מדור סרטים

אחת מהתופעות הייחודיות ביותר לאחרונה, היא הופעתם של סרטים בעלי מסר רוחני מיסטי. בכך אין כוונתי למפורסמים שבהם כמו "רוח רפאים", או סרטי שפילברג כמו מפגשים מן הסוג השלישי וכד'. אלא כוונתי דווקא לסרטים צנועים יותר, אשר בהם המסר ספק גלוי, ספק מוצנע, עד אשר אנו שואלים עצמנו, עד כמה היוצר עצמו היה מודע למסר החבוי בסרטיו. לסרטים אלו דווקא, ברצוני להתייחס.

אנו פותחים, אם כן, במדור סרטים, אשר ילך ויתעדכן מדי פעם, היו עמנו בקשר.

תוכן העניינים:

פאני ואלכסנדר- האלוהות, האמונה והמאגיה

היכולה נשמה לעבור לגוף אחר- להיות ג'ון מלקוביץ

הבשורה המשיחית בעולם הממוחשב- על מטריקס

בחיפוש אחר הבשורה הנוצרית לעידן החדש- סטיגמטה

נשמה תאומה או הפרעה פסיכולוגית

על מקריות ורגשות אשמה- כוחה של אהבה

המציאות שאותה אנו יוצרים היא המציאות בה אנו חיים- גדעון איש החלומות

החיים כקומיקס- עפ"י הסרט בלתי שביר

מה היה קורה אילו – אני, עצמי ואני

טעם החיים כטעם השוקולדה – שוקולד

על משאלות לבנו "כמעשה שטן"- הרי את מכושפת לי

הרוקדת בחשיכה

השער התשיעי של פולנסקי

אטלנטיס היבשת האבודה- עפ"י דיסניי

אינטליגנציה מלאכותית

בדיוק כשהתאהבנו

על האיש אשר תבע את אלוהים

מלהולנד-דרייב

ברצוני להתחיל את סקירתי דווקא בסרט ישן אשר היה מפורסם ביותר במחצית שנות ה-80. מדובר על סרטו של אינגמר ברגמן, פאני ואלכסנדר. הסרט הדובר שוודית, מספר על מסע תלאותיה של אלמנתו של מנהל תיאטרון בעיירה קטנה רדומה בשוודיה. הוא מסופר ממבט עינו של בנה בן ה-10 אלכסנדר, אשר לו יכולת מיוחדת ליצור תיקשורת עם רוחות. הסרט, לדעתי, בא לייצג את היחס לאלוהים ולאמונה, מנקודת מבט של הדמויות השונות שבו. כשראיתי הסרט, מספר פעמים, גם נוצר אצלי הקשר, לרעיונות מן התורה ומן הקבלה, שספק אם יוצר הסרט היה ער להם.

על סרטו של אינגמר ברגמן - פאני ואלכסנדר

האלוהות, האמונה והמאגיה

הסרט מתחיל כאשר אלכסנדר מתחיל לפתוח דלת ועוד דלת, כאילו הוא קורא לנפשות הפועלות לעלות על הבמה. לבסוף הוא מציץ מבעד לחלון ואחר כך מתחת לשולחן. אלכסנדר הוא המספר אשר מבעד לעיניו אנו רואים סרט זה, והוא כביכול הנותן לאירועים לקרות.

החלק הראשון של הסרט מתיש למדי ואיטי. הוא מלא פאר, הדר, שמחת עשירים בחייהם עם הסעודות המשפחתיות החגיגיות, הרכילויות, המזמוטים וכו'. האב הינו מנהל התיאטרון העירוני, והוא משחק את רוח הרפאים בהצגה המלט עפ"י שקספיר. באחד הימים, באמצע הופעה, הוא חש שלא טוב בליבו, והוא קורס ונופל.

על ערש דווי הוא מכריז שאין עוד ממה לפחד, שכעת יוכל לשחק טוב יותר את דמות הרוח במותו מאשר בחייו. השעון שבחדר דופק כאילו את פעימת חייו האחרונה, ורק אלכסנדר הוא אשר ירא מלהסתכל בעיני המוות.

האם נישאת לכומר הכפר אשר גר באחוזה קודרת עם אחותו יוסטינה ואימו. האם ושני ילדיה עוברת לגור באחוזתו של הכומר. לפתע, מתגלות לעיניו של אלכסנדר הרוחות של אשתו הראשונה של הכומר ושתי בנותיה שטבעו בנהר בליל סערה, לאחר שהכומר נעל אותן בחדרן ללא מזון ומשקה.

הכומר, אשר שומע על ההאשמות אשר אלכסנדר מעלה, כאחראי למותן, קורא לפאני ואלכסנדר באישון לילה וכאן מתחיל קטע אשר מטרתו לטעון את הצופה בים של שנאה תהומית כלפי הכומר.

זהו קטע סימבולי של חוזק החומר לעומת עוצמת הרוח. הכומר אשר מייצג את העולם הזה, למרות שהוא נציגו של "העולם האחר", מנסה בכל כוחותיו לגרום לאלכסנדר להכחיש את אשר ראה, ובכך לבטל את קיומה של הראייה הרוחית.

הוא אומר לו: "איני שונא אותך, אני אוהב אותך, אבל אהבתי אינה עיוורת ורכרוכית, אלא חזקה ונוקשה", ובכך הוא מדגיש את אחיזתו החזקה של החומר ברוח אשר הוא נציגו. כלומר, הוא כאילו נציג האלוהות עלי אדמות, אך עבורו הראייה הרוחית אינה בעצם קיימת, והוא נותן עדיפות לעולם החומר.

הוא מענישו על חולשת האופי, על אי ההבדלה בין השקר לאמת, בין הטוב לרע, כאשר מושגים אלה הינם תוצר של ראייה חומרית. בסרט, מייצג אלכסנדר, כאילו, את דמות אדם הראשון, התמים והנקי מכל חטא, אבל החייב להיענש על ידי ישיבה בבור אפל, על מנת שיכול לחשוב על מעשיו.

ידו נשלחת כלפי פאני, אחותו של אלכסנדר, אך אינה מגעת, היא נסוגה לאחור כלעומת שהיתה. פאני מייצגת את שיא הטוהר והתום האלוהיים, את האור הגדול, אותו אין החומר יכול לנצח. לכן עם אלכסנדר מצליח הכומר להתמודד, משום שהוא כמו אדם הראשון, אשר חייב היה להיוולד ולהתנסות בעולם החומר, ובפאני אין הוא יכול לגעת. היא מעבר להישג ידו, היא בלתי נתפסת!

כאן נכנסת דמות נוספת לסרט, הדוד יעקב, אחי הנפטר, אשר בא להציל את הילדים, באמצעות תיבה, סמל לתיבת נח, ומבול האש אשר עומד להציף ולשרוף את הבית.

יעקוב הינו סוחר יהודי ממולח ורב תחבולות. הוא מגיע אל הכומר בתואנה שהוא רוצה לקנות את התיבה אשר בביתו, כאשר כוונתו היתה להגניב את הילדים פנימה, כאשר הכומר ילך לחדר הסמוך לספור את הכסף. הכל מתנהל כשורה, עד אשר הכומר חושד בתחבולה. הכומר סופר הכסף ליד חתול שחור, סמל המאגיה, ואז מאשים את יעקוב שהוא גנב את הילדים. הכומר רץ במעלה המדריגות לראות אם הילדים עדיין בחדרם, ויעקב נופל אפיים ארצה בצרחה איומה ואז קורה הנס.

אור חזק בוקע מיעקב ואופף אותו. הכומר מגיע לחדר הילדים, קורע את הדלת לרווחה, ואז הוא רואה את הילדים יושבים מכונסים בעצמם, קרוב לאדן החלון, למרות שהם כבר היו בתיבה! צעקתו של יעקב גרמה לנס שלמעלה מגדר הטבע, ודמות הילדים התגשמה כפי הנראה בחדר, למרות שהם היו מצויים בתיבה. לאחר שהכומר רואה שהכל כשורה, עוזב יעקב את בית הכומר, כשהילדים עימו.

הילדים מגיעים לבית הדוד יעקב ושם אנו מתוודעים לאהרון האחיין, בנו של יעקב, המנהל תיאטרון בובות. למטה במרתף בתוך חדר סגור ונסתר, מבעד לפרגוד, גר ישמעאל, אחיו של אהרון. הוא נעול וסגור מתוך החשש שמא יזיק לבני האדם. מראהו שאינו של גבר ולא של אישה, מוסיף עוד נופך של מסתורין לדמותו המוזרה.

ישמעאל, הוא שייתן ביטוי לשנאתו העזה כמוות של אלכסנדר, והוא אשר יגרום כשהוא נישא על כנפי השנאה של אלכסנדר, לשריפה בבית הכומר, אשר תגרום למותם של הכומר ובני משפחתו.

עד כאן עלילת הסרט על הדמויות אשר בה. לדעתי מייצגת כל דמות תפיסת עולם שונה לגבי האמונה והאלוהות.

דמות האב

מייצג את גישת איש האומנות והתיאטרון, אשר אצלו "כל העולם במה וכל החיים משחק". הכל מאיה, הכל אשליה, "הכל הבל הבלים" אמר קוהלת. אצלו אין הבדל בין העולם הממשי לבין עולם התיאטרון, ואם שיחק את דמות הרוח במחזה השקספירי הרי שישחק אותו טוב יותר לאחר מותו מאשר בחייו.

מאחר ואין עבורו הבדל בין עולם החיים למתים, הוא משוטט בין המימדים, כשהוא כלוא בכף הקלע. הוא בעצם לא עבר למימד הבא, הוא רק משחק במחזה אחר. הוא נשמה המשוטטת ללא גוף. הוא מתגלה לאלכסנדר כאשר הוא מרחף בין שמים וארץ וטוען כלפיו: "איני יכול לעזוב אותך", אך אלכסנדר, המייצג את הנשמה החייה בגוף פיזי, אינו מרחם עליו. הוא בצדק כועס על האבא ודורש ממנו שילך כבר ויעלה לשמים. עבורו המצב של ריחוף בין שמיים וארץ אינו לגיטימי.

אלכסנדר

אלכסנדר, הינו דמות מיוחדת. הוא בעצם כמו אדם הראשון לפני החטא. 10 שנים הוא גדל בגן העדן של האושר והעושר המשפחתיים. הוא מייצג את הנשמה שהיא רוחנית, אשר קיבלה על עצמה את העול של חיי החומר וחיי הגוף. מצד שני, הוא בעל יכולת על-חושית וראייה רוחנית, כמו אדם הראשון, אשר למרות שהיא סגור בגן העדן, יכול היה לראות מסוף העולם ועד סופו. אלכסנדר מקבל עליו את הדין, של חיים בתוך גוף פיזי, והוא כועס על האב אשר מטשטש בין הגבולות. הוא גם צריך להיענש על לא עוול בכפו, משום שזה דרך עולם החומר, אשר ללא הירף מנסה להכחיש את קיומה של הנשמה.

בתור נשמה בגוף, הוא גם מסוגל לרגשות אנושיים, ובתור שכזה הוא בעצם הנציג של הקהל הצופה בסרט, כאשר גלי השנאה שלו, וגם שלנו הצופים, הם אשר מכלים בכומר את זעמם.

פאני

פאני מסמלת את טוהר ונצחיות הנשמה. את אותו חלק בנו שהינו מואר ומוגן, ואינו צריך להתנסות בסבל חיי החומר, אשר לא תמיד הינם הוגנים. משום כך יש עליה הגנה חזקה מאוד של אור, ובקטע מאוד דרמטי בסרט, כאשר ידו של הכומר נשלחת גם אליה, היא כאילו נעצרת באוויר, והוא אינו יכול להתקרב אליה.

הכומר

מייצג בעצם את האנטי אלוהי, את האנטי קרייסט, את ההיפך מהאמונה שהוא דוגל בה, במיוחד כאשר הוא בא לדבר בשם האהבה, אשר כלל אינו חש אותה.

הוא גם מייצג את המוחלטות של עולם החומר אשר מכחיש מכל וכל את עולם הרוח. הוא אדם בעל שררה, קשה לב, חסר רחמים ונהנה להרע. כאשר הוא ישן שינה עמוקה הוא בעצם חולם שדמות הצלוב מעליו והוא צועק "אלי, אלי למה עזבתני". כלומר, בתוך תוכו, חש הוא חזק ביותר, את גלות עולם החומר מעולם הרוח, וגם ברגעי חייו האחרונים, אשר אמורים להיות רגעי חרטה וחסד, הוא אינו פוגש את אלוהיו ואת מושיעו אשר בשמו דיבר כל השנים.

יעקב

יעקב- מייצג בעצם את איש האמונה התמה והעיוורת, ובדומה למשה רבנו אשר קרן עור פניו. הוא נופל על פניו אפיים ארצה כפי שנאמר "וישתחו אפיים ארצה", מה שמסמל את ביטול האגו המוחלט של האדם בפני בוראו ובפני הכוח האלוהי. ליעקב לא היה ספק בדבר, בכל מאודו הוא האמין בנס, והנס אכן קרה. אור גדול הופיע, ודמות הילדים הוקרנה לתוך החדר, למרות שכבר היו בתוך התיבה.

אהרון

אהרון איש תיאטרון הבובות, הוא המושך בחוטים וכל הבובות סרות למשמעתו, כאשר האלוהים האמיתי מסתתר מעבר לפרגוד תחת הכלל "כי לא יראני האדם וחי". הוא שילוב בין איש המאגיה ואיש האמונה. אין אצלו טוב ורע, ולכן הוא אינו מסכים עם אלכסנדר, אשר מחפש את השליטה האבסולוטית של אלוהים באומרו: "אם אלוהים טוב אז למה הוא לא הורג את הרעים"? העולם אצלו מורכב גם ממלאכים וגם משדים וצריך לדעת כיצד לקרוא בשמם. עפ"י גישתו, בעזרת הכוח האלוהי המבוקר, ניתן להפעיל כל דבר, כולל מומיה בת אלפי שנים.

ישמעאל

ישמעאל הינו איש המאגיה. הוא הצד האפל של הכוח האלוהי, אבל הוא הצד האפל אשר בתוכנו. הוא אינו רע ואינו טוב. הוא אינו גבר ואינו אישה. הוא בעצם חסר כל זהות וכל ממשות, משום שהוא יכול להגשים את כל המשאלות של בני האדם, ולכן הם יראים מפניו, משום שבכך הם בעצם יראים מפני עצמם. משום כך הוא כלוא מפני בני האדם, אשר חוששים ממנו, כפי שהם חוששים מהכוחות התת-הכרתיים של עצמם.

עם אלכסנדר, אשר מיטיב עימו, הוא יוצר קשר של אהבה רבה. אלכסנדר, הטהור מפנים, כלל אינו ירא ממנו, ואף אינו מבין מדוע כלאו אותו!

וכך, כאשר ישמעאל מושיט את ידיו מעבר לסורגים, הוא נוגע בראשו של אלכסנדר, והוא אומר לו:

"אני חש את השנאה, אשר בוערת בך כמו אש. אני רואה דמות איש, שפניו וליבו קשים..."

בקיצור, ישמעאל ממשיך ומתאר לו, כיצד הוא רואה דמות של אישה זקנה, (אימו של הכומר), השולחת את ידה אל עבר העששית, והעששית נופלת ומציתה את מיטתה, ואז היא קמה בזעקה מחרידה, והיא רצה ברחבי הבית כשהיא אחוזת להבות, והאש גוברת ואוחזת בכל הבית.

אצל ישמעאל, איש המאגיה, אין זמן, הפרדה ומרחק. כשהוא רואה את הדברים, הם אכן גם קורים במציאות, הוא נמצא שם והוא גורם לדברים להתרחש. הוא אבל אינו יכול לעשות זאת לבדו, הוא משתמש בעצם בשנאה של אלכסנדר ככוח מניע.

בכך באה לידי סיום, העלילה רחבת היריעה של סרט זה, כשהיא מותירה את הצופה נפעם,

המום, ומעורב בכל נימי נשמתו במהלך הסרט!

על הסרט: להיות ג'ון מלקוביץ

אחד הסרטים המוזרים והמרתקים אשר נתקלתי בהם לאחרונה הוא: להיות ג'ון מלקוביץ.

הדעות לגבי סרט זה הם ממש חצויות. הביקורת אהבה אותו, אבל הקהל, הפליט מדי פעם: "שטויות". אז יש החושבים כך, ויש החושבים שהסרט מייצג רעיון גאוני. משום כך בחרתי להסביר סרט זה, ואני בטחה שגם המתנגדים יבינו כעת את הרעיון המיוחד אשר בו.

האם ניתן להעביר נשמה לגוף אחר?

הסרט מייצג בעצם רעיון עתיק יומין- העברת נשמה לגוף חדש. גיבור הסרט מתקבל לעבוד במקום מאוד מוזר, בתוך בניין אשר כבר נבנה לפני יותר ממאה וחמישים שנה. שם הוא שומע סיפור מוזר שהבניין נבנה על ידי אדם מוזר אשר היה נשוי לגמדה ולכן עשה קומה עם תקרות מאוד נמוכות.

בתוך אותה קומה הוא מגלה מנהרה מסתורית, אשר כל מי שנכנס בה מועף במהירות הבזק אל תוך תודעתו של השחקן ג'ון מלקוביץ למשך רבע שעה. כלומר, כך הוא זוכה להיות חלק מהחיים והמודעות של מישהו אחר.

ג'ון מלקוביץ, המשחק את תפקיד עצמו, מנהל חיים שגרתיים לחלוטין, בתור שחקן תאיטרון שולי.

לאחר שגיבור הסרט מגלה את המנהרה, הוא מנהל עם בחורה נוספת עסק מסחרי של אנשים אשר רוצים להיות לרבע שעה ג'ון מלקוביץ. עד כאן הכל תמנהג כשורה, אך מכאן והלאה מתחיל טירוף המערכות.

[ אשתו של גיבור הסרט מתאהבת בשותפה לעסקים של גיבור הסרט והן שתיהן מתנות אהבים, כאשר האחת נמצאת בגופו של מלקוביץ והשניה נמצאת עם מלקוביץ בפועל!

[ מלקוביץ עצמו מגלה מה עושים לו, ואז הוא נכנס לתוך החלל של עצמו, אבל זה יוצר "פלונטר" נוראי, כי הוא מתחיל לראות את כל הדמויות מסביב כולם כמלקוביצים!!!

[ זה סימבוליקה לכך, שבעצם אין לג'ון מלקוביץ אני משלו. הוא אינו מצליח בעצם לעשות מסע לתוך עצמו, אלא רק להופעות של עצמו בתוך חיי היומיום, וכל הופעה כזו היא מלקוביץ בפני עצמה, כאשר אין לו אני מרכזי אמיתי שיאחד הכל למקשה אחת.

[ גיבור הסרט ואשתו מבקרים אצל הבוס ואז מסתבר דבר מאוד מוזר, שלבוס יש חדר שלם של מוזיאון ובו תמונות של מלקוביץ, כלומר, אשתו מתחילה להבין שיש כנראה קשר בין המנהרה הסודית לבין מלקוביץ.

המנהרה בנויה בצורה מאוד מוזרה, וגם עפים בה מוזר, כמו כל אלו אשר דיווחו על חוויה של יציאה מן הגוף, ועל חוויות של חיים לאחר המוות.

כלומר, זוהי כאילו מנהרה פיזית אבל היא גורמת לתופעה של כאילו מעבר במנהרה רוחנית.

ומכאן הולך הסרט ומסתבך:

גיבור הסרט הוא במקצועו מפעיל תיאטרון בובות, ולא במקרה. כלומר, יש לו יכולת לשלוט מנטלית גם במודעות של מלקוביץ ועד מהרה הוא מגלה שכאשר הוא בפנים הוא

יכול להכריח את מלקוביץ לדבר ולחשוב בדרכו. הוא גם מצליח להשתלט ולשהות בתוך הגוף של מלקוביץ למשך זמן רב!!

כלומר הוא משתלט על גופו של מלקוביץ, ורק כך הוא זוכה לתהילת עולם כמפעיל תיאטרון בובות, מה שלא הצליח לעשות בזכות עצמו!

בהשתלטו על גופו של ג'ון מלקוביץ, הוא מעולל תופעה המכונה בלע"ז WALK-IN ולפי הקבלה "עיבור", כלומר, כאשר נשמה אחרת נכנסת לתוך גוף קיים. זה דומה גם לתופעה של דיבוק, אשר הינה שלילית עפ"י הפולקלור.

בקיצור, מסתבר, וכאן הפואנטה של הסרט, שג'ון מלקוביץ הינו בעצם כלי אשר הוכן מבעוד על ידי הבוס של גיבור הסרט. הוא בנה כלי זה הוא על מנת להחיות בתוכו את הנשמה של עצמו ובכך לזכות בחיי אלמוות!

כלומר, בכל פעם הוא מצליח להעביר את הנשמה שלו לכלי חדש, ומסתבר שהוא עשה זאת כבר מספר פעמים, והוא בעצם אותו אדם אשר בנה את הבניין וגילה את המנהרה הסודית לפני יותר ממאה חמישים שנה. כעת, הוא מתכוון לעבור לשכון בדרך קבע בתוך גופו של מלקוביץ החל מיום ההולדת ה-44 שלו, בדיוק לפני שעת חצות!!!

לאחר מכן, כבר אין יותר סיכוי לעבור לתודעתו של ג'ון מלקוביץ, אלא לכלי הבא, אשר יוקם מזרעו של מלקוביץ!!!

וכאן יש נקודה מאוד מעניינת. אסור לעבור לתוך גוף של תינוק, כי מי שעושה זאת עלול להיות כלוא לעד בתוך תת-ההכרה של אותו תינוק.

לפי כל הגישות המיסטיות וגם עפ"י הקבלה, אין אנו יכולים להעביר נשמה לגוף חדש אלא רק על ידי לידה, אבל אז היא עוברת גלגול מלא ואינה זוכרת את מי שהייתה קודם לכן.

כלומר, להיכנס לתוך גוף של תינוק זה להישאר בתת-ההכרה ולא להגיע למודעות, גם אין אפשרות להפעיל גוף זה, אין אפשרות לשלוט בו. זה מוכיח שהנשמה של תינוק היא ראשונית וחזקה מכל מניפולציה. בהחלט יש בתינוק, את הנשמה בראשוניותה, שאף אחד לא יכול להתנכל לה או להשתמש בה. לא סתם בהרבה סרטי רוחות רפאים, ילד קטן וטהור יכול לגבור על כל רוח רעה, שד או דיבוק אשר מנסים להתנכל לו.

נקודה נוספת לראיית הדברים. אפשר בהחלט לראות את הסרט גם מכיוון אחר, כנשמה אשר מנסה למצוא לעצמה גוף חדש, כאשר בכל גלגול היא זוכה בעוד הזדמנות, בעוד גוף על מנת להגשים ולממש את עצמה, אבל פעמים רבות היא נותרת כלואה ולא מצליחה להפעיל את הכלי שקיבלה בצורה אמיתית, ואז היא מלאה "ברוחות רפאים" של הרגלים ותבניות חשיבה השולטים בנו ולא אנו בהם.

בהמשך מתברר שמה שאפשר להפוך את מלקוביץ לכלי אידיאלי הינו חוסר הזהות העצמית שלו מילדות. הוא היה ילד דחוי שכולם לעגו לו, ולכן לא פיתח גרעין של כוח ורצון אישי אמיתי. בגלל זה הוא לא מצא את עצמו כאשר ערך מסע לתוך עצמו!

בקיצור, מגיע יום ההולדת ה-44 של ג'ון מלקוביץ וגופו תפוס על ידי גיבור הסרט. הבוס וחבורה שלימה מחכים להיכנס לגופו של מלקוביץ והם חייבים לאלץ את גיבור הסרט לעזוב בדרך של מניפולציה.

וכאן אנו מגיעים לסוף הסרט!

הבוס וחבורתו עוברים לתוך הכלי החדש, ובכך הם זוכים בתחיית הנשמה שלהם. הם הרוויחו עוד שנים. גם אם הגוף שלהם הולך וכלה, הרי שהנשמה שלהם נמצאת בתוך כלי חדש.

שתי הנשים המאוהבות: האחת יולדת את בתו של מלקוביץ והשניה היא בעצם גם האימא שלה מאחר, ובעת הזיווג היא הייתה בתוך גופו של מלקוביץ.

הבת שנולדה, היא הכלי החדש, אשר ישתמשו בו לעתיד על מנת לעבור אליו!!!

וגיבור הסרט, איש הבובות, היכן הוא?

נעלם!!

אבל כאן קופץ הסרט 9 שנים קדימה, ומראה את שתי הנשים ואת הבת של מלקוביץ, ותנחשו מה: נשמתו של גיבור הסרט, איש הבובות, כלואה שם, ואין הוא יכול לדבר דרך הילדה או להפעיל אותה!!!

הוא יכול להיות צופה סביל בתוך הכרתה, כשהוא צועק הצילו, אבל אף אחד לא שומע אותו!

אולי זוהי סימבוליקה לנשמה אשר בתוכנו, אשר אינה מוצאת לה מוצא החוצה, ואנו חיים רק בתוך האגו שלנו, כאשר הנשמה כלואה עמוק בפנים!

חשבו על כך!!

ובינתיים אין ספק שהסרט הוא:

מטורף, ממולח ומקסים!!!

הסרט מטריקס

הבשורה המשיחית בתוך העולם הממוחשב!

