוף, והוא הולך ונטען כעת, אסור לגעת בו, דבר לא יעמוד בפניו"!

"באיזו אנרגיה הוא נטען, סבירן".

"באנרגיה של החומר הנגדי, היזהרי, היא מעכלת כל, היא שורפת עד תום".

"אלוהים, החומר הנגדי שעליו קראתי רק ברמיזה, שתמיד כששאלתי עליו השתיקו אותי, האם הוא אכן קיים, וכאן לנגד עיני"?

"כן, כן, שוב את דוברת יותר מדי, אין איזה משהו 'נגדי' שישתיק אותך"!

"אז מה בכוונך לעשות בי עם החומר הנגדי הזה"? שאלתי

"קצת אולי להקרין אותו עלייך מכל כיוון", הוא אמר בבדיחות הדעת, וכשראה שפני מרצינים הוא הרגיע אותי בתנועת ביטול ואמר:

"אל תדאגי, אני עומד לפעול עלייך כשאת תהי שרויה בתוך השדה האנרגטי, אשר יווצר בין הלוחות באופן שלא יאונה לך כל רע."

העמודים ירדו אט אט לתוך בריכת המים שמתחת לרצפה ונעצרו בקול חריקה מוזרה. סבירן פנה לפאתי האולם והביא תיבת עץ מוזרה אותה הניח על שולחן קטן. הוא הסיר את המכסה ואני ראיתי מעין לוח זכוכית ירוק כהה, ולמראה מבטי הסקרניים הוא אמר, "זה לוח הבקרה הראשי המופעל על ידי קרן המחשבה וקרינת ידי".

אחר כך הוא הביא מעטפת בד שבה היו צרורים מספר קריסטלים צבעוניים מלוטשים ללא פגם עד לכדי חוד מעוגל מזדקר. הוא הוציא שני קריסטלים לבנים שווים בגודלם, ונעמד מחוץ ל"מעגל הכח המרכזי", לפני השולחן הקטן עם לוח הבקרה המלבני. הוא אחז כשהוא מניפם לגובה כתפיו ומפנה כל חוד כלפי אחד העמודים, ואז נישמע קול פיצפוץ, ושתי אלומות צרות וזוהרות בצבע ירקרק שיצאו מהקריסטלים פגעו בכל עמוד.

הבטתי בהערצה בדמותו רבת ההוד, ועוטה החשיבות העצמית, ובקרניים הזוהרות שנשמעו לו, ונעו בהתאם לתנועות ידיו, כשהן משנות צבען מירקרק לורדרד ולתכלת. יצור קטן ואפסי, ספק אדם ספק אל, בין שני עמודים עצומים הנענים לתנועותיו בסימפוניה של קרני אור מפזזות.

כמו ננס המנסה להכניע לוויתן אדיר בעזרת חבל דק כחוט השערה. כל כך בלתי מובן ובלתי הגיוני. כיצד זה אפשרי, מהו סודו של כוח עצום זה?

לאחר כמספר דקות הוא התרחק מלוח הבקרה כשארשת של סיפוק על פניו, ואמר רק, "יפה, הגעתי למידת הטעינה הדרושה".

הוא לחץ על המתג הנסתר והעמודים העצומים החלו לעלות מן המים בקול חריקה, כאשר הם נותרים על שפתם, מוכנים בכל עת לטבילה נוספת.

האדים שהחלו לעלות מבריכת המים אפפו כל עמוד במעטה של ערפל, והחלו להתפשט קדימה עד עד אשר עטפו לחלוטין את שולחן המזבח שבמרכז במעטה סמיך. סבירן הסיע אותי בזהירות, והשכיב אותי על האבן. שכבתי על בטני. הקרירות של האבן קצת הציקה לי ומעטה הערפיליים הפך סמיך יותר ויותר. אז קרה הדבר המוזר, הראשון בסדרת אירועים מוזרים שעוד ציפו לי, כאן בקרב האלים, במתקן הכוח המרכזי שעל הר האש.

האבן הקרה האטומה עליה שכבתי החלה הופכת שקופה יותר ויותר עד אשר קיבלה את הגוון השחור הירוק הכהה של המים. היא החלה להשמיע רעשים עמומים עמוקים, ואני חשתי שאני נעשית כבדה יותר ויותר, שאני כמו הולכת ונשאבת אליה.

"הרגעי ותתמכרי לתחושה", שמעתי את סבירן אומר מבעד לערפל, "שחררי את התודעה שלך מגופך, אני אעזור לך".

הוא נעמד מחוץ למעגל הכוח המרכזי, כשעל שפתיו חיוך רב מזימות. הוא אחז בקריסטלים שלו, כיוון אותם לעבר העמודים עד אשר קרני האור הירוקות הזוהרות החלו בוקעות מהן, ואז בבת אחת, הוא הצליב את ידיו ויצר אלומה אחת רבת עוצמה, אשר פגעה במרכז גופי!

כל תחושת הכובד העצומה החלה להתנדף ממני, וחשתי שאני נעשיית קלה כנוצה, ואז הניף סבירן את ידיו כלפי מעלה, ובבת אחת התרוממתי לאחור ונעמדתי, כשכפות רגלי ספק נוגעות לא נוגעות באבן הקרה. לא הייתה לי כל שליטה על עצמי, וכשסבירן המשיך להניע ידיו במרץ כלפי מעלה, המשכתי להתרומם מעל האבן. אני, על כל כובד משקלי ורגלי המשותקות, ריחפתי באוויר, חסרת משקל לחלוטין, ככלי משחק בידיו של סבירן, לא יכולתי להתנגד.

כאשר חפץ, הוא הרחיק את ידיו במעט, ואז הילות האדים שנבעו מן העמודים החלו מתרחקות במקצת והן חפפו את גופי מאיזור הצוואר לתחתית גבי. דווקא שמחתי, כי יכולתי לראות את סבירן בבירור.

אחר כך הוא שוב הצמיד את ידיו והניע אותם בתנועות סיבוביות מהירות, ואלומת אור צהובה, צרה וחדה כסכין חצתה את איזור הצוואר שלי. הוא צעק אלי שאתרכז. בקושי שמעתי את קולו, משום שהאור פיצח את האוויר ברעש אדיר.

שערותי הזדקרו והחלו יורקות נחשולי אש, ואני שמעתי אותו מכנה אותי "נערת האש". אז הוא כיוון את ידיו כלפי תחתית גופי, וכל האור החל לזרום מצווארי אל עבר תחתית עמוד השדרה שלי.

התחלתי לצעוק אחוזת היסטריה, "אבל אני מרגישה, אני מרגישה את הגוף שלי"!

"תירגעי", הוא אמר בחיוך יודע סוד, "את אינך נמצאת כעת ברמת התודעה הגופנית שלך, את בתודעה האתרית".

מאוחר יותר הוא הסביר לי שישנה התודעה האתרית שגם לה זיכרון תחושתי, שהינו הזיכרון שפועל בחלומות. ולכן גם אילו היו רגלי קטועות הייתי חשה אותן, אך רק ברמה האתרית, ובמיוחד תחת השפעת השדה האנרגטי הזה מעצים התחושות והמחשבות.

הוא המשיך להניע את שתי ידיו בתנועות מעגליות, כאשר אלומות האור המרצדות על גופי יוצרות תחושות מוזרות מענגות.

תחושת הריחוף באוויר נעמה לי ואני עצמתי עיני, מתמכרת לתחושה המרגיעה.

אט אט הכל גווע ואני צנחתי שוב על אבן המזבח, שהלכה וקיבלה שוב מראה אטום. שמעתי את רחש האבנים הנגולות והחוזרות למקומן, והתבוננתי בסבירן שראשו היה מורכן בין כתפיו ומבטו מושפל. הוא נראה לי תשוש במקצת. הוא קרב אלי, כשהוא מתנשם עדיין בקצב מהיר, החליק את ידו על גבי ואמר, "עשיתי את המיטב שביכולתי וכעת הכל בידי חסדי שמים, מחר כבר נצפה לשיפור".

הוא החזיר אותי לעגלה החורקת וכששאלתיו לאן פנינו מועדות הוא אמר שברצונו להשיבני לחדרי, כדי שאנוח ואתן לכוחות הפועמים בי לעשות את מלאכתם. כמובן שסירבתי בכל תוקף, איך יכולתי אחרת, והפצרתי בו בתקיפות, "אני באה איתך".

"את אינך יכולה, יש לי עבודת ניירת משעממת בספריה"!

חבל שבכלל הזכיר את המילה ספריה. הוא לא הבין עד כמה אני תולעת ספרים האוהבת ספריות עתיקות במיוחד.

"נו טוב, ובלבד שלא תפריעי לי בעיסוקי", הוא נכנע לבסוף. לא היה קשה לשכנעו. הוא הרי נהנה מבת שיחה כה תוססת וסקרנית כמוני, לשחק בפניה את משחק האלים על איתני הבריאה.

רוב היום היה בודד, כנראה, עסוק בעבודתו החשובה כאחראי הראשי על מתקני הכוח בארמון האש, מתקן הכוח המרכזי ביבשת כולה!

האלים היו עסוקים בשלהם, הס באו ויצאו בחולפם בשמים במרכבות האש שלהם, ולא ירדו עד לפרטי הפרטים הטכניים של הפעלת מתקני הכוח. רק סבירן הנאמן היה נוהג להתבודד שעות ארוכות בספריה, כשהוא רושם כל פרט מעל גבי קלף בעט ציפורן דקה, באותיות מלוות בסימנים מוזרים.

בספרית הפפירוסים

הוא גלגל את העגלה, ברעש מחריש אוזניים, כאשר הוא מצהיר בפני בחגיגיות שעוד מעט ולא אזדקק לה יותר. הוא פתח דלת רחבת ידיים ונכנסנו לחדר גבוה מאד יחסית לגודלו, אשר קרוב לתקרתו חלונות זכוכית שקופים שקלטו את אור השמש, היו בו כארבעה שולחנות שהונחו בצורת ריבוע ועל כל אחד מהם מנורה עגולה. ארבעת הקירות עמוסים היו לעייפה במדפים עם מגילות קלף מגולגלות קשורות בסרטי בד. ליד כל שולחן ניצבו כארבעה כיסאות בעלי מושב רחב. על הקיר ממול הדלת היה גם מעין לוח על כן, עם גירים. כנראה שהחדר שימש גם להתכנסות, לימוד ותדרוך.

על אחד השולחנות היו מספר מגילות קלף פתוחות, כתובות בשפת סימנים בלתי מוכרת, אשר מאד משכה את עיני. סבירן נטל פיסת קלף קטנה ומרובעת והחל רושם סימנים מוזרים בכתב זעיר.

"מה אתה עושה", שאלתיו בסקרנות...

"אני מסכם בכתב את אשר עשינו הבוקר.

ואם כך, אתה חייב לי הסבר, כי זה נוגע גם לי", אמרתי בתקיפות.

"מה אעשה, אני אשם שהבאתי אותך", הוא נאנח קלות.

"טובים השניים מן האחד, וכך נוכל להעביר את הזמן בצוותא בנעימות', אמרתי בקול מתוק ומפתה.

הוא הושיב אותי על הכסא, כאשר הוא תומך את גבי בכר רחב. הוא נטל גיליון ריק ורחב של פפירוס ועט ציפורן. אך אני מיד קטעתי אותו.

תתחיל מהתחלה, מההסבר על המתקן המוזר הזה על עמודיו הגבוהים ובריכת המים שמתחתיו."

"אה, זה, את רוצה מהתחלה, בסדר, זהו המתקן בעל העוצמה הרבה ביותר ביקום כולו, אשר עם חוסר הזהירות הכי קטנה הוא עלול להיכנס לתגובת שרשרת ולהרוס את כוכב ארץ במחי יד אחת", הוא החל לדקלם, כמו מרצה בסיור מודרך.

'"די, מה התרחש במתקן הזה, וכיצד זה שאדם אחד שולט בעוצמה כה רבה"?

"טעות בידך, לא אדם, רק אל יכול להפעילו, אדם יהפוך בו מיד לעפר ואפר".

"במה מדובר סבירן, הפסק להתחמק ממני".

"טוב, הניחי לי ואתחיל מבראשית. אני יודע שהדברים נשמעים כאגדה, אך זו האמת לאמיתה. זהו מתקן שאין כדוגמתו, ומטרתו להגן על החומר בפני החומר הנגדי!

"אלוהים אדירים", קטעתי אותו, החומר הנגדי באמת קיים, זו לא סתם אגדה"?

"כן, הוא קיים, והוא גם מסוכן, ואל נא תפריעי לי, הבטחת!"

"הוא קיים, לא כאן על כדור הארץ, אלא רק בידי תרבויות השולטות בחוקי החלל, הזמן והחומר, תרבויות הקרובות כמה שיותר למקור הבריאה, שם הכל הופך אחד!

שם הניגודים חיים בצוותא ובהרמוניה מוחלטת", הוא המשיך בהתלהבות גואה והולכת.

"כאן על כדור הארץ החומר הנגדי אינו יכול להתקיים מבלי לכלות את החומר הרגיל ההפוך ממנו לחלוטין! זאת לא ידעו אנשי ההתיישבות הראשונה, וגם לא אלו שבאו אחריהם כשנחתו כאן על כוכב הארץ, נושאים עימם את גבישי האש של החומר הנגדי".

"אם כך, הפכתם את כוכב הארץ לאתר ניסיונות כושלים?"

"לצערנו כן, כי תרבות שקרובה כל כך לשפתם של חורים שחורים..."

"עצור רגע, אגדת אדוני העולם הכחול, אתה רוצה לומר ליי'...

"כן, היא אמת שכתובה בצורת משל פיוטי יפהפה, שאחד האלים חיבר וכך היא התגלגלה אליכם. לא נתעכב על פרטיה. אבל כן, זה נכון, מוצאנו מכוכב הקרוב מאד לשפתם של חורי החלל הריקניים. משם גם הבאנו את קריסטלי האש האדירים"!

סברנו שבתגובה לחומר שכאן על כוכבכם, נוכל להפיק אנרגיות עצומות למסע ולחיים בקרבכם. אצלכם יש הלא כמויות אדירות של מים, אשר לכם משמשים כמרכיב חיוני, אך הסתבר שטעינו ולא ידענו את השימוש הנכון בחומר הנגדי וגרמנו כאן לזעזועים ולאסונות טבע לא קטנים.

כתוצאה מכך, הגו שני אחים תאומים מקרבנו, את הרעיון הפשוט והגאוני של מתקן זה.

שמם היה יכין ובועז.

הם הציעו שנביא את הקריסטלים של האש כשהם שרויים במים הכבדים, הריקניים והבולעי כל, 'מימי שאול התחתיות'. הם החומר היחיד שמסוגל היה לכבות את קריסטלי האש.

מהר מאד הבנו את טבע המציאות החומרית שלכם.

ראי, הבריאה הינה רצף של אור ההולך ומתעבה, מהרובד העליון של האור ועד למישורים הנמוכים יותר.

אבל כאן, רגע לפני היות עולם החומר, קרן הבריאה "מתנפצת לרסיסים", ויוצרת בריאות נפרדות אוטונומיות, אשר כל אחת מהן היא יחידה בפני עצמה. אתם מכנים אותם אטומים, ואינכם מבינים שהם קיימים רק כאן, במישור הפיזי, והם כה שבריריים, שהם החלו להיהרס בכל פעם שבאו במגע עם החומר

הנגדי.

תביני, שלמרות שקרן הבריאה התנפצה לרסיסים, עדיין חלק ממנה המשיך להגן על כל חלקיק, על כל אטום יציר כפיה, על ידי מעטה של אנרגיה עוטפת בצורת הילה. מסתבר שהחומר הנגדי מחסל מעטה זה במהירות, והכל שב אל האין, שם מקורו, בקול פיצוץ אדיר.

שני האחים התאומים, הם שהגו את הרעיון, שאסור להשתמש ישרות בגבישי החומר הנגדי כאן על כוכב ארץ, אלא יש להשרותם תחילה במים הריקניים, הבולעי כל, אחר כך יש לחפור עבורם בריכת מים מרכזית מתחת לרצפת האולם, וממנה יש לזקוף שני עמודים דמויי לוחות רחבים שטוחים. הבהיר מביניהם יספוג את הכוח החיובי מן המים, והשני, הכהה את הכוח השלילי.

כמובן שקראו לעמודים על שמם, לחיובי יכין ולשלילי בועז.

העמודים מחליקים מעל גבי מסילות וביכולתנו לשלוט על משך הזמן ומידת העומק בה הם

טובלים בתוך המים, ובהתאם לכך הם גם נטענים לעוצמות שדה שונות".

"אני מבינה שטענת אותם עד לעוצמה המירבית"!

"המירבית"?

הוא גיחך, "זו הייתה רק מידת הטעינה הראשונה מתוך ארבע אפשריות. הרביעית בכלל אסורה כאן על כוכב הלכת ארץ, רק בחלל הגדול הרחב! שם היא משסעת אותו לגזרים, ובכך היא מאפשרת את המסע בתוך הריק הגדול, הלא כך הגענו אליכם, אך בואי ונשוב להמשך סיפורינו".

'"לפני כן, אם גבישים אלו אינם מפה, אז בשלב הם יתכלו, ומה תעשו אז, תיסעו להביא אספקה נוספת", קטעתי אותו.

"זו הטעות היסודית שלך ושל כל בני מינך, בעלי השכל המוגבל.

מדובר כאן, הלא, על ההפכים, הקטבים של עצם הבריאה עצמה, אנו מצליחים ליצור את החיקוי האמיתי שלהם, כלום אינך תופסת?" הוא קרא כשקולו מתקרב לצעקה!

"אנו משחקים כאן את עצם משחק הבריאה עצמה. אנו מאפשרים אותה!

אנו יוצרים לה את הכלי, ואז חוקיה משלימים את היתר, וכשם שהבריאה היא אינסופית, כך גם האנרגיות שניתן ליצור מהעמודים הללו הם בלתי נדלים!

"כיצד אתה שולט בעמודים, כאשר עמדת שם עם שני הגבישים בידייך מבצע תנועות מעגליות"?

"ראי, לא עמדתי שם כבטלן מנפנף בידי לכל עבר, זה לא כל כך קל!

אלו אנרגיות עצומות. העמודים הם כה טעונים, והגבישים הם כה מגנטיים, שאפילו המחשבה הזעירה ביותר המשודרת אל העמודים, גורמת לכך שכוחות אדירים נפלטים ונעים אל עבר הגבישים שאחזתי.

כן, את אלומות האור משכתי מן העמודים אל הגבישים, ולא ההפך כפי שזה אולי נראה בטעות!

"אז כיצד ידעת לכוונם בדיוק לעוצמה הדרושה לגופי?"

"זו לא משימה מסובכת", הוא אמר בביטול. "כל דבר הלא מורכב מקוטב שלילי וחיובי, והעמודים מתחילים למשוך ולהפריד קטבים אלו זה מזה. בדרגת ההפרדה הראשונה הם עושים זאת עד לכדי מחצית, כמו שני עיגולים הנתונים אחד בתוך השני, הבה ואשרטט לך".

+ -

את הלוא ראית את אדי המים שעלו ויצרו ענן של ערפל מסביב לכל עמוד. המים החלו קולטים את הפוטנציאל של כל עמוד, וכשהעוצמה גברה הם החלו להתפשט לפנים. העננים נפגשו באמצע הדרך, והחלו להתערבב האחד בשני. כך שידעתי היכן הוא השדה האמצעי המשותף, שם שמתי אותך.

בינתיים, גם בך כבר חלה ההפרדה של ההילות שלך עד לכדי מחצית, במיוחד לאחר שביטלתי את שדה הכובד שבגופך ואז התחלת לרחף באוויר. ואז, כאשר כיוונתי אלומה מרוכזת אל עבר נקודת החיבור שבין שתי ההילות שלך, שם באזור צווארך, נוצרה נקודה של ריק אשר החלה מושכת אליה כוחות אדירים. כשכיוונתי אל האלומה אל תחתית גבך, נוצרה שם נקודת ריק נוספת, ואז כל האנרגיה שבראשך החלה זורמת אליה בזרם אדיר.

"כך קוטב התחבר עם קוטב, הצוואר עם תחתית גבך, ומנה גדושה של אנרגיות מחיות זרמה בין שני קטבים אלו, מה שאמור להשיב את תאי העצב שלך לידי פעולה."

"אז כיצד עופפתי באוויר, זה היה מוזר כל כך"

"משום שביטלתי את תכונת הכבדות שבגופך.

"תביני, לחומר יש שתי תכונות, הנראות והכבדות, וכבר ברמה הראשונה של הפרדת השדות אנו מצליחים לבטל את שדה הכובד"!

"ולמה זה נחוץ לעשות"?

"חשוב שתביני מה קורה במצב של אי כבדות, התודעה שכל כך נצמדת לחומר, זזה במקצת, ואז תודעת המחלה, הזעזוע, ההלם כתוצאה מן הפגיעה שספגת, מרפה מאחיזתה בגוף ונעה אל עבר העמוד השלילי על שם בועז.

תודעת הרצון להחלמה, התקווה ורצון החיים, נעה אל עבר העמוד החיובי על שם יכין, ובכך ניתן לבטל את האחת ולהעצים את השניה, מה שמאפשר אחר כך את הריפוי.

דברים רבים אינך יודעת עדיין על שדה הכובד של כוכב הארץ אשר מושך כל עצם אליו".

"מה אינני יודעת, החומר מעצם טיבו הינו כבד, וכדור הארץ המכיל מסה אדירה של חומר, מושך אותו אליו, זה טבעי."

'"זו הטעות שלכם, הארציים. תכונת הכובד, אינה חלק מך החומר, ניתן לבטל אותה, ואז אני משחרר את שדות המחשבה והתודעה אשר נאחזים בחומר נואשות. כידוע מרכז התחושות, הרגשות והשכל הארצי, נמצא דווקא באיזור מרכז הגוף, מה שאתם הארציים מכנים 'מקלעת השמש'?

"מדוע"?

"מפני שהוא נמשך אל מרכז הכובד החומרי, ומצטבר סביבו, לכן, על מנת לנטרל מחשבות קשות, או לשחרר את גופך מזיכרון הטראומה שספג, הייתי חייב לבטל את תכונת הכבדות של גופך".

"אתה בטוח שבכך תגרום להבראתי?

"כן, אני בטוח, כי במצב של אי כבדות, אשר עבור החומר הפיזי נתפס כמצב של ריק, ניתן גם להזרים כוחות אנרגטיים אדירים, אל מעטה, ההגנה, ההילה שעוטפת שמסביב, אשר מזינה מחדש את הגוף הפיזי, ויוצרת בו את חידוש התאים".

"אבל לא את כל התאים ניתן לחדש"!

"מדוע לא?

אנו מרמים המנגנון התורשתי, אנו מספקים לו מידע מוטעה והוא חש שהוא רקמה חדשה של שריר, או עצב של עובר הנוצר ברחם אימו"

"הכיצד"?

פשוט ביותר. מרגע היוולד התינוק בו הוא צף לחלוטין חסר משקל בבטן אימו, מתחיל לפעול עליו שדה הכובד של כדור הארץ, והמידע הגנטי האצור בתאיו מתחיל לפעול בהתאם לכך".

'"חכמה גדולה, תטוס לחלל, תצא מתוך תחום כוח המשיכה של הארץ, ואז יהיה לך מצב דומה"!

"לא את טועה. את מערבבת בין שני דברים, כשאת יוצאת מתחום המשיכה של כדור הארץ,

החומר שלך עדיין נותר במצב של כבדות, ותכונה זו בדיוק עלי לבטל".

"זאת אינך יודעת בבירור וזה גם לא משנה. מי השפיר בכל אופן, מונעים משדה הכובד הארצי לפעול עליו, ומה לעשות, יום אחד אתם הארציים תגלו את סודות הרפואה ללא שדה כבידה."

כעת הניחי לי למספר דקות, אני חייב לערוך חישובים וסיכומים".

הבטתי בו כיצד הוא מסמן בעט ציפורן דקה סימנים שונים דמויי תגים, משולשים, צלבים ועיגולים מעל גבי מגילת פפירוס רחבה. לא דברתי מילה, רק עיני הסקרניות התרוצצו מצד אל צד, מביעות שאלה אילמת.

סבירן שלא יכול היה להתעלם ממני, פתח לבסוף ואמר, "טוב, בואי ואסביר לך על מצב ההפרדה הראשון של הקטבים, ומה ניתן להפיק מכך.

הוא החל משרטט עיגולים וצורות שונות, תוך כדי כך שהוא ממלמל פירושים:

הנה, כאן העמודים, כאן מימין החיובי וכאן השלילי. כאן השדות האנרגטיים שאופפים אותם, ואת היית נתונה כאן באמצע. כאן החיבור של איזור הגרון וכאן נוצרה נקודת אנרגיה, אשר אותה אני מכנה:

מתג האות י', וזה סימנה: י . כאן למטה במורד הגוף בנקודה בו עמוד השדרה מתחבר לרגליים ישנה נקודת י' נוספת"...

"מה זה מתג"? שאלתי מתוך בורות?

"מתג, זה מהות המפעילה דברים, זה כוח מסוים מתוך 22 כוחות, אשר כולם מכונים מתגים,

וכולם מייצגים עקרונות שונים לפעולה אנרגטית", הוא אמר בהתלהבות הולכת וגוברת.

"הנה, זו צורת מתג האות ז', האות ח', והאות ט'", הוא אמר תוך שהוא משרטט את צורתם, וכיצד הם נובעים מתוך מצב ההפרדה הראשון של השדות.

"למה דווקא 22 כוחות?"

"ככה היקום פועל ע"י 22 מותגים.

שלושת העיקריים הם יסוד המים, האוויר והאש

שבעת המשניים הם המתגים שעל פיהם הבריאה בכלל מתחילה את פעולה

ו-12 הנותרים הינם האינטראקציה של שלושת המתגים הראשיים עם עולם החומר.

שלושת המתגים הראשיים הם פשוט מעבר לבריאה, מעבר ליש, הם שם במישור המוחלט בו ה+ וה- חיים בהרמוניה מוחלטת, במצב של טרום בריאה!"

אז מה זה עבורך בכלל בריאה"? קראתי בהתרסה.

זה לא המשחק שבין הקוטב החיובי לשלילי, ותו לא?"

"עבורי זה לקחת את שני הקטבים הללו ולהכניסם לפעולה האחד על השני'".

"אם בכלל תמצא אותם!"

"אין לי כל בעיה, את הלא שמעת על עיקרון הבחירה החופשית?"

"כן, למדנו על כך".

"על פיו, ביכולתי לעשות כמעשיו ואף לחזור עליהם או שמא להרסם? ואם זה כך, הרי שאותו אל שהינו גם הארכיטקט המושלם שלי, חייב להפקיד בידי את תוכניות הפעולה לפיהם הוא ברא אותי".

"רגע אחד", קטעתי אותו, הוא ברא אותך או אותי, את כוכביי או את כוכבך, ואז הותיר בידינו את מלוא תוכניות הפעולה שלו?

מדוע?

שנעשה במעשה ידיו כרצוננו?

אין כל גבולות, אין כל מגבלות?"

"ודאי שלא, חייב הלא להיות חופש בחירה מוחלט!"

"שטויות במיץ', קראתי בזעם, אתה נולד אבל לא תהרוג עצמך, זה בניגוד לעיקרון ההישרדות שהוא הטביע בך כאינסטינקט חייתי. מצד שני אינך יכול להתנגד לכיליון המוות, שבשלב מסוים ישיגך, גם לכם לאלים יש בודאי חוקים ומגבלות. אינך רואה שחוקי המשחק נקבעו מראש!

כך שאל תספר לי על תוכניות בריאה שמופקדות בידיך"!

"זה בדיוק הסוד? בריאה זה הגבלה, מסגרת ומערכת חוקים שאין להימלט ממנה, ואיני חייב להמשיך ולהיות חלק ממנה כמו אידיוט! משום שאם הוא ברא אותי או כל דבר אחר עלי אדמות, אזי חייבת להיות לי התוכנית והדרך להתחבר אליה ולפרוץ את מגבלותיה!"

'"זהו, אם כן אל אכזר ובלתי מתחשב, אם הוא ברא אותנו תחת חוקי בריאה כה קשיחים, ובכך הפך אותנו לניסוי מעבדתי של עכברים בתוך מבוך! מה הפיצוי, תוכנית פעולה מעורפלת?"

"ראייתך לחלוטין מעוותת, נהפוך הוא, זה החסד הגדול שעשה עימנו, כי בתחילה הוא לא התכוון לברוא את חלל הבחירה החופשית המוחלטת!"

"למה, אולי שיעמם לו?"

"זאת אפשרות. אולי ראה שאין עוד כל חדש תחת שמי בריאתו, אולי היה לו קשה לבד, ואז רצה להאציל סמכויות, ואז הוא המציא את משחק חלל הבחירה החופשית!

אותנו האלים הוא יצר עם יותר כוחות, ואתכם בני האדם, האומללים ביותר בין יצירי כפיו עם יכולת תודעה גבוהה, אך ניקלים בחומר.

מאחר והוא חייב לתת לכל אחד מיצירי כפיו את הבחירה החופשית, עליו לתת לו גם את יכולת הבניה וההרס, ללא שום התערבות מצידו, ולשם כך אנו זקוקים לתוכניות!

גופך, למשל, הוא מושלם, כמובן שלא אחרי התאונה המצערת שלך. אבל רק לפי חוקי העולם הפיזי. למרות זאת, חייבת להיות בו איזו שהיא פינה חבויה נסתרת, שבה הפוטנציאל להפוך את גופך מגוף ארצי לגוף אלמוותי. הלא את באת ממצב זח לפני שהתגלגלת בגוף הבשר"!

"יפה, ואם יש בחירה חופשית, אז חייבת להיות לך שליטה מוחלטת על מעשה ידיו?"

"נכון!"

"אם כך, בידד האפשרות להשיב את הגלגל אחורנית ולשוב אל המצב הראשוני לפני שהיית בחומר הפיזי, ולשם כך את זקוקה לתוכניות, אני איש מעשי, אך אני גם יודע שמכל מגבלה חייב להיות מוצא!"

"נו באמת", קראתי בזלזול, "זה כמו שיכניסו אותך למערה חשוכה, אשר אין כל מוצא ממנה, ינעלו את דלת הברזל הכבדה, וישליכו את המפתח למעמקי הים. תקבל תוכניות חסרות תועלת, ככל שתחפוץ. מפת היקום, ההרכב הכימי של המערה והמפתח, המשקל, מידות החום, המידות שלך, המבנה הכימי שלך, כיצד תצא משם"?

"נכון, מנקודת מבט חומרית זה חסר מוצא, אבל חייבת להיות נקודת מבט נוספת"!

"סבירן האומלל", קראתי בבוז, "תשב, תקרא ותהגה בתוכניות עד סוף ימייך, עד שתבין שהן לא שוות אפילו את הנייר עליו נכתבו. מה תעשה? תחלום שאתה חופשי ותצא החוצה בגוף הנשמה שלך, תדמיין שאתה שקוף עד אשר תוכל לעבור דרך הקיר, תגיד שהכל אשליה ושאתה בעצם חופשי" ?

"די, חדלי", הוא קטע אותי.

"לא סבירן, מה אתה מחפש. אם בידך כל הסודות, אזי הפוך אותי לבת נצח כמוך, וקח אותי עמך למרחב הכחול!"

"זאת בדיוק הנקודה", הוא אמר בגמגום מה, "נעלו אותנו בתוך מערה חשוכה ואת המפתח זרקו לים, ואין כל מוצא החוצה!"

"למי אין, סבירן, לנו לבני האדם?"

"לא לכם, לנו, האלים!"

כמו מכת ברק הכתה בי התשובה. חשבתי שאיני מבינה או שמא לא שמעתי היטב, ולכן חזרתי ושאלתיו שוב בהדגשה יתרה למה התכוון.

אמריטה היקרה, זה המצב!

אנחנו תקועים כאן עמכם! נעלו אותנו יחדיו, ואת המפתח זרקו לים"!

"הכיצד, סבירן, אתם האלים הכל יכולים, אתה עם מיתקנייך המופלאים וההוא, יופיטר, דמות האור, אשר

את מחשבותי קרא כבספר הפתוח, אתם המוגבלים"?

"כן!"

"אז תשברו את קירות המערה, הלא בידיכם הכוחות האדירים ביקום", קראתי בהתרסה!

"זו בדיוק הנקודה, להרוס את קירות המערה, זה להרוס את כל ההר שהיא בתוכו, זה להרוס את כל כוכב הארץ כולו, יש לכך מחיר, את מבינה?"

"ממש מודה לכם, על התחשבותכם היוצאת מן הכלל, בנו בבני האדם הנקלים".

"זה לא בגללכם, זה בגללנו, עולמכם כה מגוון ועשיר, ולכן חשוב לנו לשמר אותו".

"נו באמת", קראתי בזלזול, "לפי אגדת העולם הכחול, החומר נברא מתוך טעות טראגית, כחלק מחלום הבלהות של הוזה העולמות ההוא".

"מדוע שתתייחסי כך לדברים?

