סיפורים מהחיים

 

סיפורי הומור, אמת וגם עצב

 

מאת: גילה בויום

 

אחד הדברים הדברים החשובים מאוד כשאנו הולכים בדרך הרוחנית, זה בראש וראשונה, לא להתנתק מזרם החיים היומיומי, ולהבין את הקורה לנו בעין של המציאות אך גם מנקודת מבט רוחנית. עלינו לדעת לבחון דברים, וגם את עצמנו, לפעמים בהומור, ולפעמים מתוך כאב.

כל כך הרבה מושגים מיסטיים, קורסים, מתקשרים וכו' סובבים בשוק חיינו לאחרונה, כך שלפעמים אנו נתפסים לאמונות שונות, אשר לא בדיוק בחנו אותם לעומק מצד אחד, ומצד שני הן עלולות להפוך את המיסטיקה ל"חארטה", לשמחתם של כל אלה אשר רוצים לשלול את התחום הזה, ולהגיד שהוא אוסף של שטויות ו"מדורות הבלים".

אני, גילה בויום, מנהלת האגודה לפיתוח המודעות, מדיום ומתקשרת, מרצה ומעבירה קורסים בנושאים מיסטיים שונים מגדירה עצמי  כ"זאבה ותיקה בשדה הפרא של מיסטיקה".

אני ביסודי, הינני בוגרת טכניון במדעי המחשב, ואשת מחשבים לשעבר, ומביאה את הדברים בצורת כתיבה מאוד אישית. מקרבת אך גם מאוד ביקורתית ונוקבת ולפעמים ההומור רווי אפילו בכאב. "אל תאמינו בצורה עיוורת, נסו קודם לשלול דברים לפני שתקבלו אותם..."

 

החלק השני של סיפורים אלה נמצא בכתובת:

 

on-hoomor1.htm

 

 

 

 

 

 

 

אז מה בעצם מושך אנשים למיסטיקה

 

כאשר מתעסקים במיסטיקה כבר 17 שנה, וערב ערב רואים אנשים, וערב ערב יש פעילות,  ולרוב רואים אנשים שבאו למיסטיקה מתוך תהייה, או משבר או לאחר סבל, נוטים לשכוח שיש גם אנשים נורמלים "שם בחוץ", ושאפשר להיות מרוצה ומסופק בחיים מבלי לחפש "בשמיים", את ההארה ואת המדיטציה וכו' וכו'.

נוטים לשכוח יש אנשים אשר חיים חיי סיפוק במשפחה ובעבודה ובכלל בחיים, כי תאמינו לי אחרי שאתה שומע כל כך הרבה צרות של אנשים, בעיקר דרך מפות אסטרולוגיות, אתה מקבל את הרושם שכולם לא מרוצים וכולם אומללים, ושהסיפוק האמיתי יבוא להם רק מהתפתחות רוחנית וכו'.

 

חוויה מוזרה קרתה לי לפני מספר חודשים. צלצלו אלי כבר  3 שבועות קודם והזמינו אותי להרצאה. אמרו לי שאלו עובדי עיריה של אחת מהעיריות הצפוניות כאן, עיר די גדולה של 50 אלף תושבים בערך.

 

הזמינו לי נהג מונית, שעשה את מלאכתו נאמנה והתייצב בזמן. בדרך אחנו מתקשקשים, ואני שואלת אותו לאן אתה בכלל לוקח אותי, והוא אומר לי שלחלק המערבי של העיר, לשכונת הוילות, למקום יפה, ושאני הולכת להרצות אצל עובדי עיריה בכירים, ראשי מחלקות ואגפים.   הוא מספר שהוא כבר 20 שנה תושב העיר הזו, והוא מוסיף: "אני רוצה להגיד לך שזו עיריה ממש אנושית, וממש כיף וכו'". והוא ממשיך להלל ואני שקועה לי במחשבות של עצמי, ולאט לאט מגיעים.

 

בקיצור מכניסים אותי לבית כזה ענקי, מה זה וילה ענקית, והכל יפה ומשופץ ומבריק, ובוהק מלובן, והכל משיש ועם המון תמונות על הקיר, מה אני אגיד לכם, המון המון הושקע שם בין האבנים.

 

אמרתי לעצמי, בטח כאלה שלא יסתכלו לי בגובה העיניים. בקיצור אני מניחה את חפצי ותבינו, הייתי אמורה לתת להם נושא כמו נומרולוגיה וזוגיות, כלומר הייתי אמורה ל"הסתלבט עליהם", להכניס להם כאלה "מכות מתחת לחגורה", לספר להם לפי נומרולוגיה על חיי הנישואין שלהם!

 

זה שפנה אלי, רצה משהו כזה קליל שמתאים לשישי בלילה, ומיד הבנתי שעלי להיכנס לתפקיד של ליצן חצר על סטייל גבוה, הרי עשיתי זאת כבר הרבה פעמים.

 

בקיצור המארחת לוקחת אותי ומתחילה להציג אותי בפני הנוכחים וכל אחד לפי תורו לוחץ את ידי. והיא אומרת: זה הגזבר הראשי, וזאת מנהלת מחלקת רווחה, והנה כאן ראש אגף חינוך, והנה דוברת העירייה והנה לא פחות ולא יותר ראש העיר והנה סגנו, והנה מזכירת העיר....

 

בקיצור, אני שואלת את עצמי לאן הגעתי, ואני מתחילה לקבל פיק ברכיים, הרי הגעתי ישירות למועצת העיר העליונה, ומה אני אלך לזבל להם את השכל על הזוגיות שלהם, קצת חשתי מבוישת.

 

בקיצור חברה, מה אספר לכם, החלטתי להתנתק, ולומר לעצמי בראש שלפני בני אדם רגילים והם בגובה העיניים שלי. החלטתי להסתלבט עליהם, וללכת איתם עד הסוף, ושתבינו אותי נכון, הם היו שם קבל עם ועדה עם נשותיהם!

 

מה זה שיתפו פעולה, לא תאמינו, מה זה נכנסתי בהם. מילים כמו: הוא זקוק לחופש, תני לו אז הוא תמיד יחזור, תני לו מרחב, הוא חושני ואוהב שתפתיעי אותו, הוא היה כזה פרפר חופשי בכלל לא תיכנן חתונה, אבל את תפסת אותו בגיל 24, ועוד ועוד. ראש העיר, זכה ממני למנה גדושה ולניתוח מעמיק, הכל בצחוקים אך ברוח טובה.

 

אז למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי ראיתי לפני אנשים אשר הגיבו כבני אדם, מבלי קשר לתפקיד הרם ולמשרה שהם נושאים על הכתפיים.

אבל מה שעוד ראיתי זה אנשים מאושרים, שמחים בחלקם, שלמים עם הזוגיות שלהם, אבל בעיקר נראו שלמים עם תפקידם ועבודתם. כי אנו בענייני הרוח תמיד מדברים על נתינה, ואלה יש להם הזכות לעשות זאת ביומיום כשהם מנהלים את ענייני העיר.

 

כלומר, אמרתי לעצמי, גילה את רואה, לא צריך להיות מיסטיקן, או יוגי, או דתי על מנת להרגיש סיפוק, את לא מקנאה בהם בעצם?

את הרי חיה לך כמו על אי בודד, ואת שוכחת שהנה יש אנשים שמחים בחלקם שלא חסר להם דבר בעצם, שחיים חיים מלאים, שהעמידו משפחה על הרגליים, בנו בתים יפהפיים, "יושבים טוב" ומתפרנסים יפה, ובעיקר, משרתים את הציבור מתוך אהבה ומסירות!

כלומר, מה עוד יש להם לחפש, ובטח מה יש להם לחפש במיסטיקה. אבל בכל זאת, הם הרי הזמינו הרצאה במיסטיקה, ונראו די מעונינים, אז אולי הם בכל זאת מחפשים דברים קצת שונים מעבר ליומיום!

 

אז עכשיו אני מפנה אליכם את השאלה:

מה בעצם מושך אותכם להתעניין במיסטיקה?

השימעום, החוסר סיפוק מדברים אחרים, זה פתר לכם בעיות והביא לכם אושר, או שאתם נמשכים בלי לדעת למה, או שאתם בגדר סתם מתעניינים ולא יודעים אפילו למה, אבל זה מושך אותכם?

מעניין, למה בעצם הגעתם למיסטיקה?

עד עכשיו רוב אלו שנוטים למיסטיקה עברו משבר אישי, או רגשי או כלכלי ומצאו במיסטיקה נחמה, ולדעתי, כאשר זה כבר לא יהיה כך,  אז יגיעו ימות המשיח.

 

 

 

מה היה קורה אילו- תרגיל במציאות חלופית

 

היא למדה כמוני בטכניון וסיימה כמהנדסת ואני סיימתי תואר ראשון במחשבים. היא הגיע למקום העבודה ברפא"ל שנה אחרי. אני הגעתי לשם בשנת 1978.

 

בחורה נאה, מסורתית, עם שיער ארוך אסוף לקוקו, בהחלט מיוחדת. עבדנו יחד באותה מחלקה, וזה הקל על כך שהייתי הבחורה היחידה בין כל גברי המחלקה.

תבינו אותי נכון, אנו היינו שם המעמד האריסטוקטי, העיליתא של רפאל- הרשות לפיתוח אמצעי לחימה.

אני הייתי באותו דירוג מחקר אריסטוקרטי, עם המשכורות השמנות, התאים המעוררי קנאה כמו קרנות השתלמות, שנת שבתון בחו"ל ועוד ועוד. ממש "החלום הרטוב" של כל אימא יהודייה לגבי הבת או הבן שלה!

 

והנה, אותי העזיבו בשנת 1986, ודווקא בתקופה שעברתי משבר קשה!

 

נאלצתי אז לבחור בחירה אכזרית, כי נותרתי לבד, ללא בן הזוג, עם תינוק בבטן, ועם כל מפעל האגודה לפיתוח מודעות, על הראש שלי!

 

ואז, אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, אמרה בצורה חדה חותכת ואכזרית:

"גילה, את לא תוכלי גם להמשיך לנהל אגודות למיסטיקה וגם לעבוד ברפאל. את עומדת ללדת ובואי אני אעזור לך. תעזבי את הכל, תבואי ותשכרי דירה לידי, אני אטפל לך בילד, כדי שלא תפסידי את מקום העבודה הבטוח!!

זה הכי חשוב, מקום עבודה בטוח ופנסיה לעתיד....."

 

מה אגיד לכם חברה, היא צדקה!

כי מי מפסיד מקום עבודה בטוח במשרד ממשלתי, אחרי קביעות וכו'!!

 

אבל משהו בלב שלי לא נתן לי לעשות את זה, ואתם יכולים לנחש במה בחרתי!

 

ככה חלפו להם השנים, כשאני בחוץ והיא בפנים. מדי פעם הייתי רואה אותה ברחוב. מדברים קצת, או לפעמים שלום שלום. שואלים שאלות שגרתיות על החברה אשר עוד נשארו בפנים מוסרים ד"ש!

 

וככה חלפו להם השנים, כאשר היא הפכה עבורי, להיות הדימוי למציאות החלופית שלי. כלומר, לפעמים הייתי חושבת לעצמי, "מה היה קורה אילו הייתי נשארת שם ברפאל".

 

ובכל פעם שפגשתיה ברחוב, היתה אותה מציאות חלופית עומדת וניצבת לנגד עיני. פגשתיה גם כשבני היה עוד בעגלה, וגם לפני שנתיים, וזה היה מאוד מרגש, בבית הכנסת כשבאתי לחגוג את הבר מצווה של בני! ראיתי שהיא השתתפה בשמחתי מכל הלב!

 

השנים חלפו, היא לא נישאה, ולא הקימה משפחה, וגם אני לא כמובן. היא לא השתנתה כמעט בכלום, ושערה רק האפיר קצת בצדדים. הרי אנו בנות אותו גיל, נושקות את ה-50.

 

והנה השבוע פגשתיה בדרך לשוק. הפעם, דחף מיוחד גרם לי להיעצר ולדבר עימה. ואז היא סיפרה לי עם טון עצוב בדבריה: "את יודעת, גילה, ביטלו את דיורג המחקר ומוציאים את כולנו לפנסיה!"

ואז כמו 20 שנה, נעמדו להם בייעף לנגד עיני! 20 שנה, יכולתי גם אני להקדיש את עצמי למקום העבודה ולא לשום דבר אחר! לא משפחה, לא עיסוקים נוספים, טוטאלית למקום עבודה, ומה שהיה החלום "הרטוב" של אמא שלי ועוד אימהות, הפך פתאום לסיוט!

החיים אכזריים, חשבתי לעצמי. הנה, אני עוד מעט בת 50, ובהחלט גיל שמבחינת החברה, אנו כבר כמעט חסרי תועלת, וגם מצודת היציבות שניצבה איתן, כמו עבודה קבועה במשום ממשלתי, קרסה לה, ומה נשאר?

 

הריקנות של פנסיה מוקדמת וכפוייה עם מעט אחוזים, שכפי שהיא התבטאה, יספיקו ללחם ולמים?

 

באיזה שהוא מקום, זו התשובה שלי לאמא שלי ולכל האימהות!!

14 שנה, אני ככה, ללא עבודה קבועה, נתונה לחסדי שמיים! אבל מה, הביטחון שלי מהעיסוק שלי, ולא ממקום העבודה!

איזה מזל שלא שמעתי לעצתה של אימא שלי! הרי, הבעיות ברפאל התחילו מיד אחרי שאני עזבתי, זה לא חדש. איך היה טיפוס חששן כמוני שורד שם כאשר חרב הפיטורים והקיצוצים מונחת מעל לראש?