מאחר ונושא המשיח, הגאולה, לא יורד מסדר היום, מזה אלפי שנים, ברצוני להתייחס לנושא מזווית קצת שונה. מכיוון המדע הבדיוני, ודווקא על פי הסרט מטריקס, אשר אין

יותר טוב ממנו על מנת להוכיח את התיאוריה הבאה:

המשיח הוא בפוטנציה כל אחד מאיתנו!!!!

אם נתייחס לרגע לישו כדמות משיחית, הרי שנראה שהוא מעולם לא דיבר על עצמו כמשיח, אלא הוא דיבר על בוא בן האדם. כלומר הוא חיכה לדמות בן האדם, אשר הייתה צריכה להגיע על כיסא רם, והיא דמות האדם הראשון אשר נפל מגדולתו וגורש מגן העדן. כלומר, ישו מדבר על בריאה חדשה ואדם חדש, וגם פאול, מייסד הנצרות הרשמית מדבר על כך בכתביו.

כלומר, ישו מבחינתו לא ראה עצמו מעולם כמשיח, אלא כמו כולם באותה תקופה הוא ציפה לו. בשלב מסוים בחייו חל אצלו שינוי קיצוני, כאשר עלה על הר חרמון עם שניים מתלמידיו.

לא בדיוק ידוע לנו מה עבר עליו, משום שהוא ציווה על תלמידיו, שהם בעצם אשר כתבו את מגילות הברית החדשה, להמתין לו למרגלות ההר. הם רק ראו אור גדול אשר ירד על פסגת ההר, (עב"ם?), וממנו יצאו אברהם אבינו ומשה רבנו ושוחחו עימו. כאשר ישו שב וירד מן ההר, קרנו פניו, והוא היה אפוף כולו, באור לבן זוהר. בקיצור, הוא עבר תהליך דומה למה שחווה משה רבנו.

אחר כך, מאותו יום והלאה הוא השתנה. הוא נכנס בכוח לגוב האריות, כלומר לירושלים, והקים שם מהומות אשר בעקבותיהם הוא נצלב.

אחר כך מתרחשת תעלומה נוספת, כאשר הוא נעלם מהקבר ומופיע כדמות של אור. זהו בעצם הבסיס לכל האמונה הנוצרית בתחיית המתים. ישו היה בעצם הראשון אשר שב וקיבל "גוף של אור", כפי שהיה לאדם הראשון בתחילה, ולא "גוף של עור", שזהו בעצם גוף הבשר הנוכחי שלנו.

כלומר, מובא כאן הרעיון של היחיד, אשר מצליח להגיע לדרגת רמה רוחנית, אשר הופכת אותו לאדם אלוהי או משיחי, אשר גורמת גם לשינוי פיסיקלי גם בגוף שלו!!!

מצד שני, המשיחיות זה מצב שכל אחד יכול להגיע אליו, והוא בעצם כמו רמה רוחנית, אשר פתוחה לכולנו!!

רעיון זה מבוטא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, בסרט מאטריקס!

תיאור מעשה הסרט

הסרט נפתח בחזון אפוקליפטי על העתיד, בו השתלט גזע המכונות על בני האדם. גזע זה לכד את בני האדם, כבר מרגע לידתם, והכניס אותם למעין מיכלים דמויי רחם, כשהוא משתמש בחום הגוף והחשמל אשר בעצבי המוח שבני האדם מפיקים כמצברים.

לבני האדם עצמם הוא נתן את המציאות המדומה, שהיא מציאות שנוצרת על ידי מחשב, והיא המטריקס!

כלומר בני האדם שבמיכלים, חולמים חלום מציאותי בו הם מתפקדים בחברה כפי שהייתה במאה העשרים בעיר קנזס. הם כביכול צומחים, לומדים, מתחתנים, עובדים, מתים וכו', מבלי לדעת שבעצם הם חיים במציאות מדומה, ולמעשה הם חיים בתוך חלום מתוכנת מחשב!!!

מעל האטמוספרה רווית העשן, אדי הגופרית והחושך, מרחפת חללית המורדים, אשר הצליחו לחלץ את גופם ואת תודעתם מעולם המטריקס. כלומר הם חיים בעצם בתוך גופם שלהם, כשהם חווים את המציאות האמיתית.

מחללית זו, הם שולחים מסרים לגיבור הסרט, המכונה ניאו, על מנת לחלץ אותו מתוך המציאות המדומה בה הוא חי. הם משכנעים אותו, לחבור עימם, ולשם כך הוא עובר תהליך כואב מאוד, של חילוץ גופו הפיזי מן המיכל וחיבורו להכרתו ותודעתו!!! הם גם מזהירים אותו, שהעולם האמיתי, הוא מנוכר וקשה מן החלום המתוק של המציאות המדומה של המטריקס!!

מכאן מתחיל הקטע המרתק של הסרט:

אנשי החללית, נושאים עימם חזון, על אדם אשר יחדור אל תוך המטריקס וינפץ את האשליה אשר בבסיסה. כלומר, הוא יהיה הנבחר, המשיח, ותפקידו יהיה לעורר את כל הרדומים שם מתוך שנת החלום שלהם!

כמובן שיש סכנה להתעורר אל המציאות האמיתית, מאחר ורואים את החיים במלוא מערומיהם, וגיבור הסרט לבחור את מה הוא מעדיף, את החלום המתוק של האשליה, או את המציאות האמיתית המפוכחת והמנוכרת!

רעיון, החיים בתוך אשליה, כבר הובא מזמן בתורות המזרח, במושג "המאיה" עולם האשליה. מיסטיקנים מזרחיים טענו כבר מזמן שאנו בעצם חיים בתוך מעין חלום, ממנו מתעוררים רק לאחר המוות!

המטריקס כאמור, הייתה מערכת אשר כל החוקים בה היו ידועים וקבועים מראש. היא הייתה תוכנת מחשב ענקית, אשר דייריה לא ידעו שהם חיים בעולם מדומה!!!

ידעו זאת רק הסוכנים, שומרי השער, שהם בעצם שליחי הקרמה, השומרים שהמטריקס תמשיך לתפקד!!

לא היה להם גוף, אבל בכל זאת קיומם היה מאוד ממשי, והם ירו, הרגו, אסרו וכו', בין היתר על ידי שימוש באמצעים בלתי הגיוניים, כמו לגרום לכך שהפה שלך יכול להידבק וכו'.

כלומר, מצד אחד, הם היו כל יכולים, אבל השתמשו בכוח זה לרוע, כדי לשעבד את בני האדם.

ניאו, גיבור הסרט, הולך כל הזמן במחשבה שאולי הוא המשיח המיועד, אבל הוא אינו מאמין בכך! הוא גם הרי אינו מאמין בכלל בגורל!

ואז הוא נלקח אל הנביאה- האורקל- גבי.

גבי נותנת ל-3 אנשים נבואות שונות:

[ לניאו גיבור הסרט היא אומרת שהוא בעצם אינו המיועד, ושיהיה עליו להחליט מי יחיה ומי ימות, חייו תמורת חיי מפקד החללית, דבר שניאו לא מוכן לקבל ובכל מחיר הוא מוכן לשבור את הנבואה הזו!

[ למורפיוס היא כנראה אמרה שניאו באמת הנבחר, ושיהיה עליו להקריב עצמו עבור ניאו המיועד.

[ לטריניטי, היא אומרת שהאדם שאותו היא תאהב עמוק מבפנים הוא יהיה בעצם המשיח!

לפני שהיא מאכזבת את ניאו, בכך שהוא לא "האחד", היא מפעילה עליו טריק:

היא אומרת לו, אל תדאג בקשר לאגרטל, כאשר לא היה שם אגרטל, ואז הוא מסתובב ולפתע יש אגרטל, והאגרטל נשבר!!!

ואז היא אומרת לו: "וכי אם הייתי מזהירה אותך, אז לא היית שובר אותו"?

בכך היא סותרת למעשה את עצמה, כי למה לה "ליצור" אגרטל כדי שניאו ישבור אותו?

זה כדי לתת לו רמז שנבואה עלולה להגשים את עצמה, כלומר, לא היה אגרטל, ועצם האמירה שלה יצרה אגרטל שניתן לשבור אותו.

על אותו עיקרון:

אין אתה המיועד, ולכן גם אם כן, אז אתה לא תהיה, כי זה מה שהכנסת לך לראש, ואז אתה כאילו שובר את הנבואה שאתה יכול להיות המיועד.

היא גם מפנה אותו לכתוב על הקיר: "דע את עצמך", להראות לו שהאמת תלויה בעצם במה שבן האדם מוכן לדעת, לממש או להאמין בו!!!

ולבסוף, היא אומרת לו, שהאמת זה רגש שבא מבפנים כמו אהבה, וזה שוב רמז לבאות!

נשאלת השאלה, למה הנביאה גאבי זקוקה למסכת סילופים זו, ולמה היא נוטעת ב-3 אנשים 3 אמונות שונות:

זאת משום, שגם היא אינה יודעת מי המשיח המיועד!!!

כלומר, המשיח זה מצב וזה לא אדם מסוים, שעל מנת לזכות בו צריך להאמין בכך ללא מיצרין, ולכן היא נוטעת גרעין אמונה ב-3 אנשים כמערכת גיבוי!!!

מה קורה בהמשך?

ניאו, גיבור הסרט, מחליט לשבור את הנבואה, ובכל מחיר לתת את חייו תמורת מורפיוס, ובכל זאת הוא מצליח להציל את שניהם, ואז זה כבר מתחיל לערער את בטחונו העצמי בנבואה שלה.

הסוכנים תופסים את ניאו ויורים בו, ואז מתגברים עליו, והוא מת, בתוך המישור של המטריקס, מה שגורם לכך, שגם גופו מפסיק לתפקד, במקום שהוא נמצא בחללית.

וכאן, נכנסת לתמונה טריניטי, אשר גם בה הושתלה נבואה:

שהאדם שהיא תאהב יהיה חייב להיות המיועד!

טריניטי לוחשת את המילים האלה, לתוך אוזניו של ניאו, וצועקת לו, שהוא אינו יכול להיות מת, ואז הוא "מתעורר", כלומר, חוזר שוב אל המטריקס, מנצח את כל הסוכנים הרעים, ובכך מגשים בעצם את המצב של משיחיות .

בזה הוא עובר את המבחן האחרון שלו, שהוא לגבור על המוות, ולזכות בחיי האלמוות. בכך הוא דומה בעצם, לישו אשר חייב היה לקום מן המתים, ובכך לגלות את שיא כוחו ואת שיא יכולתו! כלומר, המטריקס הרי הייתה עולם מדומה, שאי אפשר למות בה, כי הגוף הרי נמצא במקום אחר, זה רק הנפש שמשפיעה על הגוף, ולכן להגיע למצב של אי היפגעות במטריקס זה הרי שלבור את האיום הגדול ביותר, האיום על עצם הקיום שלך עצמו.

בהשלכה למעשה ישו ובכלל לתורות מיסטיות:

הנשמה שלך בא מעולם של אור, לתוך העולם הפיזי שהוא העולם המדומה. היא יכולה לזכות כאן בהארה ולהכיר בשיא גדלותה, אבל היא גם יכולה, להזדהות יתר על המידה עם הסופיות של החיים הפיזיים, ואז היא כמו "נשמה מתה", אשר לא תשתחרר ממחזור הגלגולים של מוות ולידה מחדש, תחת חוקי הקרמה הקשיחים, המיוצגים בסרט על ידי הסוכנים.

כלומר, כאן ניאו משתמש בכוח האמונה של טריניטי, שהיא אהבה ללא מיצרין, כחוש פנימי בדיוק כפי שאמרה הנביאה גאבי, על תחושת האמת הפנימית.

ולקינוח, בסופו של דבר, חייב היה מורפיוס למסור את חייו עבור ניאו, והוא עשה זאת בשמחה, אבל רק לאחר שזכה לראות במו עיניו שהוא האחד!!!! .

בכך נוצר כאן פרדוכס:

כיצד ייתכן שהנביאה גאבי, צדקה ב-2 מן הנבואות, וטעתה בנבואתה לגבי ניאו, הרי בכל זאת הוא הפך להיות האחד בסופו של דבר?

ובכן, במטריקס, בה הכל קבוע וידוע מראש, גם הנבואות של גאבי, הן בלתי ניתנות לשינוי, אבל על מנת לשבור את המוחלטות של המאטריקס, היה עליה לנבא לפחות נבואה אחת, שלא תתגשם!!!

ונחשו מה .....???? הייתה זו הנבואה לגבי ניאו!!!

כלומר, על לפחות אחת מן הנבואות היה לא להתגשם, והיא ניבאה זאת מתוך תקווה שהנבואה של ניאו לא תתגשם, ובכך הוא יגיע לדרגה של להיות האחד, ואז עצם כישלונה, זה כבר הניצחון הראשון על המטריקס!

בסופו של הסרט, מקבל ניאו כוח רב ביותר, הוא כל יכול בממלכת המטריקס, והוא משמיד את כל הסוכנים ובכך הופך הוא לשליט המטריקס בעצמו.

כלומר, אין המטריקס נהרסת, אלא רק הגישה של החיים בה משתנה, ואז הסרט מסתיים בצלצול טלפון לכל תושבי העיר:

"איני יודע את העתיד, לא באתי להגיד לכם כיצד זה ייגמר, אלא רק כיצד זה יתחיל"!

ובהמשך הוא אומר שהוא יניח את שפופרת הטלפון, ואז הוא יראה לאנשים עולם חדש ללא הסוכנים, ללא מנגנוני שליטה, וללא גבולות ומגבלות, שבו הכל יהיה אפשרי!

כלומר, גיבור הסרט, אשר כביכול כלל לא אמור היה להיות המיועד, מגיע למסקנה שהוא חי בעצם במציאות שאינה קיימת, ולכן הוא גם יכול לעצב אותה בעצמו!

רק אז הוא הופך לכל יכול, כולל בעל היכולת לעצור אפילו כדורים במעופם וכו'. כלומר הוא הופך למעין "תוכנית על" בעלת רצון חופשי, אשר יכולה לעשות בתוך המטריקטס, שהיא בעצם עולם ממוחשב ככל העולה על רוחה!!!!

בכך הוא מביא לשינוי המטריקס, שהייתה מבוססת על אשליה, חושך, בורות, עיוורון ובעיקר אי מודעות!!!

לישו אירע סיפור דומה:

הוא חיפש אחר המיועד, אך לשווא, ולבסוף הוא הגיע למצב זה, אבל רק לאחר מותו הפיזי, למרות כל הניסים אשר עשה בימי חייו!

בסרט מטריקטס, לעומת זאת, מדובר על מצב שונה לחלוטין, בו אדם מתוך המטריקטס עצמה, מגיע לתודעה הגבוהה, והוא חודר בחזרה לתוך המטריקס, על מנת לגאול אותה מבפנים!

כלומר שימו לב למשפט המפתח:

המשיח אינו אדם או דמות, הוא מצב!!!

לכן, במידה ואדם או יותר מגיעים למצב זה, הרי שאין הם המשיח, אלא הם הדוגמא לאחרים. זה דומה למטילי ברזל, אשר הפכו להיות מגנט, אבל בכך הם מקרינים על כל סביבתם, ומתנהגים כמגנט לכל דבר, כאשר כל רסיס ברזל שבסביבתם, הופך אף הוא להיות מגנט!

בנוסף, הוא חייב לגאול את המטריקס מבפנים, ולא לבוא ממצב שהוא נמצא מבחוץ, או מעל למטריקס!
לכן המשיח חייב להיות גם אדם אך גם תקופה, וברגע שנשנה מודעותנו בכיוון זה, הרי שמצב זה, ואולי גם אדם כזה, אחד או יותר יגיעו!!!

סיבה ומסובב "וגאולה מתוך הביבים"

נשאלת השאלה:

"אם לכולנו יש פוטנציאל להגיע למצב של משיח, אז למה זה לא עובד?

מדוע אנו תקועים בנסיבות החיים שלנו, הרי אין לנו בחירה חופשית אבסולוטית כמו שמצב משיח מחייב!

כי כולנו כאן משלמים מחיר בתוך קרמה!!

כולנו כאן בתוך מעגלים קרמתיים, בתוך ים של אילוצים ובתוך מעגלים סגורים ללא מוצא!

כולנו מספרים סיפורים:

"אילו היה לי יותר כסף הייתי עושה כך וכך, אילו היה לי קשר אז הייתי מגיבה לחיים אחרת"... אך ה"אילו" הזה אף פעם לא מגיע!!!

כלומר, אנחנו "בפלונטר", אנחנו בלופ קרמתי, ואז אין אנו יכולים לממש את מה שמצב משיח ומצב גאולה אישית מחייבים: חופש בחירה ללא מיצרין!!!

אבל בכך איננו מבינים דבר אחד, הלופ הזה שאנו נמצאים בתוכו הוא בדיוק הלופ, הבור אשר אם נצא ממנו, נגיע לחופש ללא מיצרים לעשות כל דבר אשר נרצה, כמו בסרט מטריקס.

כלומר:

הלופים שלנו הם במקומות הכי קשים, הכי בלתי אפשריים, ואז כאשר אתה מתגבר על הבלתי אפשרי, הרי שאתה מגיע הכי רחוק שרק אפשר, ואז אתה מסוגל להשיג הכל, כלומר אז באמת, אין דבר העומד בפני הרצון!!

לפעמים דברים אורכים זמן, כי לכל דבר יש את הקצב שלו. לפעמים קשה לצאת מקשיים מהר, ואפילו ניתן לראות באסטרולוגיה וגם בנומרולוגיה את הגיל בו נצא מקשיים.

אומרים עלי שאני מאוד ריאליסטית ולא מרחפת. אבל שימו לב לדבר מאוד מעניין: המשיח הוא מעין מצב עתידי של גאולה, נכון?

המשיח הוא מצב שבו אנו נשלוט בקרמה, ובעשותנו כך הרי שנשלוט בנסיבות חיינו, ואז נוכל לעצב את עתידנו כפי שנרצה, נכון?

ובכן, המילה ע-ת-י-ד, ממה היא מורכבת?

מהמילים עת + יד. כלומר מהמילה עת שזה זמן, ולדעת להושיט לזה יד!

נוכל גם להפוך את המילה עתיד ל: ידע-ת או יותר נכון ל: ידע-עת!

כלומר, החכמה היא לדעת את הזמן הנכון שלך כפי שאמר קוהלת:

"לכל זמן ועת(!!!) לכל חפץ!

כלומר, עלייך לאזן בין התשוקות והשתוקקות שלך לבין גורם הזמן שיש לכל מערכת.
בתרבות אטלנטיס היותר מתקדמת מאיתנו, היו מעין "מהנדסי" זמן אשר ידעו שעומדת להיות תקופת חושך באנושות, והם "הינדסו" שנשמות מוארות ייולדו כיום בדיוק לקראת תקופת "פעמי המשיח"!

הרעיון הנפלא הזה בא לידי ביטוי בסרט "האלמנט החמישי":

בסרט הזה יודעת תרבות חוצנית מתקדמת, בתקופת תחילת המאה, שאין שום סיכוי שבני האדם יבינו ויעשו את עבודתם הרוחנית, ולכן היא צופנת בתוך חדר נסתר בפירמידות, בניבכי החולות, את המפתח לשליטה באנרגיות הבריאה עצמן!

אבל הפעלתו של המפתח מותנית דווקא בתודעה ובמודעות של אותו אישה, שהיא הדמות הראשית בסרט, שהיא בעצם האלמנט החמישי החסר, זה כאילו היסוד הנוסף לארבעת היסודות שאנו מכירים!

לצורך כך הזמן מתוכנת בדיוק לעתיד הרחוק של עוד 300 שנה!

ברצוני לסיים בנקודה נוספת:

המשיח יכול להיות גם אדם יחיד אשר יגיע למודעות של מצב משיחי, אבל זה יחייב גם את התקופה להיות חלק מכך. כי המשיח לעולם לא יכול להיות מחוץ למחנה, אלא בראשו!

זה כמו שבמובן השלילי, היטלר לא יכול היה לעשות את אשר עשה לולא התקופה הייתה בשלה לכך. היום מכירים בכך שהוא רצה להקים תרבות משיחית שטנית!

בקיצור, הרעיון הזה של אם אחד מגיע אז כולם מגיעים, מיוצג בטבע על ידי המלחמה של תאי הזרע להפרות את הביצית.

כלומר, רק תא אחד זוכה אבל רק בזכות כולם!!!

כלומר, אם האחד זוכה אז כולם זוכים, אבל אם כולם זוכים אז האחד גם זוכה. לכן זה לא רלוונטי אם משיח זה אדם או תקופה!!!

בכל זאת, יש המון כוח ביחיד אשר זוכה, כפי שזה מיוצג בסרט מטריקס, ולכן הם כל כך מחפשים אחריו!

אבל, חשוב לדעת לסיכום, שזה נכון שהאחד יכול להשפיע על הרבים, אך בתנאי שהוא עושה זאת מתוך מצב של צניעות והנמכת אגו, משום שרק אז הוא מייצג את הכוח האמיתי!

נפלא, נהדר ולדעתי אחד מן הסרטים הגדולים של העשור!

בחיפוש אחר בשורת ישו לעידן החדש- על הסרט סטיגמטה

סטיגמטה, הינה התופעה של הפצעים מדממים בידיים, ברגליים ובראש, היכן שנצלב ישו, אשר הופיעו באופן ספונטני אצל מספר אנשים במהלך ההיסטוריה, במיוחד אצל קדושים נוצריים, החל מאצל פרנצסקו מאסיסי, אשר קיבל פצעים מדממים בידיים!

בסרט, הלועג והמבקר את הדוגמטיות של הכנסייה, מתגלים פצעי הסטיגמטה, אצל ספרית ניו-יורקית, "פרחה מצויה"!

תופעה זו מתחילה אצלה, עקב מתנה שקיבלה מאימה, מחרוזת ממכסיקו אשר הייתה שייכת לאב קדוש אשר נפטר לפני שהצליח להעביר מסר חשוב. בכנסיינתו אנו מתוודעים לעוד תופעה מוזרה ומקודשת בנצרות, גם עליה דווח במספר מקירם: הפסלים הבוכים של מריה הקדושה, כלומר, פסלים הזולגים דמעות ודם.

הסרט עשוי יפה ובטוב טעם, עם הרבה קטעים וצילומים מיוחדים מאוד, בליווי מוזיקה מיוחדת! הוא עשוי בצורה פיוטית ומרתקת, כאשר תופעת הסטיגמטה מוצגת בצורה מאוד מעניינת של פגיעה בגוף האסטרלי, אשר לוקח את עצמו עד לתקופתו של ישו, וחווה את המסמרים הננעצים בבשרו, עד כדי השפעה פיזית על הגוף הפיזי אשר נמצא כאן.

אל אותה צעירה נשלח כומר חוקר מטעם הותיקן, אשר עד מהרה מסתכסך עם הממונים עליו. הוא מייצג בסרט זה את רוח ההגיון והקדמה, את בשורת העידן החדש בלב הכנסייה השמרנית. אותו כומר מגן עליה וגם מוצא את הסיבה לסטיגמטה אצל הצעירה: רוחו של האב הקדוש אשר הועברה אליה, עקב המחרוזת. משום שעליה הואצלה רוחו של האב הקדוש אשר נפטר!!

משום כך, היא גם מדברת בלשונו מתוך מצב של טראנס, ואף כותבת מילים נסתרות אשר אינן ידועות לה, אותן היא גם מדקלמת מדי פעם.

בסוף הסרט מתגלית המגילה אשר אותו אב קדוש ניסה להכתיב והוא הושתק. זאת כאילו "הבשורה על פי תומס הקדוש" המוזכרת בסוף הסרט. מגילה זו נמצאה בנאג' חמאדי, ורבים הנוטים לייחס מגילה זו לישו הנוצרי. אנשי העידן החדש אימצו אותה אל ליבם בהתלהבות והיא מכונה: "הבשורה על פי תומא הקדוש".

עד היום סירבה הכנסייה להכיר במסמך זה כאוטנתי. בכל אופן אנשי העידן החדש אוהבים את הדברים, ורואים אותה בהחלט כבשורה של ישו לאנשי העידן החדש, ממליצה לקרוא, זה גם תורגם לעברית.

הסרט יצא לספריות הוידיאו בחל מנובמבר 2000 והוא בהחלט שווה צפייה!

נשמה תאומה או הפרעה פסיכולוגית?

על סיפורה של מרי לוטרנו

בתאריך ה-3.12.00 הוקרן בערוץ 4 הסרט "סיפורה של מרי לוטרנו". הובא שם הסיפור האמיתי של המורה מסיאטל כבת ה-36 אשר התאבה בילד בן 13, וילדה לו שני ילדים, וכתוצאה מכך נשלחה למעצר, על אינוס קטין, וכיום היא בבית סוהר עד שנת 2005.

הסרט ניסה להיות מאוד אובייקטיבי, וניסה לא לחוות דעה, והוא עשוי ברגישות רבה. הרשויות הציגו את הסיפור כאינוס וכניצול של קטין, ומאוד הרעו עימה. נאסר עליה אפילו לראות את ילדיה שלה, מתוך טענה שהיא תזיק להם ואפילו תאנוס את ילדיה שלה, למרות שהיא הייתה מורה מעולה ואם למופת.

היא עצמה לא יזמה את הקשר, אלא טענה כל הזמן שזה פשוט קרה ושהיא פשוט נסחפה לכך, כאשר הילד בן ה-13 הוא שהיה דומיננטי בחיזוריו אחרי האישה. הוא הוצג בסרט כמאד בוגר למרות גילו הצעיר, הוא אף הודה בכך שגם לו הייתה חלק בפרשה, למרות שהתובע העדיף שהוא יותר יודה שהוא נוצל מינית.