מדוע שלא תראי בעולמכם הפיזי את הניסוי המרחיק לכת ביותר של

חומר ורוח הגרים יחדיו בכפיפה אחת"!

"אם כך, מדוע באתם לכאן, מדוע הכנסתם לתוך עולם החומר הכה שברירי, את האדירות באנרגיות היקום, זאת התאבדות, זה הרסני", קראתי בזעם עצור שלא ידעתי מהיכן מקורו.

"את צודקת, אבל לא ניתן היה לעצור בנו מפני הרצון לדעת, לחקור ולדרוש לפשרם של דברים. זה גם חלק מן ההוויה האלוהית!

"אם כך, חייבת להיות רשות שתשפוט אתכם, שתבקר את מעשיכם".

"זו בדיוק הטעות שלכם אתם הארציים, המחפשים אחר אלים לסגוד להם. אין שום רשות שופטת מעלינו או מחוצה לנו!

תוצאות המעשים שלנו הם אשר שופטיכם אותנו.

אך זה רק כביכול, משום שיש הירארכיות ביקום, וגם לנו יש ממונים, הלא הם הטיטנים הגדולים, אשר עוד יותר קרובים מאיתנו לזרם המרכזי של התודעה העליונה, או אם תרצי, לאלוהים".

"נו, נו האלים האומללים, בעל כורחכם אתם יושבים כאן עמנו, כמה זמן אתם כבר כאן"?

"בזמן ארצי , אלפי שנה , כאשר אנו חברי המשלחת האחרונה שבאה בניסיון לחלץ את בני המשלחות הקודמות, כאשר זו שלפניה נעלמה באסונות שאירעו כאן, ועל כך לא נרחיב כעת את הדיבור".

22 אותיות כ-22 מתגים אנרגטיים

"בואי ונדבר על 22 העקרונות שבהם התודעה המרכזית משתמשת, או שאולי נוותר, זמני קצר."

"בשום אופן לא"!

* טוב, אז שלושת הראשונים הינם שלושת העקרונות הנעלים ביותר: עיקרון האש, האוויר והמים.

* שבעת הבאים הם תוכנית הפעולה של התודעה המרכזית בכל היקום כולו.

* 12 הנותרים הם אופני הפעולה, של שלושת הנעלים כאן במישור הפיזי.

"כלומר, ברצונך לומר, שהשלוש והשבע הראשונים פועלים בכל היקום, ו-12 הנותרים פועלים רק היכן שקיימת אינטראקציה בין חומר לרוח"?

"אכן כך"!

"אתה, רוצה לומר, שבעזרת המתקן המיוחד הזה : העמודים, הקריסטלים ולוח הבקרה המוזר, אתה שולט בעקרונות הללו ללא מיצרין"?

"אני איני שולט בהם, אני רק משתמש בהם, אני גורם להם להיכנס לידי פעולה!"

אהבתי את ההתלהבות שלו , היה בה, משהו משובב נפש. אהבתי גם את העובדה שהוא מצא בי בת

ברית נאמנה לשיחה, כך שבקשתי הבאה לא איחרה לבוא.

"תן לי בראש וראשונה הסבר על שלושת הראשונים".

"נו טוב, שלושת הראשונים הם הנעלים ביותר. הם שייכים לאלוהים עצמו, לתודעה מרכזית, הם חלק מההוויה האלוהית בעצמה!

מתג אות מ'

הוא יסוד המים, החומר הראשוני האתרי שממנו נובע כל דבר, המים העליונים ביותר, והוא על שם החוויה האלוהית של הנוכח בכל. כלומר ביכולתי להתלכד עם חוויה זו ולחוש שאני כוכב, שאני אבן, שאני בעל חיים, או שאני הראי של הנשמה שלך. מ' זו יכולת ההתמזגות הטוטאלית, בצורתה הטהורה ביותר. היכולת שלי להפוך לחלק בלתי נפרד מן האוקיינוס האדיר, מים ההכרה האינסופית.

מתג אות א'

הוא יסוד האוויר, החכמה האלוהית העליונה ביותר והוא על שם החוויה האלוהית של היודע כל. ביכולתי להתלכד עם חוויה זו ולקלוט את גלי המחשבה אשר יצרו כל דבר ביקום הזה, בין פיזי ובין רוחני. בעזרת מתג אות א' אני גם יכול לקלוט ולהעביר אינטליגנציה זו ממקום למקום. משום שכל חומר, כל יצור נברא משדר ללא הרף את פולס החכמה אשר גרם לבריאתו"!

מתג האות ש'

הוא יסוד האש, והוא הרצון המוחלט והכוח האלוהי האינסופי היוצר ובורא ללא הרף, והוא על שם ההוויה האלוהית של הכל יכול. את מתג האות ש' אני מסומל על ידי 3 זרועות, כאשר הימין והשמאל הינם החיובי והשלילי, החומר והחומר הנגדי, והקו האמצעי מסמל את היכולת שלי לשלוט בקטבים ולהפיק מהם את האנרגיה האינסופית".

"אבל זו בעצם צורת המתקן, של יכין ובועז"!

"בהחלט כך, ולכן גם השרטוט של מתג אות ש' דומה ללוח החיובי וללוח השלילי והאמצע הוא האנרגיה המבוקרת שניתן להפיק מן השדה שביניהם"!

"חשבתי שאתה דיברת אלי בסמלים, אך אתה הצגת לי מתקנים, כאשר מתקן הכוח המרכזי הוא הוא בעצם, יסוד האש, הכוח החזק ביותר ביקום?"

"עלייך להבין שגם המתגים האחרים אינם אלא צורות ההפעלה של מתקן הכח המרכזי, ואין בכך שום סתירה. משום שהצורה היא גם המהות של הדברים, לא ניתן להפריד בין השניים"!

"אבל זה לא ייתכן, כי מכאן נובע, שהמתקן הזה הוא הוא אש הבריאה בכבודה ובעצמה, והאלוהים אינו אוהב שיצירי כפיו ישחקו באדירים שבכוחות היקום! זו התנשאות שאין כדוגמתה! חייב להיות לדברים גבול!"

"את טועה, אנו האלים וגם אתם בני האדם, כולנו חלק מתוך ניסוי אדיר שבו הבריאה מנסה את עצמה."

"אם כך, אין שום חוקים ומגבלות ועלול להיות מצב של 'שברו את הכלים', ולא משחקים עוד"!

"כן זה נכון, כביכול, המשחק עלול להרסני ואין כל מונע בעדנו"!

"הקשב למילות פיך, אין מוסר, אין חוק, אין מגבלות, בידכם הכח, בידכם העוצמה, ובידכם חוסר האחריות לשחק את המשחק, ואחרים ישלמו את המחיר!"

"זה לא בדיוק כך, למשחק יש חוקים, והחוק המרכזי הוא, שכדאי לשחק אותו בדרך יותר משתלמת".

"נו טוב", אמרתי כשלראשונה חשתי מנוצחת. "מה אתה חש כאשר אתה עומד, כדמות עטויית הוד, אני חייבת להודות בכך, ומניע את ידייך האוחזות בגבישים".

"כאן את לא בדיוק מבינה"!

"זה לא אני שעומד שם, משום שאני בתודעה שונה. אני מתמזג עם זרם התודעה המרכזית, למרות שהגוף שלי נותר כאן בחלל הפיזי. זה לא אני שחש את הדברים, זה הוא, זה זרם התודעה המרכזית, אתם הארציים אינכם מבינים זאת."

לא היה לי קל להגיע למצב הזה. היה עלי לוותר על תודעת האגו שבי ולשם כך התאמנתי משך שנים רבות. גם בשליטה מוחלטת במחשבות, משום שכל מחשבה, ולו גם הזעירה ביותר, מוגברת אלפי מונים ויכולה לזרוע חורבן והרס."

"אם כך אלוהים אינו אלא זרם אדיר של תודעה הזורם כמו נחל, שאתה מתלכד עימו ואז עושה כמעשיו, בתור חלק ממנו, ואז זה לא אתה שפועל אלא הוא בעצם"?

"כמה שאת נבונה, על אף שנותייך הצעירות", הוא אמר לי בחיבה.

"אז למה שאני לא אוכל לעשות כמעשייך"?

"כי את ארצית, את בנויה מחומר ארצי"

"גם אתה אינך שונה, אתה נראה כאחד מאיתנו, ואם אגע בך, לא אחוש בשוני!".

"זה לא דבר שרואים או מרגישים, אנו פשוט בנויים מחומר אחר. תיאורטית, אין שום מגבלה, תודעתך גם יכולה להגיע לקיבולת העצומה של התודעה הקוסמית, אבל גופך לא יעמוד במעמסה. מתג האות ח', שמאפשר זאת, שרגליו בקרקע וראשו בעננים', לא יפעל עבורך!"

"וזאת מדוע, משום שאינכם אוכלים, או שותים, ואינכם מנהלים חיים עם נשים"?

"כן, בדיוק כך, אבל זה לא הזמן כעת לדון בכך, עוד המלאכה מרובה, הניחי לי".

"לא לפני שתסביר לי על שאר מתגי האנרגיה שלך".

"בתנאי שתתני לי לעשות זאת בקצרה".

"הסכמנו!"

"טוב, אז לאחר שהסברתי לך על שלושת הכוחות הראשיים של התודעה המרכזית, בואי ונדבר על השבע- המתגים תוכנית הפעולה של התודעה המרכזית.

"מתג אות ב'- הינו העיקרון של חיבור בין שמיים לארץ, או 'כמו בעליונים כך בתחתונים'. החכמה שבראה כל דבר אחת היא, ולכן אני יכול לקלוט אותה ולהשתמש בה על מערכת אחרת.

מתג האות ג'- הוא עיקרון החכמה הנסתרת. הוא מראה לי את התוצאה, כשהוא מסתיר ממני את סיבותיה. הוא מראה לי שלמות לכאורה, ומסתיר ממני את היציאה לגבוה ולמושלם יותר ממנה. למשל המילה גוף, מכילה מתג זה כרמז לכך שגם בגוף הגשמי ישנו איזשהו חיבור מסתורי עליו מורכב חלק נוסף שהוא ממישור הרוח, ולכן מתג אות ג' הוא בדיוק החוליה המקשרת והנסתרת שבין הגוף לבין הנשמה, למשל.

מתג האות ד'- הפוכה מג', היכולת של שני הקטבים החיובי והשלילי להתחבר וליצור שטף תוסס של אנרגיה מחיה, המן של העולמות העליונית, הדם שהוא הנפש והחיים אשר זורם בעורקים ומעניק להם חיים. נשמת החיים שהוכנסה לתוך גולם העפר, במעשה הבריאה.

מתג אות כ'- הוא עיקרון המעגל, הכדור, המחזוריות, שני הפכי הבריאה החיים זה לצד זה בצורה מחזורית ונעים כמטוטלת אינסופית ההופכת את עצמה: חיים ומוות, קיץ וחורף, יום ולילה... גלגל אינסופי העולה ויורד ולעולם אינו חדל. מעגל אינסופי שאין ממנו כל מוצא, אך מצד שני הוא מאפשר את הזמן, המחזוריות וההתמדה.

מתג אות פ'- עיקרון הניצוץ, הצמצום ושבירת הכלים!

הדרך להכניס ניצוץ רוחני אל העולם הפיזי, לעטוף אותו במעטה של גופים שונים, להותיר אותו עם הערגה לשוב ולהתחבר עם המוחלט. זהו עיקרון ההפרדה, המאפשר לתת לכל מערכת מרכז יצירתי משלה. למתג זה צורת ספירלה, המתכנסת כלפי פנים, אך גם יוצאת החוצה.

מתג אות ר'- שני הפכים החיים זה לצד זה בשלום ובשלווה יחסית, ובכך הם מאפשרים התחלתה של בריאה חדשה, אבל בתנאי שלא תפריד או תרחיקם האחד מן השני.

מתג אות ת'- המתג החסר, אולי הוא קיים אבל רק כאידיאל, אף אחד עדיין לא המציא את השליטה בו משום שהוא מאחד הכל, חומר ורוח, ריבוע ומעגל, הבריאה ומה שמעבר לה, הוא הראשית וגם התכלית של כל אשר נברא."

"מאד מעניין", אמרתי, "אך מאד בלתי מעשי"

"זה מה שאת חושבת, וכי לפי איזה עקרונות פעלתי במתקן הכח המרכזי אם לא לפי מתגים אלו, והבה ואמחיש לך טענתי."

"מתג אות ב' מאפשר לי את החיקוי של תדירויות, צבעים וצלילים, כך אנו מעבירים פולסים ממישור אחד לשני, למשל, אנו יכולים לבנות מקדש אשר יחקה את הרמונית הבריאה, ואז מנגינת הבריאה תנוגן בו כסימפוניה אדירה של צלילים, צבעים ותדירות. אנו יכולים לקלוט את אור השמש לפעול לפי עקרונותיה, ואז ליצור את נר התמיד. הלא ראית את המנורות של פוסידה, אשר זהרו מיד עם רדת החשיכה, כמו שמשמות קטנות באפילת הלילה.

מתג אות ג' מאפשר לנו למצוא את נקודת החיבור שבין גוף לנפש, ולכן הוא מאפשר לנתק בינם ולקשרם מחדש. הוא חומר אתרי רב עוצמה, אשר מאפשר לתת למחשבות ביטוי מוחשי, מעין מצלמה של מחשבות.

מתג אות ד', מאפשר ליצור את המן, החיים, הריפוי, החידוש של רקמות, צמיחת איברים, ככל אשר תחפצי, וכי מה ניסיתי לעשות היום בגופך.

מתג אות כ' מאפשר לנו ליצור מנוע אשר פועל לעד. זה העיקרון של הכדור. האם ידעת שאת החומר הנגדי אני יכול לאחסן בתוך מבנה כדורי. ההפכים ינועו אז זה לעומת זה בתנועה כדורית, ואני אוכל לקבל גל אינסופי אשר נע ונד לנצח. בעזרת מתג זה אני גם מחבר את הניגודים כך שיתפקדו ללא הפרעה זה לעומת זה בעולם הפיזי.

מתג אות פ' מאפשר לנו ליצור את חלקיקי העפר, אשר לתוכו ניתן להקרין צורות ובכך ליצור אפשרויות של ריפוי ותקשורת. הוא גם מאפשר את התעופה בחלל, כלומר הוא העיקרון של האחדות אשר פועלת בתוך עולם הפירוד, והשיבה בחזרה מן הפירוד אל האחדות.

מתג אות ר' הוא הקריסטל המוחלש אשר הועמד לרשותכם בפוסידה. הוא מאפשר ליצור חום, מחשבות, קיטור, ריפוי, תעופה, כלומר הוא מקור הכח לכל המתגים האחרים.

מתג אות ת' הוא היחיד שאינו עוד בידי."

"וכיצד כל זה מתבצע בפועל, העבודה עם כל המתגים הללו".

"הכל בעזרת מתקן הכח המרכזי המסוגל לפעול בארבעה דרגות עוצמה, כאשר כל דרגה יוצרת שדה כח מיוחד משלה."

חשתי שאני מתחילה להבין עניין, והייתי אחוזת התלהבות, "אתה מתכוון ברצינות, אני אוכל לראות הכל באופן חזותי?"

"אין כל בעיה כל עוד זה אינו מסוכן עבורך".

"אם כך זו האדירה בחכמת היקום"! קראתי בהתפעלות.

"זו אינה חכמה, זו עצם הבריאה בכבודה ובעצמה".

"אבל המתגים האלו, זו בעצם השפה בה אתם עצמכם דוברים, זו שפת האלים המוזרה והמסתורית שלכם", אמרתי והסטתי את אחד הספרים הכבדים ופתחתיו על מנת להמחיש את דברי, ואז נפלו עיני על משפט מוזר ביותר שעוד תהיה לו משמעות עבורי:

"הדרך היא כל היש"

הוא נכתב באותיות המוזרות של שפה זו בליווי תרגום לשפת הארציים.

"כן זה נכון, זאת שפתנו האחת והיחידה, האמיתית שבשפות, שפת האלוהים בכבודו ובעצמו"!

"אם כך, ללמוד את סודות השפה, זה גם להשתמש בה, אפילו לרעה".

"אמריטה יקירתי, עד שהארציים ידעו את סודותיה, לא אנחנו ולא המתקנים יהיו כאן עוד!"

"אלפי שנה יחלפו בטרם ידעו אותה, ואולי אי שם ברבות הימים, מישהו ייזכר בנו, ויבין עד כמה אנו, שרידי האלים האחרונים עלי אדמות, היינו כה קרובים לפיענוח עצם סודות הבריאה הדגולים, עת התהלכנו כאן עלי אדמות בקרב בני האדם ודיברנו את שפת האלוה."

"עוד יבוא היום ולאומים רבים ידעו אותה וכשהם ירדו לפשר סודותיה, הם יוקירו אותה ואז זה יעורר אצלם געגועים עצומים לחסות בצילו של האלוהים כפי שאנו עושים זאת?"

האם יהיה בידיהם הכח להתגבר על מכשולי הבורות העצומים?

הלא אנו והמתקן המיוחד מאד במינו של יכין ובועז, לא נהיה כאן עוד"!

"אם לא תהיו, אז תשובו לכאן, כאשר כולם ידעו אתכם וידברו בשפתכם, בינתיים אתם עוד ממילא תקועים כאן"!

שוב את גורמת לי לגלוש לנושאים צדדיים", אמר סבירן כמנהגו, כל אימת שהשיחה הפכה מחייבת מדי, "הייתי רוצה שנסיים את פגישתנו".

"טוב, אבל בתנאי שתמלא אחר בקשתי הצנועה, אני רוצה עט משלי, מגילת פפירוס וספר לימוד. ברצוני לדעת את שפתכם".

בקשתי נשאה חן בעניו. הוא הסיר בזריזות מעל אחד המדפים ספר קטן מידות אך עב קרס שעל כריכתו נחרט באותיות זהב: "מילון להבנת שפת הארציים" ודפי פפירוסים דקים מגולגלים וקשורים בחבל דק. הוא נתן לי קסת של דיו ועט ציפורן דקה. את הכל הוא צרר לחבילה אחת, אותה הניח על ברכי והחל לגלגל את העגלה לעבר החדר. בחוץ כבר החלה החשיכה יורדת ואור הפנסים העגולים השליך עיגולי זוהר על הדשא.

ניכנסנו אל החדר, היה שם קצת חשוך, וסבירן הדליק מנורת שמן. הוא אמר שהוא יוצא לחפש לי דבר אוכל ושמיד ישוב. הוא הושיבני על המיטה וכיסה רגלי בשמיכה עבה, ובאדרת פשתן גדולה. הוא סגר אחריו חרישית את הדלת ובכך נותרתי לראשונה עם עצמי.

ניסתי לעלעל בדפי הספר, אך הייתי עיפה מדי. הוא נפל מידי, ואני עצמתי את עיני. איני זוכרת שנרדמתי, אני רק חשתי שאני מתרוממת, שעיני עצומות, אבל מישהו מניח אותי על מזבח של אבן אשר הפעם היה כחול, וגיצי קרניים לבנות כחולות זורמות ממנו כלפי חוץ. מסביבי שמעתי קולות, וראיתי דמויות יחפות הלבושות לבן. הסתירו עינכם פן לא תוכלנה לשאת את המחזה, נדמה היה לי ששמעתי, והדמויות מיהרו להסתתר אל מאחורי עמודים רחבים חשוכים.

הפעילו את המתג הגדול מכולם, את מתג לב האהבה, קבלו נא האלים הגדולים מאיתנו כאות להצלחת המסע הזה, את הקורבן הצנוע הזה, ואז התחלתי לתפוס שאני אולי הקורבן. ניסיתי לנוע אך ידי ורגלי היו כפותות. קדימה להצלחת הדרך, שמעתי אותם, וראיתי שהם משיקים כוסות של כסף, כאשר מישהו הגיש לפתי נוזל סמיך לבנבן מתקתק וצורב, פתח את פי והכריח אותי לשתות.

"את בת האדם, שתי מן הכוס של נקטר האלים", שמעתי קול שהרעים באזני, ואז התחלתי לגנוח מתוך חלומי, וחשתי שפניו רוכנות על פני, ומראהו מסנוור אותי, היה זה בהחלט איש האור.

'הצילו, עיזבו אותי', קראתי בבעתה, 'אתם לא תוכלו לעשות זאת, אתם לא תצליחו לחדור מבעד לחלל הכחול, קורבני מיותר, עזבוני במנוחה.'

"הפעילו את מתג הדרך", הרעים הכל בתוך ראשי, הכל הסתחרר והתערבל, מישהו החל להניע אותי בפראות, ואני צעקתי בכל כוחי, הצילו, הצילו, סבירן, מגיני, היכן אתה. פני כוסו בזעה קרה כנראה, משום שחשתי רטיבות וקור, ואז חשתי שעיני בעצם עצומות, פתחתי אותם בכל כוחותי, מתחננת מהחלום שיניח אותי לנפשי, ואז ראיתיו רוכן מעלי, כן היה זה סבירן, ושוב היו עיניו הכוחות מביטות בי בחיבה רבה.

"סבירן זה אתה", הצלחתי לומר לאחר מאמץ רב, "היכן אני נמצאת, אלוהים אדירים, איזה מן חלום מוזר זוועתי היה לי.

"כנראה, אני כבר עומד מזה מספר דקות מנסה להעירך, החלום כמעט ושאב אותך פנימה, כאן על ההר הזה, איננו בדיוק חולמים אנו מתנסים במציאות חלופית, שבחלקה הינה יציר הדמיון שלנו, אני אצטרך ללמד אותך לשלוט בחלומותייך, במחשבותייך ובהכרתך. פשוט האוויר טעון כאן מדי, ולאחר המנה הגדושה של קרינה שספגת היום, אני לא יכול לתת לך ככה לשוטט.

אכלתי מהמעט אך הטעים שהוא הביא לי, ואז לאחר שכל כלי האוכל הונחו, ודממה נשתחררה לרגע, אמרתי לו בקול מבוייש, "סבירן, למה אתה עושה כל זאת בשבילי".

"כי אני מאמין ששום דבר אינו מקרי, יש משהו מוזר בדמותך שגם אותי מושך, את נשלחת אלי, למרות שאיני יוודע מה המסר המיוחד שבכך, ולכן אני זורם עם זה, גלי הזמן, הם כבר שילחשו את התשובה לתוך אוזני, אני פשוט עושה את אשר אני צריך לעשות".

"אבל, אתה כה טוב אלי, אתה המלאך השומר המגן עלי", אמרתי לו ונטלתי את כף ידו החמה, מקרבת אותה אל לבי, מתרפקת עליה. הוא לא התנגד, אך גם לא עשה שום צעד למנוע בעדי.

הוא לקח את ידו השניה וליטף את ראשי.

"אמור לי סבירן, המשכתי בשלי, כיצד אתם חיים, אין לכם נשים, אין לכם תא משפחתי, אין לכם ילדים, אין לכם אהבה, כל הזמן אתם במעגלי התודעה שלכם".

"אמריטה, עיזבי, אני אסביר לך, את הכל את תדעי".

"אמור לי סבירן", אמרתי בנימה מתפנקת, "מה יש לך שם מתחת לגלימה, יש לך לב, הוא פועם, יש לך לב בשר ודם, אמרתי תוך שאני שולחת את ידי ומנסה למששו, מבעד לאריג הגס.

"הוא הסיר את ידי בעדינות, כדי לא להכאיב, ועיני נמלאו דמעות.

"סבירן, החלום שלי הייה אמיתי, לא כולם כמוך, אני חשה ברוחות של רשע, בצינה שמנשבת מעבר לקירות האלה, וניסתה לפרוש עלי את כנפיה השחורות. מעין מזימה נוראית הולכת ונרקמת מאחורי גבך ואתה אינך חש זאת. הם היו מוכנים להקריב אותי, לא אותי באופן אישי אלא אותי כסמל של כל בני מיני, הם עומדים להקריבנו, אני מפחדת".

"גל של קור הזדחל במעלה גבי, וחשתי צמרמורת עזה.

סבירן הטוב הזיז אותי בעדינות אל הקיר, ופינה כברת מקום על המיטה הרחבה ממילא, וכך הוא נשכב לו לצדי, כאשר את ראשי הוא נוטל בתוך כפות ידיו, ואת גבי הוא מקרב אל בטנו החמימה.

היה לי רע, אני רעדתי, אך עם תחושת גופו על גבי, נרגעתי, מתרפקת אל תוך גופו החם. להפתעתי, נדמה היה לי ששמעתי את פעימות ליבו על גבי, והמחשבה האחרונה שחשבתי, היתה, שהלב הפועם מאחורי גבי הוא לב של בשר, הוא לב אנושי.

בבית המרפא

קרן אור, ציוץ ציפורים וקולותיו של יום חדש, ללא ספק טוב יותר מיום האתמול העירו אותי. מעניין שסבירן, תמיד ידע להימצא עמי ברגע הנכון, עם מטלית, כד מים, צלחת פירות, שקדים וצימוקים, ועם החיוך צחור השיניים על פניו הרחבות, מבט עניו הכחולות, וזיפי שערות ראשו המזדקרים.

"אז מה שלומך הבוקר"?

"טוב יותר, בזכותך ישנתי היטב, לא חלמתי, גם הפחד חלף לו".

"תראי, את עברת חוויה לא קלה, את למדת דברים שלא כל בן תמותה מסוגל לקלוט. הרבה השתנה בך בעיקבות זאת, אני בטוח, אני יודע שזה קשה. לא כל אחד מבין אותנו, בגלל זה העדפנו גם להתרחק מכם בני האנוש.

אני יודע שמספרים עלינו שם למטה סיפורים נוראיים, אך בסך הכל איננו כל כך נוראיים כפי שזה משתמע. מעולם לא חטפנו, לא הכרחנו, לא ניצלנו ולא עשקנו אף אחד מכם."

"אז מה אתה מתכונן לעשות בי סבירן".

"אין לי עדיין את התשובה, בראש וראשונה עלי להבריאך, בואי ונראה כיצד מתקדם התהליך, בואי שבי, בכוחות עצמך ללא משענת".

לא האמנתי שאוכל לעשות זאת, אבל עובדה, דחפתי עצמי חזק מאד בעזרת זרועותי ומרפקי ולבסוף התיישבתי.

סבירן ניגש אלי, הסיר את השמיכות, סובב את גווי, כך שרגלי נגעו בשטיח מצמר הכבשים אשר על הריצפה."בואי ותנסי לקום", הוא פקד עלי.

"אינני מסוגלת".

"מספיק, את בריאה לחלוטין, קומי".

ניסיתי לדחוף עצמי עם ידי, אך לא חשתי את רגלי, רק צמרמורות נוראיות, כמו תחושה של שורות נמלים ענקיות לכל אורך רגלי.

"בואי", הוא התקרב אלי, שם את ידו מאחורי, תמך בגבי והחל לדחוף אותי קדימה.

למספר שניות, נוצרה האשליה שאני מצליחה באמת לעמוד, למרות הכאב החד אשר פשט בחלק גווי התחתון, ולרגע קט, כאשר הוא ניסה להסיר ממני את ידו, נפלתי קדימה והשתטחתי אפיים ארצה. סבירן המופתע רץ להרימני.

הוא הושיבני על המיטה, הרים את כותנתי עד לירך והחל בוחן את רגליי בעניין. הוא ניסה להניע את קרסולי, ללחוץ על ברכי וירכי, כאשר ללא הרף הוא שואל בקול מלא דאגה אם אני מרגישה דבר מה.

כל כך רציתי להרגיש, בשבילו אפילו, אך מלבד דקדוק קל שבקלים לא חשתי דבר.

"אני לא מבין, הוא מלמל לעצמו, "היה לי מספיק כוח, אפילו יותר מן הדרוש על מנת לבצע את המשימה, בואי אנו הולכים, לראות את פניו של סרינו הזקן.

שוב הוא הסיע אותי בעגלה החורקת, הוא תמיד עשה זאת כה מהר, האם על מנת שאראה כמה שפחות מן המראות שבחוץ. הוא הסיע אותי על מרפסת עמודים רחבה, ונעצר לפני אחת הדלתות, והקיש עדינות, שמא לא רצה להפריע אף אחד ממנוחתו.

שמעתי צעדים חרישיים, ואדם בעל פנים אדמוניות, דומה קצת לשמבילו שמפוסדיה, רק יותר צעיר ויותר זקוף גוו, פתח לנו את הדלת.

"היכנס סבירן", הוא אמר, תוך שהוא מסמן בידו, מנסה להבליע אותנו מאחורי הדלת כמה שיותר בחופזה.

"חיכיתי לך, ידעתי שתבוא".

"אתה מה", פלטתי בפתיעה.

"ידעתי עוד מהערב הראשון, שיהיה לך קשה לרפא אותה, בוא ונראה במה נכשלנו כאן, במה דברים אמורים.

עזור לי להשכיב אותה כאן על השולחן. סבירן מיהר למלא אחר פקודתו, וסרינו נטל מעין מנורה, מן המוזרות אשר ראיתי בימי חיי.

היא הייתה עשויה מגליל שחור כפחם, ומכדור בדולח מבהיק אומנם, אך בעל צבע כסוף אפרפר, וכאשר הוא לחץ על מתג נסתר שבתחתית הגליל, היא בערה בקרניים בוהקות של אור שחור, כן שחור, אני בחיים לא ראיתי מנורה אשר מפיצה אור שחור, אבל כך היו הקרניים שלה. נובעות בפרץ רב עוצמה מן הגולה אשר קיבלה צבע שחור לחלוטין, ומתפזרות לכל עבר, כאשר הם נגמרות אי שם בחלל החדר.

סרינו קרב אלי ונטל את ידי, "בואי שלא תיבהלי, זוהי מנורת קרניים מאיינות", הוא אמר והאיר את גב כף ידי. ואז ראיתי שנוצר בה כמעין שקע עמוק, ולא ראיתי עוד את העור ואת הבשר, אלא רק את עצמות השלד של כף ידי.

"הנה, את רואה, דבר לא קורה, תני לי ואאיר את גבך."

שכבתי לי על בטני על השולחן הקריר כאשר ראשי על זרועתי. הבחנתי בכך שהם נוגעים בי, מטלטלים אותי קלות, ומתווכחים בשפת האלים המוזרה שלהם.

"ראי", פנה אלי סרינו כשסיימו. פגיעתך קשה מדי, חוט השידרה שלך נחבל קשות, וזאת איננו יכולים לתקן כרגע, לא ברמת הקרינה אשר חשת אתמול. אנו חייבים לנסות לעלות בדרגה, אבל זאת לא ניתן לעשות בתקופה הקרובה, זה מסוכן מדי עבורך. אולי בעוד מספר ימים, וגם זה אינו מבטיח דבר, אולי רק שיפור במצבך. קשה לי להאמין שאת תזכי עוד להלך חופשי, אולי נצטרך לסדר לך קביים או מקל מיוחד".

סרינו פנה אל ארונות זכוכית והחל מוציא משם מספר צנצנות. ברובם היה מעין אפר שרוף בצבעים שונים החל מהלבן, אפור וכלה בשחור כפחם. מארון אחר הוא הוציא מעין נוזל ירקרק שמנוני בעל ריח חריף. הוא החל מערבב מהאפר, שמן ומים בקערות שטוחות, תוך שהוא מפורר היטב היטב את כל הגושים. את התערובות הוא הכניס לתוך צנצנות זכוכית, ועל כל צנצנת הוא סימן דבר מה בכתב אטלנטיס המוזר כנראה, לא בדיוק הבנתי.

הוא מסר הכל לסבירן ונתן לו הוראות בשפת אטלנטיס. כל הזמן היבטתי במבט מלא שאלה, וסרינו רק אמר לי, תראי, נתתי לך כאן משחות לחיזוק השרירים, בעיקר שרירי הרגליים, ואיזור הגב התחתון. את המשחות יש למרוח מדי ערב לפני השינה, ולעטוף בתחבושות עבות, כך שבמשך הלילה הן נספגות לתוך העור"

"אבל מה יש בתוך המשחות הללו".

"יש בהם תערובות רבות ושונות, הרוב מורכבות מצמחים, כאשר כל אפר מכיל את מה שמכונה "רוח הצמח"".

"נו אמריטה", פנה אלי סבירן, "בואי ונראה עד כמה יישמת את אשר למדת ביום האתמול, מה פשר המילה אפר שהינה א+פ+ר בשפת אטלנטיס, בואי תשרטטי לי".

רשמתי את הסימנים כפי שזכרתי, איך יכולתי, ואז ביקש ממני סבירן לרשום הסימנים אות על אות, וכך קיבלתי את המבנה המיוחד הבא:

"יפה, את רואה", ואיך את כעת מסבירה זאת"?

"מעניין סבירן, א הינה האוויר, החכמה העליונה ביותר, פ' הינה ההפרדה, והר' הינה אנרגיית החיים של הקריסטלים המוחלשים".

"תמשיכי, יפה, מה זה אומר לך".

"פשוט מאד לקחו כנראה את הצמח וספגו ממנו את מהות, או תמצית האנרגיה שלו"..

"תדייקי יותר", קטע אותי סבירן, "מה עוד ניתן לספוג מצמח זה".

"את הצורה שלו אתה מתכוון?"

"בהחלט"!

"כלומר קיבלתי כאן משחות המורכבות משורשים של צמחים בעיקר, כי בעיותי הינן ברגליים?"

"מסתבר שאת מתחילה לחשוב בכיוון הנכון".

"המשיכי".

"את הצורה הטביעו בתוך החומר המיוחד שהינו העפר, הראה לה את התמונה, סרינו"!

"סרינו הוריד מעל המדף העליון מעין פנס אשר הקרין אלומת אור ירקרק, ונטל את אחת הצנצנות ממנה הוא הרכיב את התערובות. הוא שפך את התערובת לתוך קערה שטוחה והאיר אותה, ואז אני ראיתי מעין תמונת פנטום מופלאה, תמונה שקופה כמעט כמו אוויר בצבע כחלחל אשר עלתה מן הצלוחית כאשר היא קפואה באוויר, של עץ שלא יכולתי לזהותו בעל שורשים עבים בשרניים. סרינו ציין שזהו אפר שורש הפיקוס.

"תמשיכי", האיץ בי סבירן, גאה בתלמידתו.

"טוב, אז יש לנו את הצורה, אבל משהו כאן חסר לי, מה עם האינטליגנציה מה עם האות א', כאן אנו צריכים לרדת למהות שהינה מעבר לצורה, למהות אשר בראה עץ זה על תכונותיו".

"את צודקת, יפה אמרת, ולכן כן היינו זקוקים להפרדה גדולה יותר, של המתקן אשר ראית באולם, כאן כבר אנו קולטים את עצם החכמה האלוהית שבנתה את אותה העץ, את קשיותו, את קשרו החזק לאדמה, את ההסתעפות שלו. לשם כך היה עלינו להגיע עמוק יותר ולקלוט תדירות הרבה יותר עדינה ושונה לחלוטין.

לשם כך השתמשנו באור, באור הצבע הטהור, אותו הקרנו על חתיכה מהשורש אותו סרינו הביא לי. ובמקרה זה, היה זה האור האדום, שהינו שורש כל נברא בעולם המעשי, רוצה לנתח את הצבע האדום, בואי ולא נעשה זאת כעת."

סבירן פנה לסרינו ואמר לו עוד מספר מילים בשפת האלים המרתקת אך הבלתי מובנת, עקבתי רק אחר סרינו אשר הנהן בראשו בתנועות הסכמה, ולבסוף כאשר סיימו שיחתם הוא פנה אלי ואמר.

"סבירן טוען שאת מאד חזקה בכוח החלימה, ולכן החלטנו לנסות שיטת ריפוי נוספת עימך. הוא פנה אל אחד הרונות והוציא משם קריסטל יפהפה בצבעים כחול סגול מתחלפים, הוא עטף אותו בחתיכת אריג גסה ומסר לסבירן למשמרת.

"שימי זאת למראשותייך, ודיימני לעצמך את הזוהר אשר בו, לכי לישון כאשר הנר דולק, ומטיל את אורו על גביש זה, ואז באישון לילה אני אבוא אלייך".

"אתה מה"? קראתי בתמיהה.

"אני אבוא לרפאך על כנפי הרוח הגדולה של החלומות"!

שעות היום חלפו להם בחדווה, כאשר אני עמדתי על כך בכל תוקף, שאינני רוצה עוד להשתמש בעגלה החורקת. סבירן השיג לי ענף עץ קשיח, וכך כשאני נשענת על כתפו, ובידי השניה המטה המאולתר, צעדנו לנו בחצר האמרון. רק עכשיו לאור יום, התחלתי לראות שהמקום בעצם גדול. סביב לו היו גם מעין ביתנים כאלה, חלקם צריפי עץ, ואני לא ידעתי למה הם משמשים. רוח קרירה מלטפת התערבה עם קרני השמש החמות ויצרה תחושה נעימה מרעננת.

נעים היה גם לשבת לנוח מתחת לעץ זית עתיק ולשמוע ללא הרף את הרעש העמום אשר עולה מבטן האדמה. נדמה היה שהמקום רוחש יותר חיים בתוך בטן האדמה. כל ההר היה הומה, זע, מלא חיים, כמו בטן של ענק בעל גודל לא ישוער, משל היינו ישובים על בטנו של לוויתן אדיר.. הייתה שם גם חורשת עצים קטנה, וסבירן לקח אותי אליה, על מנת שארחץ במי מעיין אשר זרמו בה, שעד מהרה התברר שהינם מים חמים בעלי סגולות מרפא. למותר לציין עד כמה נהנתי. המים החמימים עייפו אותי, ועד מהרה ביקשתי מסבירן שאני רוצה לנוח. הוא משך אותי אל הגדה, פרש תחתי את האדרת שלו, כיסה אותי בגלימה נוספת שהיתה עימי, ואני נרדמתי לי בנועם וברגיעה אשר לא ידעתי כמותם.

שוב חלמתי חלום מוזר. ראיתי עלמה יפהפיה, אשר זר פרחים לראשה, ובידיה נרקיסים בוהקים, והיא הגישה לי זר פרחים רענן וריחני אותו טבלה במי המעיין, ואז הפרחים גדלו כפליים ונפתחו והפיצו ריח משכר. פניה זהרו בחיוך מפתה והיא פרשה את זרועתיה כלפי, מחכה לקלוט אותי לתוכם, אך כאשר ניסיתי לקרוב אליה, לא הצלחתי, כי בכל פעם שעשיתי ולא רק צעד אחד דמותה הייתה נעלמת מנגד עיני, ובכל פעם שהייתי נסוגה דמותה הייתה מופיעה.

לבסוף כאשר נואשתי, שאלתי אותה אם היא אמיתית והיא אמרה שכן, אחרת לא הייתי מטרידה אותה מעיסוקיה ומזמינה אותה לבוא אלי. אמרתי לה שכלל לא קראתי לה, ושצר לי שהטרדתי אותה, אבל היא התייחסה לדברי בביטול, ואמרה רק שהיא אלת המשאלות, ושהיא נגלתה אלי על פי עצם העוצמה של משאלתי. היא הפצירה בי שאביע את המשאלה, ואז ביקשתי שברצוני לזכות ברגלים איתנות, ואז היא חייכה לעומתי ואמרה, 'משאלתך נתמלאה'!

אז לפתע התחלפה התמונה, היא הייתה לצדי אוחזת בידי ויחדיו חצינו מעל גבי גשר רעוע את נהר החיים האדיר וגועש, ולבסוף כאשר הגענו לגדה השניה, ראינו שם דמות עוטה לבן אשר גבה היה מופנה אלינו. הדמות סבה על עקביה בבת אחת ואז נפלטה מפי זעקת אימה, משום שראיתי שהדמות היא בעצם אני. אבל היא רק הפנתה אלי מבט שואל, הרימה במקצת את גלימתה, והצביעה על זוג רגליה, ואמרה 'משאלתך נתמלאה' ובעודי עומדת תוהה שמעתי צחוק אדיר באוזניי בעל לעג עצום, ומצד שני את קולה של הדמות אשר הלך והתעצם תוך שהיא רוקעת ברגליה בכעס ואומרת, הלא זה מה שרצית, אמת?

כעסתי אל צחוקה והיא נעלבה ורק אמרה לי 'ביקשת זוג רגליים חדשות ומה רע באלה'?

השבתי לה שאין בהם שום רע, אלא שהם פשוט לא שלי, ואז היא הביטה בי במבטה המלגלג ואמרה, 'מה זה בעצם כבר משנה, שהכל אינו אלא אשליה אחת גדולה, ואף אחד לא יבחין בעצם שהיא אינה אני, מאחר שגם אני איני עצמי בעצם, ואז היא פרצה בצחוק לועג עמוק ומתגלגל, ואני התעוררתי בבהלה. סבירן אשר ישב על שפת המעיין כאשר רגליו נתונות במים היה אצלי מיד, וכשסיפרתי לו את החלום, ראיתי שפניו החלו לעטות ארשת של דאגה ורצינות, ואז הוא מלמל לעצמו, "אלוהים אדירים, מה עוד אתה עומד לדרוש ממני?"

כשראה שאני כל כך נבהלתי, הוא רק ענה לי במספר משפטים קצרים. זה פשוט הפרסונה שלנו, זה משחק הדמויות שאנו משחקים במהלך חיינו, ושהדמות ניסתה אולי ללמד אותי את הלקח של ההשלמה עם מי שאני כיום, משום שכל עוד איני מזדהה עם מצבי הרי שחל פיצול, ושהדמות שהיא בעצם היתה אמורה להיות אחת עימי, מתרחקת ממני.

"סבירן, את האמת, אתה רוצה להכין אותי לקראת מצב שלא אצליח עוד להלך על רגלי.

"לא את טועה", הוא מחה בתוקף, אך אני בתוך ליבי חשתי שהוא אינו כנה עימי, ואינו אומר את האמת.

באותו הלילה היתה החוויה מרטיטה ומשכרת.

אני החלקתי לתוך שינה נעימה כאשר הקריסטל המצנץ מונח לו למראשותי. הוא לכד את אור הנר והפיץ קרני קסם, אשר פיזזו על מיטתי. לאחר שכיביתי את הנר והתכסיתי בשמיכות, ואני איני זוכרת אפילו שנרדמתי, החל לפתע הקירסטל לנצנץ בחשיכה.

בתחילה הוא קיבל גוון לבנבן חלבי, ורק לאחר מכן החלו לזרום בו מעין זרמים מנצנצים, כך שהוא הפך לבעל גוון חלבי עם נצנוצי אור. אני זוכרת שהתיישבתי על מיטתי, ולא שמתי לב אפילו שקמתי. הייתי כמו מהופנטת למראה יופיו של הקריסטל. הרגשתי שיופי זה אוחז בי ושואב אותי לתוכו כמו מגנט.

ואז ראיתי את דמותו של סרינו. הוא היה יחף, על צווארו קריסטל ירוק מנצנץ, אשר צבע את כל דמותו בגוון ירקרק.

"סרינו, זה אתה או שמא זה דמיוני".

"זה אני על פני הרוח הגדולה של החלומות".

"בואי ושכבי, הוא פקד עלי, ובלי כל מאמץ ראיתי כיצד אני נשכבת במיטתי.

"סרינו, הכיצד זה שאני מסוגלת לנוע ללא כל כאב".

"את נמצאת בעולם החלומות".

"אבל אני לחלוטין ערה".

"לא את רק חולמת שאת ערה".

"אז מדוע לא חשתי כיצד נרדמתי".

"משום שהחלקת לעולם החלומות באופן טבעי, ללא לאבד את ההכרה את המחשבה. אצלכם הארציים המעבר הוא חד, ואז ההכרה נאבדת, ועד שהיא שבה אתם בעצם מתעוררים. אך כאן לא, הנה את דוברת עמי. מיד כאשר נרדם גופך, הצליחה מחשבתך להישאר ערה, ואז היא אוספת לה את חומר המחשבה, וטווה עימו את גוף החלומות".

"מה זה גוף החלומות סרינו".

"זה הגוף בו אני דובר אלייך כעת, אני בפועל שכוב במיטתי, אך מחשבתי יצרה לה גוף מושאל, ובו אני מטייל והנה אני מצוי אצלך, למרות שיכול מאד להיות שמחר לא אני ולא את נזכור דבר מה מכל הקורות עימנו הלילה".

"אז כיצד תוכל לרפאני בעזרת החלום".

"אוכל לרפא רק את גוף החלומות שלך, הנה ראי", הוא אמר והצביע על רגלי, "אין בהם כל פגם, אצלכם הארציים גוף החלומות חלש, אכול מסיוטי הלילה. אתם מתרוצצים בחלומות יותר מאשר בחיי היומיום, ולכן מה הפלא שאתם עייפים.

“הנה, בואי ושכבי במנוחה, ואוכל להסביר ולהדגים לך את דברי."

עשיתי כדבריו, כי יותר מכל רציתי לשמוע את הסבריו.

"ראי, כאשר את ישנה, גוף החלומות נפרד ממך, והוא נטען אנרגטית. כאשר הוא חוזר אלייך למחרת בבוקר, הרי שהוא מתמזג שוב עם גופך כאשר הוא מביא אל גופך את מטען הלילה המרענן. וכעת בואי ונתחיל את פעולת הריפוי. עזרי לי לדמות את הדברים".

"הוא הוציא מתוך כיסו מעין מטה של קריסטל שקוף כזכוכית. הוא הסיר את המדליון הירקירק מעל צווארו, והחל סורק בידו האחת את גופי במרחק של כ10- ס"מ ובידו השניה האוחזת במוט הקריסטל, הוא נגע בקריסטל הגדול, ואז המטה ניצת באש מסתורית, ואת זה הוא קירב אל גבי. אחר כך הוא הפך אותי, והחל לנוגע באיזור ברכי ומתוני ובכל מקום שנגע החלו להתפשט עיגולים עיגולים של אור, ואני שכבתי לי שם, בגוף התודעה שלי, שבויה בקסמה של החוויה.

למחרת לא זכרתי דבר. רק במעומעם אולי, כאשר ראיתי את הקריסטל המנצנץ למרגלות מיטתי. סבירן נכנס אל החדר בחיוך עוטה סוד. הוא הביא לי בגדים מחמיאים ואביביים, והותיר אותי לנפשי על מנת שאוכל ללבשם.

עשיתי זאת בעצלתיים תוך הרהור, מנסה להבין את מאורעות יום האתמול. גודש האירועים הרב, קצת הלחיץ אותי.

סבירן האל בין העמודים הענקיים, הסבריו המופלאים, כל אלו שבו אותי בקסמם.

"עד כמה הוא מסוגל להגיע", חשבתי לעצמי. איזה עוד רבדים נסתרים אין חקר עומדת אני לחשוף על הר זה. היכן מתחיל ונגמר הגבול הדק בין להיות אדם לבין להיות אל, הלא סבירן הינו כל כך אנושי. ממה בכלל בנוי גופם של האלים שהוא שונה משלנו, מחומר בר אלמוות?

היכן הוא אותו חומר. כל השאלות האלו לא נתנו לי מנוח, וכמובן שהתנפלתי על סבירן מיד כשחזר לחדר, תפשתיו בידו הבשרנית האיתנה, וזרקתי לו את השאלה במפתיע, "סבירן, הינך אדם או אל"?

"מה זאת אומרת", הוא שאל בתמיהה.

"אתה מבין אותי היטב, האם גופך הינו אמיתי, או שמא אשליה נוספת כמו חלומות לילי אמש שלי".

"אמריטה מספיק, בואי ונהיה ענייניים".

אבל אני תפסתיו בחזהו, ולא נתתי לא להתחמק, ואז הוא הפליט מפיו את המלים המוזרות ביותר ששמעתי מאז שדרכו רגלי על ההר, הוא פלט אותם לחלל האוויר ולא יסף עוד:

"אני אל משוחזר בגוף אנושי".

גו'נו אלת הזעם

בימים שלאחר מכן היה סבירן עסוק במשימות סודיות ומטלות שונות, בקושי ראיתיו.

בכל פעם שניסיתי לשאול אותו לפשר עיסוקיו, הוא רק הניד בראשו, וקפץ את שפתיו בסירוב, "עד כאן", לא אוכל לומר לך דבר. פניו היפים והמחייכים גם כוסו בעננה של דאגה. הוא לא רצה לומר לי דבר. אני רק ראיתי אותו יוצא ובא ברכב האש הקטן שלו, הוא אמר שהוא נוסע למקומות אחרים ביבשת, וגם לבסיסים במקומות אחרים על כוכב ארץ.

הוא ביקש שאקרא, והוא גם הביא לי אוסף של ספרים בשפת הארציים. הוא ביקש מסרינו שיבלה עמי מספר משעות היום, בטיולים, הסברים ותשובות על שאלותי.

הוא גם התקין לי זוג קביים נוחות, ובעזרתן יכולתי לדדות במרחבי החצר הגדולה, וגם לשבת ליד המעיין. הוא גם ביקש שלא אכנס לשיחה מיותרת עם אנשי הארמון.

לי דווקא היה הדבר נוח. הייתי חיייבת לעכל את כל המידע העצום אשר התווסף למוחי. כל תפיסת העולם ודרך החשיבה שלי החלו משתנים. המחשבה שהאלוהים אינו דמות עליונה שליטה ממעל, אלא זרם תודעה אדיר, הפועל על פי 22 עקרונות פשוטים שהם מתגי אותיות, המרכיבים את המילים, שהינם עצם השפה עצמה אשר בני אלים דוברים בה, הקסימה אותי עד לאין שיעור.

עד כמה רעיון זה הינו כה פשוט וגאוני, הרהרתי. חכמת היקום הגבוהה ביותר מוצפנת בדבר שאתה משתמש בו כמעשה יומיומי.

זה כמו שהמלך יחלק את כל אוצרותיו למשמרת בין בני העם, מבלי שהם ידעו שהאוצר ברשותם!

זה כמו שאתה תצא למסע שאינו נגמר, בחיפוש אחר אמת החיים הנשגבת שלך, מבלי לדעת שהיא כאן לצידך, שלמעשה אתה עושה בה שימוש יומיומי!

קסמה לי גם האפשרות, שבעתיד הרחוק שיבוא, ישתמשו בשפה זו לאומים רבים, משום שעד שלא יבינו אותה, הם לא יפענחו כהלכה את סודות הבריאה.

הם לא ידעו את השילוב הנכון שבין קוטבי הבריאה והשימוש הנכון באנרגיות האלוהיות. גם רעיון החומר והחומר הנגדי כקוטב החיובי והשלילי המשתלבים אחד בשני אך לעולם אינם נפגשים פנים אל פנים, גם הוא הקסים אותי לאין שיעור.

דיברתי על כך עם סרינו. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד גם את כללי השפה, שאני רוצה להבין את השימוש באותיותיה, ואת צירופי מילותיה, והוא הבטיח לי שיכול לעזור לי בכך.

ביום המחרת, הוא דפק על דלתי בביישנות לעת בוקר. הוא ביקש שאמהר להתלבש, כי איש האור, האל יופיטר מלא ההוד, עומד לנחות על ההר, ושהוא רוצה לשטוח בפניו את בקשתי.

הוא הביא לי מעין גלימת נזירים רחבה אשר כיסתה את כל גופי, על מנת שלא אבלוט ולא אעורר סקרנות. בסופו של דבר, הלא המראה של בת אדם ובמיוחד ממין נקבה, אינו מחזה כל כך נפוץ בהר האש. סרינו גם עמד על כך שאכסה את ראשי היטב, ולכן נתן לי בנוסף צעיף צמר רחב, וכך צעדנו לנו לאיטנו, כאשר הוא תומך בי בזרועי האחת, וידי השנייה אוחזת בקב העץ שסבירן גילף עבורי. מרחוק נראינו כמו שתי קשישים המהלכים בשבילים לאיטם ומשוחחים על ענייני דיומא.

נכנסנו אל האולם המרכזי הגדול של הארמון, להיכן שהביאו אותי לראשונה, שם גם ניצב כיסא המלכות הרם. המולה שלימה שררה במקום, ואט אט הלכו דמויות נוספות והתקבצו אל קהל מקום, עד אשר הכיל האולם לפחות כ300- נוכחים.

לא במיוחד שמו לב לסרינו הזקן כפוף הגו, ולדמות המטושטשת המכוסה מכף רגל ועד ראש הנשענת עליו כתמיכה, תוך כדי צליעה נוראית. הלכנו וקרבנו עד למרחק לא רב מכסא המלכות, ועמדנו מן הצד כאשר אנו נשענים על עמוד רחב. חיכינו בציפייה לבאות. חלק ישבו על הרצפה ושוחחו, חבורות, חבורות במעגלים, וחלקם עמדו פזורים בכל רחבי האולם משוחחים בקולניות על דא ועל אה.

לפתע, דמם כל הקהל כולו כאיש אחד, וכולם ניצבו דרוכים ומתוחים, ומלאי ציפייה. יכולתי לחוש במתח הרב אשר שרר בחלל האוויר.

הפנייתי מבט שואל לסרינו, שאף הוא קפא על עומדו בציפייה דרוכה, והוא השיב לי שאיש האור, קרוב להיכנס לאולם, ושבחושיהם המיוחדים הם חשים בקרבתו, שבזה הרגע הוא נחת על פסגת ההר ברכב האש שלו. דממה מלאת מתח שררה בחלל האולם.

ואז אני ראיתי אותם. הם הגיחו מתוך פתח נסתר חשוך. עוד לפני שהם עשו את צעדיהם במלוא תפארתם, כבר ראיתי את האור העצום אשר גלש אל מעבר לפתח. כן הם היו שניים, הם היו שתי דמויות.

הבטתי בפניו של סרינו, אשר גם הם העלו תמיהה כה רבה, והוא גימגם: "לא ידעתי, לא ידעתי שגם היא כאן"!

"מי כאן, סרינו"?

"האלה הדגולה ג'ונו, בת זוגתו הנעלה של אדוננו הנשגב יופיטר. זה נדיר שהיא מבקרת ביבשת. הבטתי בהם אחוזת התפעלות. הוא על חליפתו הרכוסה המכסה אותו עד צוואר, שערותיו ופניו הזהובות, והילת האור שקרנה סביבו, אלוהים אדירים, כמה אור!

רק עכשיו ראיתיו מלוא קומתו וגובהו העצום, אשר עלה על שני מטר.

והיא, כן היא, היתה לחלוטין שונה ממנו, אבל כל כך משלימה אותו בניגוד של המראה שלה. גם היא היתה לבושה בחליפת כסף זוהרת הרכוסה עד לצווארה, כשעל ידיה כפפות לבנות עבות. אבל היא היתה בעלת גוונים שחורים, שערה השחור החלק, ועיניה הכה גדולות ושחורות כפחם בהקו מעל פניה החיוורות. פניה היו רציניות מאד וחמורות סבר, ועורה ושערותיה קרנו באור כה מוזר.

הוא, פניו קרנו באור חם צהבהב בצבע הזהב, והיא, פניה ושעורתיה השחורות בהקו באור לבן וזוהר בצבע הכסף. גם שערותיה היו אסופות בסרט בהיר, וממרכז המצח שלה זהרה אבן לבנבנה, בעלת מראה חלבי אשר ריככה במקצת את פניה הנוקושת.

"ג'ונו, ג'ונו", שמעתי מלמולים ולחשושים בלתי ברורים עולים מקרב הקהל הגדול מסביב, אשר אף הוא היה נתון בהפתעה גמורה. עד מהרה הם התעשתו, ניצבו דום על מקומם, הניפו את יד ימינם באוויר, ופה אחד הם קראו בקול אדיר: "יחי יופיטר, יחי יופיטר, ואישתו גו'נו הנאווה, מלכתנו".

הוא רמז להם לשבת בהינף יד, וכאיש אחד הם התיישבו על מקומם. הם הבינו אותו ללא מילים ללא שום קושי, כי מיד הם עשו כמצוותו. הוא ישב על כסאו הרם, כאשר ג'ונו, האלה, ניצבת לצידו. הבטתי בדמותה התמירה, ובמבט עיניה האמיץ והעז.

האמת היא שהיא קצת הפחידה אותי, בתחושת הקור הבלתי אנושית שהיא הקרינה עלי.

יופיטר נשא נאום ארוך, ורב הצהרות, ניכר היה עליהם שהדברים חשובים.

כולם הקשיבו דרוכים, ואני עכבתי אחר הבעת פניו ועיניו של סרינו, אשר החליפו צבעים וצורה. לפעמים הוא הניד את ראשו בהסכמה, ולעתים הוא הביט מהורהר, לא בדיוק מצליח לעכל את הדברים.

"סרינו, מה הא מדבר, מה קרה", ניסיתי לשלוח לעברו מטר שאל שאלות, אך הוא היסה בעדי. "עזבי, זאת ההתכנסות השבועית שלנו, אין בה שום דבר מיוחד", אך אני בתוך תוכי, חשתי שהוא משקר.

"סרינו, במה דברים אמורים"?

"אמריטה, מספיק, אספר לך לאחר האסיפה", הוא ניסה להשתיקני, משום שהיושבים בקרבתנו כבר הביטו לעברנו והחלו לרטון על המהומה הקטנה שאנו מעוררים מסביב.

"אמריטה, אני חושב שכדאי שנסתלק, זה לא היום שלו של יופיטר. לא כדאי להטרידו בכל הנושא של לימודייך".

"מדוע בכלל אנו צריכים, לשאול את רשותו, הוא הרי לא נמצא פה", לחשתי לסבירן בתמיהה.

"כפי שאת ראית, דבר לא נסתר ממנו, הרי ראית שסבירן, לא יצא כל כך בקלות מכך שהוא פעל ללא רשותו. בסופו של דבר, יופיטר מגלה הכל, דבר לא נסתר ממנו.

יופיטר סיים את דבריו, וחלק הארי מן הקהל, החל מתפזר אט אט, כל אחד לדרכו. אלו שנותרו, ניגשו אליו אחד אחד, הרכינו ראשם, וחלקם אף ירדו על ברכיהם כאשר הם משתחווים לו אפיים ארצה. הבנתי שזו שעת הבקשות.

ג'וונו כל אותה העת, הסתכלה משועממת במקצת, כשהיא סורקת בעיניה את קירות האולם, עמודיו, מתבוננת בתקרה הססגונית, ומדי פעם נדדו עיניה את דמות זו או אחרת בקהל הנוכחים.

ראיתי שסרינו, מחפש דרך להתחמק, אבל לא היה לו נעים, והוא גם פחד להסב תשומת לב. אין לי מושג למה חיכה.

אולי לקוצר רוחו של יופיטר, אולי לכך שלא יספיק להענות לבקשות של כל אחד ואחד מן האנשים, ואז לאחר שיצא מהאולם נוכל פשוט להעלם לנו.

הבנתי שאנו במלכוד. מצד אחד, אסור היה לנו לעזוב בטרם נשטח את בקשתנו לפני יופיטר, ומצד שני, לא רצינו למשוך תשומת לב. הלא המראה של סרינו הישיש הכפוף, והדמות הנשית הצולעת קשות הנשענת עליו, אינם מחזה כל כך שיגרתי על הר האש בקרב האלים. הוא גם חשש מג'ונו, האלה המאד בלתי סלחנית. גם אני לא אהבתי את המבט הקשה שלה.

זאת משום, ששמתי לב, היו אנשים, אשר רצו לפצות פיהם ולשאול את שאלתם, אבל היא נעצה בהם כזה מבט חודר כליות ולב, כך שהבנתי שקשה מאד להתבטא בנוכחותה.

"סרינו, על מה הם מדברים"?

"ששש...", לחש לי הזקן החביב, "על נושאים פעוטים הקשורים לעבודתם, תפקידיהם, לימודיהם, כל אחד ובעייתו הוא. בסך הכל, אנו לא כל כך רבים כאן, והמלאכה מאד מרובה. גם לנו יש מספיק עניינים ובעיות משלנו."

שיקוליו של סרינו היו נכונים, משום שיופיטר, אשר עד מהרה נעשה קצר רוח, כבר קם על עומדו, ורצה כבר לסיים את הישיבה, לקול מחאותיהם של הבודדים אשר עוד נשארו באולם, לא יותר מעשרים דמויות. אבל אז היא, היא הממזרה, הצביעה לפתע כלפי, כשעיניה נפגשות בעיני, שולחת בגופי גלים של צמרמורת של קור.

יופיטר שלח מבטו והביט בי, ולרגע נפגשו עינינו בהפתעה. עיניו הכחולות הזוהרות, ופני הזהב שלו, נחו עלי, לא קולטות דבר מן המתרחש.

"מי את", שמעתי את שאלתו מרעימה בתוך ראשי ללא מילים.

"סבירן, סבירן...", החלה מחשבתי להתרוצץ, כאשר סרינו מניע את ידיו לפני פני ולוחש לתוך אוזני נמרצות, "אמריטה, אל תעני לו"!

יופיטר, מיד קלט מי אני, ורמז לנו בידיו להתקרב. התחלתי לדדות כלפיו, נשענת על סרינו, כאשר ליבי הולם בעוצמה פראית. האנשים המועטים שעוד נשארו באולם, נעצרו דום, והביטו במחזה בתימהון.

עצרנו במרחק של כחמישה צעדים ממנו, לפי כס המלכות אשר היה מוגבה במעט על ידי במה קטנה. סרינו הרכין ראשו והשתחווה קלות, ורמז לי לעשות כמעשהו.

ג'ונו ויופיטר החלו להחליף ביניהם מבטים סוערים ואני הבנתי שהם משוחחים ביניהם בשפה ללא מילים שלהם.

"סרינו, מה בדיוק כאן קורה", הרעים קולו של יופיטר, כאשר ההד חוזר על מילותיו בתוך ראשי. הוא שוב דיבר אלי באמצעות מנגנון השפה האוניברסלית.

סרינו, החל לגמגם, אך יופיטר השתיקו מיד, ואז הוא הפנה מבטו כלפי.

"מה, את כאן עושה במקום הזה"?

"אתה יודע בדיוק כמוני, הלא אין לי מה להסתיר מפנייך", הבטתי בעיניו בעוז, מניחה לו לסרוק את מוחי ולפשפש במחשבותי כאוות עיניו.

"אישה צעירה, בת אדם, בהר האש, בקרב יצורים שאינם בני מינה, יופיטר, עד היכן, זה בלתי נסבל", שמעתי קול חד, צלול וקר מהדהד בתוך ראשי, והבנתי שג'ונו אשר היתה עדה דוממת לשיחה, לא טמנה את ידיה בצלחת והחליטה להתערב.

קולה עבר לטון של צרחה, עד אשר לא יכולתי לשאת זאת יותר: "אבל, יופיטר, זה בלתי נסבל, מה שמתרחש כאן מאחורי גבי, זאת הפרה גסה של עצם החוקים שלנו עצמם, זה לא ייתכן, החזירו אותה למקומה, יש להיפטר ממנה ובמהירות"!

"הרגעי", ניגן קולו בתוך ראשי כמנגינה מופלאה. כנראה שהיא הילכה עליו אימים, כי הוא היה רך כטלה בנוכחותה. "כיצד נחזיר אותה, כנכה, כצולעת לכל ימי חייה, האם זה אמור להיות הקשר שבינינו לבין בני האדם?"

"אבל היא האשמה בכך, היא לקחה את חייה באחריותה, היא בגדר מסתננת, היא היתה באותה מידה יכולה להיהרג, מדוע שתיקח זאת על מצפונך"?

"כי לא היינו צריכים להניח שם, מלכתחילה, את מנגנון האיתור הנוראי הזה"!

"נו, יופיטר, עד כמה נוכל להגן על עצמנו בפני, הפראיים הללו!"

הבנתי שהיא מתכוונת אלינו בני האדם, אבל לא הגבתי, לא רציתי להראות שאני כלל מבינה את דברם. רציתי שימשיכו לשוחח באופן חופשי בשפת הדיבור האוניברסלית.

"מה רצית, שנקצה שומרים, נאמן צבא, ונתחיל לפתח כלי נשק יורקי אש מעוררי אימה"?

אתה הלא רואה כיצד הפראיים האלו מפתחים דעת ומתגברים עלינו. למד לקח ממה שקרה במושבת שמבהלה הרחוקה אי שם בגובהי הרי טיבט. ראה כיצד בני משלחת המחקר הותקפו על ידי אותם אנשים עצמם שהם חיו בקרבם כמו אחים, וזאת לאחר כל הטוב שהם העתירו עליהם".

"ג'ונו, יקירתי, זה קרה וזה אסון, ולא כולם כך"!

"שמע בעלי היקר, גישתך שונה מגישתי. חייבים להנהיג כאן יד חזקה, כי יום אחד הפראיים הללו ירימו ראש ויבקשו ליטול מאיתנו את הבכורה. עד כמה נוכל להתנגד להם, עד כמה נוכל להתגונן בפניהם. אנו עצומים מהם בחכמה אך הם עולים עלינו במספרם. אתה הלא יודע את דעותי על הארציים הללו, ודווקא בשביל להכעיס אותי, אתה עוד מכניס אחת מהם, כאן לקירבנו, כאן לתוך תוכנו, ועוד ממין נקבה, זאת חוצפה", הלך קולה והתעצם לצעקה נוראית!!

"את אולי האלה, אבל בי יש לב אנושי בשר ודם", פרצתי בצעקה נוראית, כשסרינו מנשה לשוא להשתיקני.

"חצופה", היא פנתה כלפי, "תראה כיצד היא מעיזה להרים ראש כלפינו בחוצפה, הלא בהבל פי אני יכולה לשרוף אותה, כאן על עומדה".

"לשרוף ולהשמיד כן, אבל אינך יכול לרפא אותי", קראתי כלפיה בקול הקרוב לבכי.

סרינו הביט בי כלא מאמין, ויופיטר שטף אותי במבטו מן הראש ועד לרגליים ושילח בתוך גופי גלים, גלים גועשים של חמימות ואושר. נראה היה שהוא אהב את תשובתי. לרגע חשתי כמנצחת, אבל תחושת העונג נקטעה ובבת אחת, בכאב צובט אשר פילח את בטני.