 

 

אז זהו חברה המסקנות:

·                  תדאגו שמקום העבודה לא יהיה הדבר היחידי בחיים שלכם שעליו תוכלו להישען! אל תבנו את החיים שלכם, רק סביב העבודה וזהו!

·                  תפתחו עצמכם ותלמדו להעריך עצמכם, לא בזכות מה שאתם עושים כעבודה

·                  תפתחו תחביבים או עיסוקים נוספים

·                  אל תגיעו למצב שאתם ממשיכים לעבוד, רק מכוח האינרציה, כי אין לכם משהו אחר לעשות, ואז כבר בגילי ה-40 חרב הפנסיה התיה מונחת על צוארכם!

·                  תעריכו עצמכם בזכות מה שאתם עושים, ומי שאתם, כי תאמינו לי יש עוד הרבה למה לצפות ויש עוד הרבה מה לעשות מגיל 50 ומעלה.

·                  זיכרו, הגוף מזדקן אבל הנשמה הולכת ונעשית רק יותר צעירה, זה בדוק. ככל שאתם מתבגרים יש לכם יותר בחירה חופשית בחיים, אז נצלו אותה כדי לחיות!

 

בברכה, מאחת שעברה את זה.

 

 

 

 

"אנחנו נראה להם"

על מיליטנטיות והתלהמות לאומית

 

 

ובכן, אתה קורא בעיתון שחוליית מחבלים נהרגה באיזור חברון בעת הכנת מטען חומר נפץ, ושכוחותינו חיסלו אותם ואתה מתמלא גאווה, לנוכח המילה כוחותינו. כל רגשות המיליטנטיות והציונות עולים וגואים בך, ואתה חושב לעצמך, "אנחנו עוד נראה להם"!

 

אבל אז בהמשך היום מתקשרת אלי חברתי בלה, ומספרת לי שבנה החיל מאושפז בבית החולים לאחר שנפגע במרדף אחר המחבלים באיזור חברון, ואני שואלת אותה בתמיהה: "בלה אבל זה מה שהיה כתוב בעיתון", והיא אומרת לי שכן.

ואז היא מספרת לי שהוא מטושטש, נושם בכבדות, איבד שיווי משקל ואינו שומע יותר באוזניו מעוצמת הפיצוצים וההדף, ושהוא שרוי בהלם מכך שהיה עליו לכוון את תת-המקלע ומטווח אפס לחסל את אותו מחבל אשר כמעט וירה בו ובשני חבריו למוות!

ואז מחשבה חולפת בראשי, ודמעות עומדות בעיני, כשאני מנסה לחשוב על אותו ילד בן 19, תמים, שבחיים לא הזיק לאיש, אשר תפילה היתה בליבו שלעולם לא יצטרך להשתמש בנשק מלבד באימונים, מה עובר לו בראש!

הרי כפסע היה בינו לבין המוות, עוד חלקיק השנייה הוא וחבריו היו חולפים מן העולם. מצד שני, כיצד יתנהלו חייו מעכשיו והלאה, הוא עם עצמו, כאשר התמונה הזאת תקום ותצוף לנגד עיניו, האם זה לא כתם קרמתי לכל החיים?

 

אבותינו דיברו על זכות ההגנה העצמית במילים "הקם להורגך השכם להורגו". לא היה שום צל של ספק שכך הדבר, וכך כולם גם מנסים לספר לו, אבל אותו ילד, אשר שוכב כעת בבית החולים, פגוע, מבולבל ופצוע בנפשו, מה עובר לו עכשיו בראש?

הרי אנו כאנשים רוחניים יודעים שהאדם הוא פאר הבריאה, ושהחיים מקודשים, אבל נכון שיש אנשים שלא מעריכים את עצם החיים שלהם עצמם, ופונים לדרך מוטעית של הרג וטרור, אבל בכל זאת. איך מרגיש כעת אותו בחור, שיודע שהוא בעצם הרג מישהו, עצם המחשבה, עצם המראה, איך החיים שלו יראו מעכשיו והלאה?

יכול להיות שתגידו לי ומה קורה עם תאונות דרכים, אולי זה אותו דבר, אבל לא! השנאה המפעפעת שאתה לא מבין אותה, הלוא בשדה הקרב אדם עם אדם נפגש, זאת לא מלחמת כפתורים של שילוח טילים או מפגזים מרחוק.

מספרים לי, וזה לא כתוב בעתונים וגם לא באמצעי התיקשורת, שעומדים שם בעמדות הילדים שלנו, בני 19 בסך הכל, שלא מזמן הם היו הילדים של האמא, והנה יוצאות אליהם נשים ערביות ומקללות אותם. באים המתנחלים שבכח רוצים לחדור לקבר רחל או יוסף ואסור והם גם מקללים אותם ויורקים עליהם. וקללות מכאן וגידופים משם. כמה איפוק צריך נער כזה לגלות, ולא ללחוץ על ההדק בטעות, כי הוא אישית בעצמו, מה הוא עשה, הוא בסך הכל  ילד של החיים, ולאותה ערבייה מקללת יש גם ילדים בגילו...

 

וכל המחשבות האלה חולפות לך בראש, ואתה חושב, ארור המצב, ארורה המלחמה, ארורה השנאה הזו, אם ילד בן 19 צריך לשלוח ידיו אל ההדק ולרטש מטווח אפס בצרור יריות את אותו בחור שאולי הוא בכלל בגילו...

 

לכן מהיום והלאה, כאשר תשמעו בחדשות, או תקראו בעיתונות על   "כוחותינו" אז תדעו לכם שהנה אלו הם כוחותינו: הילדים של בלה ושל עופרה ושל החברות שלהם והחברים שלכם. גם אם תתלהמו בקולות של "נראה להם מי אנחנו, די להבלגה הזו", אז תדעו לכם שה"נראה להם" זה שוב הבנים של בלה, או עופרה או אחרים...

ואולי אותו ילד אשר שוכב כעת בבית חולים, הפך לסמל לכל המצב הארור הזה, והוא כמו נושא עליו את אות הקין הזה עבור כולנו!

משום שכשיגיע ביום והיריות ייפסקו, והכל ישוב לקדמותו, וגם אנחנו נשוב לנהל את חיינו כבימים ימימה, רק הוא עוד עלול לשאת עימו את זכר המראה, כיצד שלח ידיו אל ההדק וירה את אותו צרור גורלי! רק הוא יצטרך להתמודד עם המצב לבד, כי כל מה שלא תגידו "אבל... אבל..." בכל זאת הוא יוותר לבדו עם המחשבות, הזכרונות וההתמודדות!

 

 

 

פברואר 2001

 

אז כמה שווה ילד במערכת החינוך?

 

עם התקרב תקופת ההרשמות לבתי ספר תיכוניים,  לקחתי את עצמי ועליתי לבית ספרו של בני בן ה-15 לשמוע דיווחים על מעלליו אחרי שקיבל ממוצע 45 בתעודה.

דיברתי עם המורה הטיפולית שלו, ולפתע הילד פלט שהיועצת שצריכה לכוון אותם לשנת הלימודים הבאה בכיתה י' שוחחה עימו.

 

אמרתי לעצמי: "איזה יופי, אולי היא תוכל לייעץ לנו, לאיזה כיוון להפנות ילד מיוחד זה. גאון במחשבים, בעיות של קשיי למידה, שונא ללמוד, טוב באנגלית, חלש מאוד בדקדוק ותנ"ך וכו'. אני הרי בטוחה, שאין אני היחידה עם בעיות מסוג זה, ובתור יועצת אולי תוכל ממש להאיר את עיני."

 

אבל הילד, רק הביט אלי ואל המורה הטיפולית בחזרה ואמר בכזאת תמימות: "אמא היא יעצה לי אולי ללכת לפנימיה"!

 

"פנימיה, שאלתי בתמיהה, מה היא לא יודעת שאתה לא הכי חזק בצד החברתי"!

"כן, אמרתי לה", הוא השיב.

"נו ואז?"

"היא התחילה לשאול אותי אם יש לי ידיים טובות".

למה?"

"היא פתאום המליצה לי על הבית ספר שנחשב הכי גרוע בחיפה, ופתאום, אמא, היא התחילה לזרוק כל מיני מקצועות שבחיים לא שמעתי עליהם: מכונאות, שרברבות,  מזגנות, כיסאות... לא מבין אמא, מה היא רוצה ממני, על סמך מה היא החליטה שאני מתאים לזה?"

 

הוא הביט בי, והביט במורה הטיפולית שישבנו עימה, עם המון תחושה של אמת וצדק, כאשר השאלה ממש עומדת לה תקועה ומנסרת לה בחלל האוויר:

"אמא על סמך מה היא החליטה שאני מתאים לזה???"

 

המורה היתה נבוכה, וגם אני לא ידעתי מה לענות, ואז חשבתי לעצמי.

 

אין לי שום דבר נגד אותה יועצת, אבל למה אני מספרת את הסיפור הזה, כי לדעתי זה מאפיין את כל מערכת החינוך, הפועלת כפי שהיא פועלת, ואני תוהה מתי זה ישתנה, וכיצד השינוי יגיע?

האם היא מכירה את הילד, באמת על סמך מה, היא החליטה שהוא מתאים למכונאות, או שרברבות, או מזגנות וכו'?

 

הבנתם?

בואו ותראו מה שווה הילד שלכם, זה נשמע כמו:

ממוצע עד 45 - שרברבות, מכונאות, ואולי כמה פנימיות לחוסים.

ממוצע עד 55 – פנימיה חקלאית, בית ספר פתוח, משהו בקיבוץ.

ממוצע עד 65- אולי קצת יותר פנימיות, ושוב משהו מקצועי.

ממוצע עד 75- פנימיות צבאיות, מגמות הומניסטיות, בית ספר תיכון עיוני.

ממוצע עד 85- כל בית ספר תיכון עירוני, וגם מקצועי.

ממוצע עד 100 – כמעט הכל.

ממוצע מעל 100 (רק אלוהים)- מחשבים!!!!

 

 

הבנתם חברה, הילדים שלנו הם רק מספר בתעודה, והציון בתעודה אתם יודעים ממה הוא מורכב:

מאי הכנת שיעורי בית, משכחת ספר או מחברת, שוכחים שיש מבחן, ובקיצור, לא בדיוק מצליחים להיות "חנון של המורים". וכמובן הציון גם מורכב מאמא עסוקה, עם המון רגשות אשמה, וגם קצת אנטי ממסדית, כזו שאחותה מתגאה לפניה כל הזמן, על איך הילדים שלה הם אדוני המאיות של בית הספר וכו'.....

 

בקיצור, אתם מבינים?

בעבר הרחוק, ללמוד מקצוע זה היה להשתייך ברוב כבוד והדר לגילדה מסוימת, והיה צריך כישרון, יצירתיות ונטיה לעבודה ידיים. גם בן אדם חש גאווה על מקצועו.

כיום אין שום קשר בין כישרון למקצוע, והחברה חיה לפי סולם חברתי של זה יותר יוקרתי וזה יותר בזוי. עבור אותה יועצת, אשר פעלה בתום לב, הילד הוא לא יותר מאשר מספר 45!!!!

 

דבר נוסף:

הלימודים באמת משעממים וזה גם מקומם אותי. מי צריך את השווא נע ונח בדקדוק ואת החטף פתח והדגש הקל והחזק וכו'. מי צריך עוד הרבה פרטי פרטים של מקצועות שזה גם אותי היה משעמם והייתי נכשלת.

זה דור אחר, המכונה אצל קריון "ילדי האינדיגו". הם זריזים, מהירי תפיסה אך חסרי סבלנות, היפרים כאלה, פקחיים, יותר תכליתיים ובעלי מיומנויות שאנו לא מסוגלים להגיע אליהם.

הם בהחלט דור של מחשבים, ולמה לחסום זאת בפני ילדים מוכשרים, שכפי שהבנתם אין לבן שלי כל סיכוי, כי הוא צריך גם 100 בתנ"ך או בלשון כדי להגיע לשם.

 

------------------------------------

מאי 2001

 

 

סוף דבר

 

הגיע תקופת ההרשמה הלוהטת לבתי הספר- לקראת חופשת הפסח. היועצת המהוללת הזמינה את האמא והילד לשיחה.

ישבנו מולה בבית הספר, והיא ישר פתחה ואמרה במילים: "מאחר ואינך ממשיך (המילים "אינך ממשיך" נאמרו בהדגשה) בבית ספרנו, הזמנתי אותך גב' בויום, לראות לאן לרשום את אלי בשנה הבאה".

ידיה ריפרפו מעל גבי ערימת פרוספקטים צבעוניים, שנראו מאוד מבטיחים, תוך כדי כך שהיא ממלמלת בינה לבין עצמה:

 "אולי לכאן- אהה, לא יקבלו אותך, ואולי לשם- לא, גם לשם לא יקבלו אותך..."

זאת כאשר עיניה מרפרפות מעל גבי גיליון הציונים הארור, והבנתי מתוך כך שהיא אינה מכירה את הילד בכלל...

בסוף היא העלתה בחכתה הצעות "משובבות נפש" נוספות כמו: אולי טכנאות שיניים, אולי בית ספר בתעשיה הכימית וכו'.

אמרתי לה, שאני מתכוונת לנסות במספר בתי ספר מקצועיים בעיר, ואז היא הביטה בי בהקלה ואמרה שאם לא אמצא שום סידור עד לאחרי פסח, אזי היא וקצינת ביקור סדיר של משרד החינוך יהיו חייבים למצוא לו מקום בכתה י', כי זה חינוך חובה.

יצאנו ממנה בידיים ריקות, ובני אמר לי:

"אמא, בשביל מה היא הזמינה אותנו, כדי לספר לנו לאן לא יקבלו אותי!"