תוך כדי הסרט היא כל הזמן חזרה על המשפט "אבל זוהי הנשמה התאומה שלי". כלומר, היא האמינה שמדובר כאן בקשר גורלי מיסטי ושהיא מצאה את הנשמה התאומה שלה, וכנגד זה שום חוק לא יוכל לעמוד. היא גם הדגישה כל הזמן, שאין לה כל כך עניין בצד המיני של הסיפור,

אלא שפשוט מצאה עימו שפה משותפת.

אומרים "עזה כמוות אהבה", ובמיוחד עם מדובר על נשמה תאומה. מרי שוחררה על תנאי, לאחר שהסכימה לא להתראות יותר עם הילד, אבל לא היא ולא הוא יכלו לעמוד בדרישה זו, וכך הם חזרו והתראו והיא שוב נכנסה שוב להריון, וכאן החוק הוא יבש, והיא הוכנסה למעצר של 6 שנים.

גם הכריחו אותה לקבל טיפול קבוצתי של נשים אשר התעללו בילדיהם, למרות שהיא כל הזמן טענה שאינה שייכת לקבוצה זו, ואף הכריחו אותה לעבור טיפול פסיכולוגיה וליטול תרופות פסיכיאטריות.

הסרט מעלה, לדעתי, מספר דילמות קשות, במיוחד כאשר מדובר על תופעות מיסטיות כנגד חוקים חברתיים. נשאלת השאלה היכן עובר הגבול הדק, ועד כמה ההסבר המיסטי יכול להיות מוצדק?

[ האמנם המערכת קשוחה מדי, בזה שהיא קובעת גבולות לרגשות ואהבה, ואולי היא הציגה גבול מלאכותי ברגע שהיא קבעה שרק מגיל 18 יחסי מין ואהבה אפשריים?

[ אהבה ומין וכו'?

[ היכן הגבול, האם זו באמת נשמה תאומה, אם נסתמך על תיאוריה זו, או הפרעה פסיכולוגית?

[ אומרים, עזה כמוות אהבה, ואכן זה מה שהוכח בסרט, כי מרי אמרה שהיא מוכנה לחכות בבית הסוהר, עד אשר הילד יגדל, ולפי החוק היא תהיה זכאית להינשא לו. אז מה הטעם בכל העונש שהיא עברה, ומה הטעם לאמלל 2 ילדים קטנים אשר יגדלו ללא אימם. המזל הוא שאימו של הילד, החליטה לאמץ את הילדים.

[ האין בכך פרדוכס, כי הרי מצד אחד מחנכים אותנו לזרום עם הרגשות, להיות טבעיים, והנה מקרה זה קרה בשיא התמימות והטבעיות, אז למה היה צורך לאסור את זה? מצד שני השאלה הינה, עד כמה המערכת יכולה להיות גמישה, הרי בסך הכל היא גם להגן בפני ניצול מיני וכו'.

אין ספק שסרט זה מעורר שאלות רבות אשר נותרות ללא מענה, ואין ספק שהוא בא ללמד לקח חברתי מסוים, והוא בהחלט יוצר התנגשות בין חוקי האלוהים שהם חוקי הלב, לבין חוקי בני אדם.

מצד שני, נראה אותכם הקוראים, בכנות, כיצד הייתם מגיבים עם בנכם בן ה-13 היה מתאהב באישה מעל גיל 30? אתם רואים, התשובה כלל לא קלה!

בכל אופן, במידה וסרט זה ישוב ויוקרן, אל תחמיצו!

על מקריות ורגשות אשמה

עפ"י הסרט- כוחה של אהבה

הסרט, "כוחה של אהבה" עם גווינת פלטרו הציג במהלך חודש דצמבר 2000 וכנראה יצא לוידיאו במהלך 2001. שהו סרט נחמד באווירה מינורית ולא ראוותנית הדן ברגישות רבה בנושא מאוד עדין.

תארו לכם את הסיטואציה הבאה:

ערב חג המולד, נמל תעופה עמוס, טיסות מתאחרות או מתעכבות, ו-4 אנשים נפגשים באופן מקרי בבר. האחד ממהר כי הבטיח לבני משפחתו לשוב לפני חג המולד. הוא מוציא מכיסו תמונות של בני משפחתו ומראה לכולם, ושאר בני החבורה צעירים, פוחזים ועליזים. הוא מספר שחברת התעופה נותנת לו מלון ללילה מאחר ולא השיג עוד מקום בטיסה.

גיבור הסרט, רווק עליז, מתוך ג'סטה ומתוך רצון לכייף בלילה בבית המלון עם הבחורה שבחבורה, מוותר לו על מקומו בטיסה, תמורת הלינה בבית המלון, וכך במרמה עולה הנשוי למטוס עם כרטיס הטיסה שלו.

בקיצור, הרווק מבלה ליל עינוגים בבית המלון, והנשוי ממריא לדרכו, והנה- מזל רע- המטוס מתפוצץ ועולה בלהבות ואין ניצולים!

על כך מבוסס הסרט תוך שהוא דן ברגשות האשמה שחש גיבור הסרט, שאמור היה להיות באותה טיסה, כאשר באופן מוזר, הוא בעליה של חברת פרסום, אשר אותה חברת טיסה היא מהלקוחות הראשיים שלו!

מכאן עובר הסרט לתאר את חייה של האלמנה, גווינת פלטרו המדהימה, המנסה להתמודד ואף להדחיק את האבל שלה.

בצורה מאוד מוזרה, וללא כל הסבר הגיוני, גיבור הסרט החש רגשות אשם, רוצה לעזור לאותה אלמנה בסתר. זאת לאחר שעבר תקופה ארוכה של משבר נפשי, מתוך כך שלא יכול היה לשאת את המחשבה, שאחר נתן את חייו במקומו.

הוא מתקרב אל האלמנה, ואף מסדר לה עסקת נדל"ן בקנה מידה גדול, שבעזרתה היא משלשלת סכום כסף נכבד לחשבון הבנק שלה. אט אט הופכת האהבה מתוך הרחמים, לאהבה רומנטית, כאשר עליו להתמודד עם המורכבות של רגשות האשמה והאבל.

בכל הנושאים הללו דן הסרט ברגישות רבה, ונשאלת השאלה, עד כמה אנו יכולים לקחת אחריות על מקריות, והאם מקריות בכלל קיימת?

כמובן, שלפי הגישה המיסטית, אין צירופי מקרים, וכל מה שקורה לנו, הוא חלק ממסכת אירועים מופלאה שיד הגורל מנהלת אותה. אני בטוחה שרבים מכם חשו זאת, וחשים זאת מדי יום ביומו. אך אם אכן זה כך, אז איך הייתם אתם מגיבים במקרה קיצוני זה, של חיים ומוות?

התשובה אינה קלה קל ועיקר, ולכן מעלה סרט זה בצורה מאוד מעניינת את הנושא של מקריות ורגש האחריות הקוסמי.

העולם שאנו יוצרים, הוא העולם שאנו חיים בו

על הסרט המקסים- גדעון איש החלומות

קודם, ברצוני לספר כיצד הגעתי לסרט זה

ובכן, ביום ג' של סוף שנת 2000, נערך בחיפה ערב תיקשור בהנחייתי. בערב נכחו 15 איש, והקהל היה בהחלט קהל מגוון. היו שם הרבה בנות צעירות בגילי ה-20, שהקרינו המון דאגות ולפעמים אפילו פסימיות רבה.

לעומתם היו שם שלושה גברים ואישה אחת, שלפי המושגים שלנו, הם כבר לא הכי צעירים, משהו כמו בני 56 ואפילו 58.

מסתבר שדווקא החברה האלה המבוגרים בגיל, היו כל כך צעירים בנפשם, עם המון אור, עד אשר פניהם הקורנות, פיצחו כל קמט וכל שיער שיבה בפניהם, והם נראו ללא גיל.

הם כולם עברו חיים לא קלים: עבדו קשה, הקימו משפחות, כבר יש נכדים וכו'. אבל משהו קרה להם בשנים האחרונות, שעשה אותם כל כך צעירים וזה בהחלט היה מיוחד, לעומת הבנות הצעירות, הכל כך דאוגות...

ביקשתי להבין את מהות התופעה באמצעות תיקשור וקיבלתי מסר מאוד מעניין ואמיתי, שאומנם הגוף הולך ומזדקן אבל הנשמה נעשית יותר ויותר צעירה ככל שאנו מתבגרים, וזה בהחלט ברור גם למה?

הרי אנו חווים בראשית דרכנו את כל הדאגות, המכשולים, המעצורים, הקשיים והקרמה מחיים קודמים.

לעומת זאת, בגיל מאוחר יותר, מעגל הקרמה כבר ניתק, ואז אנו מתגברים על חסימות החיים שלנו וחשים את שיא הבחירה החופשית, ולכן הנשמה נעשית צעירה, כי אין לה עוד מגבלות, זה מה שאמרתי שם במסר.

אמרתי גם, שרבים מאיתנו מקבלים אנרגיות צעירות בגיל ביולוגי מבוגר, ובמקום לעשות עימם משהו, מפנים אותם להרס עצמי ולצער על מה שהחמצנו!

וכך, במקום ללכת קדימה, אנו מבכים את השנים שחלפו, ואת גילנו המבוגר, ואת אי היכולת שלנו לשנות עוד את חיינו וכו' וכו'. סיפור מוכר, נכון?

וכך, כשאני בהשראת הערב הזה, מצאתי למחרת בספריית הוידיאו את הסרט, גדעון איש החלומות. היד שלי התמגנטה אליו, ממש באופן אינסטינקטיבי, במיוחד נוכח המילים שעל הקופסא:

" העולם שאנו יוצרים הוא העולם שאנו חיים בו".

הסרט ממש מקסים. הוא מספר על צעיר אלמוני ומוזר, תמים ורפה שכל, אשר בא להשתכן בבית אבות, בו אוסף של אנשים אשר כל אחד מהם מבכה את חייו האבודים בצורה זו או אחרת ומצפה כבר למוות הגואל. אט אט הוא מחזיר לדייריו את התקווה, האמונה בעצמם, את טעם הנעורים ובכלל, כאשר הסיסמה שלו היא המילים שלעיל.

הצעיר למעשה, תמהוני ועל סף פיגור שכלי. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, אין לו כלל חוש הומור, אך מצד שני, הוא פולט לפעמים משפטים, המלאים הבנה עמוקה על החיים, תוך שהוא מגלה יכולת הקשבה פנטסטית, לבני אדם, בעלי חיים ואפילו לצמחים.

הוא תמים וללא מורא, והוא מזכיר לנו את קלף השוטה בטארוט, ודמותו מהווה במידה רבה, אליגוריה לנשמה שלה אין לה שום גבולות, והיא כולה אור ותמימות, ולכן היא מעל כל החוקים של חשש, פחד וסיבתיות.

הוא נוהג לצטט ולהדגיש משפטים שאחרים אומרים ואף לחקות את מעשיהם, ובכך הוא עוזר להם להדגיש צדדים בתוך האישיות שלהם, אשר אין להם אומץ לתת להם ביטוי. משום כך הוא בעצם הכח הפנימי של הנשמה אשר נמצא בכל אחד מאיתנו.

גם את המשפט הנ"ל: "אנו חיים בעולם אותו אנו יוצרים", הוא שומע מאחד העובדים במקום, אך הוא חוזר עליו ללא הרף, ומעניין שתמיד בסיטואציה המתאימה!

כל אחד מן הדיירים זוכה ממנו "למנה הגונה" של שיעור בחיים. בקטע מסוים, הוא נוסע עם דיירי המקום לבר שבעיר. ביניהם, אחד אשר ללא הרף מתאמן באיגרוף, ומצטער שלא זכה להגיע לאליפות. הבריונים המקומיים, כרגיל מתנכלים להם, ובמיוחד "הם יורדים" על אותו אגרופן זקן וחששן, ואז גדעון קם אליהם, וללא מורא מדקלם באוזניהם משפט ששמע ממישהו אחר בנוסח: "אם אתם לא תזוזו אני אפרק לכם את הצורה", והבריונים נסים על נפשם.

כך הולך גדעון מאחד לשני, ולכל אחד מהם עוזר בדרכו המיוחדת, הוא מקשר בין אנשים שלא העזו לנסות ולאהוב, הוא משכנע את "המקטר" הנצחי שבחבורה שהיה שף לשעבר לקום ולבשל להם ארוחת "שחיתות" טעימה ובעלת שפע של "אוכל אסור", ואפילו הכלב האימתני והמבודד זוכה ממנו למנה גדושה של אהבה ויחס.

לסיכום: הסרט ישאיר בכם טעם טוב שילווה אתכם זמן רב, כאשר דמותו "היורמית" הבלתי נשכחת של גדעון, בהחלט מסמלת את הנשמה אשר בנו, עם כל התום, התמימות והיופי שבה. הסרט משוחק בידי גלריה שלמה של שחקנים בלתי נשכחים, כמו: כריסטופר למברט, שלי ווינטרס, צ'רלסטו הסטון, מייק קונורס ועוד ועוד.

רוצו לחפש אותו בספריות, ממש סרט מקסים ומאוד מומלץ!!

החיים כקומיקס- על פי הסרט- "בלתי שביר"

הקוטביות שבין הטוב והרע, הפכים וניגודים ומלחמתם זה בזה, הוא נושא הסרט בלתי שביר, מאת הבמאי אשר יצר את הסרט הבלתי נשכח: החוש השישי.

מעשה באדם, ברוס וויליס, שהינו הניצול היחידי מתאונת רכבת קטלנית. עקב כך יוצר עימו קשר, אלייז'ה, השחקן סמואל ג'קסון, נכה שחור, הסובל כבר מילדות מתופעה של עצמות הנשברות ללא הרף, ומשכנע אותו, שהוא ניצל בדרך שהיא למעלה מגדר הטבע. אט אט חודרת לברוס וויליס המחשבה, שאולי באמת הדברים הינם כך, מאחר ומימיו לא היה חולה, והוא גם ניצל מתאונה קטלנית בדרך נס.

הוא גם מוכיח לו שהוא בעל כישורים יוצאי דופן מבחינת כושר העמידות שלו, הכוח הפיזי, והוא גם בעל יכולת על-חושית לראות דברים מעבר, על ידי מגע עם אנשים.

הנכה, חי בעצם בתוך העולם של חוברות הקומיקס, שם החוקים מאוד ברורים, הטוב לנצח ירדוף אחר הרע, ינצח אותו, אך לעולם לא ישמידו כליל. הטוב תמיד נחלץ לעזרת האנושות ולהצלת בני האדם מאסונות מצד אחד, ומפגעי הרע מצד שני.

בקומיקס תמונת העולם ברורה, אך מה קורה כאשר מנסים להשליך את חוקי הקומיקס על המציאות שלנו?

הנכה משכנע את ברוס וויליס, שגם העולם המציאותי בנוי על פי הקומיקס, ולכן הוא הגיבור הנסתר אשר העיר משתוקקת לגילויו, ולשם כך עליו להכיר בכוחותיו ויכולתיו הן הפיזיים והן הרוחניים, ושבעצם גיבורי הקומיקס, שייכים לזן מיוחד של אנשים אשר היו קיימים עוד משחר האנושות והם אותם גיבורי החייל המיתולוגיים.

ואכן, אין דבריו רחוקים מן האמת, וניתן לראות את המיתולוגיה היוונית, או את סיפורי הגבורה בתנ"ך כסיפורי קומיקס המציגים את דור הנפילים האגדתיים גיבורי החייל: הרקולס, אודיסאוס, יאסון וכו', וכן את מעשה דוד וגוליית, שמשון הגיבור וכו' וכו'.

אט אט, מתוודע ברוס וויליס לכוחותיו, בכך שהוא מרים משקל עצום במשקולות, ושעל ידי מגע מקרי בעוברי אורח הוא מסוגל לקלוט תמונות מחייהם, ובכך הוא מגלה רוצח סדיסט, וברגע האחרון מצליח להציל את הקורבנות.

עד כאן הכל בגדר הסביר, אך מה רצה סרט זה להוכיח?

סמואל ג'קסון מחפש ללא ליאות, את ההיפך הנגדי לו. הוא משוכנע בכך שכמו שהוא שביר ביותר, כך קיים הקוטב הנגדי לו, שהינו בלתי שביר. הן הנכה והן ברוס וויליס מהווים בעצם את שני הצדדים של המטבע, את השבריריות לעומת כושר העמידות והעוצמה. הנכה, מייצג בעצם את הכוח הרוחני אשר גבר על כל פיזי, את כוח הרצון אשר גבר על כל שבר של הגוף. הוא בעל כושר התמודדות נפשי יוצא מגדר הרגיל, כאשר למרות הפגיעות הקשות שלו, הוא בכל זאת שורד, וכך גם מתבטא הדבר בסצינות מאוד קשות בסרט.

ברוס וויליס, לעומתו, הינו בלתי שביר בגופו, אך מאוד רגיש ופגיע בנפשו. הוא במשבר רגשי בנישואיו, עובד כקצין ביטחון ומחפש עבודה חדשה, אך לא מסוגל לעמוד בפני תשובה שלילית ובכלל להתמודד עם קשיי החיים!

משום כך הנכה, וברוס וויליס, הינם לעשה שני הפכים המשלימים זה את זה, ויחדיו הם פועלים כשלימות אחת.

הסרט מציג למעשה את הרעיון, שהעולם בנוי מניגודים, מטוב ורע, מיום ולילה, מחושך ואור, ובכלל מהפכים המשלימים זה את זה, ובכך הוא בעצם דוגל ברעיון הגנוסטי העתיק, שהבריאה נחלקת לקוטביות של הטוב והרע, שהינם הכרחיים.

כמו כן הסרט מעלה את הרעיון, שכאן בעולם הפיזי, הכל יחסי, ואנו מוצאים את מקומנו בעולם ובחברה, רק מתוך נקודת ייחוס, בכך שאנו מייחסים עצמנו ללא הרף לאחרים, וזה מה שנותן לנו את הביטחון העצמי. האמיתי לעומת השקרי, הנכון לעומת המוטעה, הנחוץ לעומת הבלתי נחוץ, ולמעשה אין מנוס מגישה זו.

כלומר, נשאלת לכן השאלה, כלום ייתכן עולם ללא נקודת יחוס, ללא מעמדות, ללא הבדלי השכלה, עם שוויון מוחלט, ללא ניגודיות, ללא הישגיות או סולם דרגות שצריך לטפס בו כדי להגיע ל.... האם בכלל תיתכן מציאות כזו?

לשם כך, פתח הנכה השחור במאבק נואש למצוא את ההופכי לו, מתוך נקודת הנחה, שאם אלוהים ברא אותו, כיצור כה שברירי, הרי שחייב להיות גם ההיפך הגמור ממנו, אדם בעל כושר עמידות וחוסן פיזי בלתי נדלים, כאשר הוא ואותו אדם, הינם כמו מהות אחת המורכבת משני ניגודים. רק לאחר שימצא את "התאום הרוחני שלו", יוכל אותו גיבור, כמו בתרבות הקומיקס להושיע את האנושות בכוח המוח ובכוח הזרוע!

רעיון הסרט, הינו לכן, ביטוי קולנועי לרעיון הגנוסטי העתיק, הטוען שהבריאה חייבת להיות מורכבת מניגודים, רעיון אותו ניסתה היהדות להבליע. בכתבי הקודש, ובספר יצירה נאמר, "זה לעומת זה ברא אלוהים". וגם בתהילים מופיע הפסוק המפורסם המדבר על יוצר האור ובורא החושך, ועל הבורא טוב לעומת הבורא רע. כלומר כאן, הטוב והרע עדיין הינם הפכים אשר נמצאים בשליטת הבורא!

בתורות ובדתות מסוימות לבש הרעיון הגנוסטי לבוש קיצוני ביותר, בכך שדיבר על שני אלים השולטים בעולם, אשר ללא הרף נלחמים את מלחמת האור בחושך, על האלוהים לעומת השטן, ועל יצורי גן העדן הנלחמים ללא הרף נגד יצורי השאול. ביהדות, מדברת הקבלה, בהיסוס מה, על הרעיון הגנוסטי, מאחר והרעיון של מתחרה לאלוהים בעצמו, אינו כלל קל לעיכול.

הקבלה מדברת על הנחש הקדמוני, השורש לדמות השטן, אשר היה חלק מהבורא עצמו ומרד באלוהים, והוא עמד בראש להקת מלאכים שלמה.

אם נחזור לסיפורי הקומיקס, מסתבר שבעצם כל הרעיון המשיחי מבוסס על עקרונות דרך הקומיקס. חזון ההתגלויות של יוחנן בנצרות, מדבר על האנטי-כרייסט, או האנטי משיח, הניגוד הגמור לבן האלוהים, אשר יתגלה לפני התגלות המשיח האמיתי, ויסחוף את העולם כולו למערבולת של תוהו ובהו. מדוע זקוקים אנו למשיח ההפוך, חשבתם על כך, האם לא כדי להאדיר ולהעצים את כוחותיו של משיח האור?

מדוע, גם על פי הגישה היהודית, המשיח יבוא או בדור שכולו זכאי, או בדור שכולו חייב, זה שוב אותו עיקרון שדווקא הרע הוא אשר מעצים את פעולת הטוב, וכלן הרע בעצם נחוץ!

גם הפסיכולוגיה, פועלת על פי דרך הקומיקס:

העיקרון של הניגודים, אשר משלימים ומקצינים זה את זה, מקובל גם בפסיכולוגיה, בתהליכים של משבר ושינוי. זה גם תואם מודלים מתימתיים של תורת הכאוס, אשר על פיהם, רק כאשר מערכת יוצאת מאיזון, היא תחפש נקודת שיווי משקל חדשה, משום שאין היא יכולה להיוותר זמן רב במצב כאוטי. משום כך, על מנת לגרום לשינוי, פעמים רבות, אנו גורמים קודם למשבר, אשר מסתבר שבדרך כלל יוצא לטובה!

גם הרעיון האסטרולוגי של פלוטו כוכב המעמקים, הגורם לנו להגיע לשינוי על ידי בנייה עצמית ולידה מחדש לאחר משבר והרס, הינו רעיון נוסח הקומיקס.

בקיצור, אנו מתחילים להגיע למסקנה המתבקשת מאליה, שאין הטוב והרע יכולים האחד ללא השני, משום שהם נותנים אחד לשני את נקודת הייחוס, והעולם חייב להיות בנוי על פי ניגודים, ולכן העולם אולי באמת בנוי כקומיקס.

על פי עיקרון זה, בנוי סרט מיוחד זה, עם הסוף המפתיע שלו, אותו כמובן לא אגלה ברבים, אלא רק בעוד מספר חודשים!

לפני הסיום ברצוני להביא את מילותיה של בלה אשור, מטפלת הוליסטית:

החיים כקומיקס וללא הקומיקס בחיים

ניגודים ומשלימים, הרי זה פרדוקס עתיק, כי כאשר אין אנו מרגישים שלמים בתוכנו, מבחינה רגשית, מנטלית, ואולי פיזית, כי אז נשאף ונחפש את המשלימים שלנו, כי ישנה הכמיהה הפנימית לשלמות. כאשר פוגש האדם השביר בסרט את האדם הלא שביר, מתקיימת האשליה של השלמות באמצעותו, באמצעות השיקוף שהוא מקבל ממנו.

אבל האיש הלא שלם בתוכו לעולם לא יגיע לתחושת השלמות האמיתית, אלא אם כן תהיה כאן התייחסות רגשית שתאפשר זאת, זה כמו לשים שני חצאי תפוחים האחד ליד בשני ולצפות שיהפכו לתפוח שלם, וזה בלתי אפשרי.

אנו יכולים לראות זאת גם במערכות יחסים כאשר הניגודים בין בני הזוג גדולים, מעיין הפכים השואפים להשלים זה את זה, בעוד שכאשר הדומה רב יותר, הסיכוי להרמוניה גדול יותר.

*

הסרט הוא סרט אווירה והוא בנוי באופן מדיטטיבי, כאשר הוא יוצר אווירה מהפנטת. הוא אולי קצת איטי בקצב, אך למרות הכל הוא יוצר תחושה של ציפייה לבאות עד לנקודת השיא של הסרט. הצילומים מעורפלים וחשוכים קמעה, והם משרים אווירה הזויה.

אתה יוצא ממנו בהרגשה מוזרה, כאשר אתה מבין את אשר קורה בו, אפילו אם אינך מצדיק את הדברים, כאשר כל הזמן תנקר בך המחשבה ללא הרף:

האם אין מנוס, ואולי באמת החיים הם קומיקס?

13.4.01

סיפור מעשה סוף הסרט

אז כפי שהבטחתי, להלן סוף הסרט המפתיע. אמרתי בסיום דברי, שהעולם כנראה בנוי כקומיקס, ומכך אין מנוס, ואין הרע יכול בלי הטוב ולהפך. אלו היו מילות הסיום שלי, האומנם?

בכך גם נתקל גיבור הסרט, אשר מסרב להיכנע לחוק זה. הנכה, האדם השביר, עשה הכל על מנת להצדיק את קיומו ולמצוא את ההפכי לו, ובכך להצדיק את הסבל הקיומי שלו. לשם כך הוא היה אפילו מוכן לגרום לתאונות ולמוות של מאות אנשים, וזה מה שהוא עשה. הוא אשר גרם לתאונת הרכבת המחרידה, הוא אשר גרם לתאונת מטוס קטלנית. תאונות מחרידות, אשר אף אחד לא יכול לצאת מהם בחיים, מלבד הבלתי שביר!