"מספיק, שבעתי מהתלות, אני עוזבת, אני רק מזהירה אותך מפני הנערה הזו, היא אינה תמימה, וכמו כל בני מינה, היא אינה אלא כפויית טובה. תגדל אותה, תלמד אותה, תאכיל אותה, תחכים אותה, ונראה כיצד היא תשיב לך כתמורה, יום יבוא ותראה שצדקתי".

"נניח שכן, ג'ונו, בנתיים אני חש רגשות אשמה ואחריות לגורלה. לא הייתי שלם בליבי עם מנגנון האיתור הנוראי הזה אשר שמנו לעצמנו כהגנה, וזו הסיבה היחידה שאני חש מחויבות ואחריות כלפיה. אל דאגה, אני מחכה שתחלים ואז אני עומד להשיב אותה למקורה ללא דיחוי. האמת היא, שבכלל לא האמנתי שהיא תחיה."

"תעשה מה שתרצה, רק שאני מזהירה אותך, פן תהיה מעורב בדברים באופן אישי", היא אמרה בקולה הצונן, וסבה על עקביה ויצאה מן האולם. לא הבנתי למה היא התכוונה.

"אחכה לך ברכב האש", היא צעקה לפני שנבלעה מעבר לדלת.

יופיטר שב לסקור את גופי ולהתבונן בי.

"מה לדעתך המצב", הוא שאל את סרינו.

"תרשה לי להשיב לך בארבע עיניים", אמר סרינו וקרב עוד יותר אל עבר הכסא הרם. למרות מחאותי, הוא סירב לשתף אותי בדברים. ראיתי כיצד הוא מרים את כפפתו נוגע במצחו של סרינו, וזה מביט אליו בעיניים גדולות מהופנטות, והוא איש האור קורא את התשובה מתוך עינייו.

איזו תרבות מתקדמת, חשבתי לעצמי. ללא שום סודות, ללא שום יכולת להסתיר דברים, הכל גלוי, האמת היא אחת, הכל מחשבה משותפת.

אין עוד שום נקודת פרטיות חבויה בתוך עמקי נשמתם. הם אינם צריכים לשוחח, וגם לא לומר דבר איש לרעהו, הכל הם יודעים מתוך שתיקה אילמת, וקול הדממה הדקה הוא להם כמנגינה נפלאה הערבה לאוזן. איזו תרבות מוזרה ומופלאה הינם האלים הללו. איש האור הזה הלא שהינו כל כך שונה מסבירן וסרינו ומהנכוחים באולם, האומנם בני אותה תרבות הם?

הלא כל הנוכחים כאן נראים כל כך ארציים, כל כך כמונו, ומה פירוש מילותיו המוזרות של סבירן שהוא אל משוחזר. איך אפשר בכלל לשחזר בכלל אלים?

יופיטר וסרינו סיימו את שיחתם, ברגע בו שמעתי בתוך מוחי את המילים, "אני מבין".

הבטתי בעיניו של יופיטר, ובהבעת הרצון הטוב אשר שרתה על פניו לפתע, ואז התחלתי לשדר אליו את בקשתי.

"תראה, האל הנשגב שלי"!

"אבקשך ללא שום חנופה, מה רצונך"?

באנו אלייך בבקשה מיוחדת, למרות שאולי אין זה היום המתאים", השבתי בגמגום.

"נו, נו קדימה, זמני קצר", שוב הרעים קולו התקיף בתוך ראשי.

"יש לי בקשה צנועה, אני רוצה רק ללמוד את השימוש בשפה שלכם, את כלליה ואת חוקיה".

"כן נכון", שמעתי את קולו של סרינו שאמר את המילים בשפתי, "תן לי את הרשות ואצרף אותה לכיתת המתחילים!

"אז גו'נו אם כן צודקת, זאת בדיק הנקודה, אנו לא אמורים להקנת לארציים הללו דעת", הוא השיב בנימה תקיפה.

"יופיטר, מה הבעיה, מה לנו שנחשוש מאחת ארצית כמוה, הלא יכולת הקיבולת שלה מוגבלת, שיכלה אולי יתפוס את הדברים, אבל ממילא אין לה את היכולת להביא את הדברים לידי ישום מעשי. הידע הוא יסוד חופשי ביקום, לכן תן לה ותשמע עד שימאס לה, הדברים הללו כלל אינם קלים", שמעתי אותו מפציר בקול רך ומתנגן.

נראה היה לי שיופיטר הולך ונעתר לבקשתו. הוא רק שאל, "וכיצד תסביר את נוכחותה במקום, וכיצד היא תבין את הדברים, הלא אין מי שיתרגם לה את הדברים לשפת הדיבור האוניברסלית".

"אני אשב עימה בשיעורים, ואכתוב לה את הדברים, וכאשר סבירן ישוב ממשימתו, הוא ימשיך במקומי...."

"רגע אחד, אני מסרב שסבירן יבזבז אפילו דקה אחת מזמנו עליה, זה התנאי, אני מסרב, לסבירן יש כעת עבודה מרובה, במיוחד לאור המצב החדש שנוצר....

"הס יופיטר, הס יופיטר", החל סבירן משתיקו, הם לא רצו שאדע דבר על מצב הדברים. הם לא רצו שאבין, מה פשר המצב החדש בו הם נתונים. אל דאגה, הרהרתי, סבירן ישוב, ואני כבר אדע במה הדברים אמורים. יופיטר מיד ניתק מגע ועבר לדבר עם סבירן, בשפת הדיבור הרגילה שלהם.

אהבתי את צליליה הענוגים של שפת האלים שלהם.

אהבתי. נמשכתי לצלילי דבריהם, כשבויה בתוך קסם. ראיתי גם שסרינו מהנהן בראשו לאות הסכמה. ולבסוף הוא הניף את ידו לברכה, ליופיטר אשר ניצב כעת על עומדו מלוא קומתו והדרו. הקהל הקטן אשר עוד שהה באולם, נעמד דרוך על מקומו ושוב הם הריעו כאיש אחד בדרך הברכה המסורתית.

סרינו הביט אלי, כשעל פניו הבעה של אושר. הוא הניף את בוהן ימינו כלפי לאות ניצחון, ואמר לי שלושה מילים בלבד, "יש, יש הסכמה".

יופיטר פנה אלי ושידר כלפי את המשפט, "אני יודע שאולי תפסתם אותי ברגע של חולשה, אבל בפעם הבאה שאני אבוא אל ההר הזה, וזה לא יהיה כל כך בקרוב, אני לא רוצה לשוב ולראותך עוד, ברגע שתבריאי, את יורדת מן ההר הזה, ברור לך!

זה סגור, ואין ביננו שום ויכוח"!

הוא סב לעקביו ונעלם כאשר שובל האור מלווה אותו אל מעבר לדלת הרחבה, ואנו התחלנו לעשות את דרכנו החוצה, כאשר אנו מתעלמים לחלוטין מהמבטים הסקרניים אשר נשלחו אלינו מכל עבר.

בבית הלימוד

כבר למחרת בבוקר עשינו את דרכנו אל בית הלימוד שבפאתי חצר הארמון. בניין נמוך, רחב ידיים ובעל קומה אחת. היינו הראשונים להגיע, כך שיכולנו לתפוס את מקומנו כמה שיותר קרוב לעמדת המרצה. כיתת הלימוד מאד היתה מאד דומה במראה שלה לזו שבפוסידה, במראה אולי, אבל לא בחומר המרתק שעומדת הייתי לשמוע.

דמויות חפוזות, שקורי שינה עדיין תלויים בעיניהם, חמקו להם פנימה, מצטנפות מקור הבוקר. כולם נשאו מגילות פפירוסים ארוזות ומגוללות בתוך סרט, ועטי ציפורן דקים. בצד על שולחן היתה מונחת ערימה של דפי פפירוסים ברובם משומשים, וסרינו חיטט ביניהם ונטל מספר דפים על מנת שיוכל לכתוב ולהסביר לי את הדברים.

המורה, אדם צעיר, גבה קומה, רזה מאד ובעל תווי פנים מחודדות וחיתוך דיבור עצבני במעט נכנס אל הכיתה, וכולם קמו ממקומם לברך אותו לשלום. הוא רמז לכולם לשבת, הוא סקר אותי במבט חפוז והחל מיד בשיעור, כשר סרינו רושם לי כל מילה בנאמנות.

"היום אנו הולכים ללמוד על 12 מתגי האותיות הפשוטים ושימושיהם בעולם החומר", הוא פתח ואמר, ואני מאד שמחתי כי בדיוק בקטע זה, הפסיק סבירן את הסבריו לפני ימים מספר.

"יסוד המים, האש והאוויר, מתפצלים כל אחד מהם לשלושה אופני ביטוי, מהויות, כאשר הם באים לפעול בתוך העולם הפיזי", הוא פתח ואמר.

בראש וראשונה ישנה המהות היציבה, והיא פועלת על פי העיקרון הקוסמי המאד חשוב שכל דבר שואף להתמיד במצבו עד אין סוף. היא אשר מאפשרת את קיומו היציב של העולם הפיזי.

המהות השניה היא המהות של השאפתנות, או היוזמה. דהיינו, השואף להיות מה שהוא לא. גם יסוד האש, גם המים וגם האוויר יחושו כאן את אי השלימות עם העולם הפיזי, ובכל הזמן תהיה להם את הערגה לשוב למימד היותר גבוה ממנו הם נובעים, אבל זה לא יעלה בידם בטרם השלימו את משימתם כאן על המישור הפיזי בצורה המלאה ביותר.

דהיינו, היציב שואף להישאר כאן, טוב לו עם חיי החומר, היוזמתי או השאפתן, לעולם אינו חדל משיאפתו, ותוך כדי כך הוא עסוק ביצירה מתמדת, ובלתי פוסקת, יצירה הנובעת מכך שעד שהוא חדל להיות כאן, לעולם אינו פוסק מלברוא.

השלישי שבחבורה הוא המשתנה. הוא הנווד הנצחי החי בין שני העולמות, הוא המסוגל לעלות ולרדת ולחוות את חייו בתוך שני העולמות, הוא המסוגל להנות מזיוו של גן העדן ומחיי הכאן והעכשיו במישור הפיזי, כי זה טיבו."

"לא ברור לי", התפרצתי כי רציתי לדעת דברים לאשורם, עד אחרון פרטיהם.

סרינו תרגם את דברי, והמלמד הקפדן, חזר על דבריו תוך כדי הדגשת ההבדל.

המתגים היוזמתיים, הם רק תנועה של ערגה כלפי מעלה, הם השאיפה של החי בפירוד, בנקלה בתוך העולם הפיזי לשוב מעלה, אל השלם, אל האחדות אל המקום בו אין הניגודים קיימים.

לכן אנו גם נראה בצורה של מתגי האותיות את הפירוד והניגודים.

היוזמתי שנצטווה להמשיך וליצור צורות בריאה שונות, כאן במישור הפיזי, אינו מרוצה, הוא יוצר מתוך חוסר ברירה, מתוך כך שהוא מחכה ללא הרף לגאולתו הסופית, וכשהוא מגיע אליה, לאחר המוות, הוא אינו עוד חלק מן החיים הפיזיים.

המשתנה לעומתו, הוא החבר בכל העולמות. הוא עולה ויורד, הוא בא והולך. הוא בתנועה מתמדת. הוא אינו שייך עוד למישור המוחלט, שם הכל שלוה, שם אין בריאה, משום שהוא כבר החל את בריאתו, ומצד שני הוא גם לא חלק מהעולם הפיזי, כי הוא מרגיש את הצד הנעלה אשר בו. כלומר, הוא מרצד בין המציאות הגבוהה עליונה לנמוכה.

היוזמתי, חווה כל הזמן את הערגה, את כך שהוא בעצם לא מה שהוא, ולכן הוא חי בתוך חסר מתמיד. המשתנה לעומתו טוב לו, הוא מסוגל להיות הארצי אשר חווה את האלוהי, והאלוהי אשר חווה את הארצי. מכאן תבינו עד כמה המשתנה הינו רגיש ופגיע. מכאן תבינו, שהוא עלול לשקוע יותר מדי בפיזי, מבלי לרצות בכלל לממש את הצד הרוחני שלו, או לחוש כאן בפיזי כנטע זר."

"אבל הפיזי והרוחני כה נפרדים האחד מן השני, וכי איזה כלי יכול להכיל את המהות של המשתנה", קראתי בהתרסה.

"אוה, או", אמר המורה בנחת רב, "יש לנו כאן תלמידה נבונה אחת ויחידה. יופיטר כבר הזהיר אותי מפני הבאות, אני שמעתי על בואך, יפה שאלת.

איזה מהות יכולה לחדור לכל העולמות ולכל הרובדים רבותי"?

"התודעה", קראו כולם פה אחד.

"בודאי שהתודעה וכל מה שקשור אליה. כלומר בעולם המחשבות, החלומות, הדמיון וכל מה שקשור לכך, אנו יכולים לחוות גם התעלות, וגם את החיים במישור הפיזי. מה שאין אנו יכולים לעשות עם האיכויות של היציב ושל היוזמתי. כי אלו נותנים את האנרגיה של יסוד האש, את החכמה של יסוד האוויר, ואת הכלי של יסוד המים, על מנת לבנות וגם לשמר ולקיים את העולם הפיזי".

"למה ישמשו האיכותיות הללו, היציב והיוזמתי", הוא שאל וכולם השיבו לו במקהלה.

"היציב ישמש על מנת לברוא את החומר הפיזי, או את הגוף האנושי כמו של הארציים"!

"נכון, היציב הוא לב עולם החומר. הוא אשר יברא ויישמר את גרעין האטום בלב עולם הפירוד, את גרעין התא, את השמש במערכות כוכבים שונות עד לגלכסיות הרחוקות, את כל מה שמהווה את האמצע היציב שבכל מערכת.

היוזמתי לעומתו, הוא האנרגיה אשר פועלת בעולם החומר ולאחר שהוא חדל להיות היא ממשיכה את תפקידה בעולם הרוחני. לכן היוזמתי הוא שיאפשר לנשמה לצאת מן הגוף ולהמשיך את קיומה אחר המוות. הוא האנרגיה אשר תעלה מן החומר, או מן הצמח לאחר שהוא יחדל את קיומו, והיא תתגלגל אחר כך למחזור חיים נוסף בעולם הפיזי, או שתברא בריאה חדשה במקום אחר."

"אבל מה יקרה, עם האנרגיה של היציב"?

"יפה, שוב שאלה נכונה. כעיקרון היא נשארת כאן בעולם הפיזי, היא עוזרת לבנות אותו, לחזק אותו, עד אשר בבוא היום הפיזי יחליט לגאול את עצמו, ולהפוך את קרן הבריאה לכיוון הנגדי שלה ולהתחיל את המסע הרוחני שלו מלמטה כלפי מעלה. היציב הוא אשר מאפשר ליצור כאן את היסוד הנוסף החסר בתמונה, וזהו יסוד האדמה, כאשר האדמה היא כל מה שהנשמה כאן חוותה והשיגה בעולם החומר"

"אבל מה איכפת לכם האלים, על מה שאאנו הארציים אמורים להשיג, הלוא ממילא אנו נקלים בעינכם, ואתם כאן כאורחים הנוטים ללון, הבזים לאכסניה הזו, כאשר בעל כורחכם אתם כאן"!

"זאת בדיוק הטעות שלך וגם של חלק מאיתנו. אין לעולמנו משמעות ללא קיום העולם שלכם, את מבינה זאת?

אנו ואתם חלק מניסוי אדיר, של אנרגיות הבורא אשר מבקשות לרדת ולחדור גם לנידחת שבפינת היקום, אל תוככי העולם הפיזי הדחוס ביותר, כמו כאן על כוכב הארץ. זה כל היופי שבקיום.

זה שישנם תקלות, לכם בחיים כאן, ולנו בכושר הניידות שלנו, זה חלק מן המשחק."

"טוב, כעת אני מציע שנעזוב את החלק הפילוסופי וניגש לפירוט הדברים מבחינה מעשית. הבה ונתחיל ביסוד האש, היסוד היצירתי הבורא אשר נובע ממתג האות ש'. הוא פועל באמצעות שלושה מתגים:

היציב הינו מתג האות ט'

היוזמתי הינו מתג האות ה'

המתשנה הינו מתג האות ס'

נתחיל מן היוזמתי, מתג האות ה'.

זאת אנרגית האש בשיא עוצמתה ותפארתה. על פי תורת הכוכבים היא מזל טלה.

כך היא חודרת אל העולם הפיזי, כפולס אדיר רב עוצמה.

כלומר, היא אינה זורמת באופן רציף. היא כמו פולס, היא מתחילה דברים, מכניסה אותם לידי פעולה, ואז היציב ממשיך את המלאכה. מתג האות ה' הוא שגורם להפריה, ומתג האות ט' הוא שמגדל את העובר בבטן אימו.

מתג האות ה' הינה אנרגיה אשר גם יוצרת הפרדה, מרכז אגו תחושת עצמי, ולכן אתה מוסיף אותה לפני שם העצם כאשר כה' הידיעה. החפץ במקום סתם חפץ. הנפש במקום סתם נפש. מצד שני, למרות ההפרדה, יודע כל תא, שהוא חלק ממשהו גדול יותר, חלק מהאינסופי, ולכן גם צורתה שהיא תחום חצי סוגר, עם פתח, עם חלון לאינסופי.

היא גם הופכת כל עצם למין נקבה, משום שהנקבה היא אשר מסמלת את ההמשכיות הבלתי פוסקת בטבע. ילד הופך לילדה, איש הופך לאישה וכו'.

בגוף שלנו היא הריאה, אשר עד אין סוף שואפת ונושפת את האוויר. היא גם הפה, כאשר בהבל פיו ניתן גם לבנות וגם להביא להרס.

משום כך היא כח המילה. כאשר המילה, היא כח האמירה, אשר בעזרתה נברא העולם. לכן מתג האות ה' היא כח כה חזק, שבעוצמתה היא מסוגלת להרוס. מבחינת חמשת החושית היא חוש הראיה מהשור ראה, ומכאן אנו מבינים שזהו הנעלה בחושים, ושהראיה היא תהליך אין סופי, כי הראיה יכולה להגיע להרבה מעבר לראיית המציאות הנוכחית.

מבחינה זמנים היא השורש שנה ממנו נקבל את המילים הכל כך חשובות ומשלימות זו את זו:

שנה, שינוי, שונה, שנית.

כאשר שנה היא מחזור בחיים שבו הכל שב שנית, אלא אם כן ישנו השינוי.

היא הפולס המכניס לפעולה את כוחות הזמן, ולכן כל כך מילים הקשורות בזמן שייכות אליה: שעה, שניה, הרף עין, מהר, מתמהמה, משתהה, הווה, הוויה.

היא גם האנרגיה הטהורה, העוצמה הראשונית המופיעה במילים כמו טהור, ראה, בהיר, או כהה. הוא או היא, יהלום, אהבה, תהו ובהו. הרבה, המון, נהר. זוהר, צוהר, צורה, עשייה, מהר, שוהם, אלוהים, פרה ורבה והפריה. גם מילים שיש בהם מן החשיבות העצמית כמו רהב, יהיר, הר, מהומה, מהלומה.

"אבל מה בפועל אומרת לנו צורתה"?

"צורתה של מתג האות ה', היא כמחצית העיגול הימני עם הקו האמצעי. טוב הצורה, תתבאר לכם מאוחר יותר, מאחר והצורה היא גם הדרך להפקתה על ידי מתקן האנרגיה, וזו המומחיות של סבירן, ונשאיר זאת לאחר מכן".

מתג האות ט'

האות ט' היא כמחצית עיגול תחתון הפונה כלפי מטה, היא כמו כלי, כמו שקערורית בעולם הפיזי, אשר שולחת זרועותיה למעל וקוטפת טיפה, מן האינסוף. בשפת הכוכבים היא מזל אריה.

יש במתג אות ט', מהרעיון של חלל הבחירה החופשית, משום כך היא שלך לנצח, שלא כמו מתג אות ה', שאם תרצה להמשיך להחזיק בו מעבר למותר לך, הרי שהוא יהפוך לך להרס.

משום כך האות ה' היא בדיוק האנרגיה הגורמת להיוולדותו של התא אבל גם להרס שלו. היא המתחילה את בניית הגוף, אבל היא גם הגורמת להרס שלו.

לעומתה, מתג האות ט' היא לרשותך לנצח.

היא נטענת, היא מצטברת והולכת. לכן השימוש בה אפשרי גם לשלילה במילים כמו שטן, טרף או טמא, לעומת טוב או טוהר.

מתג אות ט' היא אנרגיה המצטברת במרכזה של כל מערכת ולכן למילים הנוצרות ממנה יש קיום לאורך זמן במישור הפיזי:

שטח, שטוח או שטיח- מהות דו-מימדית בלבד, הנפרשת לרוחב.

שלטון- כמו שלטון המלך אשר נמשך לנצח.

השורש טבע- למילים כמו מטבע, טבעת, הטביע טבע שגם בהם הקיום הנצחי.

טל, חיטה, מטר, טיפה- מילים שנותנות חיים ומזינות.

בטחון, מיטה, למטה, מטה המלך, מטמון- מילים שנותנות יציבות.

אטום, טמטום, בטלה, טמון, טפל, שמט, שוטה - מילים בהם היציבות שבאש הינה חסרת תועלת.

מבחינת החושים, הרי שזה חוש הטעם, שהינו ארצי יותר מחוש הראיה.

מבחינת איברים בגוף האדם הרי שכאן תצפה לכם הפתעה:

ט' זה הבטן וחבל הטבור.

מכאן אתם תבינו שכשהעובר מצוי בבטן אימו, הוא ניזון באמצעות חבל הטבור מאש הבריאה בצורתה היציבה, ולשם כך הוא חייב בתשעה חודשים שזה ה-9 של האות ט' שהינה התשיעית.

משום כך אין האדם יכול לגדול כמו בתוך ביצה כמו עוף, כי תשעה ירחים עליו לבנות את החלק היציב של אש החיים שבגופו, בו יהלך עד ליום מותו.

מכאן גם הביטוי טבור העולם, מלשון המרכז המזין את העולם כולו. ומכאן גם תבינו שבחלל הבטן יש את האיברים אשר מקיימים את הגוף לאורך זמן, ואלו האיברים האחראיים לעיבוד המזון להמשך בנייתו וקיומו של הגוף לאורך זמן, ואילו בחלל החזה האיברים אשר אחראיים לקיום הגוף מרגע לרגע כמו הלב והריאות.

מתג האות ס'

בצורתה, הרי שהיא המשולמת שבין כל השלושה.

הה' הינה חצי עיגול ימני עם קו אמצעי.

הט' הינה חצי עיגול תחתון עם נקודה מרכזית תחתונה

ואילו הס' הינה בצורתה עיגול מושלם, אך ריקני, ומכאן תבינו שאין מתג האות ס' אנרגיה הנמצאת ממש בתוך המערכת, אלא רק בהיקף שלה, בסביבה שלה, כלומר היא הסמיכות, אך איננה המהות האמיתית. היא מעין חיקוי, היא "הכאילו".

בראש וראשונה היא מקיפה, מגינה ומסוככת: סוכך, סומך, מסירות, שמן הסיכה, בסיס, מכסה.

היא גם מופיעה בשמותיהם של חפצים ורהיטים בעלי צורה מעוגלת החיונית לתיפקודם: כיסא, כורסא, קופסא, סירה, ערסל, סולם, סוכה, סכך, כיס, סל, סנדל, ספל, ספינה, סירה,

היא מרמזת על הנשגב על המעבר הנראה לעין: קסם, סמל, סגולה, סם, סימן, נס, נסך, הנסתר מהעין.

היא מרמזת על קושי כאשר אתה נלכד בתוך ה"מעגל" הסגור שלה: סבל, סבל, סוחב משאות, סבלנות וסובלנות, סרבול, סגור, סדק, סאה, סבך, סיום וסוף, הספד, ספחת, ספק, סקל, סלק, סריס. סתום, רסק

היא מרמזת על פראות על שליטה של יסוד האש: נסחף, סוס, סערה.

היא מרמזת על המשכיות, מעגליות וחוזר חלילה: סליל, סוג, מספר, סיפור, ספר, ספיר, סחור סחור, נוסף, סיבוב, סחור סחור, סלסול.

היא מרמזת על בשלות ובגרות ולמידה בשלב מאוחר יותר: סתיו, סבא, עסיס, נסיון.

עם האות ט' היא לא משתלבת היטב, משום שהט' מאד מושכת לעצמה: סחיטה, סטייה, סטירה סיוט.

בגוף האדם היא על שם חלקים עגולים התומכים באחרים: סנטר, סחוס, סשה גידים, כיס המרה, סרעפת.

"הכל משחקי מילים אבל מה התכליתיות שבדברים", קראתי בסערת רוחות.

"בראש וראשונה, את רואה לפי צירופי המילים מתי האותיות משתלבות היטב. דבר שני, במיוחד לגבי מתג האות ס', לאחר שראית את הקסם שבה, התמיכה, ואת צורתה כעיגול אשר באה לביטוי גם בעצם המילים עצמם, תביני מכך שהיא אנרגיה מעגלית. אין בה את הקוטב החיובי והשלילי, ומשום כך היא תנועה הרמונית בעולם הניגודים, כלומר: היא מפעילה את הניגודים שבעולם החומר מתוך הרמוניה מוחלטת.

תבינו את אשר קורה.

מתג אות ה' ירדה כמעט לחלוטין לעולם הפיזי, מתג האות ט' נותרת כאן לנצח ובמקרה הטוב היא מותמרת למהות החומר שזה יסוד האדמה. חייבת להיות אנרגיה נוספת אשר תדור בשני העולמות, אשר תתמוך העולם הפיזי, וזה מתג האות ס' המשתנה של יסוד האש.

היא אנרגיה מיוחדת, משום שהיא מקיפה אותך, אין לה קו אמצעי, כי אתה הופך להיות המרכז שלה, ואז היא מקיפה אותך כמהות נוספת, כהילה המקשרת אותך עם חלק הנשמה שבך.

כלומר היא אינה חיונית, אבל בלעדיה, חייך יהיו חיי בהמה. לכן זו האנרגיה של מראות הקסם, התפיסה שמעבר לחושים, החלומות, הדמיון המדמה את המציאות שממעל, ובכלל, היא המאפשרת את הקשר שבין הגוף לנשמה.

בפועל- היא מאפשרת לאחסן מחשבות בתוך בועות הגנה, היא מגינה על האל יופיטר כאן במישור הפיזי על ידי כך שהיא מעניקה לו כסות של אור, וניתן בעזרתה גם ליצור חליפות מגן, עבור אלו אשר עובדים במתקן של יכין ובועז.

תשאלו כיצד?

על ידי שאנו טוענים את החליפה באש המשתנה, אין האש החזקה יותר יכולה לחדור פנימה".

האם עד כאן יש שאלות?"

אם לא אני מציע שנחדש את המשך הלימודים שלנו בעוד כשעתיים."

כולם קמו ממקומם ומיהרו לצאת בחופזה אל מחוץ לחדר. אני עוד השתהיתי אוספת מאחורי את צרור הניירות, וסרינו מביט בי בציפיה. מבטי בהה למרחקים ומחשבתי נדדה נוכח העולם הקסום אשר החל נגול לפני.

"אמור לי סרינו, כיצד הורכבה השפה. מה קדם למה, השפה היתה קודם, או שמא צירופי המילים"?

"אכן כך, השפה הורכבה בקפידה, תוך תשומת לב רבה ביותר, אף מילה ואף אות איננה מיותרת, כאשר כל אות ואות היא הסבר למהות המילה עצמה."

"אבל זאת מלאכת מחשבת מפוארת, זה לא מעשה ידי אדם"!

"אכן כך!

"עיקרי השפה נוצרו על ידי הטיטנים הגדולים ממקום מוצאינו, אבל חלק גדול ממנה הורכב כאן על כדור הארץ!

הם עצמם משתמשים רק ב10- מתגי אותיות, כי אין עולמם פיזי. אבל כשעולם זה נברא, חייבים היו להוסיף עוד 12 מתגים נוספים, ובהתאם לכך גם נבראו מילים חדשות.

"אבל מי ישב וחישב, וצירף את כל המילים הללו".

"זו דמות מוזרה ומיוחדת, אשר אינה נמצאת כאן, היא בשליחות מתמדת, וזה האל הרמס, הוא אשר חישב, צירף וכתב את כל כללי השפה, והשימוש הדיקדוקי שלה, והוא אשר הוסיף מוני מילים חדשות, כשלהפתעתו התברר, שגם במילים החדשות יש התאמה בין האותיות ותוכן המילה.

אז הוא הבין שהטיטנים בראו שפה כה מופלאה, שהיא תתאים לכל מילה חדשה שתיווצר אפילו עוד אלפי שנה, כך שבעצם ניתן לומר, שהם חישבו מראש על כל מה שעתיד להיברא בעתיד, וזה המרתק בשפה זו. זה גם מביא אותי למחשבה, שבעצם הכל היה קיים מראדש עוד בטרם נברא, ותחשבי גם על הכלל:

סוף מעשה במחשבה תחילה, ואיך תפעל מחשבת הבריאה אם לא באמצעות המילה?

"זה באמת דבר מדהים", קראתי, לא מצליחה עדיין להתנתק מן הקסם. צורת האותיות, היישום המעשי שלהן במתקן המופלא של יכין ובועז, צירופי המילים, הדרך בה כל מילה מסבירה את עצמה, מלאכת מחשבת אשר אין כמוה."

"חכי, זו רק התחלה", השיב לי סרינו כשהוא נסחף אחר התלהבותי, "זה רק חלק קטן מן הסודות, אשר את עוד עומדת לגלות ולדעת עלינו".

"כרגע, הסוד הגדול ביותר שלי הינו מי אתם, אלים או בני אדם"! קראתי כלפיו בהתרסה. "מצד אחד אתם בעלי גוף כה ארצי, ומצד שני אתם טוענים שאתם בעלי יכולת חיי נצח. לא ברור לי כיצד אתם ניזונים, האם אתם מתרבים, היש לכם מצב של חידלון בדומה למצב המוות אצלנו, והאם יכול להיות לכם קשר עם נשים?

השב לי על הסודות הללו, ואז אני חושבת שאשתוק לתקופה ארוכה".

"כן בטח", אמר סרינו כשבת צחוק של חביבות על פניו. "בחריפותך ושנינותך, את עולה על חלק מאיתנו, חבל שגופך ארצי. קשה יהיה לי להשיב לך על מכלול שאלותייך, אולי רק בקצרה, כי לא את הכל ניתן לספר".

"שמעתי שבפוסידה חיו כאלו אשר התחתנו עם נשים ארציות, הולידו ילדים, וויתרו על חיי הנצח שהיו יכולים להיות מנת חלקם".

"כן נכון, היו כאלו שרצו לקטוף ולהינות מפירות השעה. כפי שאת רואה, אורח החיים שלנו כאן על ההר הינו מאד נזירי וסגפני.

בקיצור, מראה העיניים שלך אינו אלא תמונה דמיונית. כן אנו מתהליכם בתוך הגוף הפיזי שלנו כמו בתוך חליפה, שנתפרה והותאמה עבורינו במיוחד, ואנו יכולים בכל רגע לפשוט גשמיות זו מעלינו. את הלא ראית כיצד ביקרתי אותך בעולם החלומות, ואת גם ראית כיצד את הצלחת לחרוג מגופך בקלות יתרה יחסית, וקשה לי להבין כיצד.

הבעיה היא שלא ידענו שהשפעת שדה הכובד הדחוס אשר כאן בכוכבכם, הינה השפעה הרסנית ומסוכנת מאד על תאי הגוף שלנו, כשהגענו לכאן לפני אלפי שנים.

ראי, כדי להתגשם כאן, עלינו להפעיל שני מנגנונים. הראשון הינו הנראות לעין, והשני הינו מנגנון הכבידה. את הראשון עברנו בשלום, אבל לאחר הפעלת השני התברר לנו שהתודעה שלנו דבקה יתר על המידה בנשמה שלנו, ולא ניתן להפרידם. גם לא ניתן להלך כאן במישור הפיזי ללא "בגד" הגוף, ואז הבנו שאין לנו דרך חזרה.

אנו מתהלכים בתוך הגוף הזה, וכאשר נרצה נוכל לפשוט אותו כמו בגד לפני השינה, אבל אסור לנו להישאר זמן רב מעבר למספר שעות, שלא לדבר על הקפיצה מעבר לחלל הגדול. היא לחלוטין בלתי אפשרית"?

"אבל כיצד אתם מקיימים גוף זה ולמשך כמה שנים?"

באמצעות משקה מיוחד מאד המכונה נקטר, וחומר צמיגי מיוחד המכונה בפיכם אבמרוסיה, ובשפת האלים הוא המן. כך אנו מחיים את התאים שלנו ולא נותנים להם להתכלות".

"מה יקרה אם תיפצעו, או תיפגעו בתאונה?"

"עד היום זה טרם קרה, וגם במקרים של תאונות, הכל היה ניתן לתיקון בקלות. יד נקטעה?