 

ניגשנו לאחד מבתי הספר המקצועיים המרכזיים בחיפה, וכאן לא רצו אפילו לראות בילד מועמד לבחינות הכניסה, למרות ששיפר את ציוניו במקצועות הריאליים! הציונים השליליים בספרות, תנ"ך, היסטוריה, לשון וכו' היו בעוכריו, וגם בהתעמלות... זאת למרות שמרבית האוכלוסיה בבית ספר זה, הינם עולים חדשים מרוסיה!

לבסוף הלכנו לבית ספר מקצועי אחר, יותר קטן ואינטימי, שם הסכימו לבחון את הילד.

הוא כתב בעדיפות ראשונה מחשבים, ובעדיפות שניה עיצוב ובעדיפות שלישית תעשיה וניהול. הוא וגם אני חשבנו שעיצוב זה במחשב, לא הבנו שזה אומנות וגראפיקה ביד, והנה לאחר שבועיים קיבלנו תשובה מבית הספר, שעל הילד לבוא להיבחן בציור!!!!

 

"ציור", אמרתי בפליאה, "הוא דיסגראפי, הוא בקושי יודע לכתוב בעברית ברמה של כיתה ג', ואתם רוצים לעשות ממנו צייר, למה לא מחשבים"?

"כי 100 רצו ורק 40 התקבלו, והוא לא היה בין ה-100 הראשונים, לא עם הציונים של התעודה שלו..."

"אז למה שלא תפתחו כיתת מחשבים נוספת?"

"כי אין לנו מקום, ואין לנו תקציב, ולאומנות ועיצוב יש עוד מקומות"!

"אבל הילד אוהב מחשבים, הוא טוב בזה, למה לא לתת לו ללמוד משהו שהוא אוהב, משהו שהוא טוב בו", אני אומרת בלב זועק.

"תראי, אבל עם הציונים שלו!"

"אבל, על סמך מה אתם קובעים מי מתאים למחשבים, למה שלא תעשו בחינה במחשבים!"

"אנחנו לא דורשים דרישות קדם למחשבים, אנחנו מלמדים הכל מהתחלה, ולכן עבורינו הציונים בתעודה זה מה שקובע"!

 

בקיצור, ראיתי שאין עם מי לדבר, והבנתי שעושים לי טובה שבכלל מוכנים לקבל אותו למסגרת נורמלית כלשהי, והחלטתי לשלוח את הילד למבחן בציור, ורק ביקשתי, שיהיו כנים וימנעו ממנו סבל מיותר, אם זה חסר כל סיכוי!

 

 

בקיצור, חברה, לא תאמינו, הוא התקבל, ואין לי מושג למה, וכך בני, גאון המחשבים המהולל מבחינתי, יהפוך להיות צייר, ואולי נגלה כאן רמברנט או פיקאסו חדש!

 

ואני יושבת וקוראת בעיתון כתבה ממעריב מ-7.5.01 ושם כתוב שרק 40 אחוז מהילדים מגיעים לתעודת בגרות! ואני ממש לא מאמינה! לפני כחודשיים ראיתי דיון בכנסת ובו סגן שר החינוך התריע ש-20 אחוז מן הילדים, הם בעלי קשיי למידה ואין למערכת פיתרון לכך! שימו לב, המספר עלה מ-10 אחוז ל-20 אחוז!

האם מערכת החינוך פשטה את הרגל? האם מישהו שם למעלה שרוי בתרדמה?

 

מדוע ללמד את הילדים דברים שאנו המבוגרים כיום, לא היינו מוכנים ללמוד אותם?

ושוב, אני חוזרת ואומרת, זה "דור ילדי האינדיגו", אלה ילדים שונים, בעלי אינטליגנציה שונה ויכולות שונות, והמערכת הנוכחית אינה מתאימה להם!

אני לא חושבת שהם פחות אינטליגנטיים מספיק על מנת ללמוד לבגרות, אלא שלימודים אלו, אינם עוד מתאימים להם, וזאת תעודת עניות למערכת, אם זה מה שיהווה את כרטיס הביקור שלהם לחיים!

 

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/07052001/ART142097.html

 

 

בקיצור, המערכת בוחרת להתאים תלמידים לפי מה שנוח לה, ויותר מזה אין לי מה להגיד, אלא רק לאחל לבני הצלחה בדרכו החדשה כצייר הדור.

 

 

 

 

 

 

 

 

המיסטיקה ובני המיעוטים

 

לפעמים אני משתעשעת במחשבה, שאם היו יותר אנשים מיסטיים ורוחניים בין בני המיעוטים אזי אולי היתה האלימות יורדת ודברים היו נראים אחרת. לפעמים אני משתעשעת במחשבה זו, אבל יותר ויותר אני מאמינה שהיא נכונה. גם חשבתי לעצמי פעמים רבות, האם באמת מיסטיקה היתה מסתדרת עם אורח החיים של בני המיעטים בארץ?

 

בקיצור חברה, אספר לכם סיפור מעניין על מה שקרה לי ביום הבחירות, היום בו בני המיעוטים לא בחרו בכלל, אבל...

 

הייתי צריכה להעביר ערב תיקשור. והנה מגיע 7 בערב, ואף אחד לא בא, ופתאום נפתחת הדלת ומופיעים 2 בני מיעוטים. את האחד אני מכירה, כי הוא כבר הרבה זמן עוסק בהילינג וכו', ואת השני לא.

 

"מה קרה", שאלתי בתמיהה, "לא הלכתם לבחור".

"לא מעניינת אותי ממשלה ארצית", משיב לי הרוחני, "אני הבן של אלוהים, ושל כל העולם, ורק האמונה מעלי, וכל מה שלא שייך לזה לא מעניין אותי".

"גישה מעניינת", אני חושבת לעצמי, ואנו יושבים ומחכים לעוד אנשים שלא הגיעו, ותוך כדי כך מדברים ומכירים. מסתבר שהאחד, הרוחני יותר, הוא כבר מעל גיל 30, וכבר הספיק להיות בהודו ולעסוק ביוגה ומדיטציה, והוא למד הילינג, והוא כבר באמצע שנות ה-30 ובחורה כלבבו הוא כמובן לא מוצא, כי יש לא בעיה.

השני, מתעניין וגם עוסק ברפואה הוליסטית, והוא בראשית שנות ה-30 לחייו, גם הוא אינו נשוי עדיין.

מאחר ולא הגיעו אנשים, החלטתי לעשות להם ערב פרטי, ולענות להם על שאלות אישיות, והיה לי מה זה מעניין עימם!

 

התחלתי עם הרוחני יותר, וסיפרתי לו על הקושי שלו בזוגיות וכו'...

הדברים נגעו לליבו ואז הוא התפרץ באמצע:

"מה אני יכול לעשות, אני שואל את עצמי, למה הקרמה שלי היתה להיוולד בעדה שלי. אני כל כך לא מתאים, כל כך יוצא דופן, ואני רוצה בחורה לא מתוך העדה שלי, אני רוצה בחורה רוחנית…"

 

הסתכלתי עליו והבנתי, את הבעייתיות שלו, את תחושת חוסר השייכות והניכור שהוא חש, כאשר השאלה שהוא שאל נותרת ללא מענה, "מהו התיקון שלי, למה נולדתי בעדה שלי?"

 

ואז הגיע תורו של השני. עדיין לא מודע ומואר כמו הראשון, אבל בהחלט על הסף, והוא הראה לי תמונה של בחורה שהוא מעוניין בה.

נערה יפה, עם מבט עקרבי כזה, צעירה למדי, בת זקונים ממשפחה מכובדת וכו'. שאלתי אותו אם היא עובדת, והוא השיב שהיא יושבת בבית.

התחברתי לאנרגיות של התמונה, וקצת חשתי כמו "בערב הסעודית". על פני השטח, בחורה יפהפיה, בת טובים, משפחה מבוססת ומיוחסת, אבל, "אלוהים אדירים", חשבתי לעצמי.

חינכו וגידלו אותה לתוך תפקיד מסוים!!!

 

לא לחיות את החיים שלה, אלא תכנתו אותה להיות אשת איש, לפנק אותו, לגדל לו, לרצות אותו במטבח ובמיטה. לא יצאה ללימודים או לעבודה. חיה בבית ההורים, וצומחת לתוך התבנית שהכינו לה מראש, להתחתן ולהביא ילדים, והיא כמובן לא מתקוממת כי היא לא מכירה משהו אחר, ומה יהיה על זוג כזה, איך זה יוכל להסתדר, כי זה לא טיפוס האישה שהוא צריך, הוא כבר עכשיו יותר בוגר, ומחפש נפש בוגרת, ומה יהיה בעתיד?

 

ואז הבנתי את כל המורכבות, ואת כל הבעיתיות של להיות מיסטי ורוחני בתוך אחת מהעדות של בני המיעוטים.

לנו, שאנו חברה חילונית ופורקת כל עול מבחינה מסורתית אין שום בעיה. אבל לבחור כזה, כמו הראשון, או השני, עם כל הלחץ החברתי, המסגרות המשפחתית, איך הם יחושו, ואיזה קרמה קשה עלולה להיות להם!

 

כי הרוחניות עושה אותם הלא מודעים יותר, מחפשים עצמם, וזה נוגד את כל הדרך בה הלכו עד כה. מעניין שאם כבר בן מיעוטים נעשה רוחני, ואלה לא הראשונים שפגשתי, הוא הופך להיות ממש יוצא דופן. אין לו עוד זהות לאומית כאידיאל, אלא הוא הופך להיות אוניברסלי, בדיוק כפי שהראשון אמר:

"אני שייך לעולם כולו וזה לא משנה אם אני נוצרי, או מוסלמי או דרוזי וכו'".

זה בהחלט פוגם בסיכויים שלו ליצור זוגיות הולמת, יוצר קונפליקט מצד אחד, אבל מקרב אותו למשפחה יותר רחבה ומוארת מצד שני, משפחת כלל בני האדם.

לגורל יש חוש הומור, אני חושבת לעצמי כשראיתי אותם, פה ושם הוא בהחלט "זורק ניצוצות של אור", נשמות מיוחדות לתוך סביבה שונה ומתנכרת, ואם תחשבו על זה, זה בהחלט אתגר עצום מאוד, עד כדי קרמה, להיות רוחני וגם להיות בן מיעוטים!!

 

דרך אגב, תופעה דומה ניתן לראות גם בעולם החרדי. כי אני מכירה ממש רב חרדי ממאה שערים, שתמיד רוצה את תוכניית ההרצאות, ואני תמיד אומרת לו, "מה יוצא לך מזה"?

ואז הוא אומר לי, "גילה אין לך מושג מה שעובר עלי. אני ממש נשרף מרוב אנרגיות, וכל מיני תופעות מוזרות קורות לי, וכל כך הייתי רוצה לבוא וללמוד ולעסוק ברייקי וכו', אבל איך אני יכול עם הלבוש שלי ועם הרקע שלי וכו' וכו'.

 

תודה שהייתם עימי ואני מקווה שהבנתם את הבעיתיות שבתופעה.

 

 

 

 

 

מה לעשות שלא היתה לי סבתא

 

האמנם המיסטיקה היא עניין של גנים ותורשה. הרי איך ניתן להסביר את תופעת הסבתות כפי שהרבה מיסטיקנים טוענים, שהיתה להם.

אז הבה ואנסה לבחון תופעה זאת, מנקודת ראות אישית.

 

.... אז לסבתא שלי לא היו גלגלים

 

 הסבתא שלי לא קראה בקפה, בשעועית או בשום או בחול...

 

 הסבתא שלי לא ידעה לקרוא ולכתוב בכלל...

 

 היא רק ידעה לגדל 8 ילדים ולעבוד קשה.

 

 ואני מכירה עוד הרבה מיסטיקנים טובים שלא היתה להם סבתא...

 

 אז אולי אלו לפחות שלא היה להם, יוכלו ליסד שושלת חדשה של סבתות, כך שיום אחד הנכדים שלנו יספרו איך הסבתא שלהם למדה הרבה מיסטיקה וגם גלשה באינטרנט....

 

 בקיצור, אני חושבת שמספר אלו שהם מיסטיים ולא היתה להם סבתא שווה לאלו שכן יש להם. מבחינתי זה לא מהווה הוכחה, והלוואי שהמיסטיקה כבר תצא מתרבות הסבתות ותהפוך למשהו יותר רציני, כך שיום אחד הנכדים שלנו יוכלו לומר, היתה לי סבתא, אשר קראה המון ספרים, וגלשה באינטרנט, ולמדה מהרבה מורים, ופיתחה תובנות רבות לעולם הרוחני, ואני דומה לה לא בגנים, אלא מתוך כך שאני מעריץ את דמותה, ואז גם

 אני למדתי, כך שגם אם לא נולדתי עם גנים, נולדתי עם נשמה צמאה לאור ולידע...

 

 זאת משום שהנשמה היא אינסופית, וכל יכולה, והיא מעבר לגנים או לכל תורשה, היא יכולה להגיע לאן ולמה שהיא רק רוצה!!!

 

 ועכשיו ברצינות:

 לאלה שיש להם כן סבתות, יש יותר פתיחות כבר בתור ילדים לנושאים אלו, כי הם לא גדלו בבית אתאיסטי כמו שאני גדלתי, וכאשר ילד גודל באווירה  פתוחה, אז יותר קל לו לקבל ולהאמין בדברים ולפתח אינטואיציות, כך שלזה לא עניין של גנים, אלא של השפעה חברתית.

אך בכל זאת, ולמרות הכל, רעיון הסבתא הוא בהחלט מעניין!

 

 

 

 

על סיאנסים מדיומים "וכוסות רוח"

 

הרבה שאלות, והרבה אמונות טפלות מסתובבות סביב מעשי הסאינסים, הנהוגים במיוחד אצל בני נוער, עם הלוח והוכס. "זה אסור" בתכלית האיסור אומרים. "אסור להטריד נשמות ממנוחתן", זו עוד גישה מקובלת.  "תיזהר שלא תיכנס בך נשמה תועה", מפחידים אותנו ללא הרף.

יצאתי לבחון נושא של זה סיאנסים וכוסות, האם ועד כמה זה הגיוני.

 

[                   אין למעשה הלוח והכוס, שום קשר להזמנת נשמות. נשמות חייבות מדיום על מנת להתגלות דרכו, כי אין להם יותר את הכלי של לתקשר עם העולם הפיזי. אתם חושבים שזה קל? מה קרה לכם?

 

[                   לאחר המוות אנו מתפרקים כמו בצל, ולאחר 7 ימים הגוף האתרי הולך, ואז אין יותר שום אפשרות לקשר עם מימד החלל והזמן הפיזי שלנו, דבר שהחשיבה התלת מימדית שלנו לא יכולה לתפוס. לאחר חודש ימים הנשמה עולה למעלה כי גם הגוף האסטרלי מתפרק, ואז אפשר ליצור עימה קשר בחלום, או במחשבה וכו'.

 

[                   סיאנסים היו אפשריים רק במאה שעברה, אצל מדיומים גדולים, בהם היתה נוצרת "אקטופלסמה" חומר שבו הרוחות היו מתגשמות, או שהיו תופעות פיזיקליות כמו לשמוע קולות, או נקישות שולחן וכו'!

 

[                   כל הטכניקה עם הכוס, זו טכניקה פסיכוקינטית, הדומה במקצת לטכניקה של שימוש במטוטלת. זה שימוש באנרגיה פסיכית המשפיעה על הכוס, אשר יכולה לקרוא את תת-ההכרה של האנשים.

 

[                   רוח, היא חסרת כל צורה, גוף, מימד שלישי וכו'. היא אולי משליכה עצמה דרך המדיום כמו הולוגרמה. כך שאין השתלטות רוחות, ואין דיבוקים וכו', אלו תופעות נדירות ומזמן כבר הם לא התרחשו.

 

[                   יש כן תופעה שנקראת מדיום ספיריטואלי, היוצר קשר עם נשמות, אבל כולנו עושים זאת בצורה זו או אחרת. זה לא להזמין נשמה לכאן, וקשה לה, ואסור לנו, ואסור לעורר את המתים מרתדמתם, זה הכל חארטה. הנשמות נמצאות כל הזמן סביבנו, כמו שגלי הרדיו נמצאים כל הזמן באוויר, לא צריך להזמין אותם, צריך רק להפעיל את מקלט הרדיו, זה אותו דבר. נשמה לא צריכה לגלוש אלינו מאיזה שהוא אינטנרט מרוחק של העולם הרוחני ולבוא לפה, ואנו הטרדנו את מנוחתה וכו'. רק בעולם הפיזי, אנו רגילים לכך שהתודעה שלנו, או ההוויה שלנו ממוקמת בחלל ובזמן מסוים בתוך יחידת גוף מסויימת. זה כמו להגיד שגלי צה"ל ממוקמים רק בתחנת השידור. זה לא נכון. הגלים הם מעבר לתחנת השידור, הם כבר באוויר. ככה גם הנשמה שלנו, היא בתוך הגוף, אבל היא כבר גם בכל החלל כולו.

 

[                   אם נהרוס את תחנת השידור של גלי צה"ל, לא יהיה יותר שידור באוויר. ככה זה בעולם הפיזי. כלומר, אלו שלא מאמינים בחיים שמעבר יגידו: אם הגוף הזה נגמר, אז הנשמה לא קיימת יותר, אבל הנשמה זה כמו שהשידור היה לפני שהיתה התחנה. כלומר, התחנה נהרסת והשידור ממשיך, ככה שאתה לא קורא לשום נשמה ולא מטריד ולא כלום, אתה רק הופך עצמך למקלט וקולט אותה.

 

[                   כל האמונות בדבר הטרדת הנשמות בטעות יסודן, ואם אסרו את הסיאנסים וכו', אסרו אותם לא בגלל הנשמות אלא בגלל שאנשים היו עלולים להיכנס מזה למצבים קטטוניים של שיגעון. אפשר להיכנס לשיגעון, גם לא מסיאנסים, פשוט נדבקת לך מחשבה לראש ואתה לא יכול לצאת ממנה. כמו שכביכול נשמות עלולות להידבק, ככה יכול להידבק לך פחדים, או הזיות סמים, או סיוטים בהקיץ. כל דבר יכול להגשים עצמו כשיגעון, לא צריך סיאנסים בשביל זה. לדעתי, אסרו סיאנסים מאותה סיבה שממנה אסרו סמים, זה אותו דבר!!! למה אסרו שימוש ב.ל.ס.ד?

 

[                   עובדה שאנשים עשו סיאנסים גם עם  אנשים חיים !!!  . עובדה שאפשר לשוחח עם חלק הנשמה של האדם, גם שהוא חי בלי שהחלק היומיומי ידע מכך. זה קורה אצל אנשים יותר מפותחים רוחנית. למשל הסאי בבה. כל כך הרבה אנשים חולמים עליו, מדברים עימו במדיטציה, יוצרים עימו קשר, אבל הוא כסאי בבה האיש לא מודע לזה בכלל. זה רק הרוח שלו שעושה את זה, כי היא מפותחת!!! הוא גם מצליח להיות בגוף פיזי, וגם להיות בעל תודעה רוחנית אצל הרבה אנשים. אז מה, ליצור עימו קשר מותר, ואם הוא כבר לא היה בחיים, אז אסור כי זה סיאנס?

 

[                   כל אלה שחיים בתוך יותר מדי אסור ומותר רק משתעבדים לבורות ולפחדים, ולדוגמות שהם בכלל לא מבינים אותם, וזה הרבה יותר מסוכן מאשר התופעה עצמה. כלומר, הפחדים והאמונות הטפלות מסביב לסינאסים הרבה יותר מסוכנים, מאשר לעשות סינאסים, ותחשבו על זה!!!!

 

לסיכום:

 

תקראו ספרים, תפתחו רציונליות, תנקו עצמכם ממחשבות טפלות. תלמדו קצת ממדיומים אנגליים, אשר רואים בכך זכות גדולה לתת לנשמות לבוא לידי ביטוי דרכם, תוך הדדיות, ריפוי הדדי של החיים ושל המתים!!!

חוויתי קשר עם נפטרים, וזוהי זכות גדולה, ומרגישים המון אהבה, והתעלות וכו'.  גם אם מרגישים צער, אז בכך עוזרים לעולם הרוחני לרפא עצמו ועושים שרות לאלו שכאן ואלו ששם, וזוכים בכך למתנות רוחניות, תאמינו לי!!!

אז תשתמשו בכוסות לשתות מיץ או מים, כי זה לא הטכניקה, אין לזה שום קשר ליצירת תקשורת עם נשמות!!!

וזה מה שנאמר, יעזור לנו כמו "כוסות רוח למת", תרתי משמע!

 

 

 

 

על קרמה, התאבדות וגלגולים

 

מי שמתאבד הולך לגיהנום רווחת האמונה בציבור הרחב. אבל למה בעצם, הוא חוזר לכאן עם עונש גדול ומכופל. אחרים גורסים שנשמתו תקועה לעד בתוך כף הקלע, במצב של נים ולא ניד, במצב של "לימבו" כזה.

ולאחורנה אפילו שמעתי מישהי שסיפרה  שרבנים אמרו לה שאם מתאבדים אך עלולים לחזור לכאן בגלגול הבא כמו אבן.

 

ובכן מי שמתאבד, חוזר בגלגול הבא כאבן, זה מה שהרבנים אמרו לה ובגלל זה צריך להאמין להם?

 

 אז מה עם כל האבנים אשר זרקו באינתיפאדה, אולי חלק מהן הן נשמות של מתאבדים? אולי אלו שזרקו אותם, הם מתאבדים, ככה שאם חס וחלילה תרימו אבן שהיתה בגלגול קודם מתאבד מי יודע, אולי הקרמה תעבור אליכם חס וחלילה, אולי זה מה שקרה באינתיפאדה, מה דעתכם?

 

 ולגבי הרעיון בו שולחים אותך בחזרה לכאן כעונש, ממש כמו חבילה שמחזירים אותה לכאן: "להחזיר לשולח, כתובת בלתי ידועה", מעניין רק איפה סניף הדואר ש"אופס" שולח את הנשמה אקספרס בחזרה לפה. למה לא,

 הרי כאן הוא הגיהנום, ושמה למעלה זה האור, זה גן העדן, שם למעלה רק שותים ואוכלים ויש נשים יפות.... וכאן, שלא נדע!!!

 אז ככה, הבה ונפתור את החידה של מה "עונשו" של מתאבד.

 

 נתחיל ברעיון של שכר ועונש בעולם הרוחני:

 

[               אין שכר ועונש בעולם הרוחני, אלא מעשיך הם אשר יוצרים את התוצאות. "מעשייך ירחיקוך ומעשייך יקרבוך", אומרים. כלומר, אין רשות חיצונית מחוצה לנו, אשר שופטת אותנו, זה רק המודעות שלנו.

[               כאשר אנו עוברים לעולם הבא, מתחיל תהליך של חשבון נפש עצום, של לחשוב על כל מה שעבר עלינו וכל מה שעשינו.

[               אין בעולם הרוחני אתה או אני, ולכן אם גרמנו צער למישהו, וכאן לא חשנו בכך, נתחיל שם לחוש את אותו צער, כי המישהו הזה, "הוא גם אנחנו בעצם".  כתוצאה מכך שנחוש את הצער, אנו "טווים" אותו מחדש בגוף האסטרלי ההולך ונוצר, כך שכאשר ניוולד מחדש וניוולד כאשר אותו צער יאפוף אותנו, הוא יהיה חלק מאיתנו.

 

[               צודקים אלו שאומרים שאנו לא אמורים להתעסק בנושא החיים והמוות זה בידי שמיים. זה קרמה אשר מעבר לנו. לכן כאשר מישהו נוטל את חייו במו ידיו, הוא המחליט שהוא הקובע בנושא החיים והמוות, ולא הגורל, ואז אם הוא "כל-כך חכם" החוק הקוסמי נותן לו שוב את הבחירה בידיו בגלגול הבא, עד כדי כך שהגורל בעצמו אינו יודע אם הוא יטול את חייו או יבחר בחיים בגלגול הבא!

[               מכורח החוק שאמרתי קודם, אדם כזה חוזר בגלגול, כאשר מעשה ההתאבדות סוחף אותו שוב עד לפי תהום!!

 

זהו כנראה המנגנון, ואני בטוחה שכעת זה נראה הרבה יותר ענייני.

 

 

 

מיומנו של אדם סקפטי

השתתפתי בערב תיקשור של עצמי

 

אז מה לעשות שאני כזאת. מה לעשות, הנה צריך היה להיות ערב עם מרצה אחרת והיא פישלה, ואת גילה אמרת לעצמך שאת תקיימי ערב במקומה, ולא כל כך רצית כי אין לך זמן, אבל אמרת לעצמך, לפחות תציעי זאת לאנשים אולי הם "יקבלו רגליים קרות" ולא יגיעו.

מצד שני גילה, למה שאת לא תעשי את, מה יש את פחות טובה?

נו טוב, הם בכל זאת החליטו שהם באים, ושלושה באו במיוחד מהגליל,  את רואה הם באו לשמוע אותך, אז תעשי מאמץ ו"תרביצי להם ערב".

 

מצד שני- איך תעשי זאת?

הם הרי באו עם ציפיות ומה יהיה אם לא תצליחי לתקשר להם, כי הרי זה לא תלוי בך, זה רק בא ממך, והרי לא לכולם אפשר לתקשר, ואם יהיו לך אגוזים קשים לפיצוח, אז התיקשור, יצא "חרטה בטטה".

אז כרגיל, קחי שיהיה לך כגיבוי את הקלפים, או הנומרולוגיה, שם את הרי "במגרש הבטוח שלך", שם זה יותר ידע, ותמיד אפשר לומר דברים לפי מספרים כי זו תבנית ידועה מראש.

 

טוב אז הנה הם הגיעו, למרות שהודיעו להם שההרצאה המקורית התבטלה, ועכשיו גילה תתחילי את הערב שלך. בהתחלה תסבירי קצת כדי "שתיכנסי לראש של הדברים", אחר כך כרגיל שימו לך חפצים שלהם על השולחן, ועם מטוטלת תבחרי את האנשים.

 

והנה הראשונה עלתה בגורל, בחורה בגיל 40, תתחילי עימה.

שבי תארי מה את מרגישה, כאילו שאת היא. את מרגישה  מועקה, עצב, תקיעות, בדידות רגשית וכו', תזרמי עם זה. היא מאשרת הרבה מן הדברים, אבל זה לא זה עדיין, נסי  את השנייה.

 

טיפוס אופייני של החד הורית המתמודדת לבדה על 3 ילדים כבר המון שנים, מתפרנסת בצנעה בעבודה במוסד ציבורי גדול, אוהבת לעזור לאנשים, אין כאן כלום מיוחד מבחינת התיקשור.

 

עושים הפסקה ותחושה של אכזבה מתפשטת בך גילה, מהרדידות של הדברים, למה את חושבת שאת לא מסוגלת, אז היו לך ערבים יותר מוצלחים, קבלי זאת, אבל נסי הלאה. הנה כעת עולה לך בגורל השעון של האישה הנחמדה החייכנית הזו, תראי איזה חמימות את חשה מתפשטת בך כשאת רק מחזיקה את השעון.

גם היא עצמה כזו חמה, חייכנית ניכר עליה שטוב לה. והתמונות מתחילות להישפך לתוך המודעות שלך. אל תחששי גילה, הנה הקליק של התיקשור את רואה, תגידי לה שהסירים אצלה במטבח תמיד רוחשים ריחות נעימים של תבשילים שונים, כי כל אחד אצלה בבית אוכל משהו אחר, ושבכלל יש לה כזה בית גדול וריחני, והגיע הזמן שהיא תצא מהסירים.

והאישה יושבת בהלם ואומרת שזה בדיוק מה שהיא דיברה בדרך אלייך, אז נו, תוסיפי לה את המילים, "רוצים להוכיח לך כאן משהו, כי את פעם ראשונה בערב תיקשור". את מפחדת להגיד "רוצים", כי את לא יודעת מי זה רוצים, אז מה, תגידי וזהו, כי זה הרי לא ממך, ואם זה כך זה יכול להיות גם "רוצים".

 

בקיצור, הנה עכשיו עולה בגורל השעון של הגבר הנחמד הזה. את כבר די ברוממות רוח, האנדורפינים זרומים בדם, ואת  כבר על תקן של חצי מסוממת, ב-high כזה. איזה כיף לך, את רואה, את שוב נוכחת בערב של תיקשור, והפעם ערב תיקשור של עצמך, מצחיק ומוזר, נכון? אבל זאת המציאות!

בקיצור, הבחור כספר הפתוח בפנייך וזה נכון, הוא איש רב פעלים ופטנטנים, והעניין המיסטי שלו כל כך בולט על פני השטח, כך שפתאום את ממש חשה בודאות שהוא התעסק בחיים קודמים בפירמידות, צבעים, קריסטלים, תדירויות אור וצבע וכו', ושהוא חצי חייזר, ומתעניין במימדים שונים, והוא יושב המום, ושוב את מתסכלת בתימהון על הנעשה ושואלת מאיפה כל זה בא.

 

האנרגיות בחדר כבר די גבוהות, ונשארו עוד שני חברה. יושב שם בחור שאומר שהיה לפני שנתיים, והוא מוציא תמונה, של  בת דודה שלו שנהרגה לפני שנתיים, כאשר הקשר ביניהם היה כמו בין אח ואחות. נכון, כל הזיכרון של מה שהיה אז צף לנגד עיניך, תזכירו לו, כיצד הוא בא לערב דומה לא שום תמונה, ורק נתן שעון, אבל מתוך השעון שלו ראית דמות של בחורה יפהפיה בהירת שער, צעירה, עולת ימים, וזו היתה היא.

ועכשיו שוב, תיאורים מדויקים, ושוב הספק מתגנב ללבך גילה, ושוב תמונות. כיצד שיחקו יחד כשהיו ילדים, וכיצד רבו והתקוטטו, ועוד ועוד פרטים, ושוב הפה שלך מדבר מילים כמו: "היא רוצה להוכיח לך שהיא כאן".... ואת חושבת לעצמך, "לעזעזל גילה, למה את לא יכולה לומר לו בפה מלא שהיא כאן. למה את עוד עם ספק, ואז גם הוא בספק? תגידי לו שאת רואה ושומעת אותה, ותגמרי עניין.

את לא יכולה, אהה, מה קרה לך, נתת כבר כל כך הרבה פרטים לגביה, ואת חושבת שזה סתם טלפתיה. אז תגמרי עניין, ותגידי  לו שאת גם שומעת אותה. הוא יהיה מרוצה כי הוא קיבל קשר עם מחמל ליבו, ואת תהי מרוצה כי תורים של אנשים אשר רוצים לדבר עם יקירים שמעבר ישחרו לפתח דלתך, את יכולה לעשות "בוחטה" של כסף, אז רק תגידי שאת שומעת, מה יש? זה גם יעשה להם כזה כיף!!

 

את לא מסוגלת, אהה, את ממשיכה לטעון שאת רק מדיימת אותה, ולא רואה אותה בעיניים שלך!! איזה דפוקה את גילה, את לא מבינה שאפשר לראות בעיני הרוח?

מצד שני את אומרת, "אז למה שאני לא אזכה פעם בחיים שלי לראות רוח שלא בעיני הרוח?"

כי את לא מבינה גילה, אולי לראות בעיני הרוח, צריך לראות קודם בדימיון!

אבל את אומרת, "חוכמה גדולה, קודם אני רוצה לראות ואז להאמין ולא ההיפך, להאמין שאני רואה  ואז להגיד כנראה בעצם ראיתי. אבל  בכל זאת אי אפשר לבטל את התמונות המדויקות האלו של הדימיון.

 

ושוב הספק מתגבר:

"או-קיי מניין לי שזה הרוח שלה, אולי זה טלפתיה מהזיכרון של הקוסמוס לגביה?"

 

לא גילה, זה לא יכול להיות סתם טלפתיה, כי את חשת אותה מאד חזק, וזה לא את אשר נכנסת לטלפתיה, את לא חיפשת את זה בכוח, אלא את פשוט שיחררת עצמך, ואז התמונות באו מעבר לך, ולבד!

 

אבל את ממשיכה בשלך: "בכל זאת, תנו לי כבר סוף סוף הוכחות, תוכיחו לי שהרוח שלה מדברת עימי דרך המחשבות והדימיון שלי, ובכלל למה שלא אראה אותה, או אשמע אותה קצת?

מה לעזעזל קורה כאן?

 

זהו חברה, אחר כך באה בחורה שאביה נפטר לפני מספר חודשים. שימו לב, היא רצתה לעזוב, היא אמרה למישהו בהפסקה בחוץ שהיא בערב הלא נכון, והיא הורידה את השעון שלה מן השולחן. הבחור אמר לה תחזירי, אולי יש כן טעם לזה שבאת, והיא החזירה, והנה היא נשארה אחרונה ועוד אחרי הבחור הקודם, ואז היא הבינה שילך כאן גם תיקשור עם נפטרים, איזה מזל, ואיך יכול להיות שהיא יצאה אחרונה?

 

איזה יד נעלמה סדרה את התור ככה?

שהיא תצא בדיוק אחרי הבחור?

אלוהים אדירים, מי מנהל כאן את העניינים. זה יותר מלהגיד שזה סתם צירוף מקרים. מצד שני, עוד טרם ראיתי מדריך בחיי, ומה שלא ראיתי לא קיים עבורי!

אבל בכל זאת, ממש ממש כמו שיש מישהו למעלה שהחליט שזה יהיה סדר המודגמים של הערב, לא יכול היה להיות סדר יותר טוב, ממש מן הקל אל הכבד?

אז איך זה יכול להיות, זה יד המקרה?

 

טוב גילה, הבחורה יושבת, השעון שלה בידיים שלך, ואת מתחילה לתאר לה את אביה. אבל היא מושכת בכתפיה, או שהיא לא יודעת או שאינה מקבלת.

 

ושוב, את מוצאת עצמך אומרת: "נו טוב, את רוצה יותר הוכחות אז הנה לך. את הבת הבכורה, היית בבת עינו של אביך, והוא אהב אותך מאוד, ואני רואה אותך בדמות ילדה קטנה, מאושרת חייכנית רצה אל אבא שלך עם התעודה שקיבלת, היית אוהבת להביא לו את התעודות שלך, למדת כאילו בשבילו, לשמח אותו, הוא היה מאוד גאה בך! הוא בכלל היה אדם אוהב ילדים, ואוהב חינוך, וחבל שלא בחר בדרך זאת כמקצוע, אבל לא היתה ברירה, כי בגיל 22 הוא כבר התחתן...

 

הבחרוה המומה, וכמה שהיא לא תהיה המומה, כך גם את המומה מעצמך, ושוב את חוזרת על עצמך עם השאלות שלך, מי מנהל את העניינים האלה, מי אומר לי להוציא את המילים האלה מן הפה כניחוש פרוע כזה? ושוב, אם זה ממש הוא עימי כרגע, אז שלא יתגלה לנגד עיני? למה שלא אקבל סימנים יותר ברורים, למה רק תמונות מן הדמיון?

 

למה שאני לא אלך לומר לאנשים בוודאות סוף סוף, כן יש רוחות, הם תיקשור עימי, הם העבירו לי את כל המידע הזה, והם כאן ניצבים לנגד עיני.

 

למה... למה.... למה....

 

אני כבר כל כך הרבה שנים כאן במיסטיקה, ואני משרתת נאמנה של זה, אז למה לעזעזל אתם לא מוכיחים לי דברים ממש באופן ממדי?

למה לא נתתם לי איזו שהיא התגלות, וכל הזמן אני בתוך החושך הבלתי נודע של הספק, של אי הודאות, של הנדמה לי, שאולי אני כן מתקשרת עם רוח או ישות ואולי לא. נכון שאי אפשר להתעלם מן התוצאות, אבל בכל זאת, תנו לי קצת יותר שמץ של הוכחה מוחשית, תנו לי רמז, מה קורה עימי?

 

כל פעם מחדש, אני כאילו נוכחת בערב תיקשור של עצמי, ותמיד אני צריכה להתנצל כזה ולהגיד להם, שגם אני נמצאת כאן כמוהם באי ודאות הכי גדולה שיכולה להיות, ואני עדיין מפחדת שמא אפשל. מספיק עם זה, אנחנו חיים בדור של הוכחות, וזה מה שאני רוצה!

 

אבל אתם יודעים מה, זה כנראה דווקא הגדולה של הדברים. כי כך אשמור על זכות השאלה ועל זכות הטלת הספק, וגם אם לא יהיה תיקשור (למרות שזה כן תמיד קורה), כנות תהיה כאן, וזה דבר אשר לא יסולא בפז, אז אני בוחרת בדרך זו!!!

 

 

 

 

אז גם אני מילאתי טוטו וקרה לי משהו מאוד מוזר

 

 

אז זה היה ככה. יום חמישי בלילה בחצות. התאריך הוא 15.2.01.  35 מליון שקל מונחים להם בקופת הטוטו, וכל המדינה משתגעת ורצה למלא את אינסוף טורים.

 

אני מטיילת לי בתל-אביב באזור אלנבי- מגדל האופרה ומחפשת תחנת טוטו מיותמת, שטרם סגרה. אני מוצאת אותה שם, בקיוסק מיושן ודל. שם הם עומדים, 4 חברה מכורבלים במעילים ורכונים על המקרר של הגלידות, וממלאים, ממלאים וממלאים...

אני מבקשת מהקיוסקאי טפסים, והוא נותן לי, ואני שואלת מה עלי לעשות, והוא נותן לי את רשימת הקבוצות ומסביר לי בסבלנות רבה כמו לילד קטן, כאשר החברה מסביב זוקפים עלי גבה בתמיהה, וחושבים לעצמם, מי היצור הזה שהגיח בחצות הליל לשרבט שרבוטים על טפסים של טוטו.

אני לוקחת את הטפסים, וצועדת לכיוון מגדל האופרה, ואני מחליטה למלא את זה מתוך "כוונה תחילה", מתוך מדיטציה, ריכוז כזה, איך אגיד לכם.

 

והמחשבות מתחילות לרוץ בראש:

החלום הרטוב של כל ישראלי, חלום המיליונים, מתגלגל לי בראש:

"מה יהיה אם אזכה, אפילו לא בכל המיליונים, אפילו קצת, מה יש, לא מגיע לי"?

בכך אני מתחברת לגל הקוסמי, למחשבה האוניברסלית שאופפת את כל מדינת ישראל בלילה זה, וגם אני כמו כולכם, לרגע הופכת להיות מיליונרית, לרגע...

"כמה מתוקה היא האשליה, וכמה טוב להינשא על כנפיה למרומים", אני חושבת לעצמי.

ככה זה אצל כולנו, מדי שבוע למשך 24  ועד 48 שעות, אנו הופכים להיות מיליונרים.

אני צועדת בהתלהבות, נישאת על כנפי הדמיון, ומתכננת את עתידי הורוד, כאשר רגלי פוסעות אל תוך מגדל האופרה, ואני תופסת לי שולחן בצד.

 

וכאן אני מחליטה, לנסות ולמלא את הטוטו מתוך ריכוז וכוונה, ובאופן על-חושי כזה.

טוב, אז אני מתיישבת לי, ומחזיקה את הטפסים במן זלזול כזה: "הכי חשוב גילה, לקחת את זה בקלות, לא לבנות על זה, ולא להפוך את זה לאגו טריפ".

הצלחתי, ניטרלתי עצמי, אני לחלוטין רגועה. רק באי המקום, החולפים על פני מסתכלים בתימהון על היצור המוזר הלילי הרכון על טפסי טוטו.

ואז אני מחליטה להפוך את היד שלי, למן מכשיר אוטומאטי כזה הנשלט על ידי הדמיון. כלומר, לתת ליד ללכת באופן חופש, ימינה, שמאלה או לאמצע. כאילו שזה מטוטלת כזאת, כי אני הרי מומחית למטוטלת. לקרוא את שם הקבוצות המשחקות, מבלי להפעיל את השכל, ואז לדמיין את המשבצת המתאימה של 1 או 2 או X שכאילו תהפוך לזוהרת יותר והיא תמשוך את היד אליה, והנה זה מתחיל לעבוד, ואני ממלאה את הטור הראשון בחטף, ואת הטור השלישי.

 

אני חוזרת אל הקיוסק, ושם עומד הקיוסקאי, והוא לא מרוצה, כי הייתי צריכה למלא גם את הטור האמצעי  ואני מתחילה למלא אותו, די בעצבים. מנסה להיעזר בחברה מסביב, אבל הם צוחקים על הבורות שלי, ואני מבינה אותם. גם אני הייתי לועגת למי שהייתה באה ואומרת שהיא פותחת בקלפי הטארוט מתוך תיקשור.

"תלמדי את הפירושים", הייתי בודאי אומרת לה, "או שתלכי לפתוח בגרגירי שעועית".

ושוב היד שלי הולכת לבד, ממש ככה! ימינה או שמאלה, או לאמצע, אבל לפעמים היא נתקעת, או זזה ימינה ושמאלה כמו מטורפת.

 

בקיצור, מה אגיד לכם חברה, אני ממלאה את הטור ומוסרת את הטופס. והנה מגיע יום השבת והמשחקים נגמרו ותראו מה יצא:

הטור הראשון- כלום,  7 ניחושים עלובים.

אבל הטור השני, זה שמילאתי "מתוך עצבים", כל שמונת המשחקים הראשונים יצאו נכונים, אחד אחרי השני ברצף ובשצף קצף כזה. היד לא טעתה, לא היססה, לא רעדה, ממש  "קרעה" וקראה את הצפוי, כמה שזה מוזר! אחר כך זה נקטע, ורק עוד שני משחקים בהמשך, סך הכל 10 משחקים.

הטור השלישי אותו מילאתי במגדל האופרה, מתחיל לא טוב, אבל לקראת הסוף, שוב היד לא היססה והיא הרביצה בשצף קצף ובלי שוב בעיה רצף של 7 משחקים נכונים.

בקיצור, אם מצרפים את שני הטורים יחד, יש בהם בלי שום בעיה ובאופן מוזר 15 משחקים נכונים, ובסך הכל הטורים משלימים זה את זה, כלומר, תופעה מוזרה קרתה לי כאן וזה לא מקרי!

אני חשתי את היד שלי, את גל ההתלהבות אשר שטף אותי כאשר היד נעה, אבל זה נקטע. אולי עייפות, אולי אי-ודאות, לא יודעת, וזו בהחלט הייתה חוויה מוזרה.

 

בקיצור, מיליונרית אני לא אהיה מן הטוטו, אבל חוויה מעניינת חוויתי, ואני רוצה לספר על חוויה דומה שקרתה לי לפני 6 שנים ולהסיק את המסקנות.

 

אם אני לא טועה, זה היה בשנת 94, שהתחילו המיליונים לטפס, והפרס הראשון היה של 20 מליון, אז זה היה הרבה.

באותה תקופה ניהלתי קורס מטוטלת בתל-אביב. החלטתנו לעשות תרגיל טוטו ומטוטלת, כתשובה לכל אלה שאומרים, אם מטוטלת אומרת כן ולא, אז למה שלא נמלא עמה טוטו?

היא תראה לנו חיובי, זה יהיה 1 ואם שלילי זה יהיה 2 ואם תיתקע אז זה יהיה תיקו X - סבבה, למה שלא ננסה?

כך חושב לו לעצמו כל תלמיד מטוטלת מתחיל, הוא רק לא יודע, שמטוטלת אכן קשורה לחוקי הקוסמוס, והיא יכולה לענות בכן, או בלא אבל לפעמים אין תשובה, כי אולי "גם הגורל אינו יודע", או שאתה בקטע כזה כאוטי.

 

בקיצור, היו 20 חברה בקורס, ועשינו תרגיל מאוד מעניין. עשינו מדיטציה, ובה כל אחד היה צריך לדמיין לעצמו שלא הוא זוכה, אלא השכן שלו, החבר שלו, לא הוא, והוא שמח בשביל השני!

אמרתי לחברה שזו דרך נהדרת לנטרל את האגו ואת ציפיית היתר!!!

אחר כך קבענו בינינו שאם נזכה נתרום מעשר לצדקה.

אחר כך כל אחד מילא את הטור שלו עם המטוטלת, ולבסוף החלטנו שנעשה ממוצע. כלומר, כל אחד ישלח את הטור שיצא לו, וטור נוסף המשותף לכולם שיהיה הממוצע הסטטיסטי של מה יצא לרוב החברה.

אני זוכרת שיצאתי בחצות הלילה לדיזנגוף לשלוח 20 טפסים. היה אז טור עצום עד לקצה הרחוב. אנשים עמדו עם טפסים ביד, ניתחו את כל התוצאות ואת כל האפשרויות. הם השקיעו כסף רב במשולשים וכו', וכשהגשתי 20 טפסים ובהם רק שני טורים כולם צחקו ושאלו מה זה, ואמרתי להם שזוהי אורגיית טוטו.

 

ושוב קרתה תופעה מוזרה:

רוב הכיתה דייקה לגבי שמונת המשחקים הראשונים. אחר כך התחילו לבטים, וזה היה ממש 10 נגד 10 או 9 נגד 11 ולא ידענו מה לרשום. ואלו היו המשחקים אשר טעינו בהם!!

זה הביא אותי למחשבה שאולי גם הטוטו גם פועל לפי חוקי הכאוס. כלומר, אולי לא הכל נקבע מראש, ויכול להיות נתון לשינויים של הרגע האחרון. עובדה שהמטוטלת לא טעתה, את מה שודאי היא נחשה, ולגבי מה שלא יכול היה להיות נתון לחיזוי, היא נתנה תשובה מעורפלת!

 

מצד שני, אם הייתי עושה מפה אסטרולוגית לשלושת אלו שזכו, הייתי רואה אצלם בהחלט שיפור כלכלי, ללא שום ספק, אז יש כאן סתירה?

 

האם התוצאות ידועות מראש?

אם כך הכל גורל, והכל נועד לקרות מראש, וגם אלו שזכו תוכנתו לכך!

 

ואם לא כל התוצאות ידועות מראש, אז מה לגבי אלו שזכו, זה לא תוכנן להם מראש, לא יכול להיות! הרי אם אדם אמור לזכות, זה לדעתי מתוכנן לו כבר מכמה גלגולים. זה הרי שינוי גורלי בחייו, וזה צועק חזק מהמפה שלו!!

 

אז איך יכול להיות שלאנשים תוכנן מראש לזכות, אבל המשחקים לא ודאיים, יש כאן סתירה?

אולי לזכות בשפע, זה לא לגמרי ודאי, ואירועים אחרים הם כן ודאיים?

אולי שי גורל רק על חלק מהדברים בחיים, ולגבי שפע, זה משהו שאתה צריך להרוויח אותו?

כי רואים שפע במפה, אבל אולי זה רק פוטנציאל שצריך להגשימו על ידי אמונה, מאמץ, השקעה וכו'?

 

לא יודעת, השאלות הללו מנקרות לי בראש, כי את היד הרגשתי, היא לא היססה במקרים מסוימים, אך מצד שני, קיבלתי שני טורים מהתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה, והטורים בסופו של דבר השלימו זה את זה, אז כן ניחשתי, אבל בשני חלקים!

 

ואני שואלת את השאלה ברצינות:

עד איזה רמה הכל נקבע מראש? כי הלוא ידוע שבמערכות כאוטיות לא ניתן לעשות חיזוי. כלומר, לפעמים מערכת נכנסת לחוסר שיווי משקל, כמו למשל הבורסה, או מזג האוויר, ואז תנודה קלה לכאן או לכאן, וכל המערכת משתגעת מקיצוניות אחת לשניה.

האם גם הטוטו מתנהג בצורה שכזו? האם גם בו יש דברים כאוטיים כאלה, אשר נתונים לשינוי של הרגע האחרון, אז אם כן, איך אפשר בכלל לנחש?

 

אז עד כאן, וכנראה שהחיים לא קלים, ומה יהיה, יהיה טוטו, אולי?!

 

שלכם

גילה שבגלגול הזה כבר לא תהיה מהמרת

 

 

 

ינואר 2001

 

האינטרנט הטלפתי- יום כזה משוגע מזמן לא היה לי!!!

 

 

אז זהו זה חברה, עכשיו אחרי 2 בלילה, אחרי שליקוי הלבנה הסתיים ויום כזה מטורף כבר מזמן לא היה לי, איזה יום, איזה יום, איזה יום!!!!

 

אז אני מדברת על ה-9.1.01 יום ג' פעמיים כי טוב, שמש בגדי, ירח ממול בסרטן, ויש ליקוי לבנה שכולם אמרו שזה יהיה יום משוגע, רוצים לשמוע?

 

רוצים צירופי מקים?

אז הנה לכם כיד המלך, רק אל תיפלו מן הכסא, כי אני ממש בשוק!!

 

זה התחיל בצהריים. קמתי לי לאיטי, עם הכוונות הכי טובות בעולם לעשות סוף סוף את החשבונות וההפקדות אשר מחכים לי.

אני מדברת עם דוד טל בטלפון והוא צועק לי, "גילה גילה, הנה אבי מ-USA בצ'ט, בואי ותיכנסי. בקיצור את אבי מ-LA אני מכירה כבר שנה ממרחבי הסייבר ספייס!  כל כך התגעגעתי אליו, ושאלתי את הידידה המשותפת שלנו בתיה, היכן הוא, והנה הוא ממש כאן בצ'ט!!!

 

בקיצור אני נכנסת, ואיזה שמחה, ואיזה שיחה, ולפתע הוא מספר לי שהוא בטלפון עם בתיה, הידידה המשותפת מסן-פרנסיסקו ושהיא ברגעים אלה ממש, ראתה אור גדול בסלון שלה, בקומה השביעית בסן פרנסיסקו.

אלומה מאוד ממוקדת של קרן אור, חדרה מן הגובה מתוך הלא כלום אל דירתה. בתוך האלומה היתה דמות, וכל המחזה ארך 4 דקות והיא הספיקה לצלם!!

בקיצור הוא מנסה להרגיע את בתיה בטלפון ואני מנסה לשכנע אותו שינסה להביא גם אותה לצ'ט, וככה בסוף היא מצליחה, וגם היא מטלפנת אלי קודם, וכך ארבעתנו מנהלים שיחת צ'טים וטלפונים, אני מחיפה, דוד מתל-אביב, בתיה מסן-פרנסיסקו ואבי מ-LA.

ביקשתי מבתיה שתרוץ ותפתח את הפילם לראות אם זה יצא בצילום, ואדווח לכם על כך!

בקיצור, עד כאן הכל נשמע די נורמלי אם כי מוטרף לגמרי, איזה עולם מוזר, מי היה מאמין!!

אבי תוך כדי שיחה יורד עלי קצת, ואני שואלת אותו איך בכלל אפשר לעשות שאולי אגיע לארה"ב, ואיך אפשר לסדר שם פעילות וכו'....

 

בקיצור, הזמן חולף וזה כבר כמעט 2, ואני מתנתקת, וחושבת לעצמי, איפה מירי, כלומר "מניה אנטריאלי" המדיום מגרמניה, היא בברזיל, האם היא לא צריכה לחזור כבר לגרמניה, הלילה אכתוב לה אי-מייל!

בקיצור, המחשבות מודחקות לקרן זווית, ומגיע הערב, ואני מכינה את עצמי לקראת ההרצאה של ריקי קיטרו מקיסריה, מה זה תופעה, בחיים לא ראיתם כזו תופעה!!!!

 

אנשים מתקשרים, ומתחילים להגיע, וריקי מגיעה, כולה חיוך וחדווה, ואני עומדת להתחיל את הערב, ופתאום המכשיפה הזו תופסת אותי ליד הלוח ולוחשת לי באוזן:

 

"גילה יש לך נסיעה לארה"ב בקרוב לקליפורניה, וזה קשור בבחור שהוא מזל אריה...."

היא לוחשת לי באוזן, ואני מרגישה שאני כמעט מתעלפת, כי אבי הוא מזל אריה!!!

והיא ממשיכה:

"את תסעי עם עוד בחורה", ואני מאשרת שבהחלט תכננתי לנסוע יחד עם אביה, אבל היא נוסעת קודם וזה לא ייתכן!!!

אבל ריקי בשלה, היא משוכנעת ששתינו ניסע, ואני יורה כלפיה מילים סקפטיות: "עזבי אין לי מה לעשות ב-LA, אני צריכה אירגון וקשרים",  אך היא בשלה, טורפת את קלפיה במהירות ואומרת, "לא יש לך שם שליחות, ואתם תיסעו יחד הנסיעה שלה תידחה"...

אני כבר מתחילה להיות בקריזה, ופתאום היא אומרת: "לא לא, אבי יעזור לך, רק שיתחיל להזיז את התחת שלו, את תראי, יבואו הקשרים המתאימים"!

אחר כך היא ממשיכה:

 "יש לך בעיות ויטמינים, יש לך חוסר ב-B12",  ואכן מצאו אצלי לפני שנתיים חוסר, ולא הלכתי לבדוק שוב, ואני בטוחה שחסר לי, והיא ממשיכה לירות מילים כדורבנות על מצבי הבריאותי.

בשלב זה אני כבר די בשוק, ואני מספרת מה עובר עלי לקהל, על מה שריקי אמרה לי רק עכשיו, וכאשר אני מגיעה למילה, "אביה",  הבן שלי רץ מן החדר בריצת אמוק: "אמא, קחי מהר את הטלפון, אביה על הקו, היא רוצה לדבר איתך"! וכל הקהל מתחיל לצחוק!

 

נו חברה, אתם עוד איתי, מה דעתכם על הסיפור הזה?

 

אז תשמעו את ההמשך!

 

השעה היתה 11 בלילה כאשר כולם הלכו הביתה. אני עוד ישבתי עם ריקי ושאלתי אותה שאלות על המצב במדינה, והיא התחילה להגיד שברק יזכה בסוף, ותהיה ממשלת אחדות, אבל רק ל-5 חודשים וכו' וכו', מבטיחה לכם להביא את התחזית פעם אחרת.

בקיצור, הכל נרגע, כל הבית כבר דומם, גם ליקוי הלבנה כבר התסיים, אני מסיימת את עינייני, מסדרת קצת קבלות, ומתכוונת לעשות ליל שימורים עם החשבונות שלי.

אבל לא, נכנס בי טירוף מטומטם כזה לשבת עוד קצת ליד המחשב, דבוקה כמו מסטיק לכסא, ואני די כועסת על עצמי!

פעם ראשונה בחיים, הייתי בצ'ט בצהריים, ואני משוטטת לי בצ'ט, ורואה שם את כל בעלי החלומות הרטובים כמו: גבירה מחפשת עבד, הנשואים המתפרפרים, מחפש מבוגרת, רוצה למצוץ ועוד ועוד. די מספיק אני אומרת לעצמי, ולא שמה לב שחלפה כבר כמעט שעה!

איך שאני רוצה לסגור את המחשב, עולה לי ברקע ב-MSN "מסנג'ר" (שזה ISQ לעניים), הגב' מניה אנטריאלי, באמצע נסיעה בברזיל, אי שם בעיר נידחת במרחבי הישימון, במקרה היא לנה הלילה אצל חברה, ונכנסה למחשב, ומיד קיבלתי הודעה מרנינה:

"מרים התחברה למחשב".

וזהו, חברה, משוחחים, והיא אומרת לי, "כן גילה, גם אני חשבתי עלייך, וזה זימן אותנו אחת לשניה דרך האינטרנט הלילה...."

 

אלוהים אדירים, איזה שילוב מטורף, אני חושבת לעצמי, ממש אינטרנט קוסמי יחד עם אינטרנט ארצי!!!

איך זה קרה שכבר הרבה זמן חשבתי על אבי, והיום דיברתי עם אבי בצ'ט, וריקי ישר קראה אותי בטלפתיה, ואני חשבתי על מניה והיא הופיעה לי באינטרנט בלילה, ובתיה בדיוק ראתה עב"ם, ואביה בדיוק צלצלה כאשר הזכירו את שמה ודיברו עליה.... די לא מסוגלת יותר, לא מבינה מה הולך כאן???

 

כל אמצעי התיקשורת, עם טלפתיה ביחד, מה זה פה???

מה,  יש פתאום אינטרנט טלפתי????

 

הצילו!!!!!

אני הולכת לישון, מספיק לי, ורק שאבי לא יהיה פתאום באינטרנט, משום שאם כן, אז תאשפזו אותי!!

 

עיזרו לי!!!

 

גילה

 

ואני עוד אוספת סיפורי צירופי מקרים.....

 

קראו אותם, יש לכם סיבה, זה עובד:

 

http://www.skybusiness.com/be_aware/on-zirof.htm

 

 

 

 

 

 

 

סוף מרץ ‏2001

 

מלבטיה של מחפשת דירות- סיפור בהמשכים

 

הרקע:

לפני כחודש נמכרה הדירה בה פועלת האגודה לפיתוח מודעות בתל-אביב, וכעת עלי למצוא מקום תחליפי עד לאחר הפסח. הבעלים החדשים, זוג צעיר, רוצים לשפץ ולגור, וחשוב להם שאפנה בהקדם.

מסתבר שהפרוייקט הנ"ל, כלל אינו קל, ובפורום מיסטיקה ב-IOL פרסמתי את סיפורי בהמשכים, תוך שאני מציגה את לבטי, על מנת שתבינו, עד כמה הדברים מסובכים בירוקרטית, למרות שאני בסך הכל רוצה, למצוא מקום נחמד וחמים, שאפשר לשמוע בו הרצאה טובה, לשתות כוס קפה, ואז ללכת הביתה.

אשמח לקבל, המלצות, רעיונות, עצות, פתרונות וכו'.

 

 

 

חלק א'

 

מלבטיה של מחפשת דירות!

15/3/2001 0:56

גילה בויום

togila@hotmail.co.il

-----------------------

שלום חברה

 

מה אספר לכם, ימים לא קלים עוברים עלי בחיפושי אחר בית למודעות ברחבי תל-אביב!

 

כל היום אני עם טלפונים ומתווכים על הראש, ואומרת אני לעצמי בנפש שוקקה: אבל בית מחפשת אני למודעות, בית של אור, של הארה, משהו שיחמם ויפתח את הלב! מקום שיתן לאנשים אווירה טובה, ופינה חמה בלב! מה פשעי, במה חטאתי?

 

תבינו אותי נכון, אני מוכנה לשלם, אבל לא, הרבה אפשרויות נפסלות מעל הסף!

 

מזמן ירדתי מהרעיון של לחפש נכס מסחרי, אחרי שהתברר לי שהעיריה "מכניסה את ידה לכיס של בעל הבית", ורוצה לגבות ממנו אותו מחיר כמו שהוא מקבל מן השכירות.

 

אז אני מחפשת דירת מגורים, אבל כאן מתחיל הבלגן!

 

אני רוצה קומה ראשונה, שלא יפריעו לשכנים, ואני רוצה בלי אינטרקום שלא יצלצלו להם בטעות, ואני רוצה באיזור לא שקט מדי, שלא יתפסו להם את החניה, ושלא ישמעו צעדים בלילות, ואני רוצה ורוצה, ובסוף מה נשאר בשבילי?

 

כי גם אני רוצה מקום יפה, נאה, מחודש, שקט, משהו שנותן תחושת בית, אז למה אני נתפסת כמו מטרד, כמו אוייב הציבור?

 

אני נשמעת כל כך מאיימת כשאני אומרת שיבואו אלי אנשים ויכנסו אלי לדירה, וישבו בשקט, וישמעו הרצאה וילכו הביתה בשלווה. לא, אני מטרד, הבנתם, כאשר כל אחד מנסה להגן על הטריטוריה שלו כמו חתולים שלא רוצים שיפלשו להם לפרטיות.

פעם אפילו אמרו לי שאם אני עושה מפגשים בבית מגורים, אז אני מורידה את הערך הכלכלי של הבניין, שימו לב, יהיה אחר כך קשה למכור דירות בבניין, הבנתם? שיגע אותי הקטע הזה של "להוריד את הערך"!

 

אז זהו זה, חברה, אני מחפשת מקום פשוט, צנוע, עם סלון גדול, לא בבנין מפואר עם מעלית ואינטרקום וכניסה משיש וכו'. אלא משהו נחמד, נעים, והעיקר שיהיה נוח ונחמד וזהו.

מי שבאמת רוחני, לא ישפוט אותי לפי באיזה היכל יושבת אני, אלא לפי מה שיש לי בפנים, ואני רק שומעת בלב כואב על דירות שיכולתי לעמוד בהם מבחינה כלכלית, אבל בשבילי הם נותרו כמו "נרות חנוכה"- לראותם בלבד!

 

אז מחר אני הולכת לראות 5 דירות שנשמעות מתאימות ואדווח לכם, ואם בכל זאת, אתם גרים בבניין בתל-אביב, שיש בו דירה להשכרה, או שעומדת להתפנות שם דירה, והיא נחמדה, והשכנים מדליקים, עם ראש כזה פתוח, שרק ישמחו שנביא קצת מודעות למקום, אז תיידעו אותי. תשיגו לי את הפרטים של הבעל בית, ואני אטפל בשאר, ובנתיים החזיקו לי אצבעות.

 

בברכה

גילה   המחפשת

 

--------------------------------------------

 

חלק ב'

 

מלבטיה של מחפשת דירות

18/3/2001 1:58

גילה בויום

togila@hotmail.co.il

-----------------------

שלום חברה

 

אז נסעתי לתל-אביב ביום ה' וכיתתי את רגלי שעות רבות, ויצאתי יותר מבולבלת ממה שהייתי.

 

ראיתי כ-6 דירות.

מה אגיד לכם, ראיתי דירות בסביבות 700 דולר, כפי שאמרתי בתחילה. ישנות למדי, אבל בלי שכנים ובלגן על הראש, בלי אינטרקום ומעלית, ברחובות די סואנים כמו בן-יהודה או דיזנגוף, ולא היה בזה נשמה. גם ישן, גם זקוק ליד מטפחת בצורה דחופה...

 

ראיתי דירה מקסימה שמשפצים אותה ברח' הרצל פינת יהודה הלוי, ליד בנק לאומי הראשי, בבניין ישן, עם כניסה לא עלינו, שתשופץ, אבל איזה דירה... תיקרות גבוהות, קשתות כאלה מעל הפתחים, עושים שם הכל חדש... אבל השאלה, האם זה לא איזור מפחיד בלילות?

אומנם לא רחוק מאלנבי, ואמרו לי שזה הפך לאיזור פאבים ומועדונים, ובכלל איזור בילויים.

ולבסוף, כאשר כבר התעייפתי ראיתי דירה מקסימה ברחוב צדדי ליד גורדון, ממש קרוב לים. רחוב מקסים ושקט, קומה שלישית, עם מעלית ואינטרקום ובעלת בית שנמצאת בחו"ל שדווקא אוהבת אסטרולוגיה ולא איכפת לה מה יתנהל בבית שלה. ראיתי, והלב שלי נחמץ, דירה בנוסח מודרני, עם סלון ענקי, מזגנים, משופצת...

 

הבנתם את המילכוד שלי?

אני מוכנה לשלם יותר מ-700 דולר לחודש, ולקחת משהו מפואר יותר, שיתן יותר אור בעיניים לאנשים, נמאס לי כבר להתנצל כל הזמן, להתחבא... לעבור על החוק...

 

אספר לכם סיפור על מנת שתבינו אותי:

 

לפני כ-3 שנים הלכו שכנים והתלוננו עלי לעירית תל-אביב וכתבו מכתב מאוד מגעיל, על תנועה בלתי פוסקת בחדר המדריגות, ורעש עצום וכו'...

המכתב הגיע למחלקת מתן רישיונות לעסקים. ערב אחד הם החליטו לעשות ביקורת פתע, והם באו, גבר ואישה, לבושים באפודות אפורות, להרצאה כביכול.

למזלי הטוב, המרצה איחר, והם עמדו עם עוד מספר אנשים מועט למטה ודיברו, ואחר כך, הם דפקו לשכנה למטה על הדלת ושאלו אותה, "איפה כאן יש מודעות", והיא פתחה עליהם כזה פה, שהם נבהלו מן הצעקות שלה.

בקיצור הם עלו למעלה, ואז דיברו עם האחראית, והשאירו לי מכתב שאבוא אליהם לשיחה.

באתי, ואז הם הסבירו לי שאני עוברת על החוק, ועושה עסק בבית מגורים ללא רישיון.

 

ביקשתי שיתנו לי רישיון, ואז הם אמרו שאי אפשר, זה דורש המון כסף, מקומות חנייה וגם אישור מן השכנים שהם מסכימים... כך שהגענו למבוי סתום!

נשאתי את ידי בייאוש ושאלתי מה עלי לעשות, ואז הם אמרו שאין מה לעשות והם יגישו נגדי כתב אישום, ואני נלחצתי כל כך.

אבל אז הם התחילו להרגיע אותי ואני לא הבנתי מה הם רוצים. הם הסבירו לי שיש להם ערימה גדולה, וזה לוקח זמן, והתיק גם יכול ללכת לאיבוד בתחתית הערימה...

נפרדנו כידידים בצירוף מפות נומרולוגיות שעשיתי להם (לא אמרתי לכם למה כדאי ללמוד מיסטיקה?) ויותר לא שמעתי מהם!

מכאן והילך למדתי פטנט שנקרא "סחבת בירוקרטית".

 

בקיצור הבנתם אותי?

אני מוכנה לשלם, אבל מי יהיה מוכן לקבל אותי?

למחרת ראיתי מקום שהיה משרד בבניין משרדים, לא רחוק מהים, קצת רועש, אבל אולי מי יודע....

 

הגעתי תשושה להרצאה שלי בערב, וחלקתי את לבטי עם החברה, ואתם יודעים מה אחד אמר לי:

"גילה, אנו סומכים עלייך, זה לא משנה לנו, בכל אשר תלכי נלך עימך, תמצאי מקום ואנו נבוא אחרייך, לא משנה המקום רק התוכן חשוב..."

 

התרגשתי מאוד לשמוע את דבריו, ומישהי אחרת הוסיפה ואמרה:

"גילה, תצרי לך במחשבה את התדמית של מה שאת רוצה שיהיה, ותלכי עם זה, ואז הקוסמוס יסדר לך, ולפחות ראית את מה שאת לא רוצה".

אז זהו חברה, החלטתי, אני רוצה מקום יפה, ושיהיה מכובד, ואני רוצה לנסות טקטיקה חדשה. אני רוצה ללכת לעיריית תל-אביב ו"להרים שם צעקות עד השמים", שיתנו לי להיכנס למקום משרדי אבל שיוותרו לי על ארנונת עסקים, לפחות על חלק ממנה, כפי שהם ויתרו לי בפעם האחרונה אחרי שעלו עלי. ואז לשכור מקום בו אוכל לזקוף את ראשי בגאווה, אולי אפילו דירה בבניין משרדים, במחיר הוגן!

אם לא, אני הולכת על דירה בבניין מגורים, ומשהו יפה, וקומה ראשונה, ואני הולכת לברר עד הסוף את כל החוקים ומה מגיע לי!

 

זה מה שאני רוצה, ונכון שמאוד ריגש אותי מה שהאיש אמר, "גילה, נלך אחרייך לכל מקום שתלכי", אבל בכך אין די!

 

בברכה

 

גילה המיואשת

 

 -------------------------------------

 

חלק ג'

 

 

מלבטיה של מחפשת דירות

20/3/2001 2:18

גילה בויום

togila@hotmail.co.il

-----------------------

שלום חברה

 

 

הרבה אחרי שהעולם הזה יפסיק להתקיים, כאשר רק הג'וקים הם אשר ישרדו אחרינו, תשרוד גם הניירת, וכפי שתל-אביב היא עיר ללא הפסקה, הרי שהיא גם תסכול ללא הפסקה, ומעשה שהיה כך היה.

 

ביד בוטחת צלצלתי אתמול לעירית תל-אביב, ישר למחלקת ארנונה והתחלתי עם הקושיות שלי. שאלתי אם אוכל לשכור משרד וליעד את חלקו גם למגורים, והאם יתנו לי הנחה בארנונה.

בקיצור עונה לי מישהי, באמת בנימוס רב, שבתנאי שהמקום ישן, ושהיה פעם דירת מגורים והפכו למשרד, ולא בניין משרדים מודרני.

 

"חוץ מזה",  היא אומרת לי, "חייבים להיות בדירה גם חדרי מגורים ולא  חדרי מנוחה !

 

"תסלחי לי", אני אומרת לה, "מה ההבדל בין מגורים לבין מנוחה"?

אודה ולא אבוש שגם מחשבות כחולות חלפו בראשי: "מנוחה, מה זה מנוחה"?

יש חדרי מנוחה בבית המרחץ, או אחרי סאונה, או אחרי מסאג', או אולי אחרי... למה היא מתכוונת?

 

"מנוחה", היא מסבירה לי, "זה ריהוט שנועד למנוחה, ולא למגורים".

נו טוב שיהיה, אני הרי כבר אשפית בעיצוב "חדרי מגורים", ובכלל, כמה משרדים כבר אפשר למצוא, שהיו פעם בבניין ישן?

 

בקיצור, אני ממש מודה לה, סוגרת את הטלפון, ומיד מצלצלת למחלקת רישוי עסקים. לפני כן עשיתי עבודת חריש באינטנרנט לקרוא את החוקים ומצאתי שם דבר מאוד מעניין:

 

קליניקה, סטודיו למחול, רואה חשבון, עורך דין, וגם חדרי ישיבות אינם צריכים רישיון לעסקים. מצד שני, אם הם פועלים בתוך דירות מגרוים, אז הם צריכים אישור "שימוש חריג".

 

בקיצור אני מצלצלת למפקחים ועונה לי הבחור שבא לעשות אצלי ביקורת לפני 3 שנים. הוא היה מה זה נחמד!

שאלתי אותו, יש איזורים או דירות שהם לא "שימוש חריג" והוא אמר לי שלא. כלומר, בכל מקום זה שימוש חורג.

 

אז שאלתי אותו "אז מה עושים"?

אז הוא אמר לי, שהולכים על המזל, ומקווים שאף אחד לא יתלונן, כי אחרת, "נהיה חייבים לבוא, גילה, למרות שנתנו לך מנוחה 3 שנים. אם יקראו לנו נבוא"!

 

"אז מה לעשות, כל הזמן ללכת על קצות האצבעות, לא לנשום, לא לזוז, זה טמטום!

כל הזמן להתחבא כמו עכבר, להיות תלויה בחסדים של אחרים, אתה לא חושב שזה מוגזם?

אני במילכוד. מצד אחד אני לא יכולה לשלם עבור מקום מסחרי, גם יקר וגם ארנונה, ומצד שני, אני צריכה להיות תלויה באחרים."

 

"אני מבין אותך גילה, ואני מצדיק אותך, אבל זה החוק היבש. נעזור לך, ותעשי לי טובה, לפני כל חוזה שתחתמי, אז תבואי אלינו ואנחנו נבדוק לך את הנכס, ושיהיה לך כל טוב".

 

דווקא, מאוד שמחתי שהוא זכר אותי, ועם כל הרצון הטוב שלו נשארתי מתוסכלת.

בקיצור חברה, מה נראה לכם שאני צריכה לעשות? לא רוצה מקום  שהוא "ג'יפה", אבל זה מצטייר כמו חוסר ברירה.

 

אני לא רוצה לפעול באווירה מסחרית, אלא בצורה יותר ביתית וצנועה. אני לא חושבת שמגיע שאשלם כספים מוגזמים, על חשבון המבקרים במקום. יש כל כך הרבה מקומות בהם הכניסה חינם, או סמלית ביותר!

אני משתדלת עד כמה שאפשר להוזיל את המחירים, בכל אופן בקורסים, ומצד שני אני נחשבת אמינה, ונותנת רמה גבוהה. תגידו מה שאתם רוצים, אבל שיהיה לכם ברור, אינני שרלנטית, ולא רוצה להפוך את המיסטיקה למשהו מסחרי!!!

ולכן, אני לא רוצה, שאתם הקהל תשלמו את המחיר, של עירית תל-אביב וכו'.

 

 

בברכה

 

גילה

 

המחפשת  ללא הפסקה

 

 

 

-------------------------

 

 

חלק ד'

ובו יסופר כיצד מצאתי עצמי דוהרת על אופנוע עם כלב שליקק את רגלי,  ושועטת במונית לראות דירת פאר בלב הישימון, וכיצד גיליתי להפתעתי הרבה, שלא דירה להשכרה אני מחפשת, אלא בעל בית להשכרה!!!

 

בחלקים הקודמים סיפרתי, כיצד יש ביכולתי לשלם, אבל יוצא שאאלץ ללכת על  "ג'יפה". סופר כיצד מצאתי עצמי "מכניסה את ראשי לגוב האריות" ומתקשרת לעירית תל-אביב "הנוראית" ולומדת שם על מגבלותי. תוכלו לדעת על ההבדל בין חדרי מגורים לחדרי מנוחה, ועוד ועוד.

 

*

 

ביום ה' האחרון, ה-22.3 הגעתי לתל-אביב, רעננה ובכוחות מחודשים, ושוב מלאת תקווה, אחרי סבב של טלפונים למתווכים משך כל השבוע. צילצלתי למתווך עימו קבעתי, והוא אמר שיבוא לאסוף אותי. לפתע מופיע בחור צעיר על אופנוע מקצועי כזה כאשר כלב למרגלותיו, מגיש לי קסדה כזו כמו של אסטרונאוטים ואומר לי, " בואי עלי".

זכרונות הילדות של גיל 5 שבו והתייצבו לנגד עיני. לאבי ז"ל ולכל חבריו, שם בחולות של קרית חיים, היו טוסטוסים כאלה כבדים, בנוסח הישן. הם היו חבורה של  8 בעלי אופנועים ולכולם היו בנים, רק אני הייתי בת, ובכל שבת הינו יוצאים בשיירה לטיולים ברחבי ישראל של שנות ה-50, כל אחד ובנו עימו מאחוריו, ואני הבת היחידה עם אבי...

ככה מצאתי עצמי, שבה לזכרונות הילדות, דוהרת על טוסטוס ברחבי תל-אביב, עם קסדה על הראש כאשר הכלב מלקק את רגלי.

 

אחר כך הלכתי לראות דירה ליד בית הקברות הישן בתל-אביב, שאנשים נרתעים ממנה. לי זה דווקא לא הפריע, כי "השכנים ממול" בוודאי שלא ירעישו...

אחר כך פגשתי גם בבחור צעיר כבן 30 שהמקצוע שלו זה לקנות נכסים, לשפצם ואז להשכירם. הוא הראה לי בניין שהוא משפץ ומשחזר ברח' פרישמן, וזה היה כמו טיול במוזיאון. סיפר שהוא מחפש חברה גזעיים, אך במחירים גבוהים. חלקתי לו מחמאות רבות, במיוחד על הג'קוזי באמבטיה, והשיש במטבח, והמשכתי בדרכי.

לפתע נתקלו עיני במודעה בעיתון: על דירות פאר להשכרה בבניין חדש לחלוטין, ובהחלט במחיר סביר.

"נו, אמתרי לעצמי, אולי מגיע לנו גילה, משהו מפואר כזה..."

הבעיה היא שלא בדיוק ידעתי איפה זה "קיבוץ גלויות", דפוקה שכמוני, וככה מצאתי את עצמי דוהרת במונית אל עבר האי שם בפאתי תל-אביב. יודעים מה חברה, זה בסך הכל בדרום תל-אביב, ממש על הקו המפריד בין תל-אביב לחולון, בסוף רח' העליה ורח' שוקן. ממש דרומית ולא רחוק מתחנה מרכזית. ואיזה בניינים יפים. זה מכונה "המושבה האיטלקית". הוא הראה לי שם דירת גן ענקית ויפה. אוויר, גן עדן לבעלי מכוניות מבחינת חניה, אבל לא לבעלי אוטובוסים...

 

 

 

כיצד התברר לי שבעצם בעל בית להשכרה, אני מחפשת

 

ביום א' האחרון, ה-25.3 פצחתי בצעד קל, אל עבר מס הכנסה בחיפה, שם קניתי לי כבר חברים רבים. ראש החוליה שמטפל בענייני, קפץ ממקומו בשמחה, כיבד אותי בעוגות, והזעיק את כל מי שהיה בסביבתו כאשר הוא צועק:

"הנה גילה, תראו חברה, זו גאון, עשיתי מחקר אודותיה. היא לא טובה במס הכנסה, אבל בתחום שלה בארץ היא ממש מובילה, אתם לא מבינים מיהיא בכלל... חבל לכם על הזמן!"

אחר כך הוא מסתכל אלי, ומצהיר בפרהסיה:

"את טיפוס לא כלכלי, אם היה לך שכל, היית מסדרת את עצמך עד הפנסיה!"

"אבל אתה יודע שכסף לא מעניין אותי, זה לא העיקר בחיים, בכל אופן, להתאמץ בשביל כסף!"

 

אחר כך אני הולכת לידידי ראש מדור ניכויים וכאן מתבררת לי עובדה מפתיעה:

שבעצם בעל בית להשכרה אני מחפשת!

לפני שאפרט עובדה מפתיעה זו, ברצוני להעניק לכם מהניסיון העשיר שלי כ:

 

מדריך לרוצה להיות מיסטיקן בנפתולי הבירוקרטיה

 

לצורך הדיון, הבה ואקרא לגיבורת סיפורי, נפתלית, מלשון נפתולים, ונפתלי ממין נקבה.

סיימה נפתלית לפני מספר חודשית קורס טוב בפרחי באך, או רייקי או קלפי טארוט, או יהיה אשר יהיה. מוכשרת היא מאוד נפתלית ורוצה לעסוק במשלח ידה החדש, ומה תעשה? כיצד תזמן אליה לקוחות?

תפרסם בעכבר העיר, או אולי תתלה פתקאות על עצים. אך לא יעבור זמן רב לאחר שהיא תעשה זאת, עוד לפני שבכלל התחילה לראות לקוח אחד, היא תקבל לביתה דואר, עם חותמת רשמית של המדינה: מסתבר שפתחו לה תיק במס הכנסה!

 

היא תיגש אליהם ותשאל: "מה פתאום? לא ביקשתי", אבל הם ישיבו לה, שמחלקת מודיעין הבולשת והחוקרת, ראתה את פרסומיה בפומבי.

 

אז הם ייעצו לה, להיות אולי עוסקת פטורה, שזה דווקא סידור נחמד. עד בערך 3200 ש' לחודש מותר לה להרוויח ללא לשלם אגורה ואם היא אמא, או חד הורית וכו', זה עולה.

 

שמחה ומאושרת נפתלית,  ואז רוצה היא לשכור דירה ולהפוך אותה לקליניקה, או לפחות את חלקה!

הולכת ומכתת היא את רגליה בכל רחבי העיר, מוצאת כמה מקומות נחמדים אפשריים, אבל אבוי, חוק דרקוני חדש יחסית, יצא לשוק באפריל 98.

לא עוד ירוצו פקידי מס הכנסה, לחפש אחר הכנסות מנכסים עסקיים, הם כאילו מגייסים את נפתלית לשורותיהם! היא צריכה לדווח על בעל הבית שלה, והיא צריכה לנקות לו מס במקור!

 

במילים יותר פשוטות, אם הדירה עולה 900 דולר, ונניח 600 הם לעסק, עליה לשלם למס הכנסה שליש, ואת השאר לבעל הבית. דהיינו 200 ש' ישירות למס הכנסה עליה לנקות לו, ו-700 ישאר לו. אז כמובן שהוא לא יסכים, כי הוא רוצה 900, ואז יהיה עליה לשלם שכירות של 900 ועוד 200 שזה 1100 דולר לחודש!!!

אלא אם כן, בעל הבית פטור, או שהוא חייב במס נמוך יותר, כי אולי הוא פנסיונר, או מובטל, או חי מביטוח לאומי!

 

הבנתם?

בכך הפכה גברת נפתלית לעובדת מס הכנסה בפועל... וחבל שהיא לא חשבה על זה כאשר הלכה ללמוד מיסטיקה או רפואה אלטרנטיבית!

 

 

עד כאן נפתליה של נפתולית שהיא בעצם הנפתולים שלי.

בקיצור, ההוא ממס הכנסה חייך אלי חיוך רחב ואמר לי:

"גילה, מעכשיו והלאה תחפשי לך בעל בית ולא דירה להשכרה. עדיף שתמצאי לך פנסיונר, או מובטל, או עקרת בית, או אלמנה או גרושה, זה הכי טוב בשבילך. אחרת תשלמי מיסים רבים.

 

בקיצור חברה, זה נשמע מצחיק, אