צירופי מקרים וסיפורים מופלאים!!!

זהו מדור מיוחד של סיפורי מקרים מופלאים, מעשי ניסים, צירופי מקרים, מפגשים מוזרים, ואנו מבקשים ממכם לתרום לנו סיפורים!!

תוכלו לרשום לשלוח לנו באי-מייל, ונא לציין אם ברצונכם בפרסום שמכם, או שם בדוי או כינוי!

אפתח בשלושה סיפורים הומוריסטיים של צירופי מקרים, מופלאים ביותר אשר קרו לי גילה בויום!!!

הזיווג המוזר

לפני שנים רבות ביקר אותי בישראל ידיד מארה"ב ששמו היה פרנק, ושמי הלוא גילה.

טיילנו בירושלים ביד ושם, וזה היה מלא אוירה כזו של יראת הכבוד למקום. אני, ישראלית וכבר מאוד מיסטית, והוא איש רוחני לא יהודי מארה"ב, אשר רצה לחוות מקרוב את השואה!

וכמו לאחד בינינו את קדושת הרגע ניגשה אלינו לפתע בחורה מאוד נחמדה, עם טייפ, אמריקאית, ואמרה שעושה כתבה על יחס האנשים למקום עבור קהילה בארה"ב. התראיינו אצלה, ולבסוף שאלנו לשמה והיא אמרה ששמה הוא:

גילה פרנק !!!!!!

מעשה בסנדלים וסיפורי רפאים

אותו בחור חזר לארה"ב, והוא קנה כאן זוג סנדלים. הוא שכח אותם ולכן שלחתי לו אותם כחבילה בדואר. לפתע אני מקבלת יום אחד חבילה מארה"ב ובה ספר, וכתוב עליה: נאבד בדואר, נא להחזיר לשולח!

על החבילה היה כתב ידי מהפתק של החבילה של הסנדלים.

מסתבר שהסנדלים הגיעו, רק הפתק עם שם השולח נתלש, וחובר לספר שכתובתו נתלשה, ואת הספר שלחו אלי, כאילו שאני איבדתי אותו!!!

רוצים לדעת מה היה שם הספר:

סיפורים מופלאים על רוחות רפאים!!!

אליהו הנביא עזר לנו

אומר קוהלת, "לכל זמן ועת לכל חפץ"

גיליתי שזה מאוד נכון, לפעמים באמת אתה נתקל בדברים שרק לאחר מכן יש להם שימוש.

לחרדים יש מנהג מאוד יפה, כל דבר שהם מוצאים הם שמים בקופסת מציאות כשזו, עד אשר אולי תהיה יום אחד אפשרות להשיב אבידה לבעליה.

כשבני היה בן שנה, הלכתי יום אחד לבקר רב בחיפה. שכחתי את הבקבוק של הילד וזה היה איום ונורא, כי היה מאוד חם והילד היה מאוד צמא. שם בני הוא אליהו.

הגענו לרב, ואז הבת של הרב אמרה: יש לי בקבוק שמצאתי עבור הילד!

היא נגישה לארון, והוציאה כזו קופסת קרטון, עטופה בנייר ובה כל מיני חפצים אבודים: עט, מוצץ, גרב וכמובן גם בקבוק התינוק המיוחל!

יודעים מה היה כתוב על הקופסא:

קופסת אבדות, שכל אשר בה יהיה מונח בא עד אשר יבוא אליהו במהרה בימנו אמן!!!

ואכן הגיע אחד אליהו וקיבל את הבקבוק...

מעשה בנחש ובזפת

להלן הסיפור המופלא ביותר של צירוף מקרים אשר שמעתי מעודי, סיפר לי אותו בחור בשם שלומי, ואני מביאה את הדברים כלשונם:

מספר שלומי:

לפני כשנה הייתי בבני ברק ונתקלתי שם באדם זקן מקבץ נדבות. נתתי לו צדקה יפה של בערך 30 ש', ואז התחלנו לדבר בלבביות, על הטבע של בני אדם ובכלל. בסיום השיחה הוא תופס אותי ולוחש לי באוזן:

"אבל אתה כולך זפת מבפנים".

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני וייחסתי זו ל"קוקויות". חזרתי לנהריה שם אני גר בבית על הקרקע. פניתי להיכנס לבית והנה ראיתי לנגד עיני נחש צפע בגודל עצום. מאוד נבהלתי ורצתי למחסן לקחת ברזל על מנת להילחם בו, וכשהתקרבתי, האור בכניסה נכבה ונדלק כל הזמן, ולא הבנתי מה קורה.

הנחש ברח לבסוף ואני כאות תודה החלטתי ללכת לבית הקברות למחרת ולנטוע עץ זית על הקבר של סבי, שלא הכרתי אותו, ושנפטר בדיוק כשאמי נכנסה להריון עימי.

הגעתי לבית הקברות ואני בא על מנת לחפור גומה קטנה באדמה, על מנת לטעת את עץ הזית, והנה אני נתקל במשהו קשה. לפתע אני מוציא מן האדמה, קופסא, שהיה לה מכסה בצורת כדור, והנה להפתעתי הרבה היה בתוך הקופסא:

זפת!!!!!!!

אין לי מושג מי עשה זאת ועבור מי, ואני יודע שכאשר רוצים לעשות כישוף, שמים כל מיני דברים בבית הקברות, האם ניסו לעשות כישוף לסבי עם הזפת, ולאחר כל כך הרבה שנים, הגעתי אני, נכדו הקרוי על שמו, על מנת לחלץ את הזפת מקברו? אולי, עבר הכישוף הזה אלי, וחיי היו אף הם "בזפת"? כיצד יכול להיות שהקבצן הזקן ראה זאת עלי, אולי היה הוא צדיק נסתר בדמות קבצן? האם בכך סגרתי מעגל של שנים רבות, והסרתי כישוף אשר דבק גם בי?

היכרות מופלאה

כותב יוסי רז בהודעה בפורום רוחניות ב-IOL בחודש מרץ 2000.

צירופי מקרים מופלאים - מסרים מגבוה

קורה לי שאני קונה פריט X ללא ידיעה ברורה למה הוא דרוש לי. אני מניח אותו בצד ללא שימוש. לפעמים הוא יכול לשכב חודשים ושנים. ואז מגיעה העת בו הוא מקבל את הייעוד האמיתי שלו.

ככה זה יכול לקרות עם אנשים.הכרתי את אשתי בעבר על ידי צירוף מקרים מדהים.

קיבלתי פתק מחבר עליו רשום מספר טלפון.הטלפון שלה היה מיועד עבורו, אך הוא נתן לי אותו.ואני במבט חטוף, בראותי את הקידומת 04 חיפה השלכתי הפתק לפח.

וכך קרה פעמיים.

עד שלבסוף בשלישית, כדי להיפטר מהמטרד הזה, הרמתי טלפון אליה, ומאז אנחנו ביחד מאושרים.

לוח המאיה המסתורי עשה את שלו!!!

מאת גילה בויום

לפני כשנתיים ביקר אצלנו באגודה לפיתוח המודעות, בחור אנגלי המתמחה במיסתורין של לוח המאיה. הוא נתן הרצאה וסדנא, ולאחר ביקורו נותר תלוי על הקיר לוח מאיה אשר תוקפו פג כבר במהלך שנת 1999.

הלוח לא היה אלא, לוח קרטון, עטוף בניילון, ועליו טבלת משמצות עם סמלים מיוחדים, תאריכים לועזיים ומספרים בצבע כחול. משום שהלוח היה נאה למדי, וממילא לא היה לי מה לתלות במקומו על הקיר נותר הלוח תלוי גם לאחר שפג תוקפו, אולי גם משום שהתעצלתי להורידו ולהשליכו!