אין בעיה, בעזרת המן ניתן להצמיחה מחדש.

פצעים ודימומים?

אין בעיה, הם מתאחים במהירות. את חייבת לראות זאת, אולי אקחך לחדר החולים, לאגף תיקון הפגמים, שם תוכלי לראות מחזות מופלאים".

"אבל כיצד זה שאתה מזדקן סרינו"?

"משום שאני ויתרתי על אפשרות חיי הנצח.

תראי, סבירן שייך למין שמכונה גזע דור ההפלגה. וזה הפאשרות לחיות עד 900 שנה במונחים ארציים. אבל אני בחרתי להגיע למצב של כליון.

המחשבה, של חיים לנצח, כלוא באותו הגוף, החרידה אותי. רציתי להיות חלק מעולם הטבע. רציתי לחוש כיצד תהליכי הבליה חולפים עלי, אם כי באופן מאד מאד איטי, האם את יודעת שאני בן 70 שנה"?

"אלוהים אדירים, אתה בכלל לא נראה".

"אני היום כבן 70, ועוד כוחי במותני"!

"אבל מה התכלית שבכך, עד מתי תשבו כאן?

"עד אשר נמצא את הדרך החוצה, הדרך אל החלל הגדול"!

"מה קרה, האם אבדה לכם הדרך אל הגלכסיה הרחוקה ממנה באתם"?

"לא, אבל איננו מסוגלים לזנק החוצה מתוך גוף החומר הזה, הוא קורס, הוא נשרף בטרם מתבצע מלוא התהליך, ומוטב שלא תדעי לאיזה תוצאות איומות הדבר עלול להביא, אינני רוצה אפילו לדבר על כך."

"אני לא מבינה", קראתי כשפני נופלות, כי המחשבה על האלים הכל יכולים במוגבלותם, יצרה בי תחושה מרה של אכזבה. "אתם מוגבלים בכך שלא יכולתם לצפות זאת מראש"!

"את טועה, ידענו זאת מצויין, אך לא ניתן היה למנוע את התהליך. בתחילה לא היינו אמורים לנחות לחיות כלל על כוכבכם. היינו אמורים להיות חיל החלוץ. היינו אמורים לרחף באוויר, לבחון את המצב ולאסוף נתונים.

הבעיה היתה ששתי משלחות קודמות אבדו כאן על כדור הארץ. בעייתם היתה שמתוך חוסר אחריות הם הפעילו את מנגנון הכבדות, ואז כאשר ניסו להפעיל מחדש את ספינות החלל שלהם ולזנק שוב אל החלל הגדול. הם חשפו את ליבת כור האנטי חומר שבספינות האוויר שלהם, ואז חוללו כאן סערות אדירות שגרמו כאן לשואות איומות".

"והם עצמם, מה קרה להם"?

את רובם איתרנו, והשבנו אותם לתוך מצב של גוף.

לשם כך היה עלינו לפעול משך עשרות שנים בשטח. גם באנו מובטחים יותר, בזכות המתקן של יכין ובועז. רק לא ידענו שהתהליך יארך זמן כה רב, דבר שהיה בעוכרנו."

"אבל אנחנו בני האדם, כיצד כאן נוצרנו, גם בנו יש הלא את ניצוץ הנשמה"!

"זה מה שבאמת כאן מוזר, כי לא ציפינו למצוא כאן יצורים המודעים לעצמם כמוכם, וגם כל כך בעלי יכולת למידה מהירה."

היזכרי בסיפור האגדה שקראת"!

עד כמה נכון הוא"?

ראי, יש בו גרעין של אמת כפי שיש בכל אגדה. לפני כמאות אלפי שנה היתה כאן התגשמות ספונטנית של נשמות, אשר נוצרו על ידי תהליך של מפץ. כאשר חלק מהטיטנים הגדולים באו להתיישב בכוכבכם?"

"אבל מיהם הטיטנים הללו"?

"מהות עצומה, דבר שאינך יכולה לקלוט בדימיון.

מעין ישות אנרגטית, שאינה יכולה להיות עוד יצור פיזי.

ישות שהיא כמעט כל יכולה. שרמת התודעה שלה כל כך רחבה, עד שהיא מסוגלת לתהחבר כמעט לחלוטין עם התודעה האלוהית העצומה, ובכל זאת עדיין לחוש את תחושת העצמי.

ישויות שכאלו קיימות ביקום, במקומות בו החלל והזמן נדחסים כמעט עד לכדי נקודה. תדמייני לך מצב של קרום גמיש הדחוס עד אימה. כשאת מעבירה אותו לחלל פתוח ורחב יותר, הרי שהוא מתפשט ונמתח עד שהוא נקרע, וזה מה שקרה כאן במישור הפיזי. הנשמות הגדולות של הטיטנים התנפצו לרסיסים, וכל רסיס שכזה היווה ניצוץ לנשמה, ומאחר והקיום כאן אינו אפשרי ללא גוף, תוכננה צורת האדם, על פי צלם צורת האלים!"

"אמור לי אם כן, יופיטר הוא טיטן"?

"לא", הוא השיב לי בביטול. "למרות שהיה חפץ לדמות אליהם."

"אז מדוע הוא וזוגתו נראים כך"?

"הם נראים בדיוק כפי שאנו נראים על כוכבנו. הם, בחכמתם הרבה, בחרו שלא להפעיל את מנגנון הכבידה בהגיעם לכאן!

בכך הם לא חשפו את תאי גופם להשפעת שדה הכובד של כדור הארץ.

לכן הם ממשיכים לנוע בחליפות החלל המיוחדות שלהם, ולכן קל להם לבוא ולצאת בקלות כה רבה.

רק שאת יופיטר האמיתי אינך יכולה לראות, הוא כה זוהר שאת עלולה להישרף כליל!

לכן אינך רואה את זיו פניו באופן ישיר, אלא רק מעין תמונת הולוגרמה שהוא מקרין כלפי חוץ מחליפת החלל שלו. משום כך יש לו שדה כה זוהר מסביב לראשו"!

"מה אתה מנסה לומר לי", קראתי כלא מאמינה, "שיופיטר אינו אלא אנרגיה גועשת בתוך חליפת חלל, שהוא אינו יכול להסירה"?

"זו בדיוק הנקודה, את מבינה, הוא אש רוחשת, ללא מתג האות ט', ללא החלק היציב שביסוד האש, אשר יוצר, מביא ליצירת הגוף הפיזי בשלמותו!

לכן, בתוך חליפת החלל אין למעשה מאומה, מלבד צורה אנרגטית דמויית אדם, מעין דמות רפאים אנרגטית, אשר שום יצור חי אינו יכול לעמוד בזיו אורה!

יותר לא אוכל להסביר לך, משום שעל מנת לדעת על הטבע האמיתי של האלים, עלייך להבין יותר בחוקי הפיזיקה שלנו, בכל הקשור למבנה החומר המיוחד שלנו.

חשוב רק שתביני שאת יופיטר אינך רואה או שומעת בפועל. את פשוט חווה את מה שהוא עתיד להיות במידה והוא היה מתגשם באופן פיזי!"

"כלומר, אני רואה אותו מהרהורי ליבי".

"זה אינו מדוייק, כי כאשר את רואה אותו הוא נמצא בפועל במקום מסוים, ולא במקום אחר. מצד שני, את פשוט בוראת את עצם הצורה שלו בתוכך, כאשר את מתבוננת בו"!

"אם כך, כל אחד מאיתנו יראה אותו בצורה שונה"!

"מאד ייתכן הדבר, אם כי רבים דיווחו שהם רואים אותו באופן דומה, משום שהוא גם משפיע על הדרך בה היה רוצה להיראות. החשוב ביותר הינו שאנו שומעים אותו, אנו חשים אותו במחשבה, וזאת ללא שום קשר לצורה בה הוא נתפס על ידיינו, כולנו שומעים אותו במידה שווה".

"וסבירן, מהו אותו אל משוחזר, שהוא טוען שהוא?

"אל מה", שאל סרינו בפתיעה?

"כן, אלו היו מילותיו, אל משוחזר"!

"אין כזה דבר הוא כנראה ניסה להקניט אותך".

"כנראה שאין", הסכמתי עימו, וכי הייתה לי ברירה.

באיזה שהוא מקום, נותר אצלי סימן שאלה מאד גדול, כאשר לבסוף נכנעתי, לא היתה לי ברירה, למרות שלבי לא היה שלם עם כך.

האלים הנפילים

כולם החלו אט אט נכנסים שוב לחדר הלימוד ואנו מיהרנו לתפוס את מקומותינו. המורה הצעיר הנמרץ נכנס בצעד קל אל תוך האולם.

"אנו הולכים ללמוד עכשיו על יסוד האוויר, אשר חשיבותו רבה עוד יותר מחשיבותו של יסוד האש, הוא פתח ואמר.

האוויר הינו היסוד אשר מייצג את החכמה האדירה שביקום, עצם חוכמת הבריאה בעצמה.

היוזמה שבאוויר - מתג האות ל', ובשפת הכוכבים מזל מאזניים.

היציב שבאוויר- מתג האות צ' , ובשפת הכוכבים מזל דלי.

המשתנה שבאוויר- מתג האות ז', ובשת הכוכבים מזל תאומים.

ביוזמה שבאוויר, הארכיטקט הזה אשר בנה את עולמו מתוך תוכנית מושלמת, אינו מותיר כאן ברובד הפיזי, את החכמה אשר בנתה אותו, ולכן קשה לנו לחקות את מעשיו.

הוא משאיר לנו רק את הביטוי הדו-קוטבי, את החיובי והשלילי, את המשחק האינסופי הזה בו הניגודים משחקים האחד עם השני.

נשימה ונשיפה, יום ולילה, חיים ומוות, טוב ורע, שחור ולבן, חומר ואנטי חומר, הכל בעצם אחד, הכל נובע מתוך המימד של כוליות מקפת כל. וכך הניגודים האלו נעים לנצח, בחפשם לשווא את נקודת האיזון, היא אינה נמצאת כאן, היא נמצאת שם מעבר".

"הכל טוב ויפה, אבל מה היישום המעשי של הדברים", שאל אחד מן הנוכחים?"

"פשוט ביותר, הכל כאן בעולם הפיזי, הינו תנודה, הינו פעימה, הכל גלים וקצב, כמו גלי קול בתדירות מאד מאד גבוהה.

החומר משדר ללא הרף.

אם צליל יפגע בו, הוא יעלה הד חוזר.

אם קרן אור תפגע בו, אולי היא תחלוף דרכו, אולי חלקה ישוב לאחור, אבל אם תפגע בו קרן מדרגה מאד גבוהה, וכוונתי כאן לקרן של הצבע הסגול הטהור, הרי שהיא תיגרום לכך שהחומר יקרין, את גל האינטליגנציה אשר גרמה לבריאותו, נכון יותר, את החלק החיובי והשלילי שבו, את שני ההפכים של אותה המטבע".

"וכי מה תעשו בשני ההפכים הללו", קראתי!

"אוי, יצור ארצי נלוז שכמותך", פנה אלי המורה מתוך תחושת עליונות מה, "אתם הארציים אינכם מבינים במה אנו האלים עוסקים.

אני הלא רוצה לנסוע במרחב, לזנק לתוך מרחקים אין פשר.

כיצד אוכל להעביר חומר דרך המרחב והזמן?

בעזרת הצבע הסגול, אני קולט את גל החכמה אשר הביא ליצירתו, כאשר גל זה מסוגל לנוע ולחצות את מישור האין-זמן ואין-חלל, ואז אני יכול להתחיל ליצור אותו במקום אחר".

"אבל אז אתה חייב קודם להרוס אותו במישור הזה?"

"זה באמת כך, אם את רואה ביקום הפיזי, את שיא תפארת קיומו.

אבל אם תראי ברובד הרוחני שלו את הקיום האמיתי שלו, ואת קיומו בפיזי רק כהשתקפות של אשליה, הרי שלא תהיה עוד משמעות למה שאת קולטת בעיני הבשר שלך, ובשאר חושייך הארציים"!

"הכל טוב ויפה, אז למה אתם כאן תקועים"?

"אני רואה שכבר דאגו להזין את מוחך בצרור של הבלים, אבל אם תביני את הדברים היטב, תראי שהמצב אינו נורא כל כך."

הבעיה אינה עם מתג האות ל' והאור הטהור הסגול, אלא כפי שתביני לאחר מכן, דווקא עם מתג האות צ' של היציב. אבל בטרם נגיע לכך, אם את כל כך חכמה, אז אנא נתחי לי בבקשה את משמעות הצבע הסגול על פי אותיותיו.

"אבל, אינני יודעת מה המשמעות של מתג האות ו'".

"נכון, כי לכך עוד נקדיש שיעור שלם, אבל מה לגבי שאר האותיות?"

נראה לי שעלי להתחיל מן הסוף להתחלה".

"אכן את צודקת"!

"ובכן, כאשר האור הסגול פוגע בעצם מסוים, הוא מתחיל להקרין את שני ההפכים שבו וזו פעולת מתג האות ל'.

אלה מתחברים עם מתג האות ג', המאפשר לעשות את השיחזור לאחור, ולקלוט את תדמיתו השלמה של העצם, כאשר שני ניגודיו מאוחדים זה עם זה, על הרקע של מתג האות ס' שהינו המשתנה של האש, דהיינו, מתחילה להופיע מעין הילה זוהרת מסביב לעצם המכילה את המהות המושלמת שלו"

"באמת נכון, את רואה, המשתנה שבאש, האות ס', קולט לתוכו, את הניגודים שעולים מעולם החומר, ובכך הוא סולל את הדרך להעבירם למימד אחר, כי האות ס' הינה מהות אשר מתפקדת בכל העולמות, האם ברור לכם שאנו עוסקים כאן בדברים ממשיים?"

"כן בהחלט, וזה מרתק", השיבו כולם במקהלה.

"כלומר, השניים חוזרים והופכים להיות אחד, וזה הרעיון של השילוש הקדוש:

השניים חוזרים להיות האחד אשר ברא אותם, ובכך אנו עולים למימד גבוה יותר.

שוחחתי עם הרמס, האל משכלל הכתב, והוא סיפר לי שהוא עומד להוסיף לכתב את הכיוונים שלו, את הניקוד, כאשר צורת הסגול בצורת 3 נקודות, תהיה אחד מן הכיוונים!

ראו את השילוב הנהדר שבין מתג האות כ' למתג האות ל' העובדים במשולב ויוצרים את המילה כל:

הכ' הינו הגלגל המייצג את התנועה המעגלית של הניגודים האחד לעומת השני, והל' את עצמם הניגודים עצמם.

ראו את המילה שכל המייצגת את פעולת החשיבה המשלבת בין מח ימין למח שמאל"!

"למה הכוונה, השילוב של שתי פעולות המח?"

"אצלכם הארציים השכל הינו נפרד, האונה השמאלית הממונה על ההגיון, והאונה הימנית הממונה על הדמיון מתפקדים בנפרד. לכן אצלכם פעולת השכל אינה קיימת"!

"למה אתה בדיוק מתכוון, אנחנו מפגרים"?

"לא, דווקא היכולת המנטלית שלכם חזקה ביותר. אני מתכוון לכך שאינכם יכולים להתגבר על ה-ל' המפרידה ולהגיע לכ' ול-ש' אשר במילה שכל, דהיינו אינכם יכולים להפעיל את האונה הימנית והשמאלית של המח במשולב.

אצלנו זה מעשה יומיומי, וזה פעולת השכל היוצרת כח עצום ההופך את השכל למחשבה, מילה הנובעת מן השורש חשב, את מבינה את העצמה שבדברים.

זה בדיוק אותו שדה אנרגטי מאוחד הנוצר מעל הראש, שעליו המלכים מניחים את כתר הזהב להם, על מנת להעצים אותו. הוא מגביר את יכולת השימוש בשכל לעוצמה אדירה.

רוצים לדעת מה השימושים של השכל"?

"כן בודאי", קראו כולם במקהלה מתוך סקרנות עצומה.

"בואו והתבוננו במילים המכילות את מתג האות ל':

קול, צליל, צלם, חלל חליל, מילה, חלום, כלי נגינה, גלים.

תבינו מכאן שבכל אלה ניתן לשלוט באמצעות כח השכל, כך שאת הארצית, אל נא תאמרי שאני דובר אלייך בחידות.

בקשי מסבירן שיראה לך כיצד הוא ניצב ליד מתקן הכח, אדיר העוצמה ביותר כשהוא מכוון את האנרגיות באמצעות שיכלו. אין עוד כאן על היבשת אף אחד בעל עוצמת שכל כה גבוהה"!

"טוב, אנו מתעכבים יתר על המידה, ולפני שנמשיך, הרי לכם מספר מילות מפתח עם מתג האות ל':

בגוף האדם- לב הפועל בקצב, לבלב, כליה, לסת, לוע, לשון, לחי, רגל, חוליה, שלד- ברוב המילים יש את הדואליות, כאשר במילים ללא דואליות זו, יש את השימוש בצליל וקול.

מילים קוסמיות- עולם, חלל, אלוהים, כלל, צלם, כלי, כחול, מוגבל, אלמוות, גילוי, גל, גלגול, חלש, כלום, יכולת, כלימה, מלא, סליחה, סלע, עיגול, על ועליון, פלא, פעולה, צל, צלם, צליל, גלגל, חלד."

"אני מציע שכעת נעבור למתג האות צ', היציב אשר באוויר.

כפי שאתם מבינים, כאן יסוד החכמה הפעיל, נמצא כאן כניצוץ, כחלק, כמרכז הבקרה הפועל של עולם החומר, כאן האינטליגנציה העליונה, יודרת אל העולם הפיזי, ומתחילה לברוא את בריאות המשנה משלה. לכן יש לנו את מערכת העצבים, אשר קשורה אל עמוד השידרה, ולעצבים תכונה מיוחדת, שהם מעבירים פקודות, ובכך הם מבצעים את הבלתי אפשרי לחלוטין- את שליטת המחשבה בחומר.

אנו הופכים את הרצון לפעולה:

מצ' האחדותית אנו יורדים אל הל' אל עולם הפירוד.

תחשבו על החכמה שבמערכת העצבים, תחשבו על ניצוצות מתג האות צ' כניצוצות החיים של האור והצליל, אשר מכילים את הידע שמעבר לרובד הנראה לעין.

תחשבו שזה מועבר על ידי צליל וצבע, וזה בדיוק הפעולה של צלם האלוהים, שהיא צל פעולותיו כאן על העולם הפיזי.

תחשבו על כך שכל האיברים בגוף האדם בהם האות צ' מופיעה, מייצגים למעשה יכולת אינטליגנטית אדירה: הביצית אשר נוצרת בשחלות האישה עוד לפני שנולדה.

המצח.

העצבים.

הצוואר!

"אבל כיצד אתה מכניס אינטליגנציה זו לפעולה, וכיצד אתה משדר אותה הלאה", שאלתי?

"באמצעות הצבע הצהוב כמובן"!

"אז למה דיברת על הסגול"?

"את מערבבת!

הכל הרי נברא בצלם, כלומר בכל עצם ממשי יש את המרכיב של מתג האות ל', שהוא המשחק של הניגודים, ואת החלק היציב האמצעי שבו והוא מתג האות צ'.

את הניגודים אני מעלה ברמה באמצעות האור הסגול, ומשדר אותם על ידי האור הכחול, אל מעבר לחלל, ואת הניצוץ האמצעי של העצם, באמצעות האור הצהוב".

"מדוע כל עצם פיזי מכיל את השניים"?

"אוי, כמה שאת מסבכת את הדברים. אענה לך בקצרה. נכון שכל דבר נברא בצל העליון ממנו"?

נכון"!

אותו חלק עליון הופך לחלק מהקיום הממשי, כלומר, הוא החלק הרוחני שבמערכת הפיזית, ואילו האינטליגנציה היוצרת את הפיזי ממש בפועל, פועלת רק באמצעות מתג האות ל' של ההפרדה."

"אם הכל כל כך טוב ויפה, אז מדוע אינכם מצליחים לחלץ עצמכם ממלכודת המוות של העולם הפיזי בו אתם שרויים"?

"משום שאין את מבינה, התאים, האטומים של גופינו עברו התמרה נוספת ואז במקום צלם קיבלנו נפל, קיבלנו נפילה, מתג האות צ', הפכה למתג הריקנית של האות פ', כתוצאה מכוחות הכבידה שפעלו עלינו, ואז לא ניתן היה לשדרם עוד באמצעות הקרן הצהובה!

אינך מבינה, מתג האות צ', הוא כמו נשמה אחת, אשר מקרין מעצמו על כל תא ותא בנפרד, זהו עיקרון ההולגרמה, כל תא ותא כאילו מתחבר אליו!

גוף הנצח שלנו מתוחזק, על ידי ניצוץ אחד המקרין עצמו כמרכז בקרה ראשי לכל תא ותא, ולכן גם ליופיטר ולג'ונו האלה, יש את האבן הנוצצת מעל המצח שלהם. שימי לב, מצח, נצח ונוצצת, את מבינה?

הנצנוצים של אותה אבן באור הם אשר מנצצנצים ויוצרים את אותו מראה מרהיב, ואם תסירי אותה הם יעלמו מהעין שלך.

לכן אנו גם כל כך משתמשים בקריסטלים מלוטשים, בעלי פאות כה רבות, עד אשר הם שולחים ניצוצות של אור לכל עבר! ומדובר כאן על האור של הצבע הטהור!

אז כשהגענו לכאן, הילך כל אחד מאיתנו, גם כן עם אבן זוהרת על מצחו, אבל הגוף אשר נחשף לאוויר ולכח הכובד עבר התמרה נוספת, פיצול נוסף, פיצוץ, תהליך המוכנה "שבירת הכלים", והכל קרס למרכזי בקרה בודדים, כך שבמקום מתג האות צ' קיבלנו את מתג האות פ', השולט על עולם ההפרדה".

כלומר, קיבלנו גוף המחולק לתצבירי תאים נפרדים!!!

"את מבינה כעת", הוא אמר כשקולו מתקרב לצעקה, "הצ' הופכת לפ', וכדי להשיב לה חזרה את תכונות הנצח של האות צ', אנו צריכים להגיע לרמה מאוד מסוכנת מאד במתקן של יכין ובועז, עד כדי כך שהחומר עלול לקרוס, ולכן גם לא ניתן לבצע את הקפיצה הגדולה, שוב אל המרחב הכחול"?

"ולמה יופיטר כן יכול", קראתי בהתרסה?

"כי מספיקה עבורו הרמה הראשונה, אותה בעצמך חווית, על מנת לנוע אל תוך המרחב הגדול!

משום שהוא שרוי ברמה של מתג האות צ'!

"ולמה לא ניתן היה לרפא אותי לחלוטין?"

כי פגיעתך היא עצבית, ודרושה אנרגיה אנרגיה חזקה יותר, עד כדי הרמה השלישית, על מנת לרפאך, וספק אם תוכלי לעמוד במעמסה"!

חשתי כיצד התמונה הולכת ונעשית לי יותר ויותר ברורה. הרעיון של האטומים הנפולים, העולם הפיזי, אשר נותק מן האחדות המשתלשלת מטה מאור אין סוף על ידי מנגנון של ניפוץ ושבירה, נראה לי דווקא מאד הגיוני, וגם תמונת האלים אשר בשל כך נפלו ממרומי הזיו האנרגטי שלהם, נראתה לי הגיונית יותר ויותר!

"את מבינה", המשיך המורה לטוות את חוט מחשבותי, ממצב של אלים הפכנו למצב של בני הנפילים וזה אנחנו כפי שאת ראוה אותנו, "אנו הנפילים", הוא אמר בהדגשה, והתמונה החלה להתברר לי בהדרגה יותר ויותר!

שובו של סבירן

השיעור המרתק נפסק בזה, וכל אחד התפזר לו אט אט לדרכו. אני הייתי אחוזת הרהורים. קצת הצטערתי על תוקפנותי וחוסר סבלנותי. קצת התפלאתי על הפתיחות של סבירן וסרינו, וכמובן של המורה.

הלא אף אחד לא מנע ממני לדעת דבר.

הנה האלים היושבים כאן בקרבנו במערומיהם האנרגטיים.

הנה, לא עוד כל יכולים, אלא חבורה מפותחת ויותר מתקדמת מאיתנו אשר לא ידעה כיצד לתפקד עם הצעצועים הכל כך משוכללים אשר הופקדו ביניהם.

הם הלא אינם שונים מאיתנו, הרהרתי, ולא ידעתי עד כמה יהיו לדברים השלכות לעתיד לבוא. לא ידעתי איזה מסכת של ידע, גילויים, ועוד, עומדת ונפתחת בפני.

"אמריטה", חשבתי לעצמי.

עלייך להיות צנועה יותר, טובה יותר ולא כל כך תוקפנית.

בכל זאת הייתה בי אכזבה מרה. האם בשל ההתנפצות של תדמית האלים הכל יכולים?

מצד אחד, הרי שום דבר אינו מושלם, לכן הוא בכלל נברא, על מנת לחפש את שלמותו, אבל מצד שני, היתה בי תחושה של אכזבה וריקנות, במיוחד נוכח המחיר בבריאות אשר גבתה ממני ההרפתקה הבלתי ידועה אליה יצאתי.

לא כך חשבתי שהדברים יסתיימו. הלא הקרבתי את חיי הצעירים, וכל זה בשביל מה?

הלא ברחתי מעיר הולדתי פוסדיה, כאשר משאת נפשי הייתה להגיע להר האש, אשר אף אחד לא חזר משם, והנה העפלתי אליו באומץ רב, ומה מצאתי בו?

עדת אלים מנוונת שלא ידעתי מהיכן באו?

פרחי כהונה מגולחי ראש לבושים באורח נזירי?

האם לשם כך כל המאמץ היה כדאי?

מקום קצת קודר, רציני מאוד, ללא שום שמחת חיים כמו בעירי פוסידה, אליה התחלתי אפילו להתגעגע.

וסבירן, סבירן הסבלני עד אין קץ, אשר צריך היה לסבול את החוצפה וחוסר הסובלנות שלי.

סבירן הטוב והמיטיב אשר הגן עלי בכל עת, אשר שמר אותי ללא פגע, מה יש לו מחייו.

סבירן, ודמותו עטויית ההוד, סבירן אשר משתמש בכח השכל על מנת להתקשר עם החזקות בארנגיות הייקום, מה התכלית של כל זה?

האלים שלי נוצחו, שיני הזמן כרסמו בהם ללא הרף, כך או כך לא היה להם שום מוצא מהעולם הפיזי שלנו, וכבר עדיף הייה להיות בני כליה כמונו בני האדם, אשר לא צריכים לסבול את הטרגדיה הזו, את ההליכה הזו לקראת חידלון יותר מ-80 עד 90 שנה במקרה הכי טוב.

אלו היו המחשבות שהעסיקו אותי.

המחשבות אשר לא נתנו לי מנוח לא העסיקו אותי לזמן רב, כי עוד בשעות הערב הפטיר סרינו כמתוך הערת אגב: "את יודעת, סבירן עומד לשוב למחרת בבוקר".

כמובן שנמלאתי סקרנות בלתי רגילה. וכבר למחרת חיכיתי לכך בקוצר רוח.

רכב האש הלך וקרב למשטח הנחיתה, כאשר הוא מבצע מספר סחרורים ועיגולים, ואז נחת לו בשקט על המשטח.

שתי דמויות זינקו מתוכו ובאו לעומתי בריצה, והם אחזו בי אפילו בגסות וביקשו שאתרחק.

אחר כך ירדו מן הרכב כמספר דמויות סוחבים עימם ארבעה אלונקות, כאשר בתוכם דמויות עטופות בסדין לבן.

סבירן צעד בעיקבותיהם מהורהר, וכשהוא ראה אותי מרחוק, אורו פניו והוא רק נופף בידיו לשלום, ונעלם באחד המבנים הסמוכים.

במהירות הבזק הוכנסו האלונקות ונבלעו אל תוך פתח המבנה אשר נפער לעומתם.

סרינו, אשר אליו מיהרתי בשאלה, רק השיב לי שאלו חברי משלחת פצועים, אשר הוחזרו לאחר שהייה באחד מהמושבות הנידחות והרחוקות של אטלנטיס, ואז בפעם הראשונה שמעתי על קיומם של מושבות מחקר במקומות כל כך רחוקים.

סרינו, האיץ בי תוך שהוא אוחז בכתפי לבוא עימו בטענה שהשיג לי היתר מיוחד להיכנס לשיעור פיזיקה, על מנת שאוכל ללמוד פרטים על עולם החומר, החלקיקים, הקרינות, ועל השילוב המופלא שבין חומר לרוח.

זה מיד הלהיב אותי, למרות שסרינו הסביר לי שהשיעור כלל לא הולך להיות קל.

הפעם מספר הנוכחים היה קטן יותר, והמורה היה אדם עצבני למדי, קצת שמנמן ומקריח.

"אני רוצה לשוחח היום, על העברת מידע, חומר ואנרגיה בחלל ובמרחב", הוא פתח ואמר.

אני רוצה לשוחח על היציב שביסוד האוויר על האינטליגנציה שהיא לב כל מערכת, הייתי רוצה לשוחח על מתג האות צ', שהוא מתג מפתח לקיומו של כל חלקיק.

"זה פשוט מאד, לחשתי לסרינו בשקט, הלא אלו הם חלקיקי החכמה המיוחדים עליהם למדנו אתמול, אשר נמצאים בלב ליבו של תא העצב, בלב הגרעין שבתאי הגוף, הם עצם ליבה של כל מערכת.

אלו החלקיקים שמהווים אמצע, שמקרינים עצמם בצורת, צבע, צליל או צורה, והם הם החלקיקים ההופכים למתג האות פ' כאשר הם נפולים ויוצרים את עולם ההפרדה".

זה בדיוק פירוש המילה צופן, מהשורש צ.פ.ן כלומר כל מערכת לוקחת את חלקיקי האות צ', מצפינה אותם בעזרת פ' בעולם "המוות" וההפרדה שהוא נ' מנזל עקרב, יסוד המים העמוק של עולם החושך.

לכן ניתן לעורר את המערכת לשדר בחזרה את הצופן שלה על ידי צליל או צבע, ואם נוסיף לזה את אנרגית החיים של האות ר', יחד עם הצבע הצהוב אשר יתרום את האות ה', הרי שנקבל את הצורה שבדברים.

"יפה אמרת, אבל תהי בבקשה בשקט, היסה בעדי סרינו".

"למתג האות צ', על פי צורתו, שני זרועות הפונות כלפי מעלה, גזע מרכזי אותו אני רושם דווקא בכיוון ישר, ולבסוף בסיס איתן על פני הקרקע.

שתי הזרועות העליונות מייצגות את הפוטנציאל החיובי והשלילי הפורשים את זרועותיהם אל האין סוף, כלומר הם מופיעים בצורה מאוחדת, אבל על מנת להתבונן בהם במישור הפיזי, אנו עושים זאת על ידי מתג האות ל' המפריד, כלומר אנו יכולים לקלוט רק את הצל, או את הצלם.

כאשר אנו מקבלים פעם את החיובי ופעם את השלילי.

בכל אופן מתג האות צ' הוא כזה שעל ידי שילובו עם מתג האות ב' אנו מורידים אותו כלפי מטה, כלומר יוצרים לו כאן בסיס במישור הפיזי.

כאשר מתג האות ב' כאמור הוא העיקרון הקוסמי של היכולת לחבר בין שמים וארץ, כמו בעליונים כך בתחתונים.

ליצור כאן במישור הפיזי העתק של המישור הרוחני.

לכן שני מתגים אלו יוצרים שילובים כל כך חשובים כמו:

צבע ועצב, אצבע, ביצוע, חצב, ביצה, יציבות, צלב, מצב, ניצב, קצב, בצר, צבת.

מילים של יציבות, ביצור, ביטחון, ודברים שהינם ברי קיימא.

בכל אופן, מתג האות צ' הוא כמו חלקיק חסר כל משקל ומסה, והוא נושא עימו רק מידע ותו לא.

הוא גם שליח ישיר של המימד הרוחני שאנו כלל לא יכולים לקלוט אותו, לא בחושים ולא באמצעות שום מכשיר.

הוא הקצה, הוא המצב, הוא המוצק והוא היציב שבכל חומר, למרות שמתג האות צ' עצמו מרמז דווקא על מילים מאד מאד קצרות מועד כמו: ציפור, פיצוץ, ניצוץ, קצר, צלצול, צליל וכו'.

אנו יכולים לקלוט אותו בחושים שלנו, רק על ידי הפיכתו לצליל, צבע, קצב וצורה.

המילה קצב, מייצגת את העירוב של הצ' עם הק', כאשר הק' היא הכלי אשר יכול להכיל אותו, היא מזל דגים, השייכים ליסוד המים המשתנה".

"אבל עוד לא למדנו בלימודי האותיות על המשמעות של יסוד המים", קראו כמה במקהלה.

"אין צורך לדעת על כך הרבה", אמר המורה בביטול.

"יסוד האש והאוויר הם כמו המהות ויסוד המים והאדמה, הם כמו הכלים.