כך לאחר שרשרת של תאונות מחרידות מעשה ידיו, הוא מוצא את ההופכי לו, ומנסה להכתיר אותו לתפקידו החדש, ובסוף הסרט הוא מגלה לו את זהותו. כלומר, הוא מוכיח לו, שאכן החיים הם כקומיקס, וכשם שגיבור הסרט הוא "הצד הטוב" הוא משמש לו את הצד הרע.

גיבור הסרט נחרד נוכח הגילוי, ומהר מאוד הוא מבין ששותפו השביר חי במערכים ערכים שונה. חיי מאות אנשים חשובים בעיניו כקליפת השום לעומת חייו של הבלתי שביר. למרות הכבוד והתהילה המוצאים לו, אין הוא, כמובן, מסכים למעשיו של הנכה, והוא מתקומם עליו. בכך גומר הנכה את חייו בבית המשוגעים, מאחר ואינו יודע להבדיל בין טוב לרע, על פי מושגי החברה, כאשר גיבור הסרט לא נכנע ולא הסכים להיות חלק ממערכת קומיקס זו.

מרץ 2001

אני עצמי ואני

על חוקי הקרמה ומציאות חילופית

במסע אחר העצמי האמיתי

סרט מקסים, אשר זה עתה עזב את מסכי הקולנוע, ולדעתי תוך זמן קצר יופץ כבר בוידיאו, וכשזה יקרה אל תחמיצו אותו.

באנגלית הוא מכונה: Me, Myself and I שהם שלושת התוארים האפשריים של שימוש בגוף ראשון.

הסרט הופק על ידי פיפ קארמל, סרט ראשון, עם רחל גריפית המשגעת, בתפקיד בחורה בת 30, רווקה, עובדת, תמיד ממהרת וכו', אשר לא יכולה לשכוח את אהוב נעורייה וחולמת על חיים אחרים, נוסח: מה היה קורה אילו הייתי נישאת לו...

והנה חלומה מתגשם, מכונית פוגעת בה, והנהגת היא לא אחרת מאשר היא עצמה מתוך המציאות החלופית. הנהגת לקוחת אותה לביתה, ושם הן מנהלות דו-שיח שבמהלכו מתברר להן, שהן בעצם אותה אחת!

ואז, לפתע פתאום, נעלמת הכפילה שלה, כאשר היא מותירה אותה עם שלושה ילדים, והבעל שהוא לא אחר מאשר אהוב נעוריה, אשר לא מבין מה פשר השינוי המרענן אשר חל באשתו.

כך היא נכנסת לנעליים של הכפילה שלה, ומנסה לחיות את חייה, כאשר רק הילד הקטן מודע לחילופין. היא מדלגת מאין ספור מטלות הבית, אל מקום עבודתה כעיתונאית הכותבת מדור מאוד שמאלצי בעיתון נשים, עם בעל אוהב אך מרובע למדי וטרוד, עם ילדים מאוד חמודים אך דורשניים, ובכך היא מגלה, שזו אומנם מציאות חלופית, אך היא בעצם נשארה היא עצמה, ולכן אין מציאות זו הולמת אותה.

זה המקום להתייחס לדעתי למילות הסרט:

Me – זה בעצם "לי". כל אשר נעשה לי, כל אשר אני חווה מנקודת המבט האישית שלי. את כל מה שעושים לי.

Myself - זה בעצם "בעצמי". את כל אשר אני עושה בכוחותי שלי, בזכות עצמי. כלומר, החלק של תרומתי האישית לכל מה שקורה לי.

I - הכי חשוב בעצם, הגרעין האמיתי שלי, שהוא מעבר ל"לי" ול"עצמי". יכולת הבחירה החופשית שלי, לחיות את מציאות חיי כפי שאני מבין אותה.

זה מה שגיבורת הסרט לומדת לדעת, כאשר היא מתאהבת בכתב ספורט חתיך ושרמנטי, ואז היא מקוננת על כך שבעצם אין מציאות זו שייכת לה, משום שהחיים של הכפילה שלה אינם החיים המתאימים לה!

כאן היא מבינה, שהיא הגיעה למציאות חלופית, אבל היא נשארה היא עצמה, ללא שום קשר למה שקורה לה, שזה ME ושזכותה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה בעצמה שזה MYSELF, ורק כך היא ממשת את האני האמיתי שלה, שזה ה- I שלה!

כאשר "נופל לה האסימון" בנקודה זו, מגיע הזמן לשוב אל מציאות חייה הישנה. בסעודה משפחתית במסעדה, היא הולכת לשירותי הנשים, ושם היא פוגשת את כפילתה, אשר מודה על כך שהסכימה להתחלף, כי היא הייתה מאוד שחוקה בחיי הנישואין שלה, והיתה זקוקה קצת לחופש, כי כל הזמן חלמה על איך זה להיות שוב רווקה... הם מחליפים בגדים והיא נעלמת, כאשר רק הילד הקטן, שמח לשוב לאימו האמיתית, והוא מנופף לה בידיו לשלום.

ואז, לא נותר לה אלא לשוב למציאות הישנה שלה מתוך אהבה ובחירה הפעם, לפגוש שם שוב את עיתונאי הספורט החתיך ולומר לו שיתעלם מהתנהגותה בימים האחורנים, כי היא לא היתה בעצם היא עצמה, תרתי משמע, משום שכפילתה הספיקה לעשות אי אילו "פאשלות"...

כאן, טמון בעצם הגרעין האמיתי של הסרט:

אנו לא חיים את החיים אשר היינו אמורים לחיות, מתוך כך שאנו כל הזמן חושבים על "מה היה קורה אילו". פעמים רבות אנו נמצאים בתוך "לופ קרמתי", כלומר, חשים חסומים, לא מתקדמים, ומאוד יוצאי דופן ושונים. אנו מייחסים זאת לגורל אכזר, לחיים קודמים, לעין הרע, ולמה לא, אך איננו מבינים שגם בחירה על דרך השלילה הינה בחירה. כלומר, באופן פרדוכסלי יוצא שאנו מגבשים את אישיותנו מתוך "הלא קיים". למשל: "אני כל כך עדינה, נשית ויכולה להעניק רגש, אך כל מי שאני פוגשת הוא כל כך מחוספס ובוטה..." זו גם דרך לדעת להכיר את עצמה, חישבו על כך...

בסרט לעומת זאת, קיבלה הגיבורה הזדמנות בלתי חוזרת לחיות את "המה היה אילו", ודווקא מתוך מציאות זו היא פוגשת את המיועד לה, למה?

משום שהיא לא הצליחה להשלים עם חייה הישנים, לקבל אותם כפי שהם, ומתוכם ליצור לה את ההזדמנויות המתאימות לה! בכך היא חוסמת לעצמה אפשרויות. לא סתם, פעמים רבות, אנו משיגים את אשר אינם עוד משתוקקים אליו. בכך היא מחלישה את "האני" שלה ולא מודעת לכך שהכח שלו הוא מעל המציאות.

בגישתה זו, נוצרת באופן טבעי מציאות חלופית, מה שאיפשר את הפיצול בסרט, משום שבכל מקום אשר בו אין שביעות רצון, נוצר כאילו פיצול במציאות, כאשר אנו חיים במציאות אחת, וחולמים על מציאות אחרת. בתוך "כל הבלגן" הזה עלי לגלות את הבחירה החופשית, שזה היכולת שלי לגאול את עצמי בעצמי, ואולי מתוך כך לחוש את האני האמיתי שלי מתוך נסיבות חיוביות ולא על ףפי דרך השלילה, וכשאגלה את זה, אבין שהאני האמיתי שלי חי בדיוק היכן שהוא אמור להיות.

כלומר, ברגע שאני והמציאות נעשים אחד, אז אין מקום עוד לפיצול והכל שב אל האחדות.

בכך טמון גם הרעיון לקרמה וחיים קודמים. כנראה שאנו "סוחבים" עימנו מטענים מחיים קודמים, כל אימת שלא חיינו חיי סיפק ואושר, ואז תבנית זו שבה וחוזרת על עצמה. אנו נולדים מחדש, אך עם אישיות חדשה, אשר נאלצת להתמודד עם תבניות ישנות, אשר לא היא בחרה אותם. תבניות אלו שוות על עצמן מתוך בחירות בלתי נכונות, המלוות בחוסר אחריות (למשל המילים: "לא מבינה למה בכלל התחתנתי איתו, הייתי צעירה ונסחפתי"). בסופו של דבר עלינו להבין שחיים קודמים זה כמו לחיות במציאות חלופית שלא מתאימה לנו, כפי שקרה לגיבורת הסרט, אשר אומרת שהיא בעצם מאוהבת בעיתונאי, ולכן החיים שלה כנשואה הם רק טירחה...

לסיום אסביר את הפסוק המפורסם ברוח הנאמר לעיל:

"אם אין אני לי, מי לי"- אני הוא זה אשר אחראי על כל נסיבות חיי.

"וכאשני לעצמי מה אני"- אני כאין וכאפס, אם אני רק לעצמי מנותק מסביבתי, מאחרים וכו'.

"ואם לא עכשיו אימתי"- עלי לחיות את ההווה שלי, ולא לומר בעתיד, כי כל רגע הוא ההזדמנות שלי לחיות את חיי האמיתיים.

לסיכום: סרט חכם מאוד, משחק מצויין, של כל השחקנים, מלא דקויות ואימרות חכמות, לא תשתעממו מאף רגע, ממש כדאי!

20/3/01

טעם החיים כטעם השוקולד

מעשה באם ובתה אשר היו נודדות מעיר לעיר וממקום למקום, עד אשר הגיעו לכפר קטן, שכוח אל בצרפת השמרנית של שנות ה-50.

בתוך כפר זה, מנסה גיבורת הסרט, שהיא גם אם חד הורית למרבה הפלצות של בני הכפר, לפתוח בית ממכר לדברי מתיקה, של עוגיות שוקולד מעשי ידיה.

גיבורת הסרט הינה מומחית בכך והיא שולטת ברזים ובסודות העמוקים של הכנת השוקולד. במיוחד מומחית היא לקבוע לכל אדם, את הטעם המתאים לו, כך שהשוקולד הופך כאן לסמבול של שיקוי פלא, הנמס בפה וממלא את חלל הגוף בטעמו המשכר מן החיך ועד לשד העצמות. הוא הופך בידיה למעשה אומן המעניק לכל אחד מבני הכפר את סוד הקסם של טעם החיים האמיתי.

כמובן, שלא חסרים גם שמרנות והתנגדויות, של אלה המסרבים, במילים פשוטות, לטעום את טעם החיים האמיתי. וככה מתגלגל לו הסרט, כשהוא מציג את המאבק בין הישן לחדש, בין הקדמה המיוצגת על ידי התשוקה לאושר, לבין שמרנות היתר. אט אט נכנעים כל המתנגדים, המקנטרים, המלעיזים וכו', כולל ברון הכפר המשמש כמעוז ההתנגדות האחרון.

הסרט רווי הומור, רגעי קסם, העלילה מתפתחת ומתקדמת בצורה ממש מחשמלת עד לסופה הטוב. רצונה ובקשתה של גיבורת להיות שייכת!!

רצון השייכות, הוא רצון נסתר של כל אחד מאתנו, מגמה שדי נמחקה החל משנות השבעים ומעלה. קצב החיים המודרני עשה אותנו מאוד מנוכרים זה לזה, במיוחד אלו אשר חיים בעיר גדולה. כאן בסרט מוצגת קהילה כפרית סגורה ושמרנית למדי, אשר צריכה ללמוד לקלוט לתוכה, את הזר, החריג והשונה, גם אם זה דורש את שינוי אופי הקהילה כולה, כפי שאנו רואים בסרט זה.

אין זה סרט מיסטי במובן המקובל של המילה, אלא זה סרט על עצם החיים עצמם, הנושא את הסיסמא שמה חי, טוב ואמיתי, בסופו של דבר דינו לנצח. הוא ימיס את כל המכשולים ודבר לא יעמוד בפניו, כי לחיים, לאהבה ולאור יש את הכוח שלהם כמו לנבט, העושה דרכו למעלה, ושום מכשול לא עומד בפניו.

בקיצור, זהו סרט חם, מקסים, אנושי מאוד, ומפיח תקווה מחודשת. תצאו עם כזה טעם טוב בפה ובלב, כטעם השוקולדה.

13/4/01

הרי את מכושפת לי

על משאלות הלב "כמעשה השטן"

ועל הנשמה כ"אפנדציט"

למי מאתנו אין את הכמיהה שתינתן לו האפשרות להגשים את כל משאלותיו. ומה יקרה אם יתנו לנו רק 7 או אולי אפילו רק 3 משאלות, מה מבטיח שלא "נפשל" ונדע לבקש את הבקשות הנכונות.

מהו בכלל הגבול הדק בין משאלה אמיתית לבין "מעשה שטן"?

בכך דן סרט קליל ונחמד זה, אשר כמובן לא זכה לשפע של ביקורות נלהבות, אך אני מצאתי בו המון הומור רווי בחכמת חיים, ומספר רעיונות רוחניים השווים התייחסות.

מעשה בגיבור הסרט, חנון מחשבים בחברה אפרורית, המתאהב אהבה נואשת "באישה בסגול", והוא מוכן לעשות הכל על מנת להשיג אותה, אפילו למכור את נשמתו לשטן, המתגלה בסרט זה, כדמות נשית חתיכית. היא מעניקה לו 7 משאלות, כלומר, 7 ניסיונות לתסריטי חיים אפשריים, עימם יוכל לסיים את חייו בשקט, ואז נשמתו תהיה שייכת לה.

"בשביל מה לך בכלל נשמה", היא אומרת לו. "אתה לא מכיר אותה, אתה לא חווה אותה, היא עבורך משהו חסר תועלת ומיותר, כמו התוספתן!

צודקת, לא?

מדוע 7 משאלות?

כי אם יחוש שנכשל וירצה לצאת מן התסריט, יהיה עליו רק ללחוץ על הביפר, ואז הוא יחזור למציאות שלו. וכי למה בעצם "שיפשל"?

הוא מבקש להיות עשיר לצידה של אהובתו. לפתע הוא מוצא עצמו חי כמאפיונר סמים קולומביאני, כאשר המשטרה רודפת אחריו עד חרמה, ואשתו בוגדת בו עם אחר.

"הוציאי אותי מפה", הוא צועק רגע לפני שהוא עומד לאבד את חייו, ולוחץ על הביפר.

למשמע טענותיו אומרת לו השטן: "ביקשת להיות עשיר אבל לא אמרת באיזה דרך"!

כאן בעצם המלכוד שלו, שהוא בעצם המלכוד של כולנו!

הרי, מה טעם בבקשות או במשאלות, אם אין לנו את הכלי על מנת לממש אותן. אנו רוצים להיות נאהבים, וכי יודעים אנו לאהוב בעצמנו? אנו רוצים כסף, וכי נדע כיצד להתמודד עם השפע?

כך ממשיך הסרט כאשר בכל פעם הוא נכשל מחדש, וכך אנו לומדים לדעת שהכל עניין של שליטה, כמות, מינון וחוש מידה. הוא מבקש להיות רגיש אבל הוא חונק אותה ברגישות ובאהבת היתר שלו. הוא מבקש להיות ספורטאי מאצ'ו, והוא הופך לגוליית המזנק אל הסל, נערץ על ידי כולם, אך שוב, זה רק כלפי חוץ. כי הוא קיבל גוף גדל מידות, אך עם איבר קטן... עוד פרט שלא חשב עליו.

בצר לו, הוא פונה לוידוי אצל איש הכנסייה, אשר כמובן לא מאמין לו, שעשה יד אחד עם השטן, והוא מזעיק את המשטרה... ובסופו של דבר הוא מוצא עצמו בבית הסוהר, שם הוא פוגש באדם שחור, המייצג בסרט, את ההפכי לשטן, את אלוהים.

הוא מספר לשכנו לתא את קורותיו, והוא אומר לו: "טיפש שכמוך, הרי הנשמה היא ניצוץ של אור השייך לאלוהים המקרין עליך מלמעלה, אין היא כאילו ברשותך, ולכן גם אינך יכול לסחור בה".

כך מתגלגל לו הסרט, והוא מתקרב למשאלה האחרונה שלו. מה יעשה?

בצר לו, הוא אומר לאשת השטן, שאין בלבו עוד משאלות, הוא סיים עם המשאלות, הוא כבר אינו משתוקק ואינו צריך דבר!

לכן, הוא לא חפץ במאומה, הוא רק מאחל לאישה בסגול, שיהיו לה חיים מאושרים, אפילו בלעדיו, וזהו זה!

זהו זה?

זה רגע ההארה של הסרט, וזה דרך היציאה שלו מן המלכוד. האישה שטן מעירה את תשומת ליבו, שבחוזה בן 700 העמודים כתוב, שמי שמבקש, ללא אגו, ולא בשביל עצמו, מצליח לצאת מן ההסכם ונשמתו חוזרת אליו!

מסקנות

בסרט זה, מיוצג השטן כדמות אנושית למדי, כאישה הממלאת את המוטל עליה, לפי חוקי הקרמה ולפי כל כללי המשחק. משום כך, היא בעצם חלק מהחיים שלנו. למעשה היא מייצגת את האגו שבנו, ואת אי היכולת שלנו לבקש מהחיים את אשר נחפוץ בדרך הנכונה, וכך, כל אשר אנו שואפים לו, הופך עבורנו "למעשה שטן" ובכל פעם אנו נכשלים מחדש.

ביקשנו אהבה, ביקשנו פרנסה, ביקשנו פרסום, אך זה מה שקורה כאשר מבקשים זאת "ללא נשמה". כלומר, ללא הבנה, חוש מידה, רגישות, מטרות רוחניות וכו'. זה מה שקורה כאשר זה בא מתוך מישור האגו, מתוך הרובד של "קלף השטן" בטארוט.

כאשר הבקשה באה ממקום אמיתי, כאשר היא מתוך אהבה ללא תנאי, ומתוך נתינה, אז זה בעצם להיות בעל נשמה, וזאת איכות שלא ניתן לאבד אותה, וגם אין לשטן שליטה עליה.

לחלקנו הנשמה היא לא יותר מאשר התוספתן, ולחלקנו היא האור האלוהי הקורן מלמעלה, ואליו עלינו להתחבר.

משום כך, הנשמה אינה מהות, אלא היא מצב של הארה, וזה לא קורה שם למעלה בעולמות העליונים, אלא כאן במציאות הנוכחית!

מאי 2001

הרוקדת בחשיכה

סרט מדהים עם עלילה קלושה

אין ספק שזה סרט עם עוצמה אדירה, משחק מצויין של סלמה, שהיא במקור הזמרת הדנית ביורק, וזה לה סרטה הראשון, ואין ספק שהיא מתגליית ככישרון יוצא מגדר הרגיל. כמו כן, זהו סרטו של היוצר הדני פון טראוב, אשר קנה את עולמו בסרט לשבור את הגלים, על אישה שהקריבה עצמה
למען בעלה הנכה, והסדרה הממלכה, על בית חולים דני הזוי ורדוף רוחות.

בסרט קטעים מדהימים של מוזיקה, שירה וריקוד, כאשר השירה חודרת ממש ללב, וגם עולה למעלה לגבהים רבים, ונוגעת עד ללב הנשמה.

מאוד יפה היה המעבר שבין עולם המציאות, לעולם החלומות, אותה רואה הגיבורה בדמיון, ועל כך בנוי הרעיון המרכזי של הסרט. סלמה הגיבורה רואה בכל דבר מקצב ומוזיקה, והיא מתחברת אליהם מתוך מנגינה פנימית, כשהיא נשטפת מעל גלים של קצב וצלילים מופלאים.

כך זה לגבי צליל המכונה החותכת את המגשים בבית החרושת בו היא עובדת, רכבת החולפת על
פני הגשר, מחט הגרמופון החורקת, או אפילו 107 הצעדים אל הגרדום.

אין עבורה מושג המכונה כלא. כלא זה רק מקום בו יש בית סוהר של הנשמה והחושים. זה מקום בו אין קצב, וואז גם אין מוזיקה, ואז חייבים ליצור אותם! ברגע שהיא שומעת את הקצב ואת המנגינה, אין יותר בית סוהר עבורה!

עבורנו סלמה היא כמעט עיוורת, אך רואה בעזרת העין הפנימית, וקולה מלא תמימות, ורוך בתולי קמעה, והוא כובש לבבות! הניגוד בין קולה התמים והילדותי קמעה, לבין הליווי המוזיקלי שהוא לעיתים, נוקשה, קצבי וכה ריאלסיטי, הוא ממש מופלא!

ו
אבל מה שקצת צרם בעיני, היה העלילה הקלושה, אשר סופה כמעט ברור. לבימאי הסרט יש נטייה להפוך את גיבורות סרטיו לקדושות מעונות, וכך הוא עשה גם ב"לשבור את הגלים". גם כאן, הוא בודה עלילה מופרכת ובלתי אפשרית, על פועלת בבית חרושת, בארה"ב בשנת ,1964 המאבדת את מאור ועיניה וחוסכת פרוטה לפרוטה על מנת לספק ניתוח עיניים לבנה בן ה-8.

בשלב מסוים, השכן הנשוי לאישה חמדנית, מספר לה שהוא ירד מנכסיו, ולא מסוגל עוד לספק את גחמות אשתו. היא מראה לו את אלפיים הדולר ו(בסביבות), אותם חסכה בעמל רב, השמורים בקופסא במטבח והוא גונב אותם.

סלמה ממהרת אליו, בטענה שיחזיר את כספה, וכאן מתחנן השכן על מותוו(כן זה לא טעות), הוא מבקש מסלמה לעזור לו להתאבד, והיא מסרבת וכדור נפלט, ולבסוף היא מכה אותו בראשו, על מנת להוציא את הכסף מידיו וכו'.

את הכסף היא משלמת כמקדמה לרופא העיניים, ואז בחוג הדרמה שלה, שם היא משחקת במחזה צלילי המוזיקה היא נעצרת, ומכאן הסוף ברור, אין לה סיכוי, אף אחד לא יאמין לה, והיא נידונה למוות.

חבריה מנסים להשיג לה עורך דין חדש ולהגיש ערעור. אחרי שלמדו מהי מטרת הכסף, הם מחלצים את הכסף מן הרופא, ומשלמים לעורך דין, אשר ו"צדיק הדור שכמותו", מסכים להסתפק רק ב-2000 דולר. וואז מתחיל קטע מגוחך לדעתי- חייה המונחים על כף המאזניים לעומת 2000 ודולר!

היא מוותרת על ערעור, ומוכנה ללכת לגרדום, רק שבנה יראה, והכל בשל ו2000 דולר!
למה לא עשו לה מגבית "לעזעזל", או איפשרו לה תשלומים, או שהעורך דיןויכול היה להתגמש קצת!

זה נשמע פאתטי, במיוחד הקטע האחרון כאשר היא על הגרדום, והחברה שלה צועקת לה, "אבל הבן שלך יעבור את הניתוח והוא יוכל לראות". זה נשמע היה כמו "סעי לשלום המפתחות בפנים- הבן שלך יראה", וכל זה בגלל 2000 דולר "מחורבנים"!

בשל כך העלילה מופרכת לדעתי וקלושה, כאשר הבימאי מוביל את הסרט לסיומו הברור והבלתי נמנע, ושוב משחקת הגיבורה את הקדושה המעונה, כפי שהיה "בלשבור את הגלים", רק ששם היה מסר יותר מיסטי, וגם גיברת הסרט זוכה להכרה כקדושה, כאשר בני הכפר עומדים על טעותם!

כאן לא, ולכן זה משאיר את הצופה עם תחושת חוסר טעם!

אתם שואלים אם כדאי לראות?

כן, בהחלט כן, משחק נהדר, שירה אדירה, ובכלל הרעיון של עוצמה פנימית אשר תגבר על כל סיבות חיצוניות, ועל עצם החיים עצמם אשר הופכים למוזיקה, ריקוד ומקצב, זה מה שהיה כל כך נפלא בסרט זה.

יוני 2001

בסוד סיפרו של השטן

ביקורת על הסרט "השער התשיעי" מאת רומן פולנסקי

מאת אלי אשד (עם הקדמה מאת גילה בויום)

בתחילת שנת 2001 הציג בבתי הקולנוע, הסרט השער התשיעי, וכיום הוא נמצא כבר על מדפי ספריות הוידיאו. הסרט זכה להערכה ולהוקרה בביקורות, אשר ראו בו את רומן פולנסקי במיטבו. אותי הסרט מאוד סיקרן. הוא דן בחיפוש אחר עותקים של ספר נדיר, המהווה מדריך לעבודת השטן. סיקרנו אותי הפולחנים, הטכסים המוזרים, הקבוצות והכתות המוזרות של אנשים, איורי הספר וכו'. שאלתי את עצמי, על מה הסרט מבוסס, והאמנם מיתוסים מוזרים אלו של עבודה השטן קיימים באמת.

לצורך כך, פניתי לאלי אשד, המתמחה בנושא זה ואחרים, וביקשתי ממנו לכתוב מספר מילים על סרט מיוחד זה.