לפתע, בחודש מרץ 99 הגיעה בחורה לאחת ההרצאות ושאלה: מדוע מופיעים בתחתית הלוח לפתע אותיות עבריות וכתוב שם

י ג ן

אמרתי לה שאין לי שום מושג, וגם לא שמתי לב שיש בכלל אותיות עבריות. אך היא לא הצליחה להירגע מהתלהבותה: "אבל שם משפחתי הוא יגן, אני יגן, ומי מעז כאן לכתוב את שמי על לוח זה?"

סיפרתי לה על דבר הביקור של האיש מאנגליה, ועל דבר הסדנא, וכאשר ביקשה ממני את כתובתו, הסתכלנו יחדיו על תחתית הלוח ומצאנו שם בקטן את כתובתו ומספר הטלפון שלו!

סיפור זה נשתכח מליבי, והלוח המשיך להיות תלוי עד לסביבות פברואר 2000, עד אשר יום אחד "נמאס לי ממנו", וכאשר בני הביא לי מבית הספר עבודת אומנות יפה שעשה, מסגרתי אותה, ותליתי אותה על הקיר במקומו של הלוח!!

בתחילת חודש יוני, מקישים על דלתי לפתע שני אנשים!

לא היכרתים, אותו כן, אותה לא. היה זה אותו בחור אנגלי יחד עם אותה בחורה, והם בעצם באו לספר לי שהם נשואים!!!

הם באו לספר לי שהכירו בעצם דרכי, ושהאותיות י ג ן נכתבו מן הסתם, מאחר ו-13 חודשים יש בלוח המאיה, וזה י"ג והמספר 50 שהוא יובל אף הוא מקודש בלוח המאיה ומכאן האות נ'.

בכל אופן, הוא רשם י ג ן והיא היתה י ג ן אשר יועדה לו!!

ככה הם הכירו, שוחחו ביניהם רבות, נפגשו ולאחר שנה פרחה ביניהם האהבה (אצל שניהם זה פרק ב'), מעל גבי כל המרחקים העצומים שבין אנגליה לישראל, בזכות האותיות המסתוריות שכמובן אינן שייכות, אך מתכנן הלוח החליט להוסיף משלו!!!

ויודעים אתם מתי החליטו בני הזוג המאושרים להתחתן, בסביבות פברואר 2000, אז הסרתי את הלוח מעל הקיר, כי "הלוח עשה את שלו, הלוח יכול היה ללכת"!!!

שלושה סיפורי חיים מופלאים מאת גילה בויום

להינשא על גלי הזיכרונות מחיים קודמים

היה זה בשנת 1977 בשנה הרביעית ללימודי המחשבים בטכניון. אני חולפת יום אחד על פני משרד דיקן הסטודנטים ואני רואה שהציעו הצעות לחילופי סטודנטים בחו"ל, לעבודה בקיץ. העיקרון היה פשוט, אתה משלם את כרטיס הטיסה וכל מקום עבודה דואג למגורים, למחיה ולמשכורת תמורת עבודה בחופש, ממש סבבה. לי לא היה שום סיכוי להתקבל, כי רק המצטיינים בעלי הממוצעים האלוהיים יכלו להיכלל בתוכנית זאת, אבל זה לא מה שרצה הגורל.

לנו לסטודנטים ללימודי המחשב היו רק 3 הצעות, 2 לגרמניה ואחת לספרד. ניגשתי ונרשמתי, "שיהיה כבדיחה", אמרתי לעצמי. על מנת שתבינו, אומנם הייתי סטודנטית למדעי המחשב, אבל כבר באותה תקופה הייתי טבעונית, מבצעת תרגילי יוגה ברמה גבוהה מאוד, ומנהלת את מועדון הסטודנטים במעונות. כבר אז למדתי שלי אין מתחרים! כלומר, כאשר ניגשתי למכרז מנהלת המועדון הייתי היחידה, וכך ברור שנבחרתי. כך היה גם הפעם!

לאחר שבוע, אני מקבלת טלפון בהול הביתה, "בואי לדון בעניין הנסיעה שלך לחו"ל". מסתבר ששניים פרשו מן המרוץ, ונשארנו שלושה, ואני כמובן זכיתי באפשרות הכי פחות אטרקטיבית לנסוע לספרד!

ספרד, מי בכלל שמע אז על ספרד?

ארץ פרימיטיבית למדי, אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל, שלא מזמן נחלצה מיד הברזל של משטר פרנקו, ללא שום טיסות מישראל לספרד, ומה בכלל היה לי לחפש בספרד? לא התכוונתי בכלל לנסוע, בחיים עוד לא הייתי בחו"ל, הכל הרי התחיל כבדיחה, אבל עכשיו לוחצים עלי ממשרד הדיקן שכן אסע, אחרת לא יוכל סטודנט ספרדי להגיע לארץ במקומי! אסע לאן? למדריד, לחברת IBM לא פחות ולא יותר, שם אעבוד חודש וחצי. אבל איך אסע, הלא אין לי גרוש בכיס?

הכל הסתדר כבמטה קסם, הורים וחברים נתנו והילוו, ואני אורזת את התרמיל על הגב, ונוסעת בדרך לא דרך לספרד. שתבינו נכון, היה עלי לטוס לדרום צרפת, ואז לנסוע 48 שעות עד למדריד ברכבת חצות עמוסת משפחות ואיכרים עם תרנגולות ותפוחי אדמה, המזדחלת לה בין ההרים והגאיות במהירות של 50 ק"מ לשעה, עוצרת בכל כפר ובכל פינה נידחת!

וכך הפך המסע שיועד לחודשיים בלבד, למסע של 7 חודשים על פני כל רחבי אירופה, ובמרכזי יוגה שונים. כך התוודעתי לנושא הגלגולים הקודמים בצורה מאד מיוחדת וכן העמקתי ברעיון של המהות האמיתית של תורת היוגה, אבל על כך אדון בהמשך.

חשתי שאני כמו נישאת מעל גבי כנפי חלום, כשאני מתבוננת בנופים החולפים לנגד עיני, הטבולים באווירה חלומית. האירועים רצו במהירות בזה אחר זה. השתכנתי בפנסיון נחמד במדריד, ומדי בוקר התייצבתי במקום העבודה כביכול לעשות משהו, ומאחר והיה קצת משמעם החלטתי לקחת ספרים וללמוד ספרדית. צלילי השפה הקסימו אותי, הם היו לי כל כך מוכרים, ואני החלטתי שאני עומדת לדעת ספרדית ויהיה מה! הם גם לא ידעו שום שפה אחרת, ומצד שני הם היו כל כך חביבים, מדברים בקולניות, גם עם הידיים, מציעים בקבוקי משקה, אוכל וכיבוד כשאתה נוסע ברכבות. כל יום ה' בלילה, פשוט הייתי עולה על רכבת חצות ונוסעת לי לטיול ברחבי ספרד עד ליום ראשון בבוקר, בחורה לבדה ברכבת לילית, עמוסת ספרדים קולניים שבקושי שמעו על ישראל, לא פחדתי מכלום!

חשתי ביטחון בלתי מובן. חשתי בבית. כאשר הרכבת הייתה מגיעה השכם בבוקר לנקודת היעד, לאחר לילה ארוך ללא שינה, מיד היו נוחתות עלינו התיירים הצעירים, עקרות בית ספרדיות, עם המשפט הנצחי: "קיירז פנסיונס פור פבור" (את רוצה בבקשה פנסיון), וכך מצאתי עצמי דנה בספרדית שוטפת, וזה היה בלתי יאמן, על כמה זה עולה, ומה יש ומה אין וכו'. ממש אירוח אישי, בתוך משפחות חמות, עם המון שאלות ותשובות על ישראל וציונות, והכל בספרדית עילגת אך שוטפת של שלושה שבועות, אף אחד לא האמין לי! לי אין לי שום הסבר לכך מלבד, כנראה, היכרות מחיים קודמים! כבר בתור נערה בלעתי ספרים על ספרד, האנוסים, האינקויזיציה וכו', והנה כל הזיכרונות קמו לתחייה!