ההבדל הוא שהאדמה הוא היסוד אשר יוצר כלים כאן בעולם הפיזי ואילו המים הם יסוד אשר מטרתם לתפקד בעולם הרוחני, ועד לכדי עולם הנפש.

כלומר, יסוד האדמה מטרתו ליצור את מה שמכונה האור החוזר, התגובה אשר העולם הפיזי מעלה כלפי העולם הרוחני.

כלומר אלו הם כלים אשר מטרתם לפעול מלמטה למעלה, על ידי כך שהם מפעילים את עצמם ככלים אשר בבוא היום יוכלו לקלוט את האור העליון ואת החכמה העליונה כאן במישור הפיזי, האם תרצו שארחיב על כך קצת את הדיבור"?

"כן בוודאי", קראו כולם במקהלה. ניכר היה עליהם שכל מה שקשור היה בעולם הפיזי דווקא סיקרן אותם ביותר.

"טוב, נתחיל מיסוד המים".

"לא", קראו כולם במקהלה, "תתחיל דווקא מיסוד האדמה, זה יותר מעניין כרגע".

"בעצם למה לא", אמר המרצה בקולו הנחפז.

"טוב תראו, יסוד האדמה מופיע גם הוא כיציב, משתנה וכיוזמתי.

היוזמתי הינו האות ע' - שהיא מזל גדי על פי תורת הכוכבים

היציב הינו האות ו'- מזל שור

המתשנה הינו האות י'- מזל בתולה.

מתג האות ו', היציב, מזל שור

הנאור ביותר שביסוד האדמה הוא האות ו'.

אבל כאמור בצורתו המושלמת ומתוקנת כאשר הוא מופיע כעיצור, דהיינו כאשר שומעים את הו' כמו במילים, ורוד, שווה, שוויון, הווה, חוויה, הוויה וכו' וכו'.

הוא כל כך הרמוני ושוויוני שהוא מסוגל לקלוט כיאות את יסוד האש, בעיקר את היוזמה ואת היציב כמו במילים, הווה והוויה, או טוויה, אבל גם במילים שהו' הינה פחות מושלמות כמו טוב, חטוב, יהודה, הוד, הודיה וכו' וכו'.

מתג האות ו' הוא החומר בגאולתו, ממנו נוכל להרכיב חומר גמיש יותר, חלקיקים אשר ניתן להחליפם בקלות כאשר אנו מסיעים אותם בזמן ובמרחב, בקיצור לבנות אדם שהוא בגוף של אור כמו יופיטר.

תראו כיצד המון מילים מכילות את מתג האות ו' הזה, אבל הבעיה איתו כאשר הוא מופיע כחולם או כשורוק שהוא אינו יכלו להתקיים לנצח באוויר החופשי אלא רק בתוך שדות אנרגטיים כמו במתקן של יכין ובועז, שזה מצב מעורער של החומר ואז אנו נוכל לקבל את כל התופעות המוזרות כמו: אור, קול, רחוק, קרוב, כובד, חומר, מוח, קור, חום, כל סדרת הצבעים כמו- אדום, כחול, ירוק, שחור, סגול, צהוב, עולם, צורה, יצור, כל, מאד, כוכב, יסוד, גוף, וכו' וכו'.

כלומר, רק במילים כאשר ה-ו' מופיעה כעיצור, הרי שהיא מושלמת, ואז יש לנו כלי שקיים לנצח כמו הווה, מצווה, חוויה, הוויה, ורד, כיוון, שווה, רוויה, ויתור, ותיק, מוות, וכו' וכו'.

מילים אלו יכולו להיות קיימים לנצח ברשות עצמם, הם לא יצטרכו את המתקן של יכין ובועז, אשר ברגע שנפסיק את פעולתו הם נעלמים, כלומר, הם לא צריכים את השדה של + ו- - אשר מזינים אותם.

בגוף האדם יש לנו את איזור הצוואר, איזור הגאולה כי רבה, של שוויון בין הראש לבין שאר הגוף כאשר הוא המקשר בין המח לבין שאר הגוף.

יש לנו גם את צוואר הרחם אצל האישה, ויש לנו את קנה הושט, אשר מעביר את המזון מן הגרון אל הקיבה.

חישבו על כך, עד כמה הצוואר הינו בעל מראה דק ושברירי אבל עד כמה רבה עוצמתו, בנושאו עליו את הראש, כמקדש רם ומתנשא. ועוד אומרים שהראש שקול משהו כמו קרוב ל-10 ק"ג!

חישבו על חוליות הצוואר והעצבים החשובים אשר יוציאם מאיזור הצוואר, חישבו על המפרקת אשר אם היא נשברת, הרי שחל שיתוק מוחלט ואפילו מוות.

עד כאן הבנו את המשמעות של מזל שור היציב, ואת האנרגיות המתלוות אליו, ונפנה רגע לכלי האיום והנורא לכלי של היוזמתי, למזל גדי המאוד מאד שקוע בעולם החומר, עד כדי כך שהוא לוקח לעצמו את הכבוד ואת הבכורה, וזוקף את כל ההישג לעצמו.

מתג האות ע' הינו מעוות, בולע ושומר לעצמו את האור האלוהי ואת החכמה האלוהית אשר הכוחות העליונים מעמידים לרשותו. מצד שני הוא אשר בכלל מאפשר לידה וחיים, כי הוא הכח של עובר, של עץ, של עצבים.

כלומר כאשר יסוד האש או האוויר מתקשרים אליו, הרי שהוא בולע אותם לחובו, מחזיק אותם בתוך חובו ואומר שהם שלו. גם את האות ש' שהיא האש הישירה, הוא הופך לרשע, עושר ארצי, עושק, געש, שוועתם, עונש, שסע, פשע, רעש, פרוע.

אבל גם מילים חשובות המזינות את העולם הפיזי כמו:

שפע, עשב, שעה, עיש, שמע, שער, שיעור, עשתונות, ערב, עפר.

את האות צ' שהיא טהורה הוא דווקא צובר יפה, וחייב לשחרר, כי הם לא יבלעו בתוכו ואז נקבל:

צבע, עצב, עץ, עצה, וכו'.

אבל האות ל' תיבלע בתוכו ותיצור בו חוק וסדר של ברזל כמו:

לוע, בולע, על, עולם, עול, עלם, עלבון, עילג, עוול, נעל, לעיסה, פעולה, עצל, עקל, קלע, רעל, ערל, שעל וכו' וכו'.

ועם המשתנה של האוויר שוב יהיו מילים קשות כמו: עזאזל, עוז, זעזוע, עזיבה, לעז, זעם, זועף, זרע הפורענות.

כלומר, באופן כללי, ניסיתי להוכיח לכם שבשפה שלנו יישמו את הרעיון שכאשר צירופי מילים של 2 אותיות מסוימות הם יותר לכיוון השלילי, הרי שהשימוש בצירוף ההוא אינו מומלץ, הוא אינו מביא שפע וחיים אלא רק ביטול וצמצום!

כאשר יש היפוך של משמעות כאשר משנים את הסדר, הרי שכן אנו מקבלים, את האלמנט של הגאולה אשר האות ע' יכולה לעבור, למשל במילים כמו ער ורע שזה חבר לעומת רע, רשע לעומת עושר ושער, פשע לעומת שפע.

בקיצור, מתג האות ע' היא יסוד האדמה הבולע והמעוות, והמעוור, והמחשיך, והוא שומר את האור והאינטליגנציה לעצמו, עד אשר אנו מחליטים לגאול אותם משם, ולכן מתג האות ע' באמצעותו הנשמה נכנסת את תוך הגוף הפיזי הזה, ושוהה ברחם 9 חודשים בתור עובר ואז היא נולדת למציאות הפיזית, כאשר היא שכחה את מקורה העליון.

היא פשוט הופכת להיות עיוורת, כאשר היא מוזנת על ידי האור והאינטליגנציה אשר מזל גדי גנב לעצמו, והוא אינו משחרר זאת בקלות, הוא משחררם רק לאחר שמבטלים את קיומו, ולכן הוא "אדמה ארורה".

המשתנה שבאדמה, האות י', מזל בתולה

הכי מוזר הינו המשתנה שבאדמה, שהוא מזל בתולה, שהוא מתג האות י'.

שוב הוא מופיע כמעט בכל המילים, כאשר הוא נותן להם כיוון של צניעות.

מתג האות י' יוצר בעצם את הכלי של ריקנות, הוא ביטול האגו, הוא הריקנות אשר שואפת להתמלא, אבל שוב, הוא כלי אשר ניתן לקבל אותו רק במצב מעורער של החומר, רק כאשר אנו לרמה הראשונה של השדות האנרגטיים במתקן של יכין ובועז, כי הוא המצב המכסימלי, שחומר יכול להגיע אליו ועדיין להיות כצורה של יחידה נפרדת ואינדיוידואלית, הוא השלב האחרון לפני מחיקת היחיד והפכנו ליחד או לאחיד, ולכן יש הופכיות בין מילים כמו:

יחיד הופך ליחד.

אחד הופך לאחיד.

אני הופך לאין.

ירק הופך לריק.

יום הופך לליל.

מי הופך לים.

המילה כל על ידי התוספת שלו הופכת לכלי.

שוב, הוא יכול להיות עיצור והוא יכול להיות תנועה נספחת אשר אינו עומד ברשות עצמו.

שימו לב, מתוך יסוד האדמה שני אותיות הם כלים שהם גם תנועה או גם עיצור. בקיצור, את מתג האות י' אנו מקבלים במצב מעורער של החומר כבר ברמה הראשונה של הכוחות האנרגטיים, וזה מצב לא יציב. האטומים וחלקיקי החומר מגיעים כאן למצב המקסימלי שהם עוד יכולים להיות חלקיקים, ואז הם הופכים לכלי למשהו אחר."

"זה לא ברור", קראתי כאשר אני מפתיעה אפילו את עצמי.

"למה צריך את האות י' אם היא מתבטלת והיא הופכת להיות משהו אחר."

"כאן אנו נכנסים ללב תורת הפיזיקה וללב תורת החלקיקים".

האות י' פועלת, יוצרת, עובדת, עד אשר יום אחד היא מגיעה למסקנה שהיא חיה בלא מושלם, שהכל היה אגו בעצם, ואז היא מפנה את מקומה, כלומר היא אומרת:

במרחב, ביחידת החלל אשר תפסתי במקום שאני נמצאת נוצרה עכשיו ריקנות ואני מבקשת למלא אותה בחסר, אבל היא לא נעלמת היא יוצרת רק ריק.

כלומר, החומר כאן במישור הפיזי מתרוקן מהגרעין המרכזי אשר בו, כלומר מן האות פ' שהיא "הנפול" של האות צ', ואז בזכות ריקנות היא מצליחה להתחבר, ולו רק לרגע, אל ג' הראשונות.

כלומר אל הש' ואז היא יוצרת את היש.

אל הא' ואז היא יוצרת את האני.

אל המ' ואז היא יוצרת את הים.

גם מילים כמו: ימין, ישר, אני ואין, יום, ים, ליל, עין, מעי, קיבה, יד, כלומר היא מתמירה אנרגיות מלמעלה כלפי מטה, בדיוק כמו שהעין שלנו עושה.

אם נעלה אנרגיות ממרכז הגוף אל הראש, הרי שהעין תתמיר את האנרגיות הצפונות בצבע, ותוריד אותם כלפי מטה אל הגוף.

למשל המילה יד.

הידיים הם אשר יכולות לקלוט שפע אנרגטי מחוץ להילה שלנו, כי הם אלו אשר יכולות להזרים את השפע של האות ד'.

כלומר, מה שהם עושות, הם מרוקנות את השדה האנרגטי שלהם, וקולטות שדה אנרגטי יותר גבוה.

הן לא מפסיקות להתקיים הן לא מתבטלות. כך גם כל התופעות אשר יום אחד יתגלו כתופעות חשמליות ומגנטיות.

כלומר, החומר מרוקן את עצמו, ואז הוא הופך להיות נושא כלים של אנרגיות יותר גבוהות ממנו.

לכן אטומים מעורערים על ידי שדה אנרגטי מאד מאד חזק מתחילים להקרין את הצבע שבהם, או את הצליל שלהם.

במקופ צ.פ.נ אנו מקבלים י.פ.ץ, כלומר, האות י' יוצרת ריקנות ואז היא מקדישה את כך לגילומן של אנרגיות יותר גבוהות, ואם היא רוצה היא יכולה לחזור למצבה הנורמלי.

כעת אני חייב לעבור בקצרה אל יסוד המים.

היוזמה- האות ח' מזל סרטן

היציב- האות נ' מזל עקרב.

המשתנה- האות ק' מזל דגים.

המים מתחלקים למים עליונים ומים תחתוניים

המים הכי נשגבים הם כמובן מתג האות מ', אשר משמשים לכלי לכל דבר שאין בו אגו יותר ואין בו יחודיות.

לכן יש בו התמזגות טוטאלית ונתינה טוטאלית כמו:

ים, מיזוג, מים, אמא, אמר, רעם, מראה, שמש, אמת, מקום, עולם, נשימה, נשמה.

לכן מתג האות מ' מכיל את המידע האחדותי של כל מערכת, את המקור הכולי ממנה היא באה, את השתלשלות הבריאה מן האור האינסופי ועד למישור הפיזי, הוא האמת שמאחורי הדברים הוא המהות, הוא העולם, הוא הנשמה.

הוא גם החלק האינסופי אשר בתוך המילה חומר, הוא עשר המאמרות אשר בעזרתן העולם נברא.

אבל האות מ' אינה יכולה להגיע ישירות אל העולם הפיזי, אלא העולם הפיזי צריך להתעלות אליה, צריך להגיע לעבר ממישור המוות, אל מישור הנשמה, אל הממשות האמיתית ואל האמת.

לכן מתפצל יסוד המים שהוא כלי האחדות העליונה שוב ל-3 והוא שולח את השלוחה העליונה שלו ביותר כמים של מזל דגים ואז יש לנו את הצירוף של מ' + ק' כאשר הוא נותן:

מקום, להקים, קדימה, קדם

אבל גם חמק ומחק, קיום וקיים, קמל, נקם ונמק, קסם וקוסם, רקם ומרק וקרום, משק.

רוב המילים כאן הינן חיוביות ומראות על בניה משולבת, של האות מ' העליונה יותר עם השלוחה שלה כאן במיור הפיזי, כלומר מה שיוצר מעשה רקמה.

מה שיוצר את הקרום, שהוא חלק מאד חשוב בתא, כאשר הקרום הוא חצי חדיר, הוא שומר על האישיות העצמית של התא אבל הוא גם מאפשר את החדירה של חומרי מזון ולצערינו גם גופים הרסניים כמו וירוסים וחיידקי מחלה.

כלומר, מתג האות ק' הוא כלי ריקני מאד עליון אשר נושא עימו אל העולם הפיזי את חלקיקי האינטליגנציה של מזל דלי ואז יש לנו קץ ומוצק, ויציקה, וקצה, ואת האינטוליגנציה המפורדת של האות ל' ואז יש לנו את גלי הקול.

חלקיקי האות צ' חייבים כלי כדי להתקיים בתוכו, ולכן או שהם מתקיימים בכלי של האות ע' ואז יש לנו את הצבע, או שהם מתקיימים בכלי העליון שזה האות ק' ואז יש לנו את הקצב.

מתג האות ק', הוא מזל דגים הנעלה וחסר הגבולות.

הוא הינו השתקפות מושלמת של המציאות העליונה, השתקפות אשר אינה משנה את המציאות העליונה. למשל המרחק.

היא מסוגלת לכווץ את המרחק, כי היא לוקחת מהמרחק הכבר מפורר, כבר מפותח, את החלק הנסתר אשר בו, והיא מעבירה אותו בחלל מכווץ לאיזור אחר.

כלומר היא מאפשרת את הקפיצה במרחב מהשורש קפץ.

כלומר, היא מעבירה את המהות העליונה כפי שהיא, והיא עובדת חזק מאד עם מתג האות ר' שהוא השמש שלה, צד היום שלה.

הירח והשמש, החתונה האלכימית ביניהם.

"אתה רוצה להגיד שיסוד המים הינו בעצם חלל", התפרצו כמה מן הנוכחים?

"כן בוודאי זה חלל, זה תווך, זו מהות אשר הופכת להיות חדורה ביסוד האש וביסוד האוויר והיא מעבירה אותם אל המימד הפיזי ללא שינוי.

למשל בגוף יש לנו את הקודקד, קיבה, קורקבן, עקב, עורקים, פרקים, ועוד.

מבחינת הפיזיקה יש לנו: קול, רקע, קרבה, רקיע, קל, עומק ועוד.

מתג האות נ' הוא החלל אשר יוצר את העולם הפיזי.

הוא המים החודרים עמוק מאד של המזל עקרב"!

"אמרת שמתג שהאות ע' הוא הכלי של העולם הפיזי, הוא הגדי, אז מה פתאום אתה מדבר כעת על המים של מזל עקרב"?

"את שוכחת שהמים הם הכלים של הלמעלה, כלומר, הכלים להחדיר את המהויות העליונות למטה אל המישור הפיזי, כי הם באים מלמעלה, והאדמה, הם מה שהמציאות הזו יוצרת על מנת לעלות כלפי מעלה".

"בשבילי זה נשמע אותו הדבר".

"זה לא אותו הדבר מפני שהמים הם חסד, אשר מוזרם מלמעלה, ללא קרמה, כלומר ללא צורך לעורר אותם מלמטה.

לכן את יכולה להזרים אור דרך הקודקוד שלך, או לשגר אותות על ידי ויברציות של קול, או לעבוד עם האיברים של האות מ'.

אבל מזלות האדמה נוצרים במתכוון!

כלומר הם פרי של עבודה קשה, הם פרי של קרמה, יש להם את גורם הזמן, לכן הם יכולים להיווצר רק כאן במישור הפיזי, היכן שהעולם קיים, ומאחר ויש כאן מוצקות, הרי שהם יוצרים מציאות הקיימת בפני עצמה, שגם עולם הנשמה וגם עולם האגו יכולים להאחז בו.

נכון שיש מעין דמיון בין הגדי והעקרב, בין האות נ' לבין האות ע'.

שניהם מזלות מאד כבדים, שניהם מנטרלים, שניהם מושכים לעצמם, רק שהגדי עושה זאת על ידי עיוות, הוא מהפך בין ה+ לבין ה-.

הוא מעוות את כולם.

לעומת זת האות נ' מסמלת את העיקרון של העומק אשר אין לחדור למטה ממנו.

של המים הבולעים כל, אבל יכולים להשתמש בהם כאן במישור הפיזי, ולכן אלו המים הכבדים אשר בעזרתם ניתן היה להקים את בריכת המים מתחת לעמודי יכין ובועז, אלו בדיוק המים הכבדים אשר מכבים את יסוד האש, להבדיל מהמים של האות מ' אשר מחיים אותה ואז יש לנו מילים כמו שמש וממשות.

כלומר, מתג האות נ', שהיא מזל עקרב, עוזרת ליצור כאן את המהות הפיזית, והיא לוקחת את האש או האוויר של האור העליון מעבירה אותם כלפי מטה, אבל כן משנה אותם, כך שהם לא יכולים לחזור יותר למעלה, אלא בצורה שונה, וזה על ידי האות ן הסופית, שם כבר היתה הגאולה כמו למשל, עין, גרון, האני שהפך לעין וכו'.

נכון, הגדי בונה את העולם הפיזי, הוא הבועה אשר מכילה את העולם הפיזי, יותר נכון את ההפרדה אשר בו, כי הוא הע' אשר מפילה את הצ' לתוך עולם הפירוד והופכת אותו לעפר.

מצד שני, האות נ' זה מנגנון מאד מתוחכם להכניס את האש אפילו הכי עליונה, אל תוך עולם הפירוד, ולכן האות נ' משמשת יותר כיסוד פעיל על מנת לבנות את הנפש או את יסוד הנשמה, כלומר, בכל זאת הנ' מכניסה לתוך העולם של הבחירה החופשית, לעולם שהוא הגבול בין חיים ומוות את אנרגיות האחדות."

"אבל זה לא ברור", קראתי וסוף סוף שם לב המורה לב אלי".

"כן שמעתי, שאת הנערה אשר מחפשת את התכליתיות, ובכן הבה ותראי.

הלא באנו לכן למימד אשר טרם הרחקנו לכת להגיע אליו, הגענו עד למחשכי העולם הפיזי, נכון"?

"נכון", קראו כולם במקהלה.

"והיינו צריכים להכניס לכאן אנרגיות מאד חזקות של האנטי חומר בצורה אשר לא תגרום לריאקציה של הרס, נכון"?

"כן נכון בהחלט", הם שוב קראו במקהלה כמו בבית תפילה.

"אז מתג האות נ' זה כמו שלוחה של הלמעלה, אשר לוקח את האנרגיות העליונות, כולל את אותיות הא.מ.ש, ויוצר מהם, נפש, נשמה, מן, מנורה, אני, וכו' וכו'.

כל זה אבל בתנאי אחד, שמתג האות נ' מדגים את הבחירה החופשית, הוא מאד עמוק, מאד מיני, ומאד זקוק לטרנספורמציה, ולכן לפעמים יש את זה ואז יש מילים כמו: נס, כניסה, נכס, נסך, נטע, נר, רינה, נאה, לעומת מילים כמו: ננס, סינן, ועוד ועוד.

כלומר, כאן היא מגיעה מאד עמוק, והוא אפילו עובד עם 7 המתגים של הכוכבים, שהם 7 העקרונות הקוסמיים ואפילו יוצר עימם מילים קצרות כמו:

בן, גן, דן, כן, פן, רן, תן,

זה מאד משמעותי כאשר אות מסוגלת ליצור כבר מילה של 2 אותיות."

"אבל גם עם שאר האותיות נוצרת קומבינציה"!

"נכון, כי יש לנו: נא, הן, זן, חן, לן, מן, נס, נע, נץ, קן, רן, שן, תן.

כלומר, האות נ' יוצרת יותר קומבינציות כי היא אות של כלי.

ולכן יש הרבה מילים שהאות נ' מופיעה בהם, וזה מסמל את הקשר לעולם פיזי נמוך יותר. זאת להבדיל ממילים עליונות שם אין את הנ' כמו:

אור, אוויר, אלוהים, אל, רוח, אצילות וכו'.

מה שחשוב לי שתבינו, שאם רוצים להיאחז ברוחני, להעלות חזרה אור חוזר מן העולם הפיזי אל העולם הרוחני, אנו חייבים לעשות זאת דרך הכלי של האות נ'".

"ומה עם הכלי האחרון, של היוזמה שבמים האות ח', של מזל סרטן".

"או, זה כלי מאד מוזר ובמיוחד השארתי אותו לסוף, כי הוא מתג האות ח', המחוברת למעלה אבל המפורדת למטה, המחוברת למעלה אבל חסרת אונים למטה.

השדה הנוצר בין ה+ ל- כאשר סוף סוף יכולים להפעיל אותו, אבל רק במישור ההילה, מישור הנפש, המישור העליון מישור החלום, המוח, המחשבה, האחדות, הרוח, החיבור וכו'.

שימו לב כיצד האות ח' בכלל לא טוב לה בעולם הפיזי, כי היא חצי פירוד וחצי אחדות.

שימו לב כיצד בעולם הפיזי היא מופיעה במילים שהם חצי מחוברות וחצי מפורדות.

למשל:

מוח שמורכב משני חלקים ספק מחוברים ספק מפורדים.

חזה שמכיל את הריאות ולהלב שגם להם שני חלקים.

המילה חדר שיכול להיות נפרד וגם מחובר לבית.

מילים כמו חצי, חלק, חבל, לחם, חלון ועוד.

אז גמרנו להסביר על הכלים, הכלים המיוחדים של יסוד המים, כאשר אני מדגיש שהאות ח' משמשת לתחושה, מחשבה, מוח, חזה, חיבור, חזון, חושן, חלימה, ולכן היא אות מאד מיוחדת בפיתוח כוח השכל וכוח האמונה, והיא אינה מסתדרת עם שאר האותיות הנמוכות יותר, ואחר ואנו כאן בשיעור פיזיקה ורצינו לדבר על החומר, הלא עכשיו אנו נוכל להסביר ולחזור לחלקיקי האות צ'".

"אבל אני כבר עייפים, קראו כולם במקהלה".

טוב אז נדחה שיעור זה לפעם אחרת, אבל חישבו על כך, שהפיזיקה של בני האלים, היא פיזיקה של חלקיקי האות צ' ולא של האות פ'.

כי כאן בעולם הארצי הכל מרוכב מאטומים, מולקולות ותאים תאים.

ואילו בעולם האלים, לא זה שעל כדור הארץ הכל מורכב רק מצורות, צבעים וצלילים!!!

בית שיחזור החיים

הדברים אשר למדתי לא היו כלל קלים. שפה אדירה ועשירה במשמעויות החלה נפרשת לנגד עיני. מילים, צלילים והברות, החלו לצוף במוחי.

מילים החלו להתפרק להברות מתנגנות, כאשר המשמעויות הולכות וצפות לנגד עיני.

י' עם ה' הרי זה יה, ביחד זה הריק המוחלט כאן בתוך המישור הפיזי, עם ניצוץ האש היוזמתי המצית את כל החיים ואת כל ההתחלות, אז מה?

היכן היישום המעשי של הדברים.

והאות ו' היא עמוד התווך של כל המילים השואפות להיות מהות מוחלטת, אשר קיימת גם במישור הפיזי וגם הרוחני, ואז נקבל, מקום, חוש, חום, אז מה?

היכן הוא אותו חומר אלמוותי אשר האות ו' שואפת לייצג?

מדוע בכלל המילה מוות אף היא נכתבת על ידי שימוש ב-ו' מלאה?

על מנת להראות לנו שהמות הוא בעצם חיים?

ומה פירוש המילים: חי, גוף, צליל, עם, רעם, פעימה, הכל התחיל להסתחרר בראשי כסחרחרה מופלאה, אבל סוחפת כמערבולת.

די, ראשי עמד להתפוצץ מתוך כמות הידע אשר החלה לזרום לתוך ראשי.

במיוחד התחילו לעניין אותי, ההבדל של חיים ומוות.

היכן בדיוק הם נפסקים, ובמה שונים בני האלים ויצורי הכלאיים שיצאו מחלציהם מאיתנו?

מה פשר היכולת שלהם להפריד את התודעה האחוזה בגוף בצורה חזקה כל כך לעומתנו.

סרינו סירב או שלא ידע להשיב על שאלותי.

הביטוי אל משוחזר אשר סבירן השתמש בו ספק בצחוק, וספק ברצינות, לא מצא לו מענה.

סרינו דחה מכל וכל את שאלותי.

חשתי מועקה רבה. גם הרגל אותה סחבתי, אשר טרם הבריאה שבה והציקה לי ללא הרף.

את סבירן ראיתי בימים הקרובים רק במעומם, הוא בא ושאל אם סרינו דואג לכל מחסורי במיוחד האינטלקטואליים ואני השבתי שכן, אך חברתו הנעימה היתה חסרה לי במיוחד.

ואז ביום מן הימים לקח אותי סרינו לאחד השיעורים אשר טרם אשכח.

היות והתקדמתי כבר הרבה מאד בלשון, בדקדוק ובלימוד משמעות האותיות, הסביר לי שסרינו שכעת אני יכולה ללמוד גם את היישומים המעשים שלהם, ואכן זה היה אד השיעורים המרתקים ביותר.

"האדם נברא בצלם", אני זוכרת את דבריו של המורה הצעיר הנמרץ, "ובשעורים אלו אנו נברר, עד כמה משמעות הצלם הזו היא נכונה.

"הצלם, הוא שלושה מרכיבים קוסמיים אשר משתתפים בבריאתו כאשר כל אחד מהם תורם את שלו.

הצ' זה הלא זה מידת החכמה, האינטליגנציה העליונה, אשר מועברת, על ידי, צבע צליל וצורה.

כלומר, בעצם הצורה שלו יש את האינטליגנציה. צורתו היא כמו אנטנה אשר קולטת את החוכמה האצורה בו.

כלומר, הצורה, קולטת את הרעיון אשר מוטבע ביקום, הצורה קולטת את חלקיקי האינטליגנציה של האות צ' ומיישמת אותם על ידי מתג האות ר' שהוא החיים בהתגלמותם כאן, ומתג האות ה' המכניס לפעולה אנרגיות חזקות מאד כאן על כדור הארץ.

תוסיפו לזה את אותיות המלים צליל וצבע ותקבלו את המשמעות האדירה ביותר של הדברים.

לכן יש משמעות רבה מאוד לצורות. צורות של מקדשים, צורת גוף האדם, כצורה הרמונית משולמת, גם מיקדשים בצורת פירמידות ייבנו בעתיד הרחוק. כי לצורה יש משמעות והיא משרה אנרגיות מיוחדות.

הל' הינה אינטליגנציה מפולגת.

היישום של החיובי והשלילי בגוף אחד.

לכן יש הרבה איבריםכ שיש להם ימין ושמאל!

ואילו המ' היא היסוד האוניברסלי של המים העליונים אשר מאחדים את כל הדברים האלו.

לכן המפתח לחיים ובריאות מושלמת הוא לשמור על היסודות הללו, על האינטליגנציה, על הקוטביות הנכונה, כמו הקוטביות הזכרית והנקבית ועל הקשר המחייה, האוחז אותנו כמו ברחם נעימה על האות מ'.

אנו נבראנו גם בדמות, אבל דמות היא משהו נרכש, היא העבודה הרוחנית האדמתית שאנו עושים כאן במישור הפיזי, ולכן יש לנו דמות, מות, אדמה, אדום, אדם, כולם נגזרת של אותו שורש, של ד.מ.ת, כאשר את מתג האות ת' טרם למדנו כיצד להכניס לשימוש.

כל הרעיונות האלו הינם הרעיונות של הדרך לאלמוות, מה שיום אחד יעסיק את האנושות במלוא התנופה. האפשר לעצור את תהליכי ההזדקנות, האם ניתן לדחות את המוות?

ברור שגוף האדם מהווה לכך את המפתח כי עצם המילה גוף טומנת בחובה את האות ג' שהיא הקשר הבלתי ידוע אל הנסתר, ואת האות ו' שהיא יסוד האדמה אשר שואף לשיא השכלול שלו, ואת האות פ' שהיא החכמה של האותיות צ' אבל נפולה.

כלומר הגוף הינו נפול, הגוף שייך לאחדות אשר מעבר לגוף המתפורר, כלומר, יש לנו גוף ויש לנו רוח, יש לנו איזורים בגוף האדם אשר מטרתם לשמר את הגוף ויש לנו כאלה אשר מטרתם לשמר את הרוח.

בראש וראשונה יש לנו מספר פתחים בגוף.

יש לנו את פתחי החושים העליונים.

יש לנו את הפה, אשר הוא המקור לכל אותם חלקים שהם תחתיים בגוף, כלומר, הוא המשמר כל תא ותא בגוף, הוא גם נותן לו את פקודת ההשמדה, לכן ידברו בעתיד במילים של "חיים ומוות ביד הלשון".

יש לנו את האף שהוא המריח של ריח הניחוח, אבל הוא זה אשר מריח את האד העולה בחזרה, כלומר את הארומה, את הריח העדין של גוף הבנוי מחלקיקיו אשר נמצא בהרמוניה כה רבה.

יש לנו את האוזן, אשר אחראית על תהליכי האיזון בגוף, ובעזרת המשתנה של האוויר, היא יכולה לאזן את צד ימין ושמאל בגוף, כאשר הימני הוא הצד המזרים את האנרגיות החיוביות, והשמאלי הוא המגביל, הוא המקבל לעצמו, וזה גם דבר מאד מאוד חשב אותו תדעי בהמשך.

בקיצור האוזן פועלת על ידי צלילים מאד מאוד דקים, אשר סמויים מהיכולת של האוזן הרגילה לשמוע. לכן הצלילים האלה, יכולים לרפא כל מחלה, כל חולי, כי הם מחזירים את האיזון שבין חלק ימין ושמאל של הגוף...., ולא סתם באוזן ישנו איבר שיווי המשקל של הגוף, אוזן ואיזון, וחישבו על כך!!

צעקות מסתוריות וקולות מוזרים החלו לפלח את האוויר מבחוץ.

ראיתי מספר דמויות ממהרות בריצה, ונבלעות בתוך חלל של בניין מסתורי.

סרינו אף הוא החל לגלות חוסר מנוחה מוחלט, והוא קם לפתע וציין לפני שהוא חייב ללכת. הוא לא השיב לי לאן, הוא רק אמר לי שיש שם משהו שקשור בשיחזור, ואחר כך בכלל הצטער שאמר את זה.

למרות שנותיו הנכבדות הוא מיהר בצעדי ספק ריצה וספק הליכה, אל אותו מבנה מרוחק במקצת.

גם המורה אמר שחייבים להפסיק כעת, וכל התלמידים התפזרו!

נותרתי לבדי, כאשר הסקרנות אוכלת בי בכל פה, גם לא היה מי שישית אלי את ליבו, ולכן החלטתי לדדות בשקט, אל אותו מקום מוזר. ספק מתקדמת, ספק נעצרת, ומקווה על ידי כך שהם לא יבחינו בי.

הגעתי אט אט אל אותו מבנה.

החלונות היו מוגפים ווילונות שחורים היו פרושים עליהם. דידיתי מסביב, ויכולתי למצוא לי חלון, שהיה בו סדק זעיר היה במשקוף, ובעורמה רבה, הצלחתי להחדיר לשם ענף דק ולהסיט במקצת את הוילון, ובכך יכולתי לראות רק חלק מן החדר.

ניצוצות של אור.

שובל של רסיסי אור כחלחל, החלו לעלות מתוך דמות אשר היתה לחלוטין בסדין לבן, אשר היתה מונחת על אלונקה.

קולות מוזרים החלו רחשו במעורפל בתוך החדר.

לא בדיוק שמעתי אותם, כי השמשה עמעמה אותם, אבל הם הלכו וגאו, במעין מקהלה, כאשר ההברה הא-אום, ללא הרף עולה וחוזרת על עצמה.

צלילים עדינים של פעמון החלו להצטלצל לפתע ברקע, המקהלה פסקה בבת אחת, ואז אני ראיתי רק ידיים. ידיים מופשלות מורמות, שרוול של כותונת רחבת ידיים, ובתוכו היד החלקה עם האצבעות העדינות, היד אשר הגישה לפי מים צוננים עוד אז, זה היה כל כך מרוחק כמו שזה היה לפני יובלי יובלות.

לא היה לי שום ספק בדברים, היתה זו ידו של סבירן.

הוא אחז במעין קריסטל מאד גדול, מאד נוצץ וזוהר, ובידו השניה הוא הקיש עליו והקול היה כל כך צליל, כל כך נעלה, ואז הוא כיוון את ניצונות האור אשר נעו במעין צורה קשתית ספירלית, במדויק אל הקריסל.

את הקריסטל הזוהר הוא נתן בתוך מעין כלי שקוף חרוטי, אשר המשיך להאיר במעין גוון כחלחל חלבי ואז גם הוא פנה לאחוריו הקיש בידיו, ואני הבנתי שכל הטכס נגמר.

האנשים החלו חומקים אט אט החוצה, ואני הצטנפתי לי בפינה, מחכה שכל ההמולה הגדולה הזאת תשכח.

אז אני פרצתי בצעד זריז.

סבירן עוד עסוק היה בדברים שונים ומוזרים, ובבת אחת הוא סב על עקביו כאשר שמע אותי נכנסת ומבט מלא תמיהה על פניו.

"אה, זו את", הוא הפטיר ספק בהפתעה וספק באדישות. "תמהתי בתוך עצמי מתי אתפנה אלייך, אני מצטער הייתי עסוק".

"מה זה המקום המוזר הזה", פרצי מיד בשאלה נוקבת.

עוד בטרם היה ספק בידו לחשוב אם ישיב לי ואם לאו הוא פנה ואמר לי במפתיע:

זה בית שיחזור החיים!

"זה מה"? , שאלתי בתמיהה.

כמובן שהוא ניסה להתחיל בהתחמקויותיו, אך הפעם לא עלה הדבר בידיו, אני הייתי תקיפה, ואז הוא היה חייב לנדב לי מידע, אפילו בצורה מאד מתציתית ולקונית.

"כן, הוא השיב, זה בית שיחזור החיים, היו לנו מספר נפגעים לאחרונה, את מבינה, הם הותקפו בידי פראיים, היתה לנו מושבת מחקר מאד רחוקה בהרים.

יופיטר כמובן לא אוהב זאת, אבל ניסנו לקיים מגע עם הפראיים אשר במקום.

העניינים השתבשו, ולכן כעת השבנו את אלו שנפגעו."

"סבירן, האם הם מתים"?

"אין למילה מוות שום משמעות לגבינו", הוא גיחך.

אתם קוברים את הגוף ובכך הכל מסתיים!

אנו לא, אנו משיבים את הגוף לעפר, ומצליחים בעזרת טכניקה מאד מיוחדת לשאוב ממנו את כח החיים ופשוט לבנות גוף חדש"!

"אתם מה?"

"כן, זה סוד אשר לא רציתי לגלות לך!

אנו מסוגלים לשחזר את החיים מחדש, במידה והם נפגעים, או במידה והם מתעייפים!"

"סבירן, את האמת, האמנם אתה משוחזר?"

"כן אני משוחזר, לצערי, כי זה תהליך כלל לא קל".

"אבל הכיצד, כיצד ניתן להעביר את הנשמה שבנו מגוף אחד למשנהו, אין לכך משמעות?"

"אצלכם זה לא ניתן לעשות, כי ניצוץ הנשמה שלכם הינו חלש ביותר, הוא קבור עמוק מאד בתוך תוככי החומר, רק לידה פיזית משחזרת אותם בגלגול, אבל אז אתם מאבדים את כל הזהות הקודמת שלכם, וגם את הידע אשר היה לכם בחיים קודמים ובכל פעם אתם חייבים להתחיל מחדש, ויש במנגנון הזה בזבוז זמן אדיר.

יש אצלכם עוד בעיה יסודית, ואותה אנו מכנים, המתג של ההתפתחות הקרמתית.

יש לכם משקעים מאוד מאוד חזקים, כלומר, על מנת להשתחרר מהרשמים של מערכת החיים האחרונה שלכם, אתם אינכם יכולים לעשות זאת, אלא כאשר אתם כבר נולדים מחדש ואז אתם נמצאים בתוך גוף חדש.

ושוב זה אורך שנים רבות.

אצלנו יש אפשרות לנקות את הרשמים השליליים אשר הצטברו, ואפילו יש ביכולתנו לעשות זאת מיד ובאופן מיידי.

אבל לא זה מה שחשוב, ואני עסוק.

ראי, אנו מסוגלים לחלום את החלום המודע, ולכן אנו מסוגלים להכניס את תודעת הנשמה שלנו אל תוך גוף הנפש, ומשם את הינפש לגוף חדש!

הנה, הדמות שכאן מתחת לסדין, רשמית היא מתה.

זה רק הגוף, אבל זה הגוף שהוא החומר, כאשר הוא עדיין מכיל את החיות של החומר.

נכון, כל תהליכי החיים נפסקו בגוף זה, זה אדם מת, אבל אדם שתהליכי הריקבון לא יתחילו בו, הנה בואי תגעי", והוא ניסה לקרב את ידי ואני כמו היתי אחוזת פלצות.

המגע עם המתים לא הרנין אותי כלל, אבל סבירן רק חשף יד מאד לבנה מתחת לסדין, וקירב את ידי אל ידו, ואז אחזה אותי הצמרמורת הנוראית.

"כיצד מתנהל השחזור הזה", חזרתי והקשייתי.

"אוי זה תהליך אשר פיתחנו משך ימים רבים.

פשוט, קשה היה לנו להמשיך ולהחזיק כאן כיאות את חיי הנצח באותו גוף!

אנו טענו בכל פעם את עצמנו מחדש, במיתקן מאד מיוחד אשר כאן, מתקן האמברוסיה.

אבל התהליך הזה הוא קשה מדי.

האמברוסיה היא המזון המיוחד שהוא המן המיוחד של המדבר, אשר בו יש את המתק הטעים והמשביע, את הקשר שבין מתג האות מ' האינסופי ומתג האות נ', האות של הנפש התחתונה.

התהליך אשר מפעיל את כל התהליכים של אור פנימי ואור מקיף אשר בתוך הגוף.

בקיצור נמרץ, ידידתי היקרה", הוא המשיך בדבריו וקולו הפך לפתע רך מעין כמוהו, קיימת אצלנו נקודה מאד חשובה באיזור הגוף, והיא באיזור העורף, כאן באיזור המפרקת, בחוליה הצווארית, שהיא מיכלה את "זרע הנצח".

כפי שיש לכם הארציים את הזרע הארצי, לנו יש בכל אחד מאיתנו את זרע הנצח של הנשמה.

את הגוף הזה שאת רואה כאן, מחר אני הולך לשרוף בתלהיך מאד מיוחד, אני הולך להפוך אותו לעפר ואפר, אבל לעפר זה אני הולך להוסיף דשן מאד מיוחד אשר צבעו אדמדם כמו צבע נחושת הקלל. לפני שאבצע את כל תהליך השריפה הנ"ל, אחדיר מחט מאוד דקה אל העצם הזו, אצם הלוז, ואמצא בה את התא המאוד מיוחד, את תא ביצית הנצח!

וזהו תא רווי.

הוא תא, אשר מסוגל, לשוב ולהמשיך את מליוני חלוקותיו, כאילו שהיה הוא תא עוברי מופרה."

"אתה מטורף", קראתי, אתה רוצה לטעון, שבכל אחד מאיתנו יש תא אחד שהוא בעצם כמו התא הראשוני המופרה, בדיוק כפי שהיה כאשר הוא היה עוד עובר, תא של עובר שלם בטרם התפתח?"

אז גם לנו לבני האדם יש את זה?

"לא, לכם אין, כי אצלכם המפלס האנגטי ירוד, והכוח הנפש שלכם אינו חזק ותא זה נהרס מיד עם לידתכם!!

"ראי, אתם בני האדם, מוצאכם מתא אחד ראשוני, מופרה כלשונך, אשר התחיל תהליך של אין סופר עד אין ספור חלוקות.

אנחנו, גם אנו בנויים מאותם אין ספור תאים, אבל אצלנו הרוח היא חופשית, היא משוחררת, היא אינה מחולקת, כאילו שכל חלקיק וחלקיק ממנה נמצא בתוך כל אחד מאותם תאים.

רק לאחר המוות שלכם, יכולה הרוח לנסות ולשוב לאחדות שלה, היא כל כך מזדהה עם החומר בזמן שאתם חיים, שקשה לנתק אותה משם, גם המוות לא עושה זאת בתהליך מספיק אמיתי.

לכן אתם גם לפעמים חולים בכל מיני מחלות מוזרות, וזה קורה כאשר הרוח שלכם נחלשת עד כדי כך, שאין ברירה, חייבים להצעיד את הגוף אל עבר המוות שלו, לפני שיהיה מאוחד מדי, כי שרשרת הגלגולים הבאים שלכם בסכנה. ואז הגוף מבצע את התאבדותו העצמית".

"אלו שטויות מה שאתה מדבר, יש לפעמים ילדים אשר אפילו חולים במחלות קשות, מדוע אין להם זכות קיום, לשם מה עליהם להיות בכלל חולים"?

"הילדים החולים בגיל צעיר, אלו בדיוק אנשים אשר בגלגול קודם כל כך כה החלישו את הגוף שלהם, שעליהם לחזקו שוב, ואז הם חולים כבר מגיל צעיר ומתים כאשר הגוף עוד רענן, ואז הגוף נושא עימו לגלגול הבא את זיכרון החיים ברעננותם, אבל אל נא תפסיקי אותי עם הערותייך!

בקיצור, רק לאחר שהגוף שלכם נקבר בעפר, מכלול התודעה שלכם מתנתק מן הגוף, וברצותי להתחיל גלגול חדש, אני חייב לספוג מן הגוף הישן את חומר הנפש אשר בו.

יש חוק שימור האנרגיה וגם חוק שימור החומר, וכאן על כדור הארץ, יש מאגר, יש מידה מסויימת של חומר הנפש, ואיני יכול להתחיל חיים חדשים יש מאין, ולכן כל גוף, מפנה בעצם מקום לגוף הבא אחריו וחוזר חלילה"...

"אבל אוכלוסיית העולם הולכת וגדלה, ואז מניין בא חומר הנפש לבניית גופים חדשים", קראתי כשקולי מתקרב לצעקה.

"זו בדיוק הנקודה, מספר האנשים בעולם, לעולם לא יוכל לגדול מעבר למספר הנשמות, או יותר נכון ניצוצות הנשמה, אשר נמצאות כאן על כדור הארץ, שאריות רוחו של הטיטאן הגדול, גילגילגלי כפי שאת קראת עליו באגדה המאד מיוחדת שלך."

בנוסף, אם יותר נשמות רוצות לבוא לידי ביטוי, יותר נחלש גוף הנפש של מכלול האדם".

"זו גזענות לשמה"!

"לא זו עובדה, ההחלשות היא אינה בנפש התאים, לשם כך קיים מאגר אין סופי של אנרגיה, כפי שקיים מאגר אינסופי להתרבותם של צמחים ובעלי חיים, מה שיורד בדרגה זה היכולת של הנפש להכיל את התודעה, כלומר יש ירידה ברמת המודעות מדור לדור".

"נו טוב, זה באמת הסבר דחוק, מה באמת עם בעלי החיים"?

"הם מכילים סוג של נפש חיה מאד מיוחדת, שהיא נפש קולקטיבית, דבר שיוסבר יום אחד בספרי הקודש שלכם.

לכן הם גם נתונים לחוקי הטבע ולחוקי הג'ונגל, וגם הם אינם יכולם להתרבות מעבר לגבול מסויים, כי הטבע דואג להכחידם.

משום כך קל להם מאד גם לקבל את עניין החיים והמוות, ולכן הם מרגישים בדיוק מתי הם הולכים למסור את נפשם, וכאשר הטורף צד את טרפו הוא גם יודע כיצד לתת כבוד או להעריך את חיי הנטרף אשר הולכים ונמוגים לנגד עיניו.

אבל בואי ונמשיך בנושא שלנו. מאחר ואנו בעלי נפש שלימותית יותר מכם, והרוח שלנו....

"רגע אחד, אתה מבלבלני, גוף, נפש רוח.."

"בואי ואפשט את הדברים. התודעה היא בעצם הראשונית, היא ניצנוץ הנשמה, והיא אינה מכאן. היא מכוכב אחר, היא ממימד אחר, היא בעצם ניצוץ מהטיטאנים הבוראים, האם זה ברור לך"?

"כן".

"התודעה חושבת את עצמה, מדמה ורואה עצמה בצורות שונות, וכך היא יוצרת לעצמה את גוף הרוח. חשוב רק שהיא תהיה עירה כאשר היא עושה זאת, משום שאם היא ישנה, הרי שהיא אינה שולטת בחלום שלה, היא חשה ששולטים בה כאילו מבחוץ, ואז היא יוצרת אדם שניצוץ הנשמה רדום בתוכו, כניצוץ של גילגילגלי, הטיטאן הוזה העולמות.

כאשר הרוח עירה, היא גם תיכנס לתוך גוף בצורה עירה, ואז לא יהיה ניתוק של ההכרה במצב שינה ובמצב של עירנות.

רק כאשר התודעה שוכנת בתוך הגוף, מתעורר כוח הנפש, כתגובה לכך!

באחד מספרי החכמה שלנו כאשר מסופר על תהליך האדם, נאמר שם במפורש, "ויצר את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

"כלומר שימי לב, גם על חית השדה, בעלת הנפש הקולקטיבית, יאמר נפש חיה. שימי לב, לחיה יש שם, ושמה הוא הוא שנותן לה את הנפש החיה אשר בה.

כלומר, השילוב של האנרגיה המיוחדת הבאה מן השמש ומן השמים התכולים, מקריסטלי האש, ומהאתר האוניברסלי, מתג האות מ', אבל לא ניכנס לכך עכשיו, ואילו לאדם יש את הרוח אשר נפח באפיו, והרוח הזו היא אשר גורמת לכך שתהיה לו את הנפש החיה.

הנפש החיה, זה בדיוק נפש בעלת תודעה עירה, זה בדיוק מצב תקין שלנו שהוא נפש חיה, בעוד אשר לכם יש נפש רדומה, ואפילו נפש מתה.

כלומר, הנפש אצלכם היא כלי של הגוף לא של התודעה, היא נותנת לכם את הילת הבריאות השומרת על כל תא ותא מתוככם אבל היא לא נותנת לכם את היכולת, להשתמש בכלי הנפש בשנתכם, כלומר, להעביר את התודעה והרוח שלכם בצורה מושלמת של תוך הנפש שלכם ואז לנוע עימה בחלל.

כאשר אתם ישנים, פשוט הרוח שלכם מסתלקת, כדי לתת לנפש התאים שלכם את האפשרות לחדש ולרענן את עצמה."

אז לאן נעלמת הרוח שלנו יחדיו עם התודעה כאשר אנו ישנים?"

"לעולם החלומות הבלתי נשלטים. תביני, באיזור הראש, נותר עוד שריד קטן מחומר הנפש החיה, בציצית הראש, באיזור הקודקוד, ואז בעת השינה, כאשר חל הנתק שבין הראש לגוף, המודעות נודדת לאיזור הראש, ואז כאשר מתנתק זרם החיים היומיומי, היא פשוט מגשימה בעזרת הדמיון את זרם המחשבות היומיומי, היא מפעילה את שפת הסמלים של הצד הימני של המח המשותק מעיקרו."

"כלומר, כח המחשבה האמיתי הוא בעצם כח החלימה, כח הדמיון".

"כן בודאי, כי את מה שאת רואה בעיני הדמיון, את מה שאת חווה , את ההשלכה של עולם החושים שלך, את גם בוראת"!

"כלומר, אם מחר אתה מציב בפני הזיה שלמשל, דמות כלשהיא ניצבת לפני ומרפאה אותי, אני אוכל להביא לריפוי המוחלט"!

"זה בהחלט רעיון, ובאמת יום אחד כאשר האדם ילמד ליצור עולם דמיון תלת מימדי מלאכותי, שיהיה כל כך אמיתי, שיסחוף לתוכו את כל חווית חמשת החושים, הוא גם יוכל לרפא עצמו כמעט מכל מחלה"!

אצלנו הנפש היא ערה, ולכן הרוח מסוגלת לפעול בתוכה, ואנו מסוגלים לזנק החוצה עם גוף הנפש שלנו, ולהופיע במימד או במקום אחר, למרות שגופנו ישן עדיין.

אבל בואי ונחזור, לתא הנצח. זהו התא הראשוני, זהו התא אשר מכיל בתוכו את הקוד המיוחד היכול לקשר אותו לאותה הנפש, הוא כמו התא הראשוני אשר ממנו ניתן להתחיל ולחלק וליצור מחדש את האורגניזם כולו, והתא הזה מצוי באיזור המפרקת. הוא חתום ונעול ואין אליו כל גישה, מבלי סיכון החיים.

כאשר אני מצליח בעזרת טכניקות מאד מדויקות להגיע אליו, אני יכול להחיותו מחדש!

אני איני זקוק לרחם אישה עבורו, כי האישה היא בריאה משנית שנבראה לאחר שחולק האדם לזכר ונקבה.

ומה פשר החלוקה הזו את יודעת?

"לא"

השמדת אותו תא שלמותי ראשוני!

בקיצור, אני יכול לגדל אותו בתוך תנאי מעבדה, לא כיצור חי, אלא כגולם, עדיין כחומר גלם ליצירת גוף חי.

כעבור תשעה ירחים, יש לי גוף חדש אשר מוכן להיוולד.

מועד זה נקבע לפי שעת הכוכבים שלו, לפי הגורל המסוים שאני רוצה להעניק לו, נושא שהינו מרתק ביותר.

הוא מבחינתו, כאשר קריבה שעתו ללדת הוא מתחיל את מסע הנפש שלו בחזרה ליקום שלנו, למערכת השמש שלנו".

"למה, מדוע, היכן הוא נמצא כעת?"

"הוא נמצא כעת בנירוונה שלימה.

בטכס המיוחד שערכנו כאן, אנו נטלנו את נשמתו, שאבנו את תודעותו מתוכו בשלימות דרך קודקוד הראש, באמצעות כח הצליל, הקריסטל, וכח המחשבה המכוונת. נשמתו נותרת שמורה בתוך צרור החיים, דהיינו, בתוך בית אוצר הנשמות, אשר נמצא כאן על ההר".

"אני לא מבינה, האם הוא הוא בהכרה, האם הוא מסוגל לראות כאן אותנו, הלא הבאתם אותו לכאן במצב פיזי קשה מאד, כבר ללא רוח חיים בעצם"!

"זו בדיוק הנקודה, גם אם יפצע אנושות, או שגופו יישרף, אני עדיין יכול לחלץ את תא הנצח.

הוא יחליק מתוך גופו החוצה כמו בחלום מודע, ואז הוא ימתין לידי גופו או הנותר ממנו, משך שבעת ימים, עד אשר נוכל לחלצו.

אנו גם נוכל לקלוט ממנו שידור של אותות מצוקה, ולכוון אותו באמצעות החלום המודע.

אז אנו ממהרים ומצילים את גופו, ומתחילים בתהליך המופלא של שיחזור החיים.

במקרה ולא נוכל להגיע אליו תוך שבעת ימים יש ביכולתו, באמצעות דיסקית כחולה דמוית קריסטל חרוטי, לשדר את עצמו ישירות, אל בית אוצר הנשמות, אבל מאחר ואין עוד בידינו את תא הנצח, לא נוכל להשיב לו ממש את זהותו הקודמת כפי שהיתה לו, ואז מאד יתכן שיהיה עליו לבוא בגלגול רגיל.

בקיצור, אנו מגדלים כאן את הגוף משך תשעה ירחים, ובזמן הזה, לאחר כל סיבוב של ירח, הוא מתחיל במסע חזרה של חלום מודע, אל התודעה שיש לו גוף פיזי.

שאלת היכן, הוא נמצא כעת?

הוא נמצא בניוונה מוחלטת.

הוא התחבר עם האור הכחול, צבע החלל העצום, והפך לאחד עם התודעה הקוסמית, אם חלל התודעה העצום, אשר נמצא מעבר לעולם החומרי מעבר לשפתם של החורים השחורים הגדולים.

בקיצור, בתודעה הארצית זה דבר בלתי נתפס, היא מוגבלת, היא אינה יכולה להתפשט עד כדי מצב כזה שהיא חובקת את היקום כולו.

כן, לקיבולת זו מגיעה נשמתו כאשר הוא משוחרר מכל גוף, אבל אז היא בעצם מתכווצת ומתלכדת עם נקודת האור האחת של האינסוף אשר הכל התחיל ממנו.

בדיוק כפי שהיקום הפיזי מתפשט מתוך נקודה אחת של המפץ הגדול, ואז יום אחד ישב ויתכווץ ויחזור למקורו, ואז יחל התהליך מחדש.

בקיצור, לאחר כל זמן סיבוב ירח, תתחיל התודעה במסע ספירלי בחזרה אל עולמנו. בתחילה נעלם האור הגדול, ואז הוא חווה את החלל השחור ממנו הכל נולד, ואז מתחילים להופיע הכוכבים והגלאכסיות, עד כאן למערכת השמש וכוכב הארץ, ועד אל הר האש הזה, ואל בית אוצר החיים.

לפתע הוא שב אלינו, הוא חש שהוא כאן. על מסך מיוחד אנו מקרינים לו שוב את זכרון החיים הקודם שלו, את כל מהלכם".

"תהליך יוצא מן הכלל", קראתי בהתלהבות, "אבל כיצד אתם משמרים זאת"?

"יש לנו דרך מאד מיוחדת לכך.

התהליך של "נפח את נשמתו", הוא בדיוק התהליך ההפוך ל"ויפח באפיו נשמת חיים".

בתהליך זה אנו גם הוצאנו את מאגר הזיכרונות שלו.

אני נוטל את הקריסטל הכחול המכיל את תמצית הזיכרון שלו, ואני שם אותו במתקן מאד מיוחד המכונה "עץ החיים", ואז אני מפעיל את עשרת השלבים של התהליך המאוד המיוחד, של ירידת נשמתו, התלבושת הרוח שלו, ולבסוף התלבושתה בגוף הנפש, וכל המכלול הזה נקשר אל תוך הגוף החומרי החדש אשר ממתין לו, כמו ארמון הממתין לדייריו.

שימי לב, תהליך התחלת החיים הוא כמו תהליך הצמיחה והגדילה של יקום. תהליך היווצרות העובר, הוא כמו תהליך האבולוציה של הבריאה. מצביר תאים אמוריפי עד לעובר מושלם.

ולא סתם, העובר מתחיל להיווצר מהראש!

על התודעה שלנו לעבור בכל השלבים של השתלשלות האור הגדול, דרך העולם הספירות, מספירת כתר או אור אינסוף, ועד לכאן לספירת מלכות, אל העולם הפיזי שלנו.

זהו עץ החיים הפנטסטי, ידע האלים הנצחי.

הגענו לסופו של התהליך, הגענו אל הדממה של הרגע לפני."

"אבל איך יכול להיות לך גוף של אדם ללא תהליכי חיים מטאבוליים"?

קטעתי אותו בשיא המתח של סיפורו.

"הלא בעובר האנושי מתחיל מיד לפעום הלב והנשימה"!

"זוהי בדיוק הנקודה, זהו בדיוק מצבכם, זה בדיוק מפני שאין לכם את מערכת "הקו האמצעי" את מערכת מידת הרחמים, את האפשרות למצב ביניים, משום שאתם או חיים או מתים.

לכן אתם צריכים לגדול בתוך רחם, שהיא תחליף למידת הרחמים שאצלכם חסרה, ושם עליכם להפעיל את תהליכי החיים שבכם, את מחזור הדם והנשימה, את פעימות הלב, ואת התנועות הראשונות שלכם.

אז, אתם מצויים משך תשעה חודשים, במצב של תרדמה ועילפון חושים, משום שאתם במצב של עובר, אשר אינו חווה דבר.

כלומר, התודעה שלכם, במקום לעבור ולברוא עצמה דרך כל התהליך בריאת העולמות, חווה רק את תהליך היווצרות הגוף הפיזי שלכם, את הנעילה, את לפיתת הגוף הפיזי אותה, הנוטעל אותה עד כדי מצב של חנק, עד אשר אתם חשים שאתם הולכים ונחנקים, ואז אתם נולדים מתוך צווחה, מתוך כאב, מתוך בכי, המשכיח מכם לחלוטין את זהות הגלגול הקודם אשר הבאתם אתכם, ולא מתוך חדווה וחיוך על השפתיים.

כאן אנו מסוגלים לגדל גולם בצורה דמומה.

בתוך מיכלי מים אדירים בתמיסת מלחים מיוחדת.

זהו הגולם הצומח מתוך ה"עפר", כמו שיבולים אשר צומחות בשדה.

זוהי המשמעות הפנטסטית של צמיחה מתוך העפר. אתם בריאה לחלוטין שונה.

אתם בריאה שאינה נובעת "מתוך עץ החיים", אלא מתוך העולם, מתוך ההעלם, מתוך המצב של הסתר התודעה.

לכן הבריאה שלכם גם נשלמת בשבעה שלבים ושלנו ב-10 שלבים.

היא בריאה דרך מנגנון מקוצר של שבעת ימי בראשית, של "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כאשר המילה מאד, היא היפוך של המילה אדם, מצב שבא קצת להקל עד המצב של האות כ', האחראית על יצירת התנודה האינסופית של היום והלילה, והאות ל' המציבה בחומרה את עולם הניגודים "זה לעומת" זה, במידת הדין, שאין ממנה כל מוצא.

בקיצור במקום לומר "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

אני יכול לומר, וכאן טמון הסוד:

וירא את אלוהים כל אדם אשר עשה והנה טוב!

כלומר, אתם כבני אדם צריכים לשוב ולראות את האלוהים אשר בכם מחדש, כי לשם כך הוא ברא אתכם בצלם!!

בקיצור, אתם נבראים בתוך מעין בועה סגורה, כאשר כל תא ותא שבגופכם, הוא יחידה אוטונומית בפני עצמה, ורק קצב התאים האחיד הוא אשר מסוגל להפעיל את כל גופכם כאורגניזם מושלם, ואם קצב זה מופר, הרי שאתם חולים.

שימי לב, עולם, חולם, חולה, אלו מילים בעלי משמעות דומה, כל האותיות דומות מלבד הח' והע'.

נכון שהע' הינה אות מעוותת, והח' היא אות של אחדות והתחברות, אבל אין עוד בכך תועלת, והנשמה הנולדת מתוך המנגנון של העולם שהוא המנגנון של הגלגול מתנתקת למעשה מזרם החיים של הנפש החיה.

אנו מגדלים את העוברים שלנו בתוך תמיסות מיוחדות במיכלים ענקיים, וכאשר מגיע היום המיועד לפי מצב הכוכבים אשר נקבע להם. הם נולדים מחדש!

בקיצור, מגיע הרגע שלפני. ביום ובשעה המתאימים, אני והמקהלה, נכנסים אל בית החיים. חושפים את הגוף אשר גדל בתוך כלי המים לאוויר, מקרבים את הקריסטל באור הכחול אל אפו, אנו מקטירים קטורת בעלת ריח מיוחד (י.פ.ח וי.ר.ח הם כמעט מאותו השורש), ואז מתוך העשן, עולה מאבן הגביש בועה כחולה, אשר מיד משנה צבעה לירוק. כחול החלל הופך לירוק החיים!

האות ק' שבצבע הירוק לעומת הע' של כח העובר שלכם.

הצבע הירוק, לעומת ירעו ("לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי"). כלומר, לכם הארציים יש את כלי הגוף לפי מתג אות ע', ואילו לנו יש את הגוף של מתג האות ק', על פי סמל קלף הירח בטארוט- היכולת לצלול לתוך מים עמוקים, מצב העומק! השורש ע.מ.ק לעומת השורש ע.ל.מ שממנו אתם באים.

שהאות ק' שהיא חומר הגלם של הבריאה, החומר הראשוני, הפרימה-מטריה, אשר היא עומדת בפני כל מפגע, והיא אשר מאפשרת לנו לקראות את הקולות, כלומר, היא מעבירה את המהות, ואת הצרה, מעל גלי גלי הקול של המנגינה, הקלות, הקצבים והפעימות.

במצב שכזה. מהות הנשמה המופשטת, נקשרת אל ציצית הראש, ומשם היא מחליקה ויורדת לאורך הגוף כולו, ואז הגולם קם לתחיה!

משך דורות על גבי דורות, ינסה האדם להנציח את חלוומו לחיי הנצח, דווקא בטכסי המוות שלו, מתוך נסיונות נואשים לפצח את סוד החיים והמוות.

אבל המוות צפון במילה דמות, דם האדמה, מה שלכם אין, כי אין לכם את השימוש במנגנון עץ החיים.

"נשמע לי ממש פנטסטי, אני חייבת לציין", קראתי בהתפעלות, אבל מה פשר המילים של סרינו שהוא על חיי הנצח ויתר?

כיצד הוא עשה זאת, מדוע הוא מזדקן, אם כי בתהליך איטי?"

"זאת משום שהוא הסכים ליצור מתוך עצמו את דמות האישה",

השיב לי סבירן בחיוך נוכח פי הנפער בתדהמה.

אתם מחולקים מבחינה אנרגטית לגבר ואישה. בקיצור, אתם מנהלים חיי מין, אין אנו מסולגים לעשות כך, ולכן יש לנו גוף של אור, ולכם יש לכם גוף שמוקף בעור, כלומר מלא נקוביות, היכן שהכח החיים הבראשיתי מחלחל לו פנימה.

האישה היא צלע מצלעותיו, ועצם מעצמותו ויסגור בשר תחתנה. ככה נאמר בספר קודש עתיק.

בקיצור הוא לקח מהעצם שלו מן הצלע, על ידי כך שהוא הרדים אותו, ואז במצב של תרדמה, הוא הוציא ממנו צלע וסגר עם בשר, זה בדיוק עזר כנגד:

ולאדם לא מצא עזר כנגדו!!

מצא, זה מציאות, כלומר, לא הצליח להביא לידי מציאות את העזר כנגד שלו!

כי בעזרת העזר שכנגד, שזה בעצם שדה אנרגטי, שדה השכינה, הוא מחייה את זרע הנצח אשר בתוך הערוף!

תראי יקירתי, הוא אמר לי במתק שפתיים.

כל הסודות האלה שלנו, הוכנסו לתוך ספר אשר ישתמר באנושות, אפילו בידי בני האדם אם לא תהיה ברירה, וספר עתיק זה גם ייכתב בשפה שלנו, שפת האלים!!

שם יהיו בדיוק ההוראות כיצד לחיות מחדש מתוך גוף הבשר את תא הנצח, ושב ניתן יהיה לגדל את האדם מתוך עפר, ולא על ידי רבייה גנטית!

הסוד הוא שאת כל ספר הקודש, צריך יהיה לקרוא הפוך!

כלומר, להתחיל ממצב בו יש לנו כבר גבר ואישה, או יותר נכון איש ואשה!

ואז אותו זוג, שצריכים להתאים מאוד זה לזה, יהיו צריכים ליצור מתוך עצמם את העזר כנגדו.

ויודעת את מה זה?

עזר = זרע

כנגדו= זה ראשי תיבות של וכן נפש גוף דם

אחר כך הם יצטרכו להבין טוב מאוד את הצופן אשר בסיפור המבול של נוח, אשר מנסה לחבר מחדש את כל העולמות עד למצב של והדם=נפש

כי שימי לב, הדם מחייה גם את הגוף וגם את הנפש!!

כלומר, דם הנצח, מספיק שיהיה לכם את כוח הדם!

כלומר את היכולת לאחר בין הדם לנפש, להכניס את הנפש לתוך מחזור הדם, לגרום לכך שהדם יחייה כל תא ותא, ובמיוחד את זרע הנצח אשר בתוך הראש!

תראי, בסיפור התנ"כי ייכתב שהאדם הראשון היה בורא.

הוא יצר את כל חיית השדה והעניק לה נפש חיה!

בזה הוא בעצם ברא בכוח המחשבה!

זה בדיוק המצב שלנו כאן, אפילו המצב שלי!

וזה מצב קשה!

כי מאד קשה לי לשמר את זרע הנצח בתוך הראש!

העבודה המנטלית מאד קשה, עלולה לגרום לכך שהמפלס האנרגטי אשר בי ירד לדרגה מסוכנת. במצב כזה אני חייב להגן על זרע הנצח אשר בראש!

את זה אני יכול לעשות על ידי כך שהייתי מוציא את דמות האשה מתוכי, כפי שעשה סירנו ותיכף תביני את זה.

מה זה בדיוק הקוד של לברוא לו אישה מצלע עם בשר!

מה זה בדיוק?

מצלם קיבלנו צלע.

כלומר, המ' הופכת לאות ע'!!

שזו אות יותר נפולה!

טכנית, פירוש הדבר, שאני לוקח את האות מ', שזה מהות מאוד עליונה, ואני מטביע אותה בתוך צורה ודמות. למה הכוונה?

הרי צלם זה מושג מופשט!

אבל הצלעות יוצרות חלל מאוד מיוחד בגוף האדם, אשר מכיל בתוכו את בית והחזה עם הריאות ועם הלב, אשר נושמים ופועמים!!

שימי לב, נשם + פעם, מכילים את האות מ', והמילה פעם גם את האות ע', כפי שצלם הפך לצלע!

אז אני מקבל את האות ע' שהיא חלל סגור שיכול להכיל גם כוחות של חיים (למשל עובר), וגם מקצבים של פעימה למשל פעימת הלב.

אבל אז כתוב איש ואשה וזה שווה לאש+יה, כלומר, הם יכולים להפיק מעצמם את יסוד האש של האות ש' על ידי טכניקות מאוד מיוחדות של נשימה ופעימות לב משותפות!!

אבל גם יש את המילה בשר!! ואת יודעת מה זה בשר?

זה שווה שב-ר!!

להשיב את הכוח של האות ר' שהיא רוח ואור חזרה אל עצמו.

ואת יודעת מה זה איש+אשה+בשר?

אשיב+ראש+ה

כלומר לשוב למצב של ראש, המחובר לכוח העליון כוח הבריאה!!

ואת יודעת למה הם ראו שהם היו עירומים?

כי זה המודעות לאות מ' מחדש, כי ערם= ער-מ.

"אבל לך אין אשה, אז מה בדיוק עשה סרינו, אשר גורם לגוף שלו להזדקן?"

"נדמה לך שאין לי אשה", אמר סבירן לתדהמתי!

"אין לי אשה בשר ודם, אבל יש לי את המצב של אשה בתוכי."

מה שנאמר בספר הקודש העתיק, שמשה רבנו פרש מאשתו, והיה מזווג עם השכינה באופן מתמיד!

"אז מה זה השכינה הזו, עוד דבר מוזר שאתם עושים"?

כלל לא, אני פשוט מטעין את עצמי במתקן של יכין ובועז, עד ידי כך שאני מוציא מתוכי את הכפיל האנרגטי שלי, אבל רק למחצה, ומקיף אותו באור של צבע התכלת, צבע השמיים!

את זה אני עושה כאשר אני יושב בתוך מבנה של כיפה!

ושימי לב, אותו עם אשר ישא את הסודות שלנו למזכרת, במקרה ולא נהיה כאן עוד, ישא על ראשו כובע קטן דמויי כיפה, וילך עם ציצית בצבע התכלת!"

"אז מה בדיוק עשה סרינו"?

הפסיק להזדווג עם הכפיל של עצמו, אבל על מנת שיוכל להזדקן, הוא הוציא מתוכו את זרע הנצח והכניס אותו לתוך מיכל של נוזל החיים הדם.

כלומר, דרך הדם של עצמו, הוא יוכל אם ירצה, לשחזר את התהליך!

את יודעת? בעוד אלפי אלפי שנים יחפשו המדענים את סוד חיי הנצח בתוך הדם.

בצד אגדות אימים על גזע שחי חיי נצח, גזע של ערפדים אשר ניזון מדם, ותביני על שום מה, יערכו המדענים מחקר מאוד מיוחד ויגלו שאלו שהאריכו ימים מעל ומעבר, יש להם בדם מרכיב אשר יכונה הכולסטרול הטוב, במידות מעל ומעבר, אצל כל דם רגיל! וגם אם ניתן וניתן מבחוץ את אותו מרכיב מיוחד, הרי שאין המפלס יכול לעלות מאליו!

זה אחד מן הסודות, כי סוד חיי הנצח טמון בדם, אשר כתוצאה מחיים לא נכונים לא נושא עימו מספיק את החמצן ועוד מרכיבי חיים חיוניים.

שימי לב לעוד דבר!

במזרח יפשטו ביום מן הימים טכסים סימבוליים, הקשורים באקט ההזדווגות של גבר ואשה.

יקראו להם בשם טנטרה יוגה, או סודות החיים על פי הטאו!

על הגבר יחולו כללים מאוד נוקשים!

כאשר הם יזדווגו, ילמדו את הגבר להחזיר את הזרע אל מחזור הדם, כאשר הוא ממגיע לפורקן!

כי הפורקן מפרק את האנרגיות מן הגוף ואז במקום לכלות אותם, להעלות את הזרע כלפי מעלה, לספוג אותו בחזרה אל מחזור הדם, וזה מה שיפרה את זרע הנצח בתוך הראש, אשר אותו הוא הוציא על מנת לברוא את האישה.

אנו האלים בני הנצח איננו יכולים, וגם אסור לנו להזדווג, כי יש לנו את זרע הנצח. אלו מאיתנו אשר רצו להזדווג, היה עליהם לוותר על זרע הנצח, ואז הגוף התחיל בתהליכים של זקנה".

"אבל מה פירוש שאתם אינכם יכולים להזדווג?"

"פירוש הדבר הוא שאנו גברים עקרים, שאין הגוף שלנו מפיק זרע, כמו אצל הארציים.

יצירת זרע, זה בעצם ידיעת הרע- "זה-רע".

לכן דעת רע, קשורה בהפקת זרע.

כאשר למדו בני האלים לבוא אל בנות האדם הרי שזרע הנצח, ירד לו מאיזור הראש, ואז החלו להיווצר תאי הזרע, דבר שגרם אצלם לנפילה נוראית.

זה קרה לכל אלה אשר הלכו לחיות בקרב בני האדם ולקחו להם נשים ארציות!

משום שכבר לא היתה להם היכולת לקיים בתוך עצמם את מנגנון האשה האלוהית!

ושימי לב, במקום חיי נצח, היתה להם היכולת להמשיך את דרך החיים שלהם על ידי זרע אנושי, בנים ובנות!

"כלומר, אתה רוצה להגיד, שחידוש החיים, מניעת הזקנה, החזרה לחיי נצח, טמון ביכולת שלנו להפוך את התהליך ולהשיב את הזרע אל הראש, במובן הסמלי או אולי אפילו המעשי"?

"עוד אין אנו יודעים כיצד להפוך אתה תהליך, ולכם גם איננו יכולים להפוך אתכם הארציים לבני אלמוות או לקחת אותכם עימנו למסע בחלל כאשר נמצא את הדרך כיצד לזנק מכאן.

ואנו כאן בנתיים, מחזיקים בתוכנו את מנגנון האשה, ניזונים מאמברוסיה ושותים נקטר, ושומרים על זרע הנצח בתוכנו, מה שמאפשר לנו להצמיח את גופנו מחדש כל 900 שנה!

גבר ואישה נוסח האלים

אצלי השאלות רק המשיכו והתרבו!

"אז תגיד לי סבירן, איך זה שליופיטר יש אשה, יש לו בת זוג, מה סוג היחסים שהוא מקיים עימה?"

"שימי לב, לפי ספר הסודות אותו ישא העם העתיק, יופיטר הוא בחזקת אדם הראשון בגן העדן. לא סתם יהיו כאלה אשר יטענו שגן העדן התנ"כי אינו אלא יבשת אטלנטיס. ובתוך גם העדן הזה, יהיה אדם שהוא כולו עשוי מגוף של אור, כפי שיופיטר הוא!

אל האור והברקים, שלא ניתן לראות אותו ולהמשיך לחיות!

ואז תבוא המיתוליגה של היוונים, אשר בעצם תתאר את החיים שלנו האלים כאן על ההר, אותו הם יכנו האולימפוס, ויאמרו שליופיטר באמת היתה בת זוג האלה גו'נו, או הרה אלת האדמה, ושהיא בכלל אחותו ושהוא אינו שוכב עימה!

כלומר, היא הוכח הנגדי שלו, הוא האדם והיא כוח האדמה! לכן היא גם תיחשב לאלת האדמה!

לכן הוא ראשו בשמיים, והיא פשוט כוח האדמה, סימבול הצד הנקבי מבחינה קוסמית, ואין לו שום קשר עימה, ובכלל הוא במצב הרבה יותר גבוה מאיתנו, כי אנו במצב של דור ההפלגה!"

בזאת סיים סבירן את שיחתו עימי, והצטנף לו בשתיקתו, כבר הייתי רגילה לכך מרוב עיסוקיו. הבנתי שהשיחה הגיעה לסיומה, הבנתי שהוא טרוד, וכך הוא עומד להיות בימים הקרובים, אך המחשבה אשר נתן בי, הדברים אשר אותם הייתי צריכה לעכל לא נתנו לי מנוח. זה היה פשוט מעל ומעבר מה שמוחי יכול היה לקלוט.

צעדתי לי מדדה על גבי הדשא הרענן. עולמי אשר הלך והצטמצם לו לפסגת ההר השטוחה אך הלא כל כך גדולה נעשה עלי צר.

את פוסידה עירי לא ראיתי משום מקום ומשום זווית. היא פשוט היתה מכוסה בערפל אשר בדרך כלל מילא את העמק כולו. גם ראש הר האש, שרק כעת התחלתי להעריך את גובהו האמיתי, על פי רוב היה נתן בתוך שרשרת של עננים. לכן דבר לא נראה באופק שמעבר.

העולם נעשה עלי צר וקטן, מה גם שהייתי מוגבלת בתנועתי, והרגל הלא עוד כל כך הציקה לי.

את אשר ניתן היה ללמוד כבר למדתי, או לפחות לא היה כל כך מי שישב עמי ויסביר לי דברים.

חבורת האלים המוזרה היתה יותר מדי טרודה בעיניניה. יופיטר הזוהר כבר מזה זמן רב עוד לא נראה על פסגת ההר, וסרינו אף הוא בילה שעות רבות שם עם סבירן בבית החיים.

מעין תחושת אפסות וריקנות החלה לכרסם בי.

"לשם מה באתי לעולם", שאלתי את עצמי.

האמת היא שחשתי אכזבה לא קטנה. הלא חבורת האלים אשר היתה משאת נפשי, בעצם התבררה לי כחבורת יצורים, הלכודים בתוך גוף בעולם הזה, מרחפים ספק בין החיים הללו, ספק בין חיי האלמוות.

בלילה הייתי שוכבת עירה משך שעות רבות על מיטתי, וכלל לא הייתי חשה כיצד נרדמתי. לפעמים הייתי חולמת ולעתים, הייתי מתעוררת בבהלה, כשהייתי רואה את דמותו של סרינו ניצבת בחדרי, בעצם זה לא היה ממש הוא, אלא רק גוף החלום שלו.

היה ברור לי שהוא פוקדני לצרכי ריפוי. ואז החל מצבי להידרדר, במיוחד התחושה הנפשית שלי.

"מי כאל", אמרתי לעצמי. הלא במה הם שונים ממני, הריני רותה להיות דומה להם, הלוואי שיכולתי להיוולד מחדש.

התמונות אשר ראיתי בבית החיים, רק חיזקו אותי ברצוני.

באחד משעות החסד אשר הקצה לי סבירן העסוק, כאשר התקרבתי רק אל עבר המקום ההוא, הוא הרשה לי לראות את המיכלים ההם של עץ החיים.

אותם מיכלים שקופים ענקיים, שבכל אחד מהם היה מעין גזע עץ אדום, אשר היה צומח בתוך המים. בתחתית המיכל היה אותו עפר אדמדם, מכוסה בגרגרי אפר צהבהב אפור, ובתוך תוכו של המיכל ההוא, נבע מעין גזע עץ מאד חום כהה, עם גוון אדמדם, שבצמרתו עלים דקיקים שצפו על פני המים.

ושם בתוך המיכל עצמו, כאחד מן הענפים צמח לו מעין עובר, מקופל ומצונף כקיפוד, יכולת להישבע שזה כל דבר, אך כאשר התקרבת, לא היה שום ספק בדבר.

עוברים ללא חבל הטבור, עוברים אשר אינם ילודי אישה. הם צמחו מן הראש, מאיזור המרפס, אותו איזור אשר לימים יהיה הוא החלק הרך בגולגולת אשר נסגר לאיטו.

זכר ומורשת לאדם גן העדן, זכר לאותם מדענים מהוללים, אדריכלי הרביה הגנטית של אז, אשר יצרו את האדם כצמח השדה, ונתנו בו את הרוח הנצחית הגדולה, את רוח הנשמה.

רציתי גם אני, להגיע אל אותו ריק גדול כחול, אל האור הנצחי, אל אותה ערגה מעלה אשר לעולם אינה חדלה.

רק מעצם המחשבה על הדברים, היה בשרי נעשה חידודין חידודין, ומעין צמרמורת נעימה אשר היתה אוחזת בי.

הקושיות בדבר גזע האלים, הנפילים, האנשים בני התמותה העסיקה אותי ללא הרף.

במיוחד עניין אותי סיפור האדם והאשה, והצלע, וזרע הנצח הפך להיות חלק מדם הנצח, כפי שסבירן הסביר לי אז בחטף.

וגם ההתחברות שלהם עד אשר יהיו לבשר אחד!!

מה משמעות הדבר?

למה גם היה צריך להכניס את הזרע אל הנפש, הגוף והדם.

סרינו הוא אשר נתן מענה לשאלותי.

הוא שסיפר לי, שכאן על פני כדור הארץ, הכוונה במילים עזר שכנגד, מעין הילה אנרגטית מסוככת.

כלומר, כל אחד מבני האלים, חייב היה להפקיד בתוך בית החיים את זרע הנצח שבו, בתוך מעין קריסטל יקרות מפיץ אור, ואליו הוא חייב היה להתחבר בהתחברות שדרך הראש, אחת לכל 12 מניין חודשים, וזה היה מכונה טכס הכלולות עם הרוח המגינה של השכינה.

כל אחד היתה לו את השכינה שלו. זאת משום, שלא היה עוד ניתן לשמור את זרע הנצח במצב דומם באיזור המפרקת. הוא נטה להתפרק, ואז לא ניתן היה עוד להפיק ממנו את התעולת הרבה. במיוחד נכון היה הדבר לאחר שכיפול אחד.

הוא גם סיפר לי שזרע הנצח הלך ונשחק, ויגיע היום שרק השיכפול הראשון הגנטי, אשר היה נעשה לא יאוחר מאשר גיל שמונים שנה, יכול היה לחלץ כהלכה את זרע הנצח. לאחר מכן היו כל התולדות של זרע הנצח, בני תמותה רגילים בתכלית.

לכן הכווינה היא בעתיד לשכפל מכל אחד מן האלים בן, כבר בגיל יותר צעיר, ואז ליצור מצב שבו אב ובן יחלקו נשמה אחת, וכל הידע הזה ייושם בספר העתיק בפרק ה' שבספר הבראשית.

חשתי שסרינו לא מספר לי את כל האמת. במיוחד הוא לא השיב לי מי היו כל אלו על ההר, הלא הם לא נראו לי יותר מאשר בני תמותה רגילים. סרינו חזר וטען בעיקשות שאלו הנשמות של חברי משלחות קודמות, אשר חולצו וכונסו יחדיו, ושהם מחכים לרגע, עד אשר ניתן יהיה להם לבנות שוב את ספינת החלל הגדולה אשר עומדת לזנק אל המרחבים הכחולים.

סרינו די עזר לי בתהיותי. הוא גם אמר שזה חלק מדברי ההיסטוריה של האלים, ושעלי לחפש קצת בספריה, במיוחד כשאדע טוב יותר את השפה, ושזה יהיה בדיוק החלק אשר יועבר בעתיד כספר הקודש של עמים רבים.

הוא אפילו נטל את ידי בידו ויחדיו צעדנו אל הספריה, שם הוא הוציא מן המדף העליון ספר חום בלה עב כרס, אשר השוליים שלו היו אכולים והדפיו היו כבר צבוהים. הספר נכתב בדיו שחורה מאד מיוחדת אשר כלל לא דאתה משך השנים. היו בו כל מיני שרטוטים על מנת להראות ולהסביר את הבעיה אשר עמדה להם לבני האלים עוד מלפני אלפי שנים.

בדבריו הוא גלגל את הזמן, ואלפי שנים הפכו בפיו לפרוטות חסרות משמעות, ככה זה כשבן אלים, או אפילו נפיל אלים, אל לשעבר מנהל שיחה עם בת תמותה.

הוא סיפר לי שמושבת אטלנטיס, קיימת כאן כבר על הר האש מזה כמה אלפי שנה. משהו אפילו כמו שמונת אלפים שנה.

הוא סיפר לי שהיו התישבויות נוספות במקומות אחרים, אבל הם לא עמדו במאמץ של התנאים, ושיני הזמן כירסמו בהם ללא הרף.

הוא סיפר לי וגם שרטט לפני את המסע בחלל שהוא אינו אלא מעין קפיצת הדרך במרחב מקופל. משהו כמו, שאם ברצוני לנוע במרחב, אני מכווצת אותו כמו שמכווצים סרט גומי, כי במילא המרחב אותו אנו רואים בעין החופשית או על ידי משקפות גדולות, מתוח כמו קפיץ כמו גומי.

כך שאם ברצוני לנוע מנקודה אחת שלניה, אין עלי אלא לקפל, לקמט את המרחב, ואז הקצוות מתקרבים אחד לשני. אין כל בעיה.

הוא הבהיר לי שקיימים הטיטנים הגדולים שם על פני הכוכב הכחול, וששם המרחב הוא כל כך מקובץ שלהגיע אלינו, אין אלא לבצע מספר פסיעות, אבל מי יכול כאן לשרוד, כי הלא עד כמה אפשר למתוח ולמתוח את סרט הגומי המכווץ הוא יקרע לגזרים.

כך היה גם לנשמתו האשונית של גילגילגלי הטיטן הנם את שנתו.

כך קרה גם לנשמתו של הטיטין השני תווכילי, אשר ריחף בין שמיים וארץ, ולא הצליח לרדת כאן אל עולם החומר.

כך קרה גם למידמילי, הטיטן אשר כבר הגיע לכאן בשיא השלימות שלו.

גיגילגלי יצר כאן את גזע בני האדם עלי אדמות, והוא הגזע הנם, הגזע בעל התודעה הרדומה.

הוא הסביר לי גם שהדבר היחיד שאינו יכול להעלם ולהיכחד הוא החלק הנצחי אשר באדם, חלק נשמת החיים, אשר הרכיבו את נשמתו הראשונית של הטיטן הגדול.

ניצוצות הנשמה של גילגילגלי, זה שבזמן ארצי כבר היה כאן בכוכב ארץ לפני עשרות ואף מאות אלפי שנה.

זה שגזע האדם החל מתפתח ממנו, וגזע זה הלך ונכחד משך השנים כי לא היתה לו רביה טבעית, ואז תווכילי, היה מגלגלם בחזרה אל כדור הארץ, כנשמות אשר התגשמו מחדש בגוף הבשר.

שוב המשיך כדור הארץ להתקרר, לעבור שינויים, הקרח פשה בו, הרי געש כילו בו את זעמם, וחגורת הנפש אשר הקיפה את כדור הארץ החלה להימוג.

אז היה צורך לחלק את נצוצות הנשמה של גילגילגלי לזכר ולנקבה, לתת להם את גוף הנפש כאן, ולתת להם את מנגנון ההתרבות האנושי.

המגע עם איש האור

לא יופיטר ולא ג'ונו נראו על ההר מזה ימים רבים. האמת היא שהוא סיקרן אותי ביותר, במיוחד היכולת שלו לבחון כליות ולב, היכולת שלו לדבר אלי ישירות בקול אשר שמעתי בתוך ראשי.

משהו מאד מוזר ומסתורי משך אותי אל דמותו מלאת ההוד, אבל לא סבירן ולא סרינו אהבו לדבר עליו.

כנראה שהם כולם היו יראים ממנו, חלק מהאנשים גם כינו אותו אל האש המאכלת, כלומר, האל אשר בהבל פיו מסוגל היה לשרוף הרים וגבעות.

ואז הופיע היום המוזר מכל בו הוא הופיע.

נקודת אור בשמים הלכה וגדלה במהירות.

הרוח נשבה בחוזקה על ההר, והעלתה ענני אבק, הרעש גם הוא החריד למדי את האוזן, ואז הוא נחת על גב ההר, כאשר הרוח אשר טרם שכחה, פורעת את שערו הבהיר.

הוא עטה כרגיל, את חליפת החלל הלבנה המוכספת שלו, ועל מצחו האבן הזוהר כמרגלית, מפיצה אור יקרות. צעדו היה ספק נוגע ספק מרחף, כאשר הפעם מעל מכנסיו וחליפתו המוכספת הוא לבש מעין כותונת רחבת ידיים, מעין בגד צח בלובנו אשר הגיע עד לקרסולי רגליו בעלי כפות הרגליים המחודדות.

סבירן ועד כמה מזקני ההר יצאו לקראתו, וליוו אותו אל אחד מהמבנים הסמוכים והם נבלעו שם בתוך חלל החדר. ואז להפתעתי הגמורה, התרומם לו רכב האש, ונעלם אל תוך הרקיע הכחול, יופיטר אל האש, התכוון לשהות עימנו על ההר לפרק זמן של תקופה מסוימת.

כעבור יומיים ראיתיו, כשהוא נואם וקולו חוצב להבות, ולשונות אש משתלחים מקצוות שערו הזהובות.

בכל פעם שהוא הביט בי באופן מקרי, הוא הרטיט את קרבי ואני חשתי שסומק עז עולה בלחיי.

נדמה היה לי שהוא לרגע קט משהה את מבטו עלי, ואז חולף מבטו וממשיך לסקור בחוסר עניין את שאר הנוכחים.

כאשר הוא גמר את דבריו ולווה בידי שניים מעוזריו, אשר הלכו אחריו בנאמנות לכל מקום, כאשר הוא עבר בקרב כל הקהל הרב אשר נחצה לשנים, נדמה היה לי שהוא לרגע מביט בי וקורץ אלי בעין שובבה.

סרינו לא רצה לומר לי עליו דבר.

אל תיכנסי עימו לשום מגע, הוא יעץ לי בחומרה ולא הוסיף.

הייתי בטוחה שאין הוא רוצה שאתבלט בפניו. נדמה היה לי שהזקן עדין הנפש הזה כנראה שחשוב היה לו שאאריך את שהותי על ההר הזה.

תעלומת יופיטר המשיכה לנקר במוחי, ובכל פעם, גם רציתי להתגנב ולהביט בו.

הוא בילה זמן רב בתוך חדר הכח המרכזי.

ברקי האש אשר עלו מהגג, הם שהזכירו לי את זעם האלים, כך היינו מכנים את ההר כאשר הוא היה נושא את קולו ומרעים את רעמיו ומשלח את ברקיו כנחשולי אש למעלה אל עבר השמיים החשוכים.

כעבור ימים ספורים, רכב האש הגיח לו שוב ממרחקי השמים הכחולים, הפעם אני הסתתרתי בין השיחים כי הם לא הרשו לי להתקרב אל המנחת.

ראיתי את דמותו התמירה של יופיטר מלווה בשני שומרי ראשו צועדת על השביל. זה היה עוד די מוקדם בבוקר.

הסתתרתי היטב, אבל אז ראיתי אותו עומד כאשר פניו אל הרכב הממתין, לוחש דבר מה לשומריו, ולפני שהבנתי מה כלל קורה, האיש החל לצעוד לכיווני, ואני הצטנפתי לי בין השיחים בפחד.

כיסיתי את ראשי כדי לא לראות דבר, אך האיש נגע בכתפי, ואז כשהרמתי אליו עיניים משתאות ומבוהלות, הוא אמר לי לאט לאט, בשפת אטלנטיס, על מנת שאבין כל מילה, "יופיטר רוצה אותך".

הדם אזל לו מפני שהחוירו, והאיש עזר לי להתרומם, ואני צעדתי מדדה אל עבר האיש אשר בבת אחת נפנה לעברי, כאשר מבטו מפלח את מבטי, ועיניו הכחולות כמו קורעות את גופי לרווחה, כמו שני קרניים, כמו שני פנסים.

לפתע הוא עשה את הדבר המוזר ביותר מכל, ואני לא הבנתי, הוא הסיר מעל ידו הימנית את הכפפה הכסופה, ובהשתאות ראיתי כיצד היא חושפת יד לבנה, מוקפת נחשולי אור זהובים הסובבים אותה.

כן, ללא כל ספק, יופיטר היה איש הזהב.

מעין אדים מוזהבים עלו מעור פניו ללא הרף. אולי משו כך הוא היה תמיד לבוש מכף רגל ועד ראש.

בכל אופן, הוא השליך את הכפפה למרגלותי, ואני לא הבנתי, כי לא סיפרו לי על כך דבר, גם לא באטלנטיס, אני לא הבנתי, שאולי אסור היה לי להתכופף כלפיו ולהרים את הכפפה, כי מרגע שהרמתיה, כבר לא הייתי יותר אלא הייתי שלו.

כשהגשתי לו את הכפפה, נגעו לרגע אצבעותינו ונפגשו להם במגע קליל, אבל אז זרם חשמלי אדיר זרם לו לפתע בתוך כף ידי ואני נרתעתי לאחור.

אז הוא שוב הביט בי בעיניו הכחולות, הצחות, חודרות המבט. הוא לא אמר לי דבר, גם לא בדרך שפת הדיבור האוניברסלית, ובטרם הבנתי את המתרחש, הוא סימן לעוזריו והחל לעלות אל רכב האש, והם אחזו בי וכלל לא שהו למחאותי. הם פשוט דחפו אותי פנימה, הושיבו אותי על כסא וקשרו אותי ברצועות, ואז ראיתיו מתיישב עם גבו לפני, ומניח את ידיו על לוח ירקרק זוהר באלפי נקודות ירוקות לפניו. הוא הסיר את כפפותיו יכולתי לראות את נחשולי האש הפורצים מידיו.

רכב האש התחיל להסתחרר סביב עצמו בסיבובים עזים, ואני חשתי בחילה, ואז עצמתי את עיני. עיגולי חשכה נפלו עלי, ויותר אני לא זוכרת דבר, אני איבדתי את הכרתי.

כשהתעוררתי, הייתי במיטה יפה גדולה.

הייתי בחדר נעים שפעמונים קטנים היו תלויים על החלון, נעים בצלילים עדינים לכל משב רוח, וריח, כן ריח, ריח חריף משכר של יסמין עלה באפי.

לגופי היתה כותונת לבנה, ושערי הארוך השחור היה מסורק וריח בושם עלה באפי.

לא הבנתי כיצד הגעיתי אל המקום ההוא. קמתי ממיטתי חרש, יצאתי אל המרפסת הרחבה אשר בחוץ, ועד מהרה למדתי לדעת, שאינני עוד באטלנטיס.

לא על הר האש וגם לא חזרה בפוסידה עירי.

כשהבטתי למטה מעבר למרפסת ראיתי רק ים, וכשצעדתי מספר פסיעות למזרח, שוב ראיתי רק ים.

ים ועוד ים, ים מתנוצץ לאור השמש, ואני כאן על הר גבוה מאד משקיפה מלמעלה, לא מבינה מהו המקום הזה, מהו האי הקטן הסודי הזה שיופיטר לקח אותי אליו, ומה הוא רצה ממנו.

למה הייתי חייבת להרים את הכפפה אשר השליך ולגעת בו?

הוא לא היה על האי.

הוא לא היה שם, אך את נוכחותו יכולתי לחוש ללא הרף, אני לא מבינה, מדוע גם חשתי כאב קל על בטני, היהת שם נקודה אדומה בגודל של מטבע קרוב לחבל הטבור שלי, מה הם עוללו לי כשהייתי בתרדמה, חשבתי והפחד החל מזדחל לתוך עורי ודמי, הלא אני שלמה הם לא פגעו בי, או שמא כן?

הערב ירד. שמתי לב שמישהו, הניח צלחת של פירות וכד מים על השולחן ליד מיטתי, ולכן סעדתי את ליבי. היתה שם גם מנורת שמן, ואני העליתי בה אור, עוקבת אחר צילי הארוך המוטל על הקיר. האוויר דומם הייה, והלילה ירד חסר ירח כשהשמים זרועי כוכבים.

מאחר ולא היה לי דבר מיוחד לעשות, פשוט נשכבתי לי על המיטה הרכה, על גבי מביטה בתקרה אשר אור המנורה מרצד על פניה. לבסוף, כבתה המנורה וחושך השתרר.

חום עז החל שוטף את ראשי כשהוא נע בעיגולים ומתרכז בבטני, ואני בערתי כאש. והאש היתה חדשה, זרה לי ולא מובנת.

שפתי נעשו יבשות ומצחי היה חם כתנור, ובראשי רק מחשבה אחת, המחשבה אודותיו.

איש האור, חשבתי רק עליו, ועם כל מחשבה חשתי שאני נמוגה לתוך דמותו. הגלים הלכו והתגברו, עד אשר יכולתי לחוש במעין עננה לבנה כסופה עולה מתוך איזור בטני, ואז ראיתי את דמותו מרחפת בחלל החדר, קלה, שקופה ואוורירית, כאשר האבן הנוצצת שמעל מצחו, היתה סמיכה וכמעט ממשית.

לא יכולתי להתנתק מן הדמות, היא כמו בערה בתוכי, היא הייתה עצם מעצמותי.

מעין תרדמה מוזרה נפלה עלי, ושוב ראיתי אותו שם. ושוב ראיתי עצמי מהלכת במישור ירוק.

אולי היה זה בפוסידה עירי, איני מזהה את המקום, ואיש האור קרב אלי, אוחז בקצה אצבעו בסנטרי, ואני מרימה את עיני ומביטה בו, והאבן אשר על מצחו מסנוורת אותי באור חד כואב ולבן, ואז השמעתי מתוך חלום זעקה וכנראה התעוררתי, ומיד נפלתי שוב אל תוך זרועות החלום הלופת.

כך נאבקתי בחלום משך כל הלילה, ספק ישנה ספק עירה, נעה ללא הרף פנימה והחוצה אל ומתוך עולם החלומות, כאשר בכל פעם נשטף גופי בזעה קרה.

רק לפנות בוקר, ראיתי לפתע בחלומי את דמותו של סרינו, והוא שמח לראותני ושאל היכן אני, אבל לא יכולתי להשיב לו, ואז הוא אמר לי שהוא רואה אותי, אבל הוא חושב שיש כאן מסך, ולכן גוף החלום שלו אינו מסוגל להתקרב אלי. הוא אמר שהוא לא שומע אותי.

כמה שניסיתי לצעוק אליו, בחלום לא הצלחתי. רק לבסוף לאחר ששאל עם מי אני נמצאת, מלמלו שפתי את המילה יופיטר, ואצבעותי הצביעו על מצחי, תוך שאני מתווה מעין עיגול קטן על מצחי!

פעמיים הוא חזר על השאלה, ופעמיים המשכתי להצביע על מצחי, עד אשר הוא הפטיר את המילה "יופיטר"? ואני הנדתי בראשי לאות הסכמה. הוא השיב לי במנוד ראש כאשר פניו חמורות מאוד ומבוהלות, ואז נעלמה דמותו מתוך חלומי.

השחר החל עולה, ותרדמה כבדה נפלה עלי, וכשהתעוררתי כבר עמדה השמש במרכז השמיים כמעט, ואני קמתי ויצאתי אל היום היפה אשר קידם את פני.

צעקת תדהמה נפלטה מפי, כאשר ראיתי מרחוק את רכב האש הכסוף ניצב על הקרקע כשהוא נוצץ בשמש. בטרם הספקתי לצעוד לעברו, ראיתי מהצד השני את דמותו של יופיטר, כן, זה היה הוא ללא כל ספק, בכותנתו הלבנה, בשיער ראשו הצהבהב, ובאבן הנוצצת ממצחו כשהוא ספק צועד ספק מרחף על השביל.

יופיו המם אותי, והוא התקרב אלי, כאשר עיניו הכחולות סוקרות את גופי מעלה מטה, הוא נעצר, ופשוט חשתי שוב בתוך ראשי את מילותיו מהדהדות. הוא פנה אלי בשפת הדיבור האוניברסלית.