* * *

הסרט "השער התשיעי" הוא אחד הסרטים המעניינים והמשכנעים ביותר שנעשו אי פעם, על חוג סגור ומיוחד במינו , חוג חובבי המיסטיקה והמתעניינים בכישוף שחור על כל המשתמע מכך .

חלק מהעניין שיש בסרט נובע מהעובדה שהוא בוים בידי אדם שאולי יותר מכל אחד אחר בתחום הקולנוע העכשווי יודע היטב במה הדברים אמורים, הבמאי הפולני היהודי רומן פולנסקי, שבילדותו חווה את האימים של תקופת השואה, החל להתבלט כבמאי יוצא דופן בשנות השישים ובראש ובראשונה הודות לכמה סרטי אימה מסוגננים ויוצאי דופן שכמוהם לא נעשו בעבר.

הראשון שבהם היה רתיעה מ-1965. סרט מתח קודר עם קטרין דנב על אישה צעירה שכתוצאה משיגעון רדיפה גובר והולך רוצחת את הגברים שנכנסים לדירתה. לאחר מכן ביים פולנסקי את קומדיית האימה "ריקוד הערפדים" ( או בשם אחר- "סלח לי אתה נושך את צווארי " ) ב-1967 . סרט יוצא דופן בכך שהוא גם מצחיק וגם מפחיד על ציידי ערפדים (שאת אחד מהם מגלם פולנסקי עצמו) שמגיעים לטירה של ערפדים בטרנסילבניה ושם נפגשים בחבורה שלמה של ערפדים רצחניים וביניהם בין השאר גם בתופעה בלתי ידועה עד כה , בערפד יהודי!

זה בניגוד לשאר הערפדים שהם נוצריים הוא חסין בפני סמל הצלב ומתחיל לצחוק כאשר ציידי הערפדים מנופפים אותו בפניו בניסיון לגרשו. הסרט מסתיים בכישלונם של ציידי הערפדים שבמקום להשמיד את היצורים השטניים רק גורמים להפצתם אל מעבר לטירה המבודדת שבה שכנו עד כה, כאשר הדמות של צייד הערפדים שאותו מגלם פולנסקי הופך לערפד בעצמו וזאת מרצונו החופשי. זהו אחד הסרטים הראשונים שהסתיימו בניצחונם המוחלט והבלתי ניתן לספק של כוחות הרשע על כוחות הטוב .

אך סרטו המפורסם והמצליח ביותר היה ונשאר תינוקה של רוזמרי (1968) על פי רב מכר של הסופר היהודי האמריקני אירא לוין, המתאר את סיפורה של אישה צעירה שאותה גילמה מיה פארו שמגלה בהדרגה ששכניה ואפילו הפסיכיאטר שלהם כולם חברים בכת של עובדי השטן. כמו כן היא מגלה כי בעלה מכר את נשמתו לשטן וכי היא עצמה נועדה ללדת את בנו של השטן ! ואכן היא יולדת אותו לבסוף…

הסרט זכה להצלחה עצומה ואין ספק שהוא אחד הסרטים הראליסטיים והמשכנעים ביותר שנעשו אי פעם על עולם הכישוף ועובדי השטן , ושבו עובדי השטן מתוארים בפעם הראשונה כאנשים רגילים כמו הצופים. הבלתי מציאותי נהפך בסרט זה למציאותי ולמשכנע כפי ששום סרט אימה לא הצליח לעשות קודם לכן. פולנסקי הראה בפעם הראשונה שכוחות השחור ונציגיהם אינם נמצאים בכפרים רחוקים בטרנסילבניה או בקברים במצרים, אלא כאן ועכשיו בלב העיר האמריקנית .

ואז שנה לאחר עשיית הסרט הזה, ב-1969 חדרה האימה ישירות לחייו של פולנסקי. כנופיה של עובדי שטן וכוחות השחור בראשותו של מניאק כריזמטי בשם צ'ארלס מאנסון , אדם שהאמין שיש לו כוחות כישופיים (בדומה לאלה שיש לגיבור הספר "גר בארץ נוכריה " של סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין , ספר שהשפיע מאוד על מנסון) חדרו לביתו של פולנסקי בלוס אנג'לס בזמן שזה (למזלו ) לא היה שם. שם הם רצחו את אישתו של פולנסקי , השחקנית הצעירה והיפה שרון טייט שהייתה בחודש השמיני להריונה על ידי ריטוש בטנה במסגרת טקס פולחני אפל בדומה לאלה שאותם תיאר פולנסקי בסרטיו.

כלי התקשורת "חגגו" מהעניין. הם דיברו על הצד האפל באישיותו של פולנסקי ועל חיבתו למקברי . הוא סיפר על כך פעם: " עשו ממני שטן גמד ורשע ומופקר. העיתונות באה ואמרה לי: "אלה הסרטים שעשית , אלה החיים שחיית, זה המוות שתמות , הוא מגיע לך. הם טענו שהרצח היה קשור למאגיה שחורה שכאילו עסקתי בה בסרטי ".

פולנסקי הואשם כעת ב"אחריות" למות אישתו כתוצאה מסרטיו. הוא החל לקבל מכתבים מסוטים בסגנון "הגיע לך שאשתך נרצחה זה הכל תוצאה של הסרטים שלך", ו"סרטיך מעוותים כמו חייך".

ספק אם יש בתולדות הקולנוע מקרה כזה שבו המציאות בדמות הכת המטורפת של מנסון חיקתה במכוון את הדמיון, עפ"י סרטיו של פולנסקי .

פולנסקי מעולם לא התאושש מהפרשה, אם כי המשיך ליצור יצירות מופת נוספות כמו "ציי'נה טאון (1974)- סרט פשע אפל, והדייר (1976)- עוד סרט אימה קודר על אדם שהולך ומאבד את שפיותו.

ב=1978 נאלץ פולנסק לגלות מארה"ב לפריז לאחר שהואשם בקיום יחסי מין עם קטינה בארה"ב וכעת אינו יכול לחזור לשם יותר מחשש שיאסר ברגע שיניח את רגלו על אדמת ארה"ב .

בסרט השער התשיעי הוא חוזר לנושאיו הישנים של כישוף שחור ועבודת השטן . וכפי שפולנסקי עצמו הודה הוא בחר בסיפור שכן הוא "מתאים לעולם שלי, שטנים ערפדים ודומיהם מספקים יופי של סיפורים".

הסרט הוא עיבוד של רב מכר אירופי של הסופר ארטורו פרס-רוורטה- מועדון דיומא.

הספר המקורי עוסק במרדף אחרי שני ספרים נדירים שונים: אחד מהם הוא כתב יד של "שלושת המוסקטרים" של אלכסנדר דיומא והשני הוא ספר שחובר בידי השטן בכבודו ובעצמו.

פולנסקי החליט למחוק מהסרט את העלילה המבוססת על כתב היד של דיומא שהיא חשובה מאוד בספר ולהתרכז לחלוטין בחיפוש אחר הספר של השטן. כתוצאה מכך, הסרט שלו הוא ממוקד ומרתק הרבה יותר מהספר אם כי בו בזמן איבד גם הרבה מהעושר התרבותי הקיים בספר והשאלה המרכזית שבו האם יש או אין קשר בין שני הספרים?

ה"שער התשיעי " מספר על "בלש ספרים" בשם קורסו (שאותו מגלם ג'והני דפ באחד מתפקידיו הטובים ביותר) , אדם שמקצועו הוא להשיג את הספרים הנדירים והקשים ביותר להשגה עבור כל המרבה במחיר ועבור אספנים שעיקר מטרתם בחיים היא להשיג ספרים שחסרים באוספיהם המוזרים.

אספן ספרים המתמחה בספרים העוסקים בדמותו של השטן (שאותו מגלם פרנק לנג'לה , אדם שגילם בעברו את הערפד דרקולה), שוכר אותו להשיג ספר שלפי השמועה נכתב בעבר הרחוק בידי השטן בכבודו ובעצמו לאחר הפלתו מהשמים, ספר בשם השער התשיעי של ממלכת הצללים או הדלמוניקון, בו מתואר, כיצד ניתן לזמן את השטן אל הארץ.

ספר זה נדפס בפעם האחרונה במאה ה-17 ומדפיסו הועלה כתוצאה מכך על המוקד בידי האינקווזיציה. עד כמה שידוע יש בעולם שלושה עותקים בלבד של ספר זה וייתכן שאחד מהם או יותר ואולי כולם הם מזויפים… האספן רוצה שקורסו ימצא את שני העותקים האחרים שנמצאים באוספים פרטיים של אספנים גדולים אחרים כדי שיוכל להשוות אותם עם זה שברשותו ולגלות מי מהם הוא העותק האמיתי.

במהלך מסע החיפוש מגלה קורסו לתדהמתו שהוא נרדף בידי אנשים שונים שגם הם מחפשים את הספרים הנ"ל . לכל מקום שהוא מגיע הוא משאיר מאחוריו שובל של מעשי רצח והרס של אנשים הקשורים בדרך זאת או אחרת לספרים. יותר ויותר מגיע קורסו הרציונליסט הספקן למסקנה, שבספר יש כוחות כישוף אמיתיים ושאיורים שונים שבו שחתומים בראשי התיבות ל.צ.פ ( לוציפר) אכן צויירו בידי השטן בכבודו ובעצמו .

במהלך המסע נרדף קורסו בידי אלמנתו הסקסית והאובססיבית של אספן ספרים שנחושה להניח את ידה על הספרים ומצד שני מגלה שיש לו מעין "מלאך שומר" בלונדינית יפיפייה ומסתורית שמגינה עליו מפני רודפיו והמתנכלים לו. הוא פוגש גם באריסטוקרטית זקנה, מומחית לכישוף שמייצגת את הקסם האובססיבי שיש לעולם של האופל על הדמיון של האריסטוקרטיה בכל מקום.

בסוף המסע מגיע קורסו לאחוזה ששם עסוקה האריסטוקרטיה האירופית בטקס שטני שכולל גם אורגיה על פי הספר. שם מופיע גם פטרונו האספן שהזמין את העותקים של הספר ושם את ידיו את ידיו על הספר. וכעת הוא פותח בטקס משלו לזימון השטן על פי הספר טקס שאינו מסתיים בהצלחה…

הסרט מראה על ידע עמוק בכל הקשור להיסטוריה האמיתית והדמיונית של הכישוף. כך שם הספר "הדלומולניקון" מתבסס על שם ספר דמיוני שהומצא בידי סופר האימה המפורסם ה. פ. לובקראפט "הנקרונומיקון", ספר שבאמצעותו אפשר לזמן לכדור הארץ יצורים חייזריים דמוניים ששלטו בכדור הארץ לפני מליוני שנים. חלק מהמתח שיש בסרט נובע מהמרדף אחר הציורים המיסטיים שמופיעים בספר שמצויירים בסגנון קלפי הטארוט של המאה ה-17 ציורים שמספקים את הרמזים כיצד אפשר לזמן את השטן, אך מכיוון שכמה מהם הם מזויפים, הזימון עלול להיות קטלני.

מעניינת הצורה שבה מוצגים חובבי הכישוף השחור ועבודת השטן שמוצגים בסרט. אלה אינם מכשפים סקרנים ונחושים כמו המכשפים מתקופת הדפסת הספר הדלומולניקון במאות ה-16 וה-17, אנשים כמו פאוסט , פרצלסוס דוקטור ג'ון די ואגריפה. אנשים שהיו מוכנים לתת הכל כדי להשיג ידע נוסף והארה על משמעות החיים.

נהפוך הוא: אלה הם אנשים קטנוניים ומוגבלים שכל עניינם הוא בהשגת כוח ותענוגות בעזרת השטן ותו לא, ומשום כך נסיונותיהם העלובים רק נתקלים בבוזו של השטן ובהשמדתם העצמית. אלה אנשים שאינם מנסים לחדש דבר וליצור דברים חדשים אלא מסתמכים לחלוטין על הידע של העבר, דבר שמוכיח את מוגבלותם לעומת מכשפי העבר. יש כאן אולי משום מסר על התדרדרות ההווה לעומת העבר של הרנסאנס.

בסרט יש מסר ברור מאוד ואירוני לגבי עובדי השטן והמאגיה השחורה למיניהם. אין כל צורך לזמן את השטן מעולמות רחוקים באמצעות ספר קדמון ולחשים מוזרים. שכן השטן נמצא כאן כל הזמן איתנו ובתוכנו. הוא מוכן לגלות את עצמו רק למי שמתאים לכך , אבל האמת היא שהאדם בעצמו יכול למלא את תפקידו של השטן באותה ההצלחה כמו נסיך האופל.

מעניינת מאוד הדרך שבה מוצג השטן בסרט: השטן מתברר לבסוף הוא אישה, ואישה שנמשכת מאוד לגברים מסוגו של קורסו ומסוגלת לנצל אותם וגם מבחינה מינית, בתור האישה הדומיננטית האולטימטיבית.

לסיכום זהו סרט מצויין המציג מנקודת מבט מיוחדת מאוד את הכתות של עובדי השטן וחובבי המגיה השחורה של ימינו . מומלץ בהחלט.

מאמר על הספר המצוין ששימש כבסיס לסרט :

השטן של אספני הספרים :

http://stagemag.com/Articles/57

אתר הסרט ה"השער התשיעי ":

http://www.ninthgate.com/

על רומן פולנסקי

http://www.cafeinternet.co.uk/polanski/index.html

http://us.imdb.com/Name?Polanski,+Roman

יולי 2001

אטלנטיס - היבשת האבודה

בחיפוש אחר תרבויות אבודות

בעקבות סרטו המצוייר של וולט דיסני

משחר קיומה של האנושות מחפשת היא אחר שורשיה הנעלמים, ולכן ההתעניינות בתרבויות עתיקות ונעלמות, תמיד היה בראש מעייניה.

למעשה מיתוס זה של אטלנטיס- היבשת האבודה מסתובב כבר "בשוק" למעלה מאלפיים שנה.

זה התחיל עם "האטלנטיס-מאניה" של אפלטון וזה המשיך על ידי אין ספור של כתבים עתיקים אשר חיפשו אחר שורשיה של תרבות נעלמת זו או אחרת בכל מיני צורות. כשלא מצאו אותה על פני האדמה התחילו לחפש אותה במעמקי הים, או על פני הרי ההימלאיה הגבוהים, בתוך כדור הארץ, או בלב הקוטב הצפוני, וגם בלב אנטארטיקה. כיום אפילו בכוכבים אחרים. הכל כאן לגיטימי במקום בו מציאות ודמיון מתערבבים זה בזה.

אך כל זה כאין וכאפס כאשר מדובר באטלנטיס. רק למשמע השם, שב וניצת מחדש הדימיון האנושי, וממריא לשחקים!

גדול החולמים במאה ה-20 על יבשת אבודה זו, היה אדגר קייסי- הנביא הישן, אשר התיימר לתת תיאורים מפורטים על הטכנולוגיות של יבשת אבודה זו.

היו אלה שנות ה-30 כאשר הטלוויזיות הראשונות התחילו להופיע, והעולם כולו היה אחוז בדיבוק של טכנולוגיות חדשות, ומשום כך דבריו של קייסי על קרני לייזר, כלי טייס המרחפים בעזרת קרניים מיוחדות, שידורי טלוויזיה ועוד, נפלו על קרקע פורייה.

גם ביצירות ספרותיות, וסיפורי הרפתקאות נועזים, שם ומככב ללא הרף נושא זה של תרבויות אבודות. הגדיל לעשות ז'ול וורן בספרו המפורסם 20 אלף מייל מתחת לים, שהוסרט כמובן. כמו כן יצאו לשוק סרטים בסגנון של מסע אל מעמקי האדמה, וכן חיפוש אחר חיים בקוטב הצפוני, שם התגלה נווה מדבר בלב הקרח.

בד בבד עם אגדת אטלנטיס, נפוצה בקרב מיסטיקנים ואנשי רוח, אגדת שמבהלה, או שנגרילה, אותה עיר מיתית במדבר של טיבט, שם חיים המאסטרים הנעלמים, במימד הרביעי. שם בעצם קיים גן העדן הנצחי עם "עץ החיים", ולכן כל מי שמגיע לשם, זוכה לנעורי נצח, בשל מעיין הנעורים אשר זורם שם.

באמצע שנות ה-40 נעשה אחד מן הסרטים המפורסמים ביותר בקולנוע בנושא זה, סרט בשחור לבן, בשם שנגרילה.

בסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, מסופר שם על מטוס אשר נוחת נחיתת אונס בלב המדבר באזור טיבט. ניצולי המטוס, מגיעים באפיסת כוחות לעמק נסתר, ושם בדרך ללא דרך הם מגיעים לעיר האבודה שמבהלה או שנגרילה. הם מוצאים שם גן עדן עלי אדמות אשר ניזון ממעיין מים חיים, ואשר גורם לכך שהכל שם פורח ובני העיר זוכים בעלומים נצחיים.

מסתבר שראש המקום הנראה בן 75 הינו כבן 250 שנה! הטייס מנסה לעשות את דרכו בחזרה אל הציויליזציה. הוא אשר משכנע את אהובתו מן המקום לבוא עימו, ונוכח לדעת שברגע שהיא עוברת את סף העמק הנעלם, פניה מזדקנות במהירות הבזק והיא חייבת לשוב.

הוא חוזר אל הציויליזציה באנגליה, ואחר כך נוסע שוב לטיבט, ונעלם שוב בערבות השלג לנצח. חבריו אשר שמעו את סיפורו הם אשר העידו על כך, הוא גם כתב על כך ספר, ועל סמך זה נעשה הסרט.

דמות נוספת, שלטענתה הצליחה למצוא את העמק הנעלם היה הצייר הרוסי ניקולוס רוריך. הוא נולד ברוסיה בשנת 1974 וחי עד 1947. הוא ערך מסעות רבים להימלאיה ולטיבט, ובציוריו בסגנון האימפרסיוניסטי, יש הרבה מההתעלות הרוחניות. הוא גם התאמן בשיטות רוחניות שונות, במיוחד במה שמכונה ה"אגני-יוגה", היוגה המטהרת של האש. כיום קיים מוזיאון על שמו בניו-יורק ושם מרבית יצירותיו.

http://www.roerich.org

התבוננו בתמונות ואז תבינו את ההשראה והמשמעות המיסטית הכל כך עמוקה של תמונותיו.

התבוננו בתמונות ואז תבינו את ההשראה והמשמעות המיסטית הכל כך עמוקה של תמונותיו.

בחיפוש אחר אטלנטיס

אטלנטיס כאמור, העסיקה ועדיין מעסיקה את דימיונם של מדענים, אנשי פולקלור, סופרים, חוקרי תרבויות, בלשנים וכמובן אנשי רוח ומיסטיקה. חושבים שגם ז'ול וורן הושפע מסיפור אטלנטיס כאשר כתב את ספרו המפורסם, 20 מייל מחת לפני הים, על הרפתקאותיו הבלתי נשכחות של קפטן נמו והצוללת נאוטילוס.

להלן ההקדמה לספרו בתרגום העברי:

עלילותיהם המופלאות של הצוללת האטומית "נאוטילוס" ומפקדה הקפיטן נמו, הרשימו מאד את קוראיו הנלהבים של הסופר ז'ול וורן. הם כל כך התרשמו, עד שעם התגשמות החלום הבדיוני והפיכתו למציאות, נקראה הצוללת האטומית הראשונה של צי ארצות הברית, בשם "נאוטילוס". הסופר הצרפתי ז'ול וורן, שנולד בשנת 1828, השכיל לחזות בדיוק מדעי מדהים, את מרבית הפלאים הטכניים של המאה העשרים ואפילו הסביר את דרכי הפעלתם.

אטלנטיס בראי הקולנוע

מעניין, שדווקא נושא מרתק זה של אטלנטיס המסתורית, לא טופל כהלכה על ידי הוליווד.

ב-1962 יצא לאקרנים הסרט, אטלנטיס היבשת האבודה, על דייג יווני בתקופה העתיקה, אשר מוצא בחזרה את הדרך לאטלנטיס. מאוחר יותר, בשנת 1974, יצא סרט בשם "מעבר לאטלנטיס", או "יצורי הים", שבו מסופר על תרבות של אנשים חצאי דג חצאי אדם, אשר רוצים להמשיך ולשמר את זרעם על ידי זרע אנושי.

משום כך, סרטו של וולט דיסני אשר יצא עכשיו לאקרנים, ודווקא כסרט מצוייר, מהווה חידוש מעניין ומרענן בנושא זה.

עבודת הסרט נמשכה זמן רב למדי. אולפני דיסני השקיעו עבודת מחקר רצינית בנושא. הם גם הוציאו סדרה שלימה של ספרים על הסרט, ועל דרך עשייתו. הוא דאגו להפיץ שמועות באינטנרט ובמקומות אחרים, על הסרט אשר עומד לצאת לאור. הם גם דאגו לתת לסרט מידה רבה של אותנטיות בכך שהם מספרים על משלחת אשר יוצאת לחפש אחר היבשת האבודה, בעקבות תגלית של יומני הרועה, או כתביו של עזיז, רועה שחי בתוקפה עתיקה כביכול, וכתב את הדברים בשפת אטלנטיס הנשכחת. הם אפילו דאגו ליצור פונט מסוים בן 26 אותיות אותו ניתן להוריד מהאתר שלהם, ולכתוב בו מכתבים בשפת אטלנטיס! הם גם המציאו דיאלקט דיבור של שפת אטלנטיס, בסגנון ספרדי. לדמויות שבסרט הם נתנו צביון אינדאני.

הנה אתר הסרט, תוכלו להוריד את הפונט, לקרוא על עשיית הסרט וכו':

http://disney.go.com/disneypictures/atlantis/flash/index.html

גיבור הסרט הוא מילו טאצ', בלשן וחוקר מפות עתיקות. ברשותו מפה שהוא מאמין שהיא מייצגת את העיר האבודה אטנלנטיס. הוא רוצה להמשיך את הדרך של סבו, אשר חיפש נואשות אחר תרבות זו, ובמוחו מבזיק הרעיון שאטלנטיס חייבת להיות אי שם בתוך ערבות הקרח של איסלנד.

במקצועו הוא מתקן דוודים ישנים במוזיאון ובודאי שחבר הנאמנים של המוזיאון לא רוצה לשמוע את רעיונותיו המטורפים.

עד אשר הוא נתקל בתעשיות ויטמור, שם הבעלים הכיר את סבו, והוא מוכן לממן משלחת עם טיפוסים מוזרים לשם, בצוללת מיוחדת שנבנתה למטרה זו. אז הוא נותן בידיו מתנה מסבו שהופקדה בידיו עד שהנכד יגדל, ובה היומן המיסתורי של הרועה, עם הוראות לדרך ותיאור מפורט של אותה תרבות נשכחת.

המסע יוצא אל הדרך, וכאן בדומה לרעיונות מתוך ספריו של ז'ול ורן הם מגיעים למקום שבו מעין מערה תת-קרקעית במעמקי הים, וכן הר געש חבוי, ואי שם בתוך קרחוני איסלנד, מתגלה אליהם אטלנטיס.

כאן לדעתי הפספוס הגדול של הסרט, אשר יכול היה להכניס אלמנטים יותר רוחניים על תרבות זו, כולל תיאוריה כפי שיש בידינו מפי אפלטון או אפילו מפי מיסטיקנים אחרים כמו אדגר קייסי.

במקום זה בחר הבימאי ליצור סרט הרפתקאות נוסח אינדיאנה גו'נס ודומיו, עם תככנות, בצע כסף, אינטריגות וכו'. בכל אופן יש בסרט מספר רעיונות מקסימים, ואיורים פנטסטיים, וזה בהחלט היתרון של סרט מצוייר.

יש שם גם סיפור אהבה בין גיבור הסרט לנסיכה קירה, שהיא הנבחרת על ידי הרוחות של האבות והקריסטל הגדול להמשיך את השושלת, וכאן לדעתי הרעיונות הרוחניים המהנים של הסרט.

על מנת להבין את הנאמר בהמשך, יש לקרוא את כתבתי על אטלנטיס:

http://www.skywebbiz.com/be_aware/on-atlantis.htm

כאן ברצוני להשוות לסרט.

הקריסטל הגדול

לב ליבה של אטלנטיס היה הקריסטל הגדול, אותו בנו משך אלפי שנים, לפי אדגר קייסי. הוא שסיפק את כל האנרגיה אשר הייתה דרושה ליבשת. הוא אפשר מאור, טיסה בחלל של כלי רכב, כאשר לכל אחד מהם היה את התדר האנרגטי שלו, וגם ריפוי והנדסה גנטית.

יש למשל בסרט קטע מעניין בו הם מנסים להפעיל את הרכב המרחף, בעזרת מגע יד אדם, והאנרגיה של האדם, ובאמצעות הקריסטל האישי, כפי שזה היה באטלנטיס. תיאור דומה של רכבים מרחפים בשמיים מופיעים בספרי הוודות, הספרים ההודים העתיקים המקודשים. שם מדובר על הוימאנות, שהם רכבים המרחפים בחלל בעזרת מגע יד אדם המנווט אותם, ובאמצעות צלילים.

בסרט, ממלא הקריסטל תפקיד מעבר לכך. הוא בעצם התודעה הקוסמית של בני אטלנטיס, ויש לו קיום משלו.

הוא מספק להם חום, אנרגיה, הגנה, אך הוא גם משקף את הרצונות והתאוות שלהם, ולכן, בגלל שבעבר הפכה אטלנטיס לתרבות הששה אלי קרב, קיבל הקריסטל אופי הרסני, ולכן הוא גרם להרס היבשת, ושרידיה חיים עד היום, אך הם תרבות גוועת ומתנוונת, ששכחה את רוב הסודות הטכנולוגיים הגדולים. לכן הם מחכים למיילו הגואל, אשר בעזרת הספר שבידו יגאל אותם מן הבורות ומן המחשכים.