שמעתם על ד'גה-וו, זה בדיוק מה שקרה לי בעת הביקור בטולדו בחורבות בית הכנסת היהודי המפואר. תחושות של צמרמורים וחשמול בכל גופי! ככה זה היה גם נוכח פסל הרמב"ם בקורדובה עם הסמטאות הצרות והבתים הצבועים בלבן, עם העציצים על הקירות, והחצרות הפנימיים. הארמונות של גרנדה, והקתדרלות המפוארות, בתי הכנסת המועטים שעוד נותרו לפליטה, צלילי השפה הספרדית הקסומה. הכל היה כל כך מוכר וידוע!

ששה שבועות של מסע שורשים מגלגולים קודמים, של חוויות, צלילים, מראות וכמובן גם של ריחות (לצערי ריח שמן הזית המטוגן), הכל הפך לבליל שלם של מסע אחורנית בזמן. לאחר 6 שבועות עזבתי את ספרד ברכבת לכיוון פריס, כשאני סוגרת מאחרי מעגל חיים שלם של חיים קודמים, שלא תמיד היה קל, עזבתי על מנת שלא לשוב עוד, ותוך מספר ימים שכחתי לחלוטין את כל השפה הספרדית שידעתי!

"אז מה זה לכל הרוחות להיות יוגית"

7 חודשים נמשכה שהותי בחו"ל, ומאד רציתי להבין יותר לעומק את תורת היוגה. הגעתי לוינה, והשתכנתי שם במרכז היוגה. הגברת המבוגרת החביבה, מנהלת המרכז, הציבה אותי לעבודות המטבח, במסגרת שירות הקרמה יוגה (יוגה של שירות), ועד עצם היום הזה, אני שף בבישולים צמחוניים.

התאמנתי, מדטתי (מלשון מדיטציה), ועשיתי את כל המוטל עלי נאמנה, אבל היא ללא הרף חזרה "וזימרה", באוזני באנגלית עם מבט אוסטרי: "את בחורה מאד נחמדה אבל אינך יוגית":

You are a very nice girl, but you are not a yogi!

ולי לא היה שמץ של מושג למה בכלל היא מתכוונת, וכל הזמן שאלתי עצמי: "אז מה זה לכל הרוחות להיות יוגית".

שבועיים שהיתי בוינה, ומדי פעם הגחתי מהמרכז, לשמוע אופרות נפלאות בכרטיסי עמידה מוזלים לסטודנטים. רק בלילה האחרון כמעט לשהותי במקום, הבזיקה בי המשמעות האמיתית של המושג יוגי.

ספרון תמים, חבוי בפינה, הוא שמשך את תשומת לבי בשמו המוזר.

זה היה משהו כמו: "תהיה העשייה ללא העושה":

Doing without a Doer

על הספרון היה חתום: סואמי ונקטסננדה, אחד ממורי היוגה הדגולים, אשר באו להרביץ את תורתם לבני המערב המשועממים מחיי המותרות. הייתה שם גם כמובן תמונה מחויכת ומלאת אור. התחלתי לקרוא את הספרון מתוך זלזול, אבל אז היה לי קליק, מתוך ספרון פשוט שכזה זכיתי בהארה!

זה אולי נשמע קצת "דבילי", אבל את כל תמצית הרעיון של מורי היוגה הדגולים הבנתי מהדברים. את תורת "ההתרוקנות" של אושו, את הזרימה הספונטנית שבריקנות, את היצירתיות שבאה מן השקט לפי קרישנמורטי, וכו' וכו'. הבנתי שאנו כמו צינור ריק, משום שאנו רק כלי! לכן אנו חייבים לחיות בעשייה מתמדת, וכל רגע ורגע מציב אתגר שונה בחיים, ושעלינו לחיות במין ריקנות מופלאה, אשר ללא הרף מתמלאת מחדש.

בלילה האחרון לשהותי בוינה, הלכתי אל בית האופרה, ובהפסקה ישבתי בקרן זווית על המדריגות כשאני מביטה אל מנורות הקריסטל הנוצצות באלפי רסיסים של אור, אל מצעד הנשים הלבושות בהידור רב החולפות על פני, בסגנון של לראות ולהראות, כשאני במעיל רוח שחור וכובע קסקט, עם ידיים בכיסים, יושבת וחושבת: "אם הכל בעצם ריקנות והכל בעצם אשליה (מאיה), אז אני בעצם לא קיימת ושום דבר לא קיים! אני רק כמו צופה אשר זרם החיים נושא אותו, אך הוא מתבונן בעצמו כאילו שהוא על החוף. משום כך אין כל משמעות, למרדף אחר המותרות, והכסף וכו', הכל בעצם אשליה של האגו, כי האני האמיתי שלך לא נתפס בחושים הרגילים שלך, הוא רק בא לידי ביטוי כשאתה פועל, יוצר ועושה את העשייה האמיתית של מישור הנשמה"!

אני חושבת שמרגע זה והילך כל חיי השתנו. הנבתי שיוגה זה לא רק תרגילים, נשימות ומדיטציה, אלא זו תורת חיים שלמה, ואת המסע המשך שלי על פני כל יבשת אירופה המשכתי בתחושה שאני כמו מרחפת מעל גלי הזמן, הנופים, המראות וכו', הכל חולף, אך בפני מי, כי אני בעצם לא קיימת!

חזרתי לארץ לאחר שבעה חודשים, למודת חוויות. כמעט והעיפו אותי מן הטכניון, כי נעלמתי לסמסטר שלם, ואימא שלי התחננה בפניהם שיתנו לי חופשה רטרואקטיבית. נשארה לי עוד כשנת לימודים ארורה, כי את הלימודים משכתי מעל ומעבר, הגעתי לשיא טכניוני חדש, תואר ראשון בשש שנים. חזרתי אל חיק המוענות, ואל מועדון שניהלתי, לאחר שחברתי החליפה אותי נאמנה. עוד אחת אשר נעשתה יוגית בזכותי.

היא הייתה תימניה קטנטונת, קומפקטית וגמישה להפליא, מהפקולטה לתעשייה וניהול, שגם נדלקה על היוגה והטבעונות, מה שחילץ אותה משנים של עישון, הרס עצמי וקשר הרסני עם גרוזיני.

הייתה זו שנת 78 וקשה היה לנחות על קרקע המציאות. הלימודים בטכניון כבר היו משעממים למדי, ונותרו עוד מספר מקצועות חובה וביניהם הסטטיסטיקה ה"ארורה", וצריך היה בכל מחיר לסיים את התואר. ניסיתי לשוב לשגרת היום של עול הלימודים אבל לפתע ביוני 78, אני מקבלת חוזר מארגון מורי היוגה בישראל, ושם כתוב שהמורה הרוחני שסיפרו כל כך השפיע עלי, עומד להגיע לארץ לסמינר סוף-שבוע בבית הארחה במרכז הארץ. כלומר, הייתי צריכה לנסוע עד לאירופה, לשוטט שם שבעה חודשים, לקבל הערה מספרון זרוק בתוך מרכז יוגה שכוח אל, לחזור לארץ לאחר מסע תלאות שלא היה כל כך קל, על מנת ללמוד שהמורה הדגול שדבריו שינו את כל חיי עומד להגיע לארץ!! אם זה לא צחוק הגורל, אז מה כן?

אבל מה, בתנאי סוף שבוע של בית הבראה, ולמי בכלל יש כסף לשלם את המחיר? "אני חייבת להגיע לשם", אמרתי לעצמי, "זה לא יתכן אחרת"!

שכנעתי את חברתי היוגית לבוא עמי, החלטנו להתגנב. לקחנו שקי שינה והלכנו לישון בפרדס סמוך, ולמחרת בשבת בבוקר קמנו והעפלנו אל הסמינר, החלטנו להיטמע בין הקהל, היו שם 200 איש, ומי בכלל ישים לב אלינו. אבל כבר בהתחלת הסמינר, המורה, לבוש בכתום, זקוף גו, תמיר ויפה תואר, פנים הודיות שחומות וקורנות עם חיוך של מלאכים, רומז לנו לבוא לשבת בשורה הראשונה. שתבינו נכון, נכחו שם פאר האגו של כל מורי היוגה בישראל! אנשים שהשקיעו שנים רבות, של עמל והתמדה ושחיכו כל חייהם לפגוש דמות כה מוארת!

אך הוא בשלו, מדבר אל הקהל, אך כל הזמן מסתכל עלינו. בהפסקת הצהרים, הוא ניגש ומחבק אותנו, וכשאני מצד ימין וחברתי מצד שמאל אנחנו צועדים חבוקים אל חדר האוכל, שם הוא מושיב אותנו משני צדדיו ולא מרפה מאתנו לרגע, והאנשים מסביב מתלחשים: "מי הבנות האלו בכלל"?

ממש התביישנו, כי לא רצינו להיחשף, אך הוא הרגיע את המארגנות ואמר שיתנו לנו להשתתף, וכך היה גם בהמשך, הוא לא עזב אותנו לרגע!

בצאת השבת הוא נפרד מאתנו בחום, אהבה וחיבוקים, ואני באתי אליו עם השאלה: "תגיד לי סואמי, מה עלי לעשות על מנת להיות יוגית, אני כל כך משתוקקת לכך"!

אך הוא רק לחץ את ידי, הביט לתוך העיניים שלי בעומק המבט החודר שלו, ואמר לי רק משפט אחד:

"את יוגית אמיתית, את כבר תדעי"!

הטון שלו היה כל כך ברור ובוטח, ולא הותיר שום מקום לשאלות נוספות!

חשתי קצת מאוכזבת, כי רציתי עוד לשוחח עימו, לשאול ולהבין, ושבתי אל המעונות בטכניון, כי החרב המאיימת של בחינת מועד ב' המתקרבת בסטטיסטיקה ריחפה על ראשי!

אני מתיישבת עם הספרים והמחברות ללמוד, אך הראש שלי מלא אבנים, אני לא קולטת ולא מבינה כלום. אני לא מסוגלת! דמותו, חיוכו, חיבוקו, לחיצת היד החמה והבוטחת שלו, ומילותיו הדהדו בקרבי ללא הרף. כל אימת, שניסיתי לפתור תרגיל חדש, התחלתי לכתוב דברים שתוכנם היה שונה לחלוטין.

מחברות שלימות הלכו והתמלאו במשך שלושה ימים. כל תפיסת העולם וצורת המחשבה שלו, זרמו אל הנייר, כאילו שהוא עומד ומדבר עמי מתוך הראש שלי. המחשבות רצו ורצו, ולפעמים ממש יכולתי לשמוע את קולו בתוך ראשי, וכשעצמתי את העיניים הוא כל הזמן חייך לו בתוך המחשבות שלי. את כל תמצית תורתו רבת הרעיונות, אותה הוא פרסם בספרים רבים עבי כרס, כתבתי במחברותיי במשך ימים אלו. בלחיצת יד אחת הוא העביר לי את כל תמצית הדברים, כמו על ידי קובץ ZIP במחשב!

היו אלו שלושה ימים מופלאים ביותר, ומיותר לציין שנכשלתי בבחינה בסטטיסטיקה, ואם המציאו מועד ג' זה היה רק בזכותי!

ריפוי על-טבעי בבית חולים רמב"ם

שמו היה זיגי, ובצדק הוא כונה "המלאך בלבן". הוא נולד בגרמניה שלפני מלחמת העולם השניה, ילד יפהפה ותכול עיניים, פאר הגזע הארי, ונשלח למחנה ילדי היטלר, לחינוך מתקדם. הוא התמרד כבר אז וברח, ובדרך לא דרך נמלטה משפחתו והגיעה לארצות הברית שם הוא גדל והתחנך. הוא התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, ובגיל יותר מאוחר הוא עבר לתחום הריפוי הטבעי. כל חייו הוא חש מעין חובה כלפי העם היהודי, כשהוא שונא את המוצא הגרמני שלו.

כשפרצה מלחמת יום כיפורים הוא הגיע לישראל כמתנדב, והוא החל לטפל בפצועי צה"ל בבית חולים רמב"ם, בשיטות המיוחדות שלו של עיסוי והזרמת מחזור הדם. הוא עשה ניסים ונפלאות במיוחד עם פצועי מחלקת כוויות. לאחר המלחמה, נקשרה נפשו בישראל לאהבת נצח, והוא נשאר כאן, התגורר בחיפה וטיפל באנשים בשיטותיו המיוחדות.

אני הכרתיו בשנת 1981, ומאז הפכנו לידידי נפש, וביקשתי ממנו שילמד אותי את שיטותיו, וכך למדתי והתאמנתי אצלו בשיטות עיסוי. בשנת 82, לקראת גיל 30 למדתי גם את סדנת הביו-אנרגיה של רפי רוזן, במתכונתה אז.

ביוני 82 פרצה מלחמת שלום הגליל. עברו מספר שבועות, ולא הייתי עם זיגי בקשר. יום אחד אני מתקשרת אליו ושואלת בתמימות: "לאן נעלמת", והוא משיב לי שהוא עסוק כל יום בבית החולים רמב"ם בטיפול בפצועי צה"ל. "אפשר לבוא", שאלתי בטבעיות מבלי לדעת כלל מה מצפה לי, הוא אמר, "בודאי שכן", וקבענו שאגיע באותו ערב.

תיארתי לעצמי שפשוט הוא עובר בין הפצועים ומעניק להם כמה לחיצות טובות, ועיסוי טוב, על מנת להקל על הכאב של שעות השכיבה האינסופיות. לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולכת לחוות ולראות.

וכך אני, בתור עובדת רפא"ל, הרשות אשר עוסקת בפיתוח אמצעי לחימה, באתי לבית חולים רמב"ם לראות את הדברים מקרוב, את התוצאות שמלחמה, לכל הרוחות, יכולה לגרום. את גודל הזעזוע קשה לתאר במילים.

זיגי לקח אותי ישירות, וללא כל הכנה מוקדמת, למחלקת כוויות. "תתחילי לעבוד", הוא אמר לי, ואני היססתי.

"מה בדיוק עלי לעשות"?

“תעשי מה שאני עושה", הוא הדגים לי כשהוא אוחז בכף הרגל של אחד מן הבחורים (משהו אחר לא היה) ומעסה אותה בכוח. ניסיתי, וכך היה אותו לילה הראשון בסדרת לילות של עבודה מפרכת משך שבעה חודשים. הייתי מתייצבת שם 5 פעמים בשבוע, מיד עם סיום יום העבודה ברפא"ל, לעבודה קשה של עיסוי משש בערב ועד אחד-עשרה בלילה, עוברת מחייל לחייל, לפעמים אפילו 20 לערב. הייתי כזו רזה עדיין מתקופת היוגה והטבעונות, וכינו אותי "המקרוני עם ידי הברזל". אך לא בשל כך ברצוני לספר סיפור זה, כי קרו שם עוד דברים שעד היום נבצרים מבינתי.

כבר בלילה הראשון, לאחר שסיימנו במחלקת כוויות, לקח אותי זיגי למחלקת טיפול נמרץ. "את רואה", הוא אמר לי, "זוהי התחנה האחרונה, או שיוצאים מכאן למחלקה אחרת או שחס וחלילה". שכבו שם עשרות בחורים, מחוברים למכונות הנשמה ולמוניטורים מצפצפים. האחות המחלקתית, צעקה עלינו שהיא לא רוצה לראות אותנו בלי חלוקים, וככה לקחנו לנו חלוקים ארוכים מן הארון, ונראינו כמו רופאים לכל דבר.

ניגשתי לאחד הבחורים, מבוישת קמעה, ושם בתוך כל ים המוניטורים והמכשירים זה קרה לי לראשונה. זה התחיל מחום בראש ותחושת סחרחורת קלה. אחר כך עבר החום לידיים, והם נמשכו כמו מגנט אל הפנים והחזה של החייל. הידיים שלי ממש נדבקו אליו, ואני חשתי שכאילו משהו מימי חם נוזל מהידיים שלי. וזה נזל ונזל, ואני עומדת כמו מהופנטת, דבוקה כמו דבק ולא מסוגל לזוז. "מה את עושה לי", שאל הבחור בתדהמה, "אני מרגיש מאוד מוזר"?

"זה סתם מעין הרפיה, אמרתי במבוכה", ולאחר שהידיים התנתקו, סיימתי את התהליך בעיסוי נמרץ. אבל הפנים שלו, חשבתי לעצמי, תראי אותם גילה, הם חיות יותר, העור קיבל צבע והעיניים נוצצות. לא זה לא נכון את מדמיינת, אמר המוח הטכניוני שלי, ואז המשכתי לחייל הבא. ושוב אותה תחושת מגנוט והיפנוט, ושוב מעין נוזל חמים הנוזל לי מן הידיים!

כל אותו הערב התחושה המוזרה הזו לא הרפתה ממני. אני לא אשכח, כיצד נכנסנו לאחד החדרים, ושכב שם חייל בודד, מחוסר הכרה, ואפוף בהמון מכשירים. זיגי נטל את רגליו והתחיל לעסות אותן בכוח, ואני שמתי את ידי ושוב "המים נשפכו".

היה לי מן ביטחון כזה, מעין אמונה, שלא באה ממני, שאני יודעת מה שאני עושה. אנו יוצאים מן החדר, ובפתח עומדת המשפחה. עשרה אנשים, כהי עור, משפחה תימנית חמה ואוהבת. "תגיד ד"ר", הם פונים אליו, "האם הוא יחיה?"

"כן", משיב זיגי בבטחה, "הבן שלכם יחיה", והם כולם מתנפלים עלינו ומנשקים אותנו. "מנין לך הביטחון הזה", שאלתי אותו בספקנות. "את לא רואה גילה, כיצד הוא בעט כשעיסיתי אותו, את לא רואה שיש לו כוח לחימה אדיר". ואכן, היה זה החייל שזכה לתואר החייל הפצוע ביותר של מלחמת שלום הגליל. משך חודשים ליווינו אותו ואת משפחתו האוהבת. אם תשאלו, מה היה השכר לעמלנו, הוא היה!

לאחר 4 חודשים הוא פתח את עניו השרופות והתחיל לראות, ואז אמרו לו, הנה זיגי וגילה. ובקול מחרחר הוא התחיל להגיד, "כפרות שלי, נשמות שלי, שבו תתכבדו, תשתו קולה, איזה כיפים אתם..." וכשבאמת התברר לנו שהוא רואה, פשוט התחלנו לבכות, שנינו!

וככה זה נמשך משך שבעה חודשים. הראש מסתחרר, גל חום במצח, ונוזל חמים עדין זורם לי מן הידיים. היום אני יודעת שזה היה הילינג, אז לא הבנתי! הייתי כמו משאבה קוסמית של אנרגיה, וקרו שם דברים מוזרים אני מודה. בעלי סיוטים שלא יכלו להירדם נרדמו בעוצמה, בעלי כאבי גב התיישרו לגמרי, כרותי ידיים התחילו לחוש את היד החסרה כל פעם כשרק קירבתי את היד שלי אליהם, אנשים החלימו מהר מאד מניתוחים.

כך סבבנו לנו הוא ואני (ועוד כמה שלתקופה מסוימת הצטרפו) למורת רוחה של ההנהלה, ולשמחתם של החיילים ובני המשפחה. עם החלוק הלבן שנאלצנו ללבוש הקרנו ביטחון וסמכותיות. המשפחות גם שאלו בעצתנו ללא הרף, ושבעה חודשים הרגשתי כמו רופאה ללא תואר וידע מוקדם. יודעת בדיוק מה לעשות, כיצד לטפל, היכן לגעת, ומה על המשפחה לבקש מן הרופאים לגבי המשך טיפול בבן.

ארור הכל, חשבתי אז, למראה הצעירים עולי הימים, עם הגוף והאיברים המרוסקים. אחרי שבעה חודשים, כל העולם הופך להיות כמו בית חולים אחד גדול. אתה שוכח שיש חיים מחוץ לכותלי בית החולים, שיש סרטים, מסיבות וצחוק ושמחה, ואתה מרגיש רגשות אשמה, לנוכח אלו ששוכבים שם ונאנקים.

כדי לסיים את סיפורי המופלא הזה, ודרך אגב תופעת "המים מהידיים" נעלמה, אביא מספר סיפורי מקרים.

*

הוא שכב לו שם במחלקת כוויות, עטוף בסדין, עם זקן ג'ינג'י, פאות וכיפה שחורה ענקית לראשו, ואני לא הבנתי מה הוא עושה שם. הסבירו לי שהוא שייך לפלוגה של חרדים, מישיבת הסדר, אנשי חיל שריון וטנקים, אשר עלתה ללבנון, ורבים מחבריה נפצעו ואף נהרגו לאחר שלחמו כאריות.

בהיסוס שאלתי אותו, אם אוכל לטפל בו, והוא לא סירב, כי זה היה פיקוח נפש. וכך משך חודשים למדתי על אורח החיים של משפחות אלו. מאחר והיה היה רגיש כנראה לאנרגיות, הוא חש בדיוק מה זורם לי מן הידיים והוא גם חש את ההקלה המיידית, והוא ניסה להסביר זאת לבני משפחתו הספקניים ולרבי שקצת התנגד למגע יד אישה. הם לא יכלו להתווכח איתו, עד אשר אמא שלו ואחיותיו באו, ושכבו שם על מיטה ריקה על מנת לחוש בעצמם.

*

עם כל הסקפטיות והמחשבות שאולי הכל בגדר נדמה לי, לא יכולתי להתעלם ממספר תופעות, וזה היה השיא. יום אחד הביאו למחלקה האורתופדית חייל מקופל כולו לשניים, צורח מכאבי גב איומים, כנראה פריצת דיסק. הוא שכב וילל מכאבים, בתוך חדר עמוס של 20 מאושפזים ובני משפחותיהם, והאחיות לא ידעו מה לעשות עימו, כאשר כל בני משפחתו מסביב. ואני ניגשת אליו מתוך כזה ביטחון, שאני בכלל לא מבינה מאיפה לקחתי אותו. הוא לא נותן לי אפילו לגעת בו, ואני אומרת לו, שאני לא אגע. החזקתי את הידיים במרחק כמה סנטימטרים מהגב שלו, והתחלתי לעשות תנועות מוזרות, כשכולם מסתכלים עלי כמו על "קוקו". לפתע כעבור 5 דקות, הוא קם מן המיטה, הזדקף והלך לשירותים, ולתדהמת הסובבים וגם לתדהמתי, אמר: "לא כואב לי יותר"!

לאחר שנים רבות, עצר אותי לפתע אדם צעיר ברחוב, וסיפר לי שהוא היה אותו חייל שהצלתי באותו לילה מניתוח דחוף. הוא הסביר לי שכבר למחרת הוא שוחרר מבית חולים, והוא שב רק לאחר 4 חודשים לניתוח, אותו עשה מרצונו ובזמנו החופשי, והיום ברוך השם הוא עומד על הרגליים!

אבי נצטווה לקחת עימו מישהו לעולם הבא

סיפורה של נינט

מספרת נינט, אשה נשואה כבת חמישים, אמא לחמישה ילדים ולנכדים, עובדת ולומדת כיום מיסטיקה.

הסיפור קרה לפני כ-16 שנה בהיותי בת 34. אבי חלה בסרטן, ושכב בבית, ובכל יום הייתי באה לטפל בו. רק לפני חצי שנה ילדתי את בן הזקונים שלי.

באחד הימים באתי אליו, והוא שכב על הספה, ובראשי חלפה המחשבה, שהנה הוא עומד ללכת. הוא כמו קרא את מחשבותי, והוא ציווה עלי להתקרב אליו, ואז לקח את ידי ואמר: "את יודעת הרבה דברים".

הסתכלתי אל החלון ולפתע ראיתי שם 3 דמויות של מלאכים, שכה יהיה לי טוב. הם היו לבושים באדרת לבנה ארוכה והיו להם זקנים לבנים ארוכים. הם היו נראים לגמרי אנושיים, ואני ידעתי שהם באו לקחת אותו. הוא ידע שראיתי אותם, ואז הוא פנה אלי ואמר:

"נכון שאת באה עימי?"

"מה פתאום", אמרתי לו, "יש לי תינוק בן חצי שנה, ובכלל יש לי עוד הרבה זמן"!

"טוב", הוא אמר, "אז אקח את אמא"!

"מה פתאום", אמרתי לו, "תן לה מנוחה, היא סבלה כל כך הרבה בטיפול בך".

על מנת להרגיעו, שאלתי אותו אם הוא רוצה כוס מים, ולאחר ששתה הוא המשיך בשלו, "אבל קיבלתי הוראה, אני חייב לקחת מישהו, את מי אני אקח? אקח את אחיך, שלא יציק לאימך".

"בשום אופן", אמרתי לו, והבטחתי שאנו נשמור על האח שלא יתקרב לאמא, והוא המשיך למלמל שהוא חייב לקחת מישהו.

לפתע מצאתי את עצמי אומרת לו: "אולי תיקח מישהי עם אירוע מוחי, שמרותקת לכסא גלגלים, ונמאס לה כבר לחיות". כשאמרתי זאת שכחתי שבעצם דודתי הייתה במצב כזה. למחרת בבוקר הוא נפטר, כצפוי, ואנו ישבנו שבעה.

ביום השלישי של השבעה, הגיעה דודתי לנחמנו, וכשראיתי אותה, משותקת, על כסא גלגלים לאחר אירוע מוחי, חלפה בי צמרמורת. לפתע היא אמרה לנו: "באתי להיפרד, זה התור שלי", וכולם אמרו לה מה פתאום, אך אני ראיתי בדמיון, כיצד כולנו קמים מן השבעה, ועם בגדי האבל עדיין עלינו הולכים ללוויה שלה.

היא קראה את המחשבות שלי, וענתה בהנהון ראש, ואז הודיעה שהיא הולכת, תרתי משמע. איך שקמנו מן השבעה, קיבלנו מיד את ההודעה שהיא נפטרה, ואז מיד למחרת הלכנו ללוויה שלה, ואמי נאלצה לשבת 14 יום ברצפיות כי זו הייתה אחותה. וכך אבי לקח בסוף, את מי שהוא היה צריך לקחת!

הסבר:

אומרים שסמוך למוות הנשמה יודעת בדיוק שהיא צריכה ללכת, ולפי האמונה, היא יודעת זאת כבר 30 יום לפני. כנראה שהאב ידע בדיוק את רגע פטירתו, אך הוא גם חש שעוד מישהו עומד להתלוות אליו, הוא רק לא ידע שזאת תהיה גיסתו. הוא היה בטוח שבידו ההשפעה, ונינט מספרת, שחודשים רבים אחר כך היא הייתה מתעוררת אחוזת אימה, שמא הוא בא לקחת אותה. בהחלט הייתה לה את הזכות להציץ אל מעבר לפרגוד ולראות את אשר רק אדם, העומד לפני סיום חייו מסוגל לראות, כמו את שלושת המלאכים. החוויה הזו כלל לא הייתה לה קלה, ומאותו יום והלאה היא גמרה אומר בנפשה להקדיש את חייה על מנת להתפתח ולהבין את העולם הרוחני.

תפילה שנענתה- סיפורו של אהוד

כשהייתי בצבא , נגנבו מרמת הגולן המון נשקים, ומהגדוד שהייתי בו - גם !

וכשאתה חייל הרי אתה יודע טוב מאד שהעונש על אבידת נשק יכול להיות 7 שנים בכלא !!!

יום אחד נגנבו נשקים מטבחים בגדוד , כינסו את כולם בשעת לילה מאוחרת , ואמרו לנו שנגנבו נשקים. כל כך היה עצוב לי על הטבחים ההם , שהתפללתי לאלקים שיתן לי לתפוס את הגנבים, או לפחות להחזיר את הנשקים .

שלושה ימים אחר כך שמרתי בש"ג עם עוד חייל .

לפתע הגיע רכב עם בחור שהיה מוכר לי מביקוריי באוגדה .הוא ביקש להיכנס למרכז הרפואי אצלנו , כי הוא עבר תאונת דרכים לפני כמה ימים וכואב לו הגב , וכיוון שהכרתי אותו הרשיתי לו להיכנס בלי תעודת חוגר .

לאחר המון זמן רב הוא חזר, ( הוא היה לבוש בחרמונית) , והיה לי מוזר שיש קפל שונה מעט בחרמונית שלבש, אבל בגלל שאני מכיר אותו אמרתי לעצמי - אתן לו ללכת , כי אני יודע מי הוא.

לאחר שעתיים בא אחד הטבחים לשער וצועק: "גנבו לי את הנשק, גנבו לי את הנשק".

אמרתי לו: "אל תדאג - אני אחזיר לך את הנשק אני יודע אצל מי הוא"!

טלפנתי לחמ"ל , והם לאוגדה .

תוך חצי שעה היו בביתו של הבחור השב"כ והמשטרה ומצאו שם אפודים , רימונים, מטולים, וציוד צבאי רב מאד .

וכמובן יותר מעשרה נשקים !!!

מצאו את הנשקים של הטבחים ושל חיילים מכל גזרת רמת הגולן, ולמעשה נחשפה חולייה שלמה שלמשטרה הצבאית לא היה קצה חוט באשר לאפשרות לזהותם .

צרוף מקרים של תפילה ?

לא יודע , אבל הכל אמת לאמיתה - אפילו קיבלתי קורס חובשים צ'ופר אחרי שלא רצו שאהיה חובש וגם לזה התפללתי כמה ימים לפני כן!!

הזמן לפעמים- מתוכנן על ידי הקוסמוס

מאת מאור ברזאני

השעה 16:10 אחה"צ. יום רביעי חם ודביק בתל אביב הקיצית של סוף יוני.

אני פונה שמאלה אל עבר איילון דרום. מחלף ההלכה.

כבר בהתחברות אל הכביש המהיר אני מאט את מהירות הרכב כמעט ל0- קמ"ש - פקק.

נו מה? איך לא יהיה פקק בשעות האלה של היום. אמנם מפתיע מעט שהפקק החל כבר בירידה עצמה לכביש המהיר, אך אין זה לא מציאותי.

מה שמטריד את מוחי הוא האם אספיק להגיע עד 17:00 לבת ים.

קורס רייקי 1 שאני אמור להגיע אליו מתחיל בשעה 17:00 ואני לא רוצה לאחר. לפחות לא לשם. לפחות לא היום.

מראש תכננתי לצאת מוקדם בגלל הפקקים - ואכן כך עשיתי.

הפקק נראה כבד מתמיד (נו טוב, הפקק, כמו היופי, הוא בעיני המתבונן) ורכבי זחל בין עמידה מוחלטת במקום לבין גלישה איטית במהירות אפסית של 10 קמ"ש - מהירות אפסית לכל הדעות כאשר בכביש מהיר עסקינן.

האח הידד - המחשבות.

הנה הן באות - 'האם אספיק להגיע בזמן? למה יש כזה פקק ארוך? אוף. שתוק. די. תרגע. הפקק יגמר עוד מעט ותגיע בזמן. טוב. מוזיקה. לשיר. יופי. שמח. מגניב לי.

אני שם קסטה מרגיעה ברדיו - אוסף מסע עולמי שצורף פעם למגאזין מסע אחר, באמת אוסף טוב. אני מתחיל לשיר ולהרגיע את עצמי.

נהדר לי - אני שר וזוחל במהירות 10 קמ"ש.

16:30. מה? אני עוד לא בלה גרדיה? איך זה יתכן. אוף המחשבות האלה. אני לא אגיע בזמן. אין מצב. אז מה, יחכו לי. אולי אני אתקשר ואודיע שרוב הסיכויים שאאחר?

עליתי על סרטון קצר שרץ לו במוח - אני נוסע מהר מהר כי כבר אחרתי, לחוץ כמו תמיד כשאני מאחר - נו …להגיע להגיע. אני מגיע מיוזע ובריצה אל הבית והנה, כולם יושבים בנחת, מחכים לי - 'למה רצת, בוא תרגע קצת, שתה משהו , ואז נתחיל'.

רגע, רגע, אני שואל. אם כולם רגועים גם ככה, והם שם, למה אני צריך להיות לחוץ ואני כאן??

לא, אני לא צריך.

אני אגיע בחמש אפס אפס - לא דקה יותר. אני בטוח שהכל יהיה בסדר - נו בטח שיהיה בסדר.

הפקק יגמר במחלף קיבוץ גלויות - והעליה לגשר חולון כבר תהיה חלקה - יהיה בסדר.

מוזיקה. נחמד לי. אני שר.

16:40 - מחלף קיבוץ גלויות - איזה יופי - הפקק ממשיך בכביש 1 לירושלים, ואני? אני על לוחץ בשמחה על דוושת הגז ודוהר על גשר חולון במהירות שלשמה בנו שם כביש מהיר.

מחשבה עוברת לי בראש - 'הכל בסדר, אבל יש בחינה בהמשך.'

"הא?" אני שואל את עצמי בלי קול. "מה הקשקוש הזה?"

המחשבה לא מאחרת ועונה: 'בפניה שמאלה לבת ים, ליד בית חולים וולפסון יהיה לך עוד פקק.

אתה - תשאר רגוע כי זו בחינה קטנה למידת הסבלנות שלך. אל תדאג כי אתה תגיע בזמן - בחמש אפס אפס.

זה יהיה פקק קצר, לא ארוך'.

"נו טוב, מעניין" חשבתי והמשכתי לנסוע בחדווה על הגשר לבת ים.

רמזור. צומת וולפסון.

אני מביט שמאלה וחושכות עיני אך חיוך קל עולה על שפתיי.

עומס. קשה אפילו לפנות.

הרמזור מתחלף לירוק ואני פונה שמאלה - 16:47 - אני זוכר טוב את השעה כי הבטתי בשעון ותוך צחוק אמרתי לעצמי - "אין מצב, אין מצב להגיע בחמש, איך - עם עומס כזה שלא רואים את הסוף שלו, אבל - אני רגוע - יהיה בסדר. אין לחץ. רק טיפה. שתוק. די."

פתאום, כמו כלום, אחרי שתי דקות וחצי לערך - אני רואה במסלול הימני משאית תקועה על הכביש, ואחריה - הכביש פנוי - כלום, נאדה, אף רכב.

וואלה. יש משהו במה ש…(מי זה היה בכלל?) אמר.

אני נוסע בשמחה, ואומר - אחלה, יש מצב לא לאחר רק שלא יהיו פקקים ביוספטל, הרחוב הראשי.

כמה דקות לאחר מכן, כשגלגלי הרכב גומאים בשקיקה את האספלט ביוספטל, אני מתבונן בשעון ורואה ש 16:53. בת הקול לא מאחרת לבוא ולוחשת לי:

'אתה מגיע בזמן, בחמש אפס אפס, אבל לא סתם ככה. אתה צריך להגיע לבית מספר 3. אתה תכנס לרחוב מהמספרים הנמוכים שלו, כלומר הם יהיו משמאלך. אתה מוצא חנייה בדיוק בדיוק מול הכניסה לבית מספר 3 ואתה חונה בין מכונית לבנה לכחולה או אדומה.'

"הא?" אמרתי כלא מאמין - "מה זה היה? מעניין, איזה שוק אם זה באמת קורה". אני נוסע להנאתי ומגיע עד הים -"איזה כיף לי, ים, אוויר טוב ונעים".

אני פונה שמאלה אל הרחוב המיוחל והנה - משמאלי בית מספר 1. מעניין.

אני מבחין בכניסה לבית מספר 3 - ובדיוק לידו מקום חניה.

בין מקום החניה עומדת מונית לבנה וג'יפ כחול.

אחרי השוק הקטן שהייתי בו, חשבתי שזה הכל, אבל לא, מסתבר שהקצפת מגיעה עם דובדבן.

אני עולה לקומה השלישית ודופק בדלת ותוך כדי אני מסתכל על השעון - השעה חמש ואפס שניות בדיוק. הדלת נפתחת.

לילה לא שקט

מאת מאור ברזאני

קומה שלישית.

אני יושב בחדר של אוהד אחרי שירדתי מהידרה שלי בקומה מעל והשארתי את המזגן פתוח.

אנחנו יורדים לאוטו שלו לנסוע לכמה מחבריו, צריכים לקחת משהו ולחזור; במפתיע יש לו דייהטסו אפלאוז - כמו שיש לאבא.

לפני שאנחנו הולכים, אוהד מנסה לכבות את המזגן וזה לא הולך, אז הוא מוציא את התקע מהקיר - ורעש החשמל הזורם מתפזר בחדר, כשבשקע העמוק שנפער רואים את החשמל הכחול רוחש בפנים.

"אולי תכניס שוב את התקע - שלא יהיה רעש לשכנים - כבר מאוחר" אני אומר לו.

"עזוב, זה מסוכן" אומר לי אוהד, "חבל ככה לגמור, אם כבר אני מעדיף משהו דרמתי יותר למות ממנו, זה נראה לי סתמי."

אנחנו יוצאים מהדירה, ורעש החשמל נשמע חזק מבחוץ.

*

מצאנו את עצמנו יושבים בסלון של חברים של אוהד ובוהים בטלוויזיה, במקום לקחת מה שרצינו ולהתחפף חזרה הביתה. כבר מאוחר ואני עייף ומחר צריך לקום מוקדם.

בחורה עם קערה יושבת ליד אוהד. אני יושב בכורסה ליד. בתוך הקערה ישנם כדורים קטנים בגודל של כדורי שוקולד. הבחורה טובלת כל כדור בקערה שבה יש פרורים כלשהם נטולי הסבר.

"תפתחו פה גדול, שלא יתפזרו כאן הפירורים" היא אומרת ומגישה לאנשים את הכדורים לאכול.

גם אני לוקח אחד לטעום, אבל אין לזה בכלל טעם.

בחורה נוספת עם שמלה צהובה מחליטה לזנק על הספות שאנחנו יושבים עליהן ואני מוצא את עצמי מתחת לרגליה, כאשר היא מוטלת עלי, על אוהד ועל הבחורה שלידו.

"מה את עושה, השתגעת?". הבחורה בצהוב מתיישבת על אוהד ואני מזהה שהיא בלי חזייה.

הפטמה שלה כמעט בחוץ, כהה ופחוסה קמעה.

"טוב, נמאס לי, בוא ניסע הביתה" אני אומר לאוהד וקם מהכורסה.

"קח את המפתחות של האוטו, תחזיר לי אותו מחר בצהריים" אומר לי אוהד ומגיש לי צרור מפתחות.

מוזר, שמה שעובר לי בראש כרגע הוא שגם לי יש רכב כזה, דייהטסו אפלאוז, ואיך אני לא אתבלבל בין הרכבים למחרת כשאחזיר לו את הרכב, ואיך אחזיר לו את הרכב ואחזור הביתה אחר-כך, 'טוב הוא יוכל להחזיר אותי…' אני חושב.

נעורתי ממחשבתי לאחר שניה ולקחתי את הצרור.

נזכרתי פתאום איך בדרך לכאן חיפשנו הרבה זמן את הרחוב ולא מצאנו אותו. הסתובבנו ברחובות הקטנים של העיר, אבל לבסוף הגענו וחנינו על המדרכה ברחוב צדדי ליד.

משום מה, למרות שאנחנו בבאר-שבע האזור כאן נראה בדיוק כמו שיכון ותיקים ברמת-גן.

הפטרתי לחלל החדר - "אני הולך, להתראות לכולם" והתקדמתי לעבר הדלת.

לא הכרתי אף אחד שם מלבד את אוהד שאיתו הגעתי, וממילא באנו רק לקחת משהו, ככה שלא התעמקתי יותר מדי בזהותן של הדמויות שנכחו בסלון.

כולם אמרו לי שלום ובהצלחה (על מה, חשבתי) - גם הבחורה המזנקת עם השמלה הצהובה והפטמה אמרה שלום ובהצלחה.

אני יורד במדרגות, ואני פוגש עוד אנשים שאומרים לי שלום וממשיך לרדת.

אני מגיע למטה ולוחץ על כפתור האזעקה כדי לאתר היכן חונה הרכב, אני שומע את האוטו ורואה את אלומת האור שהוינקרים יוצרים בסמטת הרחוב מימין - אני פוסע לכיוון האוטו.

אני נכנס לאוטו ומתניע אותו - רכב דייהטסו אפלאוז, אוטומט כמו שלנו, גם הצבע זהה.

אני שם לב פתאום שמושב הנהג לא יציב והוא זז קדימה ואחורה בחופשיות - הוא אינו מקובע במקום, ואני מנסה לתפוס פוזיציה נוחה לנהיגה בלי שהמושב יזוז יותר מדי.

המראה הקדמית ברכב ממוקמת משום מה בדיוק מול מושב הנהג ולא במרכז השמשה הקדמית, אבל עליה מוצמדת מראה פנורמית שמקלה את ההסתכלות אחורה.

אני מתניע את הרכב, משתדל להשאר יציב במושב החופשי, ויורד בזהירות מהמדרכה הגבוהה שעליה חנינו קודם, ומתחיל לנסוע.

אני נוהג לאט, מנסה לאתר איך יוצאים מכאן לרחוב הראשי לכיוון הבית.

בשלב מסויים בנהיגה אני רואה מרחוק את הצומת הראשית עם שער האבן הענק ומזלג הצמתים.

אני זוכר טוב את מראה שער האבן הענק - עם האריה מעליו - אני מחליט לעבור מתחת לשער הזה כדי להגיע הביתה - אני עובר מתחת לשער, יש ירידה ואח"כ עלייה חזקה.

פתאום מתחילה רוח חזקה מאוד - ואני מוצא את עצמי רץ ברחובות עם מטרייה שכמעט נקרעת לי מעוצמת הרוח. אני לא נותן למטרייה לברוח לי מהיד, כי היא היתה קודם הרכב, ואני צריך להחזיר אותה לאוהד מחר, וזה לא עסק - המטרייה יקרה - היא היתה רכב.

אני רץ מהר כמו מטורף בעיר, מסביבי הכל מהיר מאוד. רוח עצומה, שקשה לתאר את עצמתה נושבת ואני ממש מתחיל להרגיש שהרוח הזו מרימה אותי מעל פני הקרקע ודוחפת אותי קדימה במעלה גרם המדרגות הרחב שהגעתי אליו תוך כדי הריצה.

שוב אני במזלג הכבישים עולה בעלייה במהירות מטורפת וממשיך בגרם המדרגות הרחב.

משמאלי, אני רואה שני סלעים ענקיים מתגלגלים במהירות מטורפת במורד המדרגות, אבל הם לא פוגעים בי.

אני ממשיך לרוץ במהירות מטורפת - אחוז אמוק - כל עוד נפשי בי. אני מגיע לבניין המגורים שלי ונכנס פנימה בדלת הבניין נסער. בלובי הבניין יושבים כמה חברה מבוגרים ושותים בירה על הבאר.

שקט בפנים.

לא יודעים כאן מה קורה בחוץ.

"אתם לא מאמינים מה קורה בחוץ, את לא יכולים לתאר לעצמכם" אני צועק להם בהיסטריה.

אני קולט שהם יכולים לבוא אחריי, ואני רץ לכיוון המדרגות ועולה במהירות למעלה - הם לא יודעים בדיוק היכן אני גר.

אני מגיע לדירתי בקומה הרביעית, מצליח בקושי לפתוח את הדלת, נכנס פנימה ונועל מאחורי את הדלת על שני מנעוליה, ועומד מתנשף.

מחוץ לדירה, אני שומע כמה אנשים עולים במעלה המדרגות, הם דופקים בדלת ממול והשכנה פותחת להם את הדלת, הם דופקים אצלי אבל אני לא עונה, אז הם עוזבים והולכים.

אני מנמיך מעט את המוזיקה המתנגנת ברדיו, ומבחין שהמזגן אצלי עוד פועל ומקפיא את החדר.

אני מכבה את המזגן, נכנס לחדר והולך לישון.

הסבר:

הכותב מציג כאן תופעה אשר מכונה חלום מודע, וזה כאשר חלום מתערבב עם המציאות. הדבר קורה כאשר המעבר ממצב של עירות למצב של חלום הוא לא מספיק חד, וזה קורה כאשר יש רעש ברקע, מצב הגורר שינה לא כבדה מספיק. במצבים כאלה, האדם אינו יודע שהוא חולם, והדרך היחידה שלו לבדוק זאת, הוא לגלות מצבים אבסורדיים כמו, חשמל כחול הזורם מן השקע, או מכונית ההופכת למטריה וכו'. בדרך כלל, הפרדוכסים שבחלום, הם אשר מובילים בסופו של דבר להתעוררות.

שילחו לנו סיפורים נוספים

לפרטים נוספים אנא פנה אלינו:

גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות

טלפונים: 8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04, פלא-פון- 625759-050

אתר אינטרנט: http://www.skywebbiz.com/be_aware

-English web pagehttp://www.skywebbiz.com/be_aware/eng.htm

פורום מיסטיקה ב-IOL וואלה: http://come.to/mystic-forum

דואר אלקטרוני: togila@hotmail.com