הקריסטל עצמו, מרחף בעצם באוויר ללא משקל, והוא פותח פתח למימד אחר, וככה זה נראה בעינים של דיסני.

הרעיון של תרבות נשכחת, העולה עלינו ביכולתה הטכנולוגית, מאוד קוסם לנו. גם הרעיון של לדעת להפעיל, מתוך דרך רוחנית אמיתית, מכשירים אנרגטיים בעלי עוצמה בלתי רגילה. ככה זה היה בסרט שודדי התיבה האבודה של שפילברג, אשר מתחיל בסצינה מרשימה, כאשר הנאצים מצאו את ארון הברית האבוד, ולא ידעו כיצד להפעילו, ולכן הם התאדו.

ככה זה היה אצל מחפשי הגביע הקדוש, אשר מי שלא עמד במשימה נידון למוות. ככה זה גם לפי דבריו של אדגר קייסי, שטען שחלק מאוצרות אטלנטיס קבורים בחדרים נסתרים בפירמידות והם יתגלו אלינו כאשר האנושות תהיה מוכנה. ככה זה גם בסרט זה, כאשר מיילו, הרוחני ובעל הכוונה האמיתית מכל חברי המשלחת, הוא שישיב לאטלנטיס את המורשת המפוארת שלה.

בסרט גם מודגש בצורה פנטסטית הרעיון של ההכרה הקולקטיבית. לכל אחד מתושבי אטלנטיס יש קריסטל, דוגמת הקריסטל של הנסיכה קירה. קריסטל זה הוא אשר מקשר אותם אל הקריסטל הגדול. בעזרתו הם גם יכולים לבצע ריפוי על-טבעי וכן ליצור קשר.

קירה נועדה להיות הנבחרת. היא מגלמת את הרעיון של משיחיות האור.

היא זו שנשאבת אל הקריסטל הגדול, אשר בעזרתה יפעל במלא עוצמתו. תוך כדי כך היא הופכת לישות אור, כאשר היא סופגת לתוכה את מלוא האנרגיה של הקריסטל.

גם הרעיון של להפוך לדמות אור, הוא מיתוס מוכר אצל עמים שונים. זה מכונה הטרנספיגורציה, וזה תהליך, שעפ"י המסורת הנוצרית ישו עבר. זה התחיל אצלו, כאשר הוא עלה על הר חרמון בליווי 2 מתלמידיו, וזה השלים את עצמו 3 ימים לאחר שקם מן המתים.

רעיון זה, של גופנו שהינו בעל אטומים פיזיים, ואשר ביום מן הימים יהפוך לגוף של אור דוגמת מה שמסופר אצל ספר חנוך, הינו רעיון מאוד פופולארי אצל קבוצות שונות בעידן החדש. זהו בהחלט רעיון מעניין ויוצא דופן, וקשורה לכך גם תרבות המסטרים, אשר עברו תהליך של Ascension כלומר, עליה למימד הרביעי, ובין היתר חיים בעיר שמבהלה המיסתורית.

וכך נראה התהליך בעיניו של דיסני:

לפרטים נוספים על ספר חנוך, ובכלל על התפתחות האנושות גם ב:

http://www.skywebbiz.com/be_aware/onsif-atik.htm

סוף טוב הכל טוב. הפושעים אשר רצו לגנוב את הקריסטל לצורכי בצע כסף, חוזרים בהם. בחלקם הגדול בכל אופן. אטלנטיס ניצלת, ואז חוזרת לימי תפארתה כאשר הקריסטל הגדול מרחף מעל העיר ומזין ומגן עליה, ואת זה אתם יכולים לראות בתמונה הבאה:

הסרט הוא סרט הרפתקאות קייצי, עושי ברוח של הומור, בדיחות הדעת ונימה שובבה, כיאה לסרט מצוייר מאולפני דיסני.

אני חיכיתי בשקיקה לתוכן יותר מהותי, ושתיתי בצמא כל סצינה ותמונה רוחניים, ואתם בהחלט יכולים לראות כאן מספר ממיטב התמונות.

החשיבות לדעתי, בסרטים מהסוג הנ"ל, שגם אם הם לא נוגעים בעיקר החשוב לנו מבחינה רוחנית ומיסטית, הרי שהם מעוררים בנו תחושות ואולי אפילו זיכרונות מחיים קודמים, וכך זה עוזר לנו לחשוב על "אטלנטיס שלנו" הנמצאת בתוכנו.

אני לא כאן על מנת להמליץ או לפסול, אבל אני בהחלט נהניתי, אם לא מפתחים ציפיות יותר מדי גבוהות.

אוקטובר 2001

ומותר האדם מן הרובוט אין

האדם כיוצר – על הסרט אינטליגנציה מלאכותית

יצירת מופת מאת סטיבן שפילברג

הסרט מתרחש בעידן עתידי בו משאבי כדור הארץ התרוקנו למדי, אך הטכנולוגיה לעומת זאת התקדמה עד לאין ערוך. הכל מלאכותי ומהונדס, ולכל הצרכים קיימים הרובוטים: עבודות הבית, גינון, אומנת, ליווי חברתי ומה לא. לכל דבר יש רובוט מלבד לאהבה.

רגשות זה השטח האחרון אשר טרם נכבש על ידי הרובוטיקה, והנה נמצא הפתרון בדמותו של רובוט- ילד בשם דייויד, המשוחק על ידי הילד האלוהי ג'ואל האלי אוסמנט מהסרט החוש השישי. רובוט זה תוכנת לאהוב. זה גם הפתרון עבור הורים ללא ילדים, משום הילודה הוגבלה או כאלה שאיבדו את יקיריהם.

הדגם הראשון בדמות דייויד נוצר והוא אומץ על ידי עובד חברת הרובוטים סייבטרוניקס ואשתו, אשר להם ילד חולה, אשר הוקפא עד אשר תימצא לו תרופה.

האישה מוניקה, מתאהבת בילד הרובוט עד כלות נשמתה, והיא אפילו אומרת את מילות הקוד, אשר יהפכו את דייויד לשלה לתמיד. כאשר היא מסיימת לומר את מילותיה, דייויד מתחיל לקרוא לה אימא, ולמרבה האירוניה הוא אינו יודע שהוא לא אמיתי.

נס מיוחד קורה, ובנם של הזוג, מוניקה והנרי סוינטון, מתעורר לחיים, ואז מתחילה התחרות בין הילד האמיתי לילד הרובוט. שניהים מתחרים על אהבת הוריהם, וכאשר המצב הוא ללא נשוא, צריכה מוניקה להשיב את הרובוט הילד לחברה, ומאחר ונעשתה לו הטבעה, אין הוא עוד בר שימוש אלא נידון להשמדה.

היא אינה עומדת בחוויה זו, והיא משחררת את דיוויד ביער, כאשר הוא זועק ובוכה, ומבטיח לעשות הכל על מנת להיות ממש כמו ילד אמיתי ראוי לאהבה.

כבר בתחילת הסרט, לפני שדייויד עוד נוצר, הביעה אחת מהמשתתפות בפרוייקט את הספק, שבהחלט ניתן ליצור רובוט אוהב, אבל האם האדם יוכל לאהוב את הרובוט שלו, בכל מקרה וללא כל תנאי, וכבר ממשפטים אלה, מתחיל הספק לנקר בנו, והנה, אכן זה קרה!

הוא נותר לבדו ביער, עם הדובי שלו, שאף הוא סופר צעצוע רובוטי.

בליבו של דייויד נותרת תשוקה אחת בלבד, להפוך לילד אמיתי ולהשיב אליו את אהבת אימו, וכאן מתחילים הרפתקאותיו המזורות.

הוא נופל בידי "ציידי הבשר", אשר נהנים ללכוד רובוטים ישנים, ממזבלת חלקי הרובוטים. שם סובבים להם רובוטים שהושלכו ללא שימוש ומחפשים להם חלקי חילוף.

דייויד אשר תוכנת לאהוב, מזדעזע לנוכח הרוע האנושי, הצד השני של המטבע בו הוא נתקל, לאחר שזכה לכל כך הרבה אהבה במשפחתו המאמצת. הוא מובא לאצטדיון המלא מפה לפה המון מריע, אשר נהנה לראות רובוטים "מפוצפצים".

בסצינות המזכירות את הצליבה, ואת שעשועי ההמון ברומא העתיקה כאשר בני אדם היו טרף לאריות, אנו עדים להמון משולהב, אשר רוצה לחוש עדיין בעליונותו הגזענית על היצורים האלה המכניים. "האמנם מותר האדם מן הרובוט", אנו שואלים את עצמנו. ראו את התמונה בה הוא בכלוב, מחכה לגזר דינו.

ואכן הייתה זו תקופה מוזרה, וכאן בהחלט יש לסרט אלמנט נבואי עתידני. תקופה בה רובוטים חיו לצד בני האדם, כאשר הרובוטים מכונים "מכה" מלשון מכני, ובני האדם מכונים הביו. אלה הראשונים מכניים אך משוכללים להפחיד, ואלה האחרונים עם חסרונות אך אנושיים.

וכאן באים קטעים קשים מאוד של רובוטים אשר מלאו תפקידים מאוד אנושיים, כמו להגן, לגדל, להיות אומנת, ללמד וכו', וכעת הם "מפוצפצים" לקולות ההמון השואג, כאשר הם מוצאים אחד אחד מן הכלוב. ואז מגיע תורו של דייויד, והכרוז מבקש מהקהל לסקול אותו באבנים, אבל זה קצת קשה לקהל. הם רוצים לסקול נכים, יצורים מעוותים וגרוטסקיים, ולא יצור שכל כך דומה להם, ועוד ילד, אשר מעורר בהם רגשות אימהיים! אחרת מה הטעם, הם הרי רוצים להקיא מתוכם את הרובוטים, ולכן לא ברור להם, איזה חברת טכנולוגיה העיזה בחוצפתה ליצור רובוט כל כך דומה לבני אדם.

רעיון זה של אדם-רובוט המחפש את הצד האנושי, ובכך מנסה לעמוד על טיבו ומהותו של המין האנושי, הוא רעיון מאוד חביב על סופרי המדע הבדיוני.

בנושא זה התעסק כבר סופר המדע הבדיוני האנגלי המחונן בריאן אלדיס, בסיפורו:

"Supertoys Last All Summer Long"

סיפור זה הוא בעצם המקור לסרט, וזכויות ההסרטה נמכרו לסטנלי קובריק כבר בשנת 1982, היוצר המבריק של התפוז המכני וסרטים נוספים, אשר לא לפני זמן רב הלך לעולמו. שפילברג מספר שעוד בשנות ה-80 סיפר לו קובריק סיפור מופלא זה, אליו הוא התייחס כאל סיפור פינוקיו המודרני, ותהה כיצד יוכל להסריטו. שפילברג היה עימו במגע הדוק לגבי הסרטת סרט זה, וכעת הוא יצר סרט זה כמחווה לידידו המנוח.

דייויד פוגש ידיד, ג'יגולו רובוט בשם ג'ו, ויחד עימו הוא מחפש, אחר הפיה הכחולה בסיפור של פינוקיו, אשר תהפוך אותו לילד אמיתי. בשבילו אין משמעות לאגדה לעומת מציאות, והפיה חייבת להיות קיימת.

כאן מתחיל עימות בין ג'ו לבין דייויד.

ג'ו בעצם תוכנת להיות מכונת סקס, אשר תביא סיפוק מיני לנשים בודדות. הוא נבנה למטרות הנאה, וכל תכליתו היא כזו. אומרים "פני הדור כפני הכלב", ואולי נכון יותר לומר, "פני הדור כפני הרובוט", משום שהסרט בעצם מציג את בן האדם כיצור מכני הרוצה לספק רק את צרכיו ואת הנאותיו. אז מה כבר ההבדל בין האדם לרובוט?

אין יותר אהבה, אמונה, נשמה, אלוהים. גם הכנסייה, בעיר האורות, החטאים והסקס- רוג' סיטי, (מזכירה את לאס וגאס), הינה מקום להשיג סטוצים. ובעולם כזה ג'ו ודומיו, ממלאים תפקיד חשוב.

לכן, מבחינתו, אין שום סיכויי לדייויד להשיג את מטרתו, האהבה של אימו. זאת משום שהאהבה שמורה לבני האדם, והם אוהבים לא מתוך סיבה מסוימת, אלא מתוך זה שהם בעצם אנושיים. כלומר, את הבן האמיתי שלה היא תאהב, יהיה אשר יהיה, ואילו לדייויד היא תמיד תתייחס כאל רובוט. לכן, יש בעצם פרדוכס בכך שדייויד תוכנת לספק את האהבה כצורך, זה הרי בלתי אפשרי.

יש בכך הרבה מן האמת, משום שאהבה, כמו נשמה, או אמונה באלוהים, הן לא מהויות מוגדרות מראש, הדורשות הוכחות בעד או נגד, אלא זה קיים באדם כמהויות מופשטות שאין הוא יודע אותם בבירור, אלא עצם החיפוש אחריהם הוא אשר יוצר רגשות אלה. זה כמו האהבה של אם לבנה, שתמיד קיימת מראש, יהיה אשר יהיה, היא רק תלבש צורות שונות.

אבל דייויד בשלו, הוא רוצה להיות נאהב, ולשם כך הוא חייב להיות אנושי, ולכן עליו למצוא את הפיה הכחולה מהסיפור של פינוקיו, שזכה להפוך לילד האמיתי כתמורה על טוב ליבו.

ג'ו לוקח את דייויד אל עיר הנשים והסקס, רוג' סיטי, שם הוא יקבל תשובות מפי מעין מחשב על היודע את כל התשובות. דייויד מחפש אחר הפיה הכחולה כמובן. הוא מופנה אל העיר האבודה מתחת למים בקצה העולם, לא אחרת מאשר מנהטן, אשר רק גורדי שחקיה מזדקרים מעל המים, כאשר חלקם שבורים והרוסים. (מעניין שהסרט נעשה לפני ה-11.9 אך יש בו את חזון מנהטן המוכה מצד אחד, ומצד שני רואים בו את מגדלי התאומים מזדקרים במלוא תפארתם, ולדעתי אף נכתב על כך כסרט האחרון לפני האירוע).

דייויד מגיע אל העיר האבודה, ופוגש שם את דמותו של הנרי שמספר לו, שבעצם הכל היה ניסוי, ושהוא כל כך אנושי, וכל כך הוכיח את עצמו, על ידי חיפושיו וערגתו להיות אנושי. זאת משום שהוא גילה התנהגות ספונטנית מעבר לכל תכנות של רובוט, הוא גילה תשוקה בלתי נלאית לאהבה ואנושיות, ובכך הוא יהיה כעת אב טיפוס להרבה רובוטים בדמותו. דייויד גם רואה את בית החרושת לרובוטים בדמותו והוא מתמלא רתיעה: הוא מחפש את הייחודיות, זה כלל "לא מזיז לו" להיות אב טיפוס לאחרים, הוא רוצה להיות הוא עצמו!

עוד נטייה אנושית, אותה מגלה דייויד, עוד מעלה שבגללה ניתן לומר "שמותר האדם מן הרובוט", הדחף לביטוי ייחודי, שהוא בעצם יכולת הבחירה החופשית שלנו!

דייויד צולל אל מעמקי העיר האבודה לחפש אחר הפיה הכחולה כי ברור לו שהיא שם. הוא מגיע אל השאריות של פארק שעשועים שבו דמויות מפוסלות מהאגדה של פינוקיו. שם הוא מוצא את הפיה הכחולה כדמות של פסל באבן, וממנה הוא מבקש שתהפוך אותו לאנושי. הוא מבקש ומבקש, והיא אינה עונה לו, וכך הוא יושב לנצח נצחים, עד שהעולם קופא, ומגיעה תקופת הקרח, והוא ממשיך לשבת עם עיניים פקוחות ולהתחנן בפניה.

כבר חשבתי שהסרט ייגמר בכך. שיהיה זה סימבול דווקא למין האנושי ולערגתו הבלתי נענית אל האלוהי, המופשט והאינסופי. אבל לא, וכאן יש הפתעה!

2000 שנה יושב דייויד בתוך הקרח הקפוא, 2000 שנה שהם סימבול לתקופתנו. ואז מעוררים אותו יצורי אנוש דמויי חייזרים, שהם כבר לא מכאן. ושפילברג אוהב אותם ארוכים כמו צללים ועם 3 אצבעות. פנים כבר אין להם, כלומר אין להם צורך באף, עיניים או פה, משום שכבר אין להם חושים פיזיים. יש להם ראש אשר פועל כמו מראה כאשר הם חושבים ומדברים.

וכאן להפתעת הצופה, הם מתייחסים לדייויד כיצור האחרון עלי אדמות אשר נושא את זיכרון המין האנושי. הוא הרובוט מכיל בתוכו את כל המידע, וגם את התחושות והרגשות של בני האדם, אשר חיו כאן לפני 2000 שנה, ונעלמו לחלוטין מן העולם! האדם הוא כל כך פגיע ושביר, שמזמן הוא כלה מן העולם, וכאשר דייויד מבקש מהם לשחזר בהנדסה גנטית את מוניקה אימו, הם משיבים לו, שגם הזיכרון האנושי שביר, משום שהגוף שלה נעלם לפני 2000 שנה, ואצל בני האנוש לא ניתן להציל את מאגר הזיכרונות האנושי, למרות שהם יודעים שהזיכרונות כן מאוחסנים היכן שהוא בקוארדינטות של ציר הזמן, אבל קשה להגיע לשם. לכן הם יוכלו לשחזר את גופה אך לא את "נשמתה", ולכן היא תחיה רק יום אחד.

בכל זאת הם עושים זאת לבקשתו, והוא מקבל את אימו לזמן קצר אבל היא אינה זוכרת אותו במפורש, אלא היא רק חשה את רגש האהבה אליו. גם לפי תיאוריות של גלגול נשמות הזיכרונות ממש אינם נשמרים, אלא רק הרשמים!

בסופו של היום הוא נרדם לצידה באושר, סוף סוף נרדם! והנה הוא חולם חלום, מה שלא יכול היה לעשות בתור רובוט, ובכך ברגע שהוא הופך להיות חבר בעולם החלומות, הוא הופך להיות אנושי!!!

האמנם נוצרנו באופן מלאכותי ומהו המסר עבורנו לעתיד

אי אפשר לצפות בסרט זה מבלי שהוא יעלה בנו שאלות נוקבות!

שם הסרט הוא אינטליגנציה מלאכותית, להראות לנו שקיים כיום ענף שלם ברובוטיקה ומחשבים אשר מכונה בשם זה. הכוונה היא למכונות שלומדות מן הניסיון, כמו מחשב אשר משחק שחמט ולומד מטעויותיו. אלמנט זה של אינטליגנציה מלאכותית מופיע גם בתוכנות רבות שלנו, כאשר יש תוכנות אשר לומדות את "הקריזות של המשתמשים" שלה. ככה גם מתוכנתים כיום רובוטים. קיימים גם מחשבים המנסים לחקות התנהגות אנושית, למשל לשמש כפסיכולוגים וכו', ובכלל לחקות רגשות אנושיים, ואנו רק בתחילת הדרך...

אז במה אנו שונים מרובוט משוכלל, בכך שיש לנו תודעה? מה זה בכלל? אולי נפענח יום אחד גם סוד זה ונוכל להעתיק זאת באופן מיכני?

הסרט בהחלט מעלה את הרעיון שאולי יום אחד יצור דמוי רובוט המשוכפל גנטית יחליף יום אחד את האדם הנוכחי? חושבים זה מתכון לסרט אימה, למה?

כבר היום מנסים לפתח צ'יפים, אשר יוכלו לחקות ואף לאחסן את כל הזיכרון האנושי. ואם נוכל לעשות יום אחד, הרי שיהיה לנו מתכון בטוח "לגלגול נשמות מלאכותי", כמו דייויד אשר נשא עימו ללא שום פגם את כל הזיכרון האנושי במעגלים האלקטרוניים שלו.

ומה לגבי "אדם ביוני", יצור שהוא חצי אדם חצי מכונה, עם רכיבים שיכולו להחליף רכיבים אנושיים. עם שתלים שונים במוח, עם עיניים שיוכלו למקד עצמם כמו עין המצלמה... זה כיום בגדר מחקר כאיברים מלאכותיים שישמשו תחליף עבור נכים, אבל מי יודע, אולי בעתיד...

בכל מה שנוגע אלינו, בני האדם, הרי מופיעים סיפורים מאוד מוזרים על הדרך בה נבראנו. בתנ"ך כתוב, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומכאן אנו מבינים שאולי נבראנו בצלמו של איזה שהוא אל אשר ברא אותנו כהעתק שלו, ואולי אפילו של אלים כי כתוב "נעשה" בלשון רבים.

הנה למשל הארגון העולמי של האגודה הראלית, מאמין בכך במפורש. הם טוענים מזה זמן רב, שנוצרנו על ידי הנדסה גנטית, על ידי "אלים" שהם בעצם האלוהים בלשון רבים של התנ"ך. זה ארגון המונה עשרות אלפי אנשים בכל רחבי העולם, התורמים ממיטב כספם למחקר המתקדם ביותר בהנדסה גנטית שכיום קיים. הם אף הוציאו ספר בעברית בשם "האמת על האלוהים". האתר העולמי שלהם נמצא בכתובת: http://www.rael.org ומשם ניתן לקרוא חומר מעניין גם בעברית.

ידועים גם דעותיו של זכריה סיטצין, ישראלי במוצאו החי כיום בארה"ב שכתב ספרים רבים מתוך כתבים שומריים עתיקים שקרא. משם הוא למד שנוצרנו על ידי גזע מכוכב אחר, אשר הגיע לעולמנו לכרות זהב, ולשם כך יצר רובוטים הומנואידים לעשות עבורו את העבודות השחורות. זהו בעצם האל הבבלי מורדוך או ניבירו. הם גם באו מכוכב לכת החסר כיום. כל זה מופיע בספר "בחזרה לבראשית" אשר גם תורגם לעברית.

רוצים מידע נוסף עליו, בבקשה, הנה האתר הרשמי שלו: http://www.sitchin.com

בהחלט מגיעה זכות הבכורה לפון-דניקן וספריו על האלים מהחלל החיצון. הוא הראשון שהעלה בצורה נמרצת ודינמית נוכחות שאינה מכאן, על פני כדור הארץ, והוא ממשיך לחקור בנושא בלהט.

מה בעצם קורה כאן?

אולי גם אנו כמו דייויד, בעצם יצורים רובוטים שנוצרנו על ידי יצורים מן החלל החיצון.

האם זה נכון שבאותה מידה, שדייויד הרובוט מחפש להיות אנושי, ככה אנחנו בני האדם, יצירי "אלוהים" מסתורי, מחפשים להיות אלוהיים כמוהו? אולי בעצם "נוצרנו בשלבים"? קודם נוצר "הגולם", אולי באמת רובוט כפי שטוען סיטצין, ואז בהתפתחות יותר מאוחרת הושתלה בנו הנשמה והתודעה? אולי באמת הגיעו לכאן ישויות רוחניות, ולקחו להם את הגופים של מי שהיה הכי קרוב לדמותם, בני האדם?

אולי האלים בראו אותנו, לא למטרת עבודה, אלא גם למרות שעשוע, מתוך שיעמום, כניסוי קוסמי, כמעבדה ניסיונית עבור כוכבים אחרים? אל תגחכו למקרא שאלות אלה, משום שמעבר לכל שאלה זו, עומדת תיאוריה מוצקת!

רעיונות אלו ואחרים כבר הועלו במאמרי, "מוצא האדם וסוד התפתחותו על כדור הארץ":

http://www.skywebbiz.com/be_aware/onsif-atik.htm

אולי האדם הוא שמחפש להשוות עצמו לאלים אשר בראו אותו? הרי במהות כל הדתות מונח הרעיון של לחפש אחר חיי הנצח כדי לתת לאדם קיום נצחי. האם היה זה חיקוי למעשי האלים?

ההודים ניסו למצוא ולהגשים את נצחיות הנשמה. המצרים הקדמונים בנו את הפירמידות, כמקום מושב לנשמות ולהתפתחות רוחנית באנרגיות מאוד גבוהות. מצד שני הם למדו את מלאכת החניטה, כאשר עד עצם היום הזה, אין שום הסבר מדעי לדרך בה הם עשו זאת.

היהדות מדברת על אחרית הימים, היום בו תהיה תחיית המתים, כאשר המתים יקומו לתחייה מתוך עצם קטנה שאינה נכחדת, והיא מכונה "עצם הלוז". האמנם עצם זו מעמוד השדרה אוגרת בתוכה מטען גנטי של מאות ואולי אלפי שנים?

ומה עם הדרוזים אשר מאמינים בגלגול נשמות בצורה מוחלטת? עבורם זה רק להחליף גוף ולשמור על אותה מהות.

ומה עם דבריו של ישו, אשר ללא הרף חיכה לדמות האדם האידיאלית, לבן האדם אשר יבוא על כסא רם. ומדוע פאול, מייסד הנצרות, מדבר על בריאת אדם חדש, שיהיה מן השמיים ולא מעפר האדמה.

כשקוראים את כל הדברים האלה, יותר ויותר עולה המחשבה שאולי מדובר באמת ביצירת אדם חדש, "מעין רובוט משוכלל יותר", שיוכל להכיל "נשמה גבוהה יותר", על פי התכנון המקורי של יוצריו!

אולי מודל זה בא לידי ביטוי בתנ"ך. הנה, כבר בפרק א' בבראשית מדובר על לעשות אדם בצלם ובדמות, כלומר אחד שישווה לאלוהים או לאלים בכבודם ובעצמם!

הרי ברור שמדובר על אדם שנברא על ידי הנדסה גנטית. בפרק ב' בבראשית מדובר על אדם אשר נברא מן העפר, שזה בהחלט "בריאה צמחית", אם נשווה את זה למה שנאמר במיתולוגיה היוונית הטוענת שבתקופת תור הזהב צמחו בני האדם כמו שיבולים מן השדה. זה בדיוק כמו לבנות רובוט ביולוגי, רעיון שכלל אינו זר למדע. רק אחר כך הופחה בגולם הזה רוח חיים, ויהיה האדם לנפש חיה!

תכונת הנפש החיה, לפי ספר הזוהר המתאר את האדם הראשון, גורמת לאדם שיוכל לראות מסוף העולם ועד סופו. כלומר, מסע של התודעה מחוץ לגוף, והיכולת שלו גם לשמר את הזיכרון שלו, בדיוק כמו בסרט שלנו.

חכו, זה לא נגמר בזה!

בפרק א' בבראשית נאמר, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואחר כך נברא האדם רק בצלם, אז איפה הדמות?

רק פרק ה' בבראשית מתחיל במילים:

הנה מודל על של אדם, בפרק זה בבראשית. זה מזכיר לנו חוצנים! יצור שהוא גם זכר וגם נקבה, ללא רבייה ביולוגית! כאשר אותו אדם מוזר מגיע לגיל 130 שנה, הוא מוליד כדמותו כצלמו את שת! שימו לב למילים המודגשות- כדמותו כצלמו! אחר כך הוא ממשיך להוליד בנים ובנות רגילים, כמונו, עד שמגיע לגיל מופלג ועובר מן העולם. ככה עושה גם שת, אשר בגיל 105 מוליד את אנוש. וזה נמשך הלאה והלאה...

כמה זה מסעיר! למשך 10 דורות הוא משכפל את עצמו, כאשר הוא בורא את עצמו מחדש בדמותו ובצלמו של אותו אלוהים מסתורי!

למשך, 10 דורות, ואז אינו יכול עוד, או שהוא אינו רוצה יותר, או שאולי רוצה הוא לגרום לכך שתכונת "זרע הנצח" שלו, תועבר לכלל האנושות על ידי נוח. לכן כתוב, שלמך אביו של נוח, בוחר ללדת בן, ולא יצור בדמותו כצלמו!

ואולי באמת נוח, הוא אשר צריך לעזור לכל האנושות להתגבר ולעבור את "תהליך המבול", במובן הרוחני והאנרגטי, ובכך אולי להתגבר על כל הפגם בבריאה אשר נוצר על ידי החטא הקדמון, שכולנו שרויים בו (קרמה, גלגולים, מוות, סופיות ומחלות).

הרי בעצם גם התורות המיסטיות כולם, מדברות על יצירת אדם חדש, משוכלל יותר. רק שכאן במקום על שבבים אלקטרוניים מדברים על צ'קרות נוספות, שדות אנרגטיים, הילה נרחבת יותר וכו'.

רוצים קצת מידע על קצה המזלג?

מאדאם בלווצקי התחילה תנועה זו של מסטרים רוחניים אלוהיים, אשר עברו את תהליך ה-Ascension. שהוא בעצם תהליך של עליה רוחנית, מה שמקנה לנשמה שלהם חיי נצח, כך שהם היום בגוף של אור ויכולים להתגשם היכן שהם רוצים. גם לנו זה יקרה, וכבר כיום מתגלים מרכזי אנרגיה חדשים- צ'קרות נוספות.

את הגוף הפיזי שלנו, יחליף גוף אחר, גוף אנרגטי, כאשר אנרגיה זו אצורה בכל תא ותא בגופנו. זה הקונדליני שבתחתית עמוד השדרה, או הצ'י לפי הסינים. ניתן לעורר זאת על ידי תזונה, נשימה, תנועה, ועל ידי פעילות מינית נכונה. כל זה לפי מיטב המסורת של הטנטרה יוגה!

גם בספר חנוך, וראו מאמרי על מוצא האדם, קרה דבר דומה. אלים שנפלו לבור תחתיות, אחרי שחמדו נשים ארציות. גם אצל אבו אבותיו של נוח זה קורה, שלאחר שיכפול אחד, הם כנראה מסוגלים להוליד בנים ובנות רגילים!

אז אולי באמת יש בנו מעגלים אנרגטיים אשר כלואים בנו? אולי כאשר נפתח מעגלים אלו, נוכל להעביר אותם ליצור חדש אחר, לגולם ביולוגי, או רובוט אלקטרוני, מה כבר ההבדל? העיקר שנצליח לנתק את הנשמה מגוף כלה זה ולהעבירה הלאה. זאת בתנאי שיהיה עוד משמעות לחיים פיזיים על פני כדור זה.

מספיק שנגלה אנרגיה חדשה, אשר פועלת גם על חומר וגם על מחשבה ושדות אנרגטיים. הרי הקריסטלים של הקוורץ מסוגלים לעשות זאת. הם גם בעלי תכונות מגנטיות וחשמליות, הם גם פועלים על ההילה האנרגטית שלנו, והם גם ידועים כאוגרי מחשבות, זה מה שמיסטיקנים טוענים כבר מזה זמן רב. והנה מדענים מהטכניון כבר הצליחו לשמור מידע בקריסטלים של קוורץ! זה קטע ממאמר משנת 1997.

הנה, לטענת מיסטיקנים שונים, יש הרי חיים גם על כל כוכבי הלכת אשר מסביבנו, אבל אין הם יותר חיים פיזיים, אלא חיים שם יצורים בעלי ויברציות יותר עדינות, ואין המכשור שלנו מסוגל לקלוט אותם.

אולי באמת אנו נשמות מהחלל החיצון, אשר נכלאנו בתוך גופים פיזיים כלים, וממלכודת זו עלינו לצאת יום אחד, וכל סיפורי המבול, גן העדן וכו', הם רק קודים וצפנים לתהליכים אלו שעלינו לעבור?

אם זה כך, אז אולי כל התנ"ך אינו אלא מסר סימבולי, של אלים אשר באו מן העתיד, שהם בעצם הנשמות שלנו בעתיד, הם רק מחכים שנתאחד עימם מחדש, עם כל מאגר הניסיונות וההתנסויות שלנו עלי אדמות!

אולי זה מה שהיה מונח ביסודה של תרבות אטלנטיס אשר שקעה אל המצולות שתושביה הרי היו מסטרים בתעופה לחלל, ושלטו שלטון ללא מיצרין בחומר, אנרגיה ובהנדסה גנטית!

סיכום

ככה ישבתי לי וצפיתי בסרט מופלא זה, כאשר כל הרעיונות הללו צפים ועולים בראשי, ואין לי ספק שסרט זה נודע בהם בצורה מופלאה ביותר. ואגיד לכם את האמת, אני די נוטה לקבל רעיונות אלו, כי זה מתחיל להיות יותר מסביר! הסרט משוחק להפליא, מצולם כל פעם מזוויות בלתי שגרתיות, מלווה במוזיקה נפלאה, ובהחלט מותיר זמן למחשבה, וכל כולו הוא מסר אחד גדול. שהוא מעשה אומן של יוצר אשר בהחלט מנסה להעביר כאן מסר, לא רק במילים אלא ממש גם על ידי תמונות. מומלץ בכל פה, כאחד הסרטים היפים אשר נעשו השנה.

לסרט זה קיימת גם כתובת נפרדת:

http://beaware0.tripod.com/AI.htm

נובמבר 2001

בסוף הגורל תמיד מנצח

על הסרט בדיוק כשהתאהבנו - serendipity

מה קורה כאשר בחור פוגש בחורה, בניו-יורק העמוסה בני אדם ביום של חופש, בלב ליבו של בית כל-בו עמוס קונים, כאשר הוא והיא מתווכחים על זוג כפפות יחיד בדוכן המכירה, ואחר כך מחליטים לשבת לאכול במסעדה בעלת שם מאוד מיוחד, Serendipity, שזה כינוי עממי למה שמכונה "צירוף מקרים משמח". הם סועדים ואז היא שוכחת את הצעיף. ושניהם חוזרים, ומאחר ונפגשו שוב, הם מחליטים להמשיך ולבלות יחדיו את אותו יום נפלא.

טבעי שנחשוב שיהיה לכך המשך, וכי למה לא? הרי הם שבו ונפגשו מחדש, וכל אחד יחשוב שזה אות וסימן!

ואז, בתרבות שבה עדיין היושמה שייכת לגבר, הוא מבקש ממנה את מספר הטלפון שלה ואת שמה כמובן. היא רושמת על פתק, אבל משאית חולפת מעיפה את הפתק ברוח, ואז היא מקשה את ליבה ואומרת:

"אולי זה לא נועד להיות?"

נכון, זה מזכיר לי. אנחנו המיסטיקנים, הצועדים בדרך הרוחנית, ערים לכך, שיש אכן צירופי מקרים ושום דבר אינו מקרי.

אבל זה משמש גם עילה, לעתים קרובות, לדחות דברים על הסף בטענה של: "אולי זה לא נועד להיות"?

והשאלה אם זה עירנות לצו הגורל, או שמא תבוסתנות מצידנו נותרת ללא מענה. ואכן, הגבול הוא דק!

לפני כ-3 שנים, והיה זה בדצמבר 98, קבעתי מפגש יעוץ אסטרולוגי ביום ה' בצהריים בתל-אביב. 3 פעמים קבענו, ו-3 פעמים קרו הדברים הכי בלתי צפויים. בפעם הראשונה, אימי חלתה. בפעם השניה נאלצתי ללכת לבית המשפט, כי לפתע פתאום מצאתי עצמי תובעת למשפט בנק. בפעם השלישית, ירד גשם זלעפות, ולראשונה מה שנים רבות החלטתי לנסוע באוטובוס ומקודם! כביש חיפה תל-אביב נחסם לתנועה בעתלית, כתוצאה משיטפון נוסח ים המלח, למשך מספר שעות. ואני הגעתי לתל-אביב ב-8 בערב ולא ב-3 בצהריים.

ההיא כבר הרימה ידיים באימרה המפורסמת התבוסתנית: "עזבי גילה, אולי אנו לא צריכות להיפגש!"

אז קבעתי איתה בפעם הרביעית, והגעתי, והכל היה כשורה!

בקיצור, שרה, גיבורת הסרט, מבקשת להקשות על הגורל. היא מבקשת מיונתן, גיבור הסרט, לרשום את שמו ופרטיו על שטר של 5 דולר, בו היא קונה דבר מה בחנות העיתונים ממול. היא טוענת שאם יום אחד השטר יחזור אליה, סימן הוא מהגורל שאכן הם נועדו אחד לשני.

היא גם נוטלת את הספר אשר בידה, ואומרת שהיא תרשום עליו את שמה, ואת פרטיה, ותמכור אותו לחנות ספרים של יד שניה, ואולי ביום מן הימים הוא ימצא אותו.

אכן התגרות לא קטנה בגורל מצידה!

כך חולפות להן 5 שנים, זמן ארוך דיו להתרחק מכל אמונה אפשרית בגורל! במיוחד מצידה של שרה, אשר הופכת להיות פסיכולוגית ובצורה מאוד קרה ושכלתנית מתנכרת לכל אפשרות שאכן יש גורל.

היא הרי התגרתה בו, ויצרה בכך ציפיה עצומה, ואז מאוכזבת בעצם מהצעד שעשתה, היא מחליטה לחלוק את חייה עם החבר שלה, כאשר הלב שלה בכל פעם מחסיר פעימה, כאשר היא שמה את ידיה על שטר של 5 דולר! אולי זה יהיה השטר הנכסף!

הוא מצידו, ממשיך לתור ללא הרף, אחר חנויות ספרים משומשים, אולי הוא ימצא לבסוף את העותק הנכסף! הוא משוכנע שהוא פגש את בחירת ליבו באותו יום גורלי, וגם כאשר הוא עומד לפני נישואין לחברתו, הוא עדיין ממשיך להתגעגע.

הגורל כהחמצה או כהזדמנות

שרה ויונתן מצייגים למעשה את 2 צידיו של המטבע מבחינת ההתיחסות שלנו אל הגורל.

שרה מייצגת את הניכור, ההחמצה ואת אי האמונה.

היא מראש יוצאת מתוך נקודת ההנחה של "אולי לא נועדנו זה לזו", ואז היא מבקשת מן הגורל שיוכיח לה את ההיפך! בכך היא מכחישה בעצם את אפשרות קיומו של הגורל!

זה הרי לא עובד בדרך של "בוא ותוכיח לי שאתה קיים", אלא רק בדרך של "אתה קיים, אז בוא ותראה לי מה אתה יכול לעשות למעני"!

כתוצאה מכך, הגורל עונה לה בסדרה של החמצות, כאשר בכל פעם היא כמעט ופוגשת ביונתן מחדש.

תאמרו שאין זה כך, אבל עובדה!

שבוע ימים לפני נישואיה היא נוסעת מסן-פרנסיסקו לניו-יורק, כדי "לקבור סופית", את הצפייה שלה לפגוש בו שנית. היא חוזרת ושבה לאותם מקומות בהם בילו יחדיו. לאותה מסעדה, לחלקת ההחלקה על הקרח וכו', מנסה בכך להחזיר את הזמן לאחור, אך לשוא.

ואז, צירופי המקרים של יד הגורל מתרחשים אבל כל זה ליד, כאשר הוא הולך ומתקרב והיא מתרחקת. וזה ממש מצחיק וגם מבאס:

היא מכה בכדור טניס בראשו של האבא של גיבור הסרט, חברה שלה מכירה את הכלה המיועדת של יונתן, המזמינה את שתיהן לחזרה הגנרלית לחתונה, והיא לא הולכת כמובן!

השטר הנכסף של 5 הדולר מגיע לחברה ולא אליה! וככה רצוף הסרט בסדרה שלימה של צירופי מקרים הומוריסטיים של החמצות של הרגע האחרון!

גיבור הסרט מייצג את האמונה הצרופה בגורל והדבקות במטרה

בעשותו כך הוא פותח לגורל פתח ומנסה לזמן אותו לתוך חייו. לכן, כל מה שיקרה לו יהיה בכיוון החיובי, ויקרב אותו עוד צעד אל המטרה הנכספת.

מספר ימים לפני החתונה שלו, הוא ימצא את הכפפה הבודדת האבודה, אשר נותרה בידיו כמזכרת משרה, ובה תהיה חשבונית ישנה מלפני 5 שנים, ואז הוא יפתח במפה חיפושים בלתי נלאה אחר בעלת כרטיס האשראי...

גם כאשר הוא מוותר ומרים ידיים, הוא עושה זאת מתוך ידיעה שאת כל מה שניתן היה לעשות הוא עשה, ואז אולי באמת הגורל לא הועיד אותם להיות יחדיו!

ואז מתוך האקט הזה של ויתור, הגורל מגיש לו ההזדמנות האחרונה שלו! כלתו המיועדת נותנת לו ספר במתנה, מתוך ידיעה שהוא תמיד מחפש את הספר הנכסף בחנויות אך טרם רכש אותו, ואולי כדאי כעת, שיהיה לו את הספר בספרייתו... ואתם יכולים לנחש מה קורה...

אבל עדיין אין לנו הפי-אנד, גיבורי הסרט צריכים לעבור עוד כמה נפתולים עד לסוף הסרט הנכסף!

ואתם חייבים לראות זאת! ממש כמו משחק אסטרטגיה רב מהלכים! כותב התסריט הגאוני מתעלה כאן על עצמו!

הסרט מלא ברמזים ומשמעויות!

אחד ממשפטי המפתח החזקים ביותר בסרט, הוא האמרה של החבר של יונתן, אשר מתפרנס מכתיבת הספדים!

הרמז ברור! הספד זה היפוך אותיות של המילה הפסד, והוא באמת דן בכל מה שהאדם שהלך לעולמו בטרם עת, לא יצליח להגשים! סמל אולי לכל מה שאנו חשים שחמצנו!

ואז הוא מציין שהיוונים לא נהגו להספיד את המת, אלא רק לציין עד כמה היתה לו תשוקה! עד כמה היתה בו את התשוקה והכוח לחיות, לרצות, להאבק ולהשיג, ואז כל הספד מיותר!

מסקנה לחיים

אל תתגרו בגורל, כי בסוף תמיד ידו תהיה על העליונה!

תנו לו להגשים עבורכם את אשר באמת נועד להיות! כאשר את מה שנועד, תחושו מתוך עומק הנשמה, כחלק מכל מוטו החיים שלכם!

תאמינו לי, זה עובד! כאשר פוטרתי בשנת 1988 ממקום העבודה הממשלתי הקבוע בו עבדתי, הייתי בפחד עצום מפני הבאות. אבל פחד זה ליווה אותי משך כל השנים האומללות שלי שם, ומעניין שפחדתי הרבה יותר כאשר הייתי בפנים, מאשר כיום בחוץ, ללא שום ודאות כלכלית, נתונה לחלוטין לחסדי הגורל! אבל אני יודעת, שהוא תמיד יהיה שם לדאוג לי, ואפילו מדי חודש בחודש!

כמה פעמים אנו אומרים לעצמנו את המשפט, "אני נאלץ להמשיך, כי אין לי שום אלטרנטיבה..." אבל אז אנו חוסמים את עצמנו בפני הגורל, שבאמת לא מתערב!

כי יש לך בחירה חופשית גם לא לעשות כלום... ואז אתה לא בוכה על חלב שנפשך, אלא על חלב שטרם נמזג! וזה נקרא לממש דברים על דרך השלילה, על ידי כך שהם לא קורים, וכל מה שנותר לעשות זה רק לכתוב הספד להפסד...

מצד שני, כאשר אנו "מגישים לגורל", את האמונה התמה שלנו במה שכן נועד להיות, הרי שהוא ישלים עבורנו את החסר. אבל אז עלינו לבוא אליו משוחררים מכל פחד ומורא ופתוחים לקבל את הבאות, ולא להסתפק "בפרס ניחומים", כי מגיע לנו הפרס הראשון!

כך עשה גם גיבור הסרט, אשר ביטל את חתונתו, ביודעו שכלתו היא אינה המיועדת לו, למרות שטרם מצא את שרה! כי הוא לא רצה לחלוק את חייו עם זאת שללא הרף תזכיר לו שהוא אינו נמצא עם בת הזוג האמיתית.

בכך הוא פתח עצמו לציפיה טהורה ומתוך לב נקי!

מצד שני, הציפיה לגורל, אינה צריכה לגרום לנו לפסיביות, ולציפיה שהגורל יעשה את העבודה בשבילנו, אלא עלינו לצעוד עימו יד ביד.

זה מה שניסה הסרט להביא לנו בצורה מאד ברורה ויפה. והוא מתוחכם, מלא חן, וגורם לצופה תחושה של רוממות הרוח, ואמונה שאולי באמת דברים לא קורים סתם, ואם זה באמת כך, אז למה שלא נניח להם לקרות!

הכתובת האתר הרשמי של הסרט:

http://www.serendipity-themovie.com

קראו על צירופי המקרים המופלאים שלנו, והוסיפו את שלכם!

http://www.oryada.com/on-zirof.htm

האיש אשר תבע את אלוהים

סרט אוסטרלי חמוד על השימוש אשר אנו עושים במושג אלוהים, התוקף את חברות הביטוח, וכמובן מעורר מחשבה.

בתחילה זה נשמע כמו גימיק וכמו רעיון תמהוני.

לתבוע את אלוהים בבית המשפט?

זה נשמע אפילו דבילי, אבל אם נקדיש לכך מחשבה נוספת, הרי שיש כאן רעיון נחמד, ואפילו לסרט, עם מוסר השכל מאוד מעניין בסופו!

מעשה בדייג, אשר ספינתו הוכתה על ידי מכת ברק ישירה ונשרפה כליל. וזה בעצם היה כל רכושו! מה יעשה בצר לו, אם לא יפנה לחברת הביטוח, לה שילם ממיטב כספו משך שנים.

אבל מה יקרה כאשר יזרק משם בבושת פנים עם הטענה, הכל כך מוכרת, שלא משלמים כי זה זה "פורס מזור", כלומר, "כח עליון", ובאנגלית אפילו: An act of God, כלומר, "מעשה אלוהים".

ואז הוא יפנה כמוצא אחרון, לתבוע את אלוהים למשפט, או יותר נכון את נציגיו עלי אדמות, אנשי הדת!

זה הגיוני, לא?

אם תיסע על גשר והוא יפול, הרי שתתבע את בונה הגשר. אם תמעד בבור שבכביש, הרי שתתבע את העיריה, אשר אינה מכסה בורות ומסירה מכשולים למיניהם, אז למה לא לבוא אל אנשי הכנסיה בתור נציגי אלוהים עלי אדמות, ולבקש מהם לקחת אחריות?

זה מזכיר לי סרט קודם, בשם "דוגמה"

מעשה באפיפיור, אשר הכריז שכל מי שיעבור ביום מסוים ובמקום מסוים דרך שער הרחמים יקבל מחילה. מאחר ואלוהים והכנסיה הם אחד, הרי שאלוהים לא יכול לסרב לתביעה זו, אבל אז יהיה עליו להעביר בשער גם את הכופרים הכי גדולים, את השטן ובני מרעיו, כי זה מה שהכנסיה הכריזה, ואת זה הוא לא יכול להרשות לעצמו!

נשאלת השאלה, אז למה שאלוהים לא יתנגד?

אבל הוא לא יכול, כי הכנסיה אשר לקחה לעצמה את הגושפנקא על האמונה, הפכה את אלוהים להיות אחד עימה, ואת עצמה לנציגתו הבלעדית, ולכן הוא גם מופיע בתחילת הסרט, כנווד, אשר קיבל חבטה בראשו, ושוכב חסר הכרה בבית חולים, סמל אולי, לעולם נטול האלוהים שבו אנו חיים, אבל משופע בכנסיות ובכוהני דת.

אין שום פלא שסרט זה הכעיס בזמנו את אנשי הכנסיה, עד לצמרת שלה.

בקיצור, ככה מתנהל לו הסרט, כאשר האיש זוכה לאהדה עצומה מידי הציבור, כאשר רבים האנשים אשר סבלו מאסונות טבע וחברות הביטוח התנערו מהם.

ראשי הכנסיה נכנסים לדילמה, כי הם לא יכולים להכחיש את קיום האל, ומצד שני הם גם לא יכולים להיות אחראים לשימוש שגוי של חברות הביטוח במושגים שאין הם עומדים מאחוריהם.

ובכך בעצם נוצר פרדוכס, הלא כן?

כי חברות הביטוח לא מאמינות במונח זה כאשר הם משתמשות במילים, "כח עליון", אבל אם גם אנשי הכנסיה לא יאמינו, אז נציגים של מי הם?

איך אמר הקרדינל הזקן בבית המשפט: לאלוהים אין עניין מיוחד להשמיד את ספינתך, אתה בשבילו רק גרגיר אבק...

כלומר, הוא הכל, הוא גם זרם האהבה שאנו חשים בתוכינו, אז זה קרה, מה לעשות?

וכאן מובא הפראדוכס של הסרט, שהוא בעצם פארדוכס החיים שלנו!

חברות הביטוח לא מאמינות במונח זה כאשר הם משתמשות במילים, "כח עליון", האין זה כך? כלומר, הן בוחרות להתעלם מאחריות, בשם משהו שהן אינן מאמינות בו!

חשתי שיצאתי מהסרט עם ההרבה חומר למחשבה:

§ עד כמה דברים הם כח עליון, או גזירה משמים?

§ מדוע באמת אנו משתמשים במילים "כח העליון" על דרך השלילה?

§ האם גם אנו מתנערים מאחריות, על עצם החיים עצמם?

§ מתי מתחילה האחריות האישית? ונגד מי אני יכול להפנות אצבע מאשימה?

§ למה לא להפוך את המילים כוח עליון, לביטוי חיובי- לכוח שפועל בעדנו, דרכנו ובשיתוף עימנו?

§ מצד שני "כח עליון" זה גם לדעת מתי להרפות, מתי מגיע רגע זה?

§ הבנתי שחברות הביטוח מייצגות בחיים שלנו את הפן של ויתור והרמת ידיים, כלומר את האמונה על דרך השלילה, את מה שמונע מאיתנו להגיע לדברים. לעומת זאת אנשי הדת מייצגים את הפן ההפוך, כוחות עליונים שיכולים לעבוד לטובתינו, כי עובדה, הם קיימים!

וזה מה שקורה לגיבור הסרט בסופו.

הוא מבין שאין לתבוע את האל למשפט רק בגלל, שחברת ביטוח זו או אחרת משתמשת במושג נטול כל משמעות עבורה, ובכלל אולי הכל היה סימן מאלוהים, כי הנה מצא אהבה, חיים חדשים, חזרה לחייו הקודמים כעורך דין, ופיצוי בדרך אחרת על אשר אבד לו.

הסימבול לכך, מצוי בתחילתו של הסרט. אמצעי התיקשורת מכריזים על סערה מתקרבת. הוא קושר את ספינתו למזח בנמל, אבל נזכר ששכח דבר מה בספינה. הוא ממהר אליה בסירתו הקטנה, ולפתע המנוע משתתק! בעודו מנסה בכל הכוחות לפעיל את סירתו הדוממת, מכה הברק את ספינתו והיא נשרפת כליל. מה היה אילו…

יד הגורל שלקחה את ספינתו, הותירה אותו בחיים בדרך נס. ערום מכל רכוש ואמצעי מחיה, כאשר שארית מעוגן הספינה הטובעת, אפה ונתקעה ברגלו. אולי לסמל שכף רגלו כבר אינה דורכת עוד במקום המתאים לו, "וספינת חייו" צריכה לעגון במקום אחר.

ולכן, אולי לא נצטרך עוד להשתמש במושג "כח עליון", אלא לחזור לביטויים הכל כך מוכרים לנו:

לאלוהים פתרונים", או "נסתרות הם דרכי האל".

הסרט עשוי בחן רב מאוד, מלא בקטעי הומור ועם דיאלוגים פילוסופיים שנונים ומתוחכמים.

לכו לראות, אני מאוד נהניתי.

יולי 2002

מלהולנד דרייב

בחיפוש אחר המפתח אשר אינו פותח דבר

סרטו החדש של דויד לינץ - הזיה קולנועית מכושפת

2 סרטים שהוצגו בשנה האחרונה, מסמלים קולנוע מכושף זה, של הזיות, חלומות, מסע אסטרלי, עולמות מקבילים, בידוי זהויות, חיים במקביל בדמויות שאולות, וכו'.

ונילה סקיי היה הראשון.

הוא מתרחש בעצם בעולם ממוחשב של מציאות וירטואלית, של אדם שגופו הוקפא ונשמתו נכנסה לתוך סרט דמיוני של המציאות מדומה, עד אשר יכול להתעורר 200 שנה מאוחר יותר ולהמשיך את חייו בעולם חדש.

תוך כדי כך, הוא עורג אל סופייה היפהפיה (ונופלה קרוז), אותה פגש במציאות האמיתית רק לערב אחד, כאשר תשומת ליבה ניתנה בכלל לחבר שלו.

במציאות הוירטואלית המדומה, בה הוא חי לאחר מותו בעצם, חלום אותו קנה בכסף, ממשיכה נשמתו לצייר את כל המציאות הורודה שראה לעצמו, עד אשר סדקים מתחילים להופיע במראה דימיונית זו, ואין הדימיון יכול עוד להכיל את המציאות הבדויה הזו, ויש סכנה שהוא יתעורר.

ואז לתוך החלום שלו, נשלחים סוכנים, כדי לתקן את חלומו, זו הרי חברה עתידנית אשר מסוגלת לכוון ולחדור לחלומות של אדם אחר.

זו גם חברה אשר יכולה לשלוט בתודעה ובנפש, כך שאדם יכול לסיים את חייו כאשר תודעתו יוצאת מן הגוף ועורכת מסע אסטרלי אל תוך מציאות מדומה, חשבתם על זה בכלל?

הרי בכל הספרים של תיאורי החוויות לאחר המוות, מסופר על כך, שאנו יוצרים לנו מציאות בדיונית משלנו בה התודעה שלנו קיימת, אז למה לא לעשות זאת באופן מכוון?

הרי בספר המתים הטיבטי, מתנחים את התודעה שלה, לקראת לידתה מחדש, וזהירים אותה שלא תלך לאבדון בתוך הסיוטים שהם בעצם הגינהום האישי של כל אחד מאיתנו.

אז למה שלא תהיה אפשרות לעשות זאת באופן מכוון ומתוכנת? למה לא?

להקפיא את הגוף עד אשר תתאפשר יום אחד הדנסה גנטית מלאה, ושיבוט מושלם, ואז אפשר יהיה להקים לתחייה בגוף, ואת כל מאגן הזיכרונות לאחסן במעין זיכרון מחשב ענקי, וכך תעשה בעצם תחיית המתים של העולם המודרני, אתם חושבים שזה מדע בדיוני?

לא עוד, זה בהחלט אפשרות, והסרט ונילה סקיי, בהחלט מרמז על כך.

כל הסרט מתרחש בעצם, בתוך אווירה מתקתקה בלתי מציאותית, כשמי הואנילה מעל ציורי האקספרסיוניזם, ומכאן גם שמו של הסרט.

בסוף הסרט, יש בידי הגיבור את הבחירה, האם להתעורר מחדש, לתוך מציאות אפורה, של 200 שנה מאור יותר, בה סופייה הפיזית כבר אינה קיימת, או לחזור ולשקוע לנצח בעולם החלומות הואנילי.

סרט זה הזכיר לי במידה רבה את מטריקס, אליו התייחסתי רבות במדור זה.

מעניין שמגמה זו של לייפות את המציאות, וליצור לעצמנו מציאות מתקתקה סכרינית, כהגנה מפני החיים האפרוריים והחלומות האבודים, היא מגמה נפוצה למדי. זה אולי מנגן על הנימה שבעצם החיים הם סרט או חלום הזוי לפעמים מטורף.

מהולנד-דרייב

עלילת הסרט כאן היא די פשוטה ומתנהלת באיטיות. סרט מלא אווירה, המלווה בצילומים מדהימים, ובליווי מוזיקת רקע משגעת. אומנות הצילום החזותית נגולה לנגד עינינו.

לכל יש משמעות, לצעדי הרגליים על השביל, לתיק הנפתח באיטיות, להבעות, למבטים...

הסרט נפתח בתאונת דרכים שמתרחשת בכביש "מלהולנד דרייב" המשקיף על לוס אנג'לס. ניצולה יפהפיה שחורת שיער, נמלטת מהרכב ומחפשת מקלט. התאונה בעצם הצילה את חייה, כי עוד רגע והיושבים בקדמת הלמוזינה המפוארת, ירו בה, לאחר שביקשו ממנה לרדת מן המכונית.

2 הבלשים בסצינה הבאה, תוהים האחד עם השני, משום שמצאו בין שרידי המכונית והגופות גם פנינים, ואינם מבינים למי זה שייך, ואז הם אומרים לעצמם שהיתה כנראה נוסעת נוספת, נקרא לה הנוסעת הסמוייה אשר ירדה מן המכונית ונעלמה, והיא יכולה להיות בכל מקום, שם בין הבתים של לוס-אנג'לס, עליהם משקיפה הדרך המפורסמת מלהולנד דרייב.

הניצולה היפהפיה המגולמת על ידי השחקנית לורה הרינג, מגיעה עד לפתחו של בית מפואר, נרדמת שם בין השיחים, ואחר כך כנראה חודרת פנימה, בדיוק, כאשר הדודה יצאה לחופשה והשאירה אותו לאחייניתה - שחקנית בלונדינית צעירה שהגיעה זה עתה מהפרובינציה בקנדה, ורוצה להצליח בהוליווד.

האחיינית הנקראת בטי בחלקו הראשון של הסרט, מגולמת על ידי השחקנית האוסטלרית נעמי ווטס.

היא מגיעה כרוח סערה מנמל התעופה של לוס-אנג'לס, מלווה על ידי זוג זקנים חייכניים, יתר על המידה, אשר ליוו אותה בנסיעה משעממת במטוס כנראה.

הכל ערוך לכבודה. הדירה המקסימה, סוכנת הבית האדיבה וחייכנית, ודירת הפאר עם הגן המקסים, כולם פרושים לפניה כמו שטיח אדום למרגלותיה.

כאן כבר מתחיל החשד לקנן בליבנו, שאולי מדובר בהזיה, שהכל בה כל כך מושלם ובועתי, כולל השלט של מלהולנד דרייב המנצנץ באור מוזר בתחילת הסרט, ודמויות של כמו רוחות רפאים, המופיעות כבועות מרפחות מעל גבי המסך, עוד לפני כיתוביות הפיחה. זה בעצם בטי ושני הזקנים החביבים.

בטרם אמשיך אזהרה לי אליכם. הסרט הוא מוזר ובלתי מובן, כיאה לבימאי הביזרי והמטרף דייויד לינץ. משהו בסגנון טווין-פיקס, לכן אל תצפו להבין אותו לא בצפייה ראשונה.

לי זה לקח פעמיים, ועוד עשיתי את זה בזמני החופשי מעל גבי דיסק של DVD, ולכן בידיכם הבחירה, לראותו ואחר כך לקרוא את דברי, או לראותו עם ההסברים שכאן.

נעזרתי גם באתר האינטרנט:

http://www.salon.com/ent/movies/feature/2001/10/23/mulholland_drive_analysis/

עד מהרה נוכחת בטי לדעת, שדיירת סמויה גרה בביתה החדש, והיא מכנה את עצמה ריטה, על שם פוסטר של גילדה, עם ריטה היוארט הפאם פטאל הנצחית המפורסמת, וגם זה לא מקרי.

בטי את הרחמניה והאוהבת, והיא מנסה לעזור לריטה למצוא את זהותה האמיתית, מאחר והיא סובלת ממחלת השיכחה, ולרגע אנו תוהים, אם מסע החיפוש של בטי אחר זהותה של ריטה, אינו אלא מסע החיפוש האישי שלה!

משום שבמציאות האמיתית, כפי שיסתבר אחר כך, ריטה היא הכוכבת האמיתית ובטי היא נערה אנונימית בכרך הגדול החולמת להיות שחקנית.

כך מבצע דייויד לינץ, חילוף זהויות, וריטה היא חסרת הזיכרון והזהות, ואילו בטי היא ההולכת להצליח ולקבל תהילה, תוך כדי כך שהיא פורשת על ריטה את חסותה ואת רחמיה.

מכאן והילך מתחיל הסרט להפוך לסיפור בלשי.

בטי מוצאת בארנקה של ריטה צרורות של כסף ומפתח כחול, ואין לריטה מושג מניין הכסף הגיע ומה המפתח הכחול פותח.

אז עובר הסרט לטפל בסצינת משנה, של אדם שמתלונן שחלם חלום על מפלצת מעבר למסעדה, והוא רוצה לראות אם זה רק בדמיון שלו בתקווה שזה דמיון ולא מציאות.

הוא והאדם עימו הוא משוחח (אולי בעל המקום), יוצאים אל מאחורי המסעדה, ובאמת מתגלה שם דמות של הומלס מזוהם, ואז הוא מתלעף. שימו לב שאדם זה יופיע בסוף הסרט באותה מסעדה חשובה, שהיא אולי הסצינה האמיתית היחידה שבסרט.

כל השאר מתרחש בעצם בראש של בטי, כאשר שיירים מן המציאות האמיתית מתערבבים בתוך חלומה.

ואז אנו עובדים לעלילת משנה נוספת, אשר היא כביכול הגורם לכל הסרט.

בימאי סרטים בשם אדם, מתכעס, מאחר ואנשי מאפיה השתלטו על ההפקה והם רוצים שבכוח הוא ילהק בתפקיד הראשי, שחקנית אנונימית ובלתי מוכרת בשם קמילה.

הבימאי מתכעס ומחליט שהסרט לא ימשיך יותר, וכך גם היה במציאות, וצילום הסרט בעצם מופסק.

ואז אנו רואים מה קורה לבימאי, הכל בראשה של בטי כמבון.

מריטה היא לקחה את זהותה, ואת הבימאי היא משפילה עד עפר!

חברתו שוכבת עם בריון בביתו שלו עצמו, והוא מוכה ומגורש משם בבושת פנים. הוא משתכן בבית מלון זול ומתברר שפתאום הוא לחלוטין בפשיטת רגל ולא נותר לו כסף בכלל.

אז הוא מצווה לפגוש איזה שהוא קאובוי מסתורי, אשר יופיע גם בסצינות הסופיות של הסרט, והוא חד לו שם חידה פילוסופית נוסח:

עד כמה מה שבן אדם חושב או גישתו אכן קובעים את מהלך האירועים של חייו.

ואז הוא אומר לאדם "שיזרום עימו", ושמחר בעת מבחני האודישן לליהוק, יבחר לתפקיד הראשי את קמילה.

אחר כך ממשיך הסרט, כאשר לפתע גוזרת ריטה פיסה מזכרונה האבוד. היא נזכרת שהיא מכירה בעצם אישה בשם דייאן, ואף נותנת את הכתובת שלה, ואז השתיים ממהרות לחפש אחר דיאן.

זהו ריב בין המציאות ההזויה לבין המציאות האמיתית. ההזויה מנסה לקבל את האמיתית כלגיטימית ובטי שואלת את ריטה, אם היא חושבת שהיא אולי דייאן, וריטה עונה שהיא לא חושבת כך.

הסיפור ממשיך וה-2 ממהרות אל מקום משכנה של דיאן, אשר מסתבר שבכלל נעלמה מן האופק לפני מספר ימים. וכאן הן נכנסות לדירתה ורואות את הגופה.

נשמעת צעקה, השכנה פוסעת לכיוון דירתה של דיאן, בטי משתיקה את ריטה, ואז הסצינה מתחלפת כמו לתוך מציאות מקבילה, וה-2 שוב נמצאות בדירתה של בטי.

כאן זה הזמן לעשות פסק זמן ולהסביר, שהבימאי עושה חילוף של מציאויות וערבוב של זמנים. יש את ההרגשה שהסרט בעצם מסופר אולי מהסוף להתחלה, כמו הסרט ממנטו.

ובעצם כל הסיפור הוא פלאשבקים של דיאן, שמתחילים מן הסצינה האחרונה של הסרט.

קורה לנו פעמים רבות בחלום, כמו בסרט ונילה סקיי שם זה היה מאוד בולט, שהאדם נאבק עם עצמו האם זה חלום או זה מציאות.

בכלל, אולי כל החיים שלנו הם בעצם מציאויות מקבילות אשר נלחמות אחת בשניה על מנת לקנות לעצמן דומיננטיות! אם זה כך, אז כנראה שהעתיד לא כל כך נגזר מראש, מה דעתכם?

כך זה גם בסרט זה, ואצל הבימאי, המציאות או הדימיון אינם שונים זה מזה!

כאשר הוא יעביר אותנו למציאות הבאה, היא תהיה אולי יותר אמיתית, אבל שוב הדמיון ישחק בה תפקיד חשוב. אולי זה סימבול מסע עצמי, לטריפ אישי בדרך שלנו אל ההתעוררות?

כשהייתי צעירה אני וחברתי אהבנו לעבוד על בחורים בטלפון. ואחרי שעבדנו על מישהו זמן רב, אמרו לו, "עכשיו נספר לך את האמת", ואז סיפרנו שקר חדש והוא האמין!

כאשר אנו חולמים, אנו אומרים לפעמים לעצמנו, טוב, עכשיו אני מתעורר ואז מתעוררים, אבל פעמים רבות לתוך חלום חדש.

הבימאי עושה זאת באלגנטיות מופלאה!

הוא לוקח אותנו בסצינה הבאה, באישון לילה, אל תיאטרון אבסורד ששמו SILENCIO , דהיינו שקט, תיאטרון השקט והדומייה. אולי זה שקט מלשון השתקה. להשקיט את האמת ולחיות באשלייה?

שם מופיע מעין רב-מג על הבמה ואומר שאין הבדל בין מציאות ודימיון!

הנה למשל, אפשר לשמוע מוזיקה שלמה, אבל אין שם בכלל להקה, ובספרדית: "נו היי בנדה".

ככה זה גם לגבי נגינת טרומבון או חצוצרה, כי הכל בעצם מוקלט, ויכולה להיות המנגינה בלי הנגן בכלל.

אחר כך, מופיעה על הבמה זמרת, ושרה שיר מאוד עצוב, ו-2 הגיבורות בוכות, כאשר בטי מתחילה לרעוד כמו אדם המבקש להתעורר מחלום, אבל ריטה מרגיעה אותה, עד אשר הזמרת נופלת על הבמה וגוררים אותה אבל השיר ממשיך!

רמז מצמרר לבאות, שאולי מנגינת חיינו יכולה להמשיך מעבר לחיים הפיזיים שלנו.

שבעצם התודעה יכולה להיות קיימת בכל מקום, בכל זמן ובכל מציאות שהיא תרצה!

בידיה של בטי מופיעה לפתע קופסא כחולה, הקופסא של המפתח הכחול, אולי המפתח לתעלומה?

האם זו קופסת החלומות והאשליות, או שמא זה תיבת פנדורה המגשימה את הסיוטים שלנו?

זה מה שכנראה רצה הבימאי להראות.

הם ממהרות חזרה אל הדירה, ואז הן מחפשות את המפתח על מנת לפתוח את הקופסא הכחולה.

ואז בסצינה מאוד איטית, הקופסא נפתחת בידי ריטה המחפשת אחר תעלומת חייה, ובטי פתאום נעלמת, והמצלמה חודרת אל לב הקופסא בזום איטי, כמו מסע במנהרה שחורה, ואנו מתעוררים למציאות בדוייה חדשה, יותר אמיתית מהקודמת.

אנו נמצאים בדירתה העלובה של בטי, אשר מנסה לפנטז על הקשר בינה לבין ריטה. ובסרט אכן יש מספר סצינות לסביות מהנועזות בקולנוע המשוחקות בטבעיות מדהימה.

בטי היא כעת בעצם דיאן, וריטה כמובן אינה נמצאת עימה, וגם שמה אינו ריטה, אלא קמילה.

זו דיאן בטרם מותה, נקודה שנשוב אליה.

ואז אנו רואים סצינה די אמיתית. אדם מצלם סרט עם קמילה, וקמילה, "זורקת לה פירור מתחת לשולחן", מבקשת שדיאן תהיה נוכחת בצילומים. דיאן מסתכלת בעיניים מלאות דמעות וגם קנאה, כיצד הבמאי אדם, מתגפף עם קמילה, ואז אנו מבינה, מי השחקנית האמיתית ומי העלובה.

זה לא הסרט אותו התעתד אדם לעשות. זה רק היה בחלום של דיאן המתוסכלת הרואה בקמילה מתחרה אשר פילסה את דרכה דרך חדר המיטות או מפרוטקציות של מאפיונרים, בעוד שהיא בעצם הכשרונית האמיתית. הקאובוי הוא בעצם השליח שלה! האביר שבה להושיע אותה.

ושוב חיזיון, אבל הפעם סיוט מלא קנאה.

קמילה מזמינה אותה למסיבת אירוסין. היא אומרת לה להגיע למהולנד דרייב, נקודת המפתח של הסרט. בדיוק לאותה נקודה שמשם הסרט התחיל.

נקודת ההתחלה ונקודת הסוף!

גם היא כמו קמילה בתחילת הסרט טענה, שלא עוצרים כאן בכלל, אבל המכונית נעצרת וקמילה מופיעה לקחת את דיאן, ואומרת לה שזה קיצור דרך בעצם, קיצור דרך לאן?

היא מרמזת שזהו שביל החלומות, אולי קיצור הדרך אל החיים המאושרים של החלום!

היא לוקחת אותה לבית מלא אנשים ואז אנו למדים שם הביוגרפיה האמיתית של דיאן.

היא באה מקנדה. פעם הייתה לה דודה שהייתה חיה בהוליווד ושחקה בסרטים, והותירה לה קצת כסף.

שימו לב, הדודה בעצם בכלל לא חיה!

ואז בסצינה רוויות קנאה מצד דיאן, מנסה קמילה להכריז על ארוסיה, ואז אנו מתעוררים לסצנה האחרונה של הסרט.

זו הסצינה היחידה שאין לגביה ספק שהיא סצינה אמיתית!

דיאן יושבת במסעדה, עם רוצח שכיר ומשלמת לו שיהרוג את קמילה כדי לנקום בה. הרוצח מבקש ממנה לחשוב פעמיים, ואומר לה, שהופעתו של מפתח כחול, אשר אינו פותח כלום, יהיה אות וסמל לכך, שהמשימה בוצעה.

דיאן שואלת אותו, את מה המפתח פותח והרוצח אומר שאינו פותח דבר בחיוך שטני!

למה?

כאש אנו חושבים על מפתח אנו מיד חושבים על לפתוח מנעול, אבל מפתח גם נועל, והוא עמד לנעול את פרק חייה של דיאן, ואת אהבתה לקמילה!

בסצינה הבאה הסופית, אנו רואים את דיאן בדירתה, המפתח הכחול מופיע, שוב מופיע ההומלס, עם הקופסא הכחולה, שהוא סימבול לרב המג, של קופסת הפנדורה של הסיוטים שלנו, אשר הולכים ומשתלטים על חיינו.

מן הקופסא יוצאות הדמויות הקטנות, דמויות המפתח של שני הזקנים אשר ליוו את דיאן שהיא בטי במהלך הסרט. הם הופעיו בתחילת הסרט, כדמויות מעורפלות לפני תחילת הסרט, הם גם ליוו אותה בדרך אל ההצלחה ביציאה מנמל התעופה בלוס-אנג'לס.

כעת הדמויות הקטנות האלה, יוצאות מן הקופסא וחודרות אל מתחת לדלת דירתה של דאין, צוחקות, והם כמו סיוט אשר מתגשם, כמו 2 מלאכי המוות אשר באו לאסוף אותה אל חיקם.

דיאן דולחת יד אל המגירה, שולפת אקדח ויורה בעצמה.

ואז נשמתה פורחת, אל עצם ההתחלה של הסרט, כך שבעצם הסוף הוא גם ההתחלה.

לדעתי כל הסרט מתרחש בדמיונה של דיאן שהיא בטי, כנראה לפני מותה, כאשר היא מנסה להגשים את אשר לא הצליחה להגשים בחייה, זהות עצמית חדשה.

שימו לב למפתח הכחול המופיע בכמה סיטואציות, והוא בעצם המפתח לסרט, ולקופסא הכחולה המחברת בין מציאויות.

שימו לב שהמפתח מופיע על שולחנה כבר בסצינה, כאשר שכנתה למגורים דופקת לה על הדלת שתתעורר ומספרת לה כדרך אגב על שני בלשים, אשר אולי חוקרים את מותה של קמילה.

שימו לב לדפיקות על הדלת, ולצלצולי הטלפון, כי לא כולם מתרחשים באותו זמן, חלק מהם שייכים לעבר וחלק להווה.

שימו לב, כיצד דיאן הזמינה את הרצח של קמילה, והרצח בוצע ואז היא מפנטזת את חייה עם קמילה לאחר שהרגה את המקור, פנטזיה המלווה במעשי אוננות!

הפנטזיה נמשכת עד לרגע בו היא רואה את עצמה מתה, כנראה שבכך יש לה מבט אל העתיד, כאשר הסיוט מנסה לחזור אל המקור שלו!

לפחות בפנטזיות שלה, קמילה החלושה, ללא זיכרון או זהות עצמית, וכמובן מחזירה לה אהבה. לכן היא מביימת בדמיונה סצינה, המתרחשת במהולנד דרייב, שם קמילה יורדת מן המכונית ובידה הכסף לרציחתה, והמפתח אשר אמור היה לסמל את סוף חייה.

בכך משתעשעת דיאן ברעיון שאולי קמילה לא מתה, עובדה שהיא מחזירה את הכסף, ואת המפתח. אבל בחלומה אין היא עוד דיאן, נערה עלומת שם, בדירה עלובה ומוזנחת, שהכירה את קמילה בעצם כתוצאה מכך שהיא נתנה לה תפקידים קטנים בסרט שזכתה בו.

המפלצת שמאחורי המסעדה- הדיינר, זה בעצם הצד האפל שבכל אחד מאיתנו, והבחור שמשוחח בתחילת הסרט, אומר במפורש שזה בחלום שלו, והוא היה מעדיף ששם זה ישאר, אך הוא מתעלף אחרי שהוא רואה שהמפלצת בעצם קיימת.

זה נקודת מפתח בסרט, בה לינץ מנסה להראות לנו, שדמיון, ואולי גם קולנוע, זה יפה וטוב אם זה במקום וזה לא קם עלינו כמו שהגולם קם על יוצרו!

וזה מה שכאן קרה, המפלצת השתחררה, השד יצא מן הבקבוק, ההזיה משתלטת על חייה של בטי, עד אשר היא מאבדת את עצמה לדעת כאשר היא יורה בעצמה, ובכך היא הופכת בעצם לרוח כאשר המלווה על ידי מלאכי המוות שלה, דמויות המופיעות כרוחות זוהרות מעל גבי המסך בסצינת הריקודים של הפתיחה עוד לפני כיתוביות ההתחלה של הסרט.

לינץ מנסה לרמוז לנו שאולי בעצם יש קיום לתודעה אחרי המוות, והחלום בהחלט יונק מן המציאות, בתנאי שהוא לא יהפוך לסיוט!

רוצו לראות את הסרט.

אחד מהסרטים המהפנטים והמכושפים שנעשו בשנה האחרונה.

האומנות בצבע, הצליל המוזיקה.

משחק מטרף, עם שפת פנים עשירה ועושר של הבעות.

אווירת מסתורין, ופאזל אדיר שהולך ונפרש לנגד העיניים, מלאכת מחשבת אדירה.

מקווה שנהניתם

בברכה

גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות -

http://beaware.web.com

טלפונים: 8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04, פלא-פון- 625759-050

אתר אינטרנט: http://www.oryada.com/

-English web pagehttp://www.oryada.com/eng.htm

פורום מיסטיקה ב-IOL וואלה: http://come.to/mystic-forum

דואר אלקטרוני: gila@oryada.com

בעולם וירטואלי אין כמו ויזואלי:

פעילויות בחיפה: http://www.oryada.com/dafhaifa.htm

פעילויות בתל-אביב: http://www.oryada.com/daftel.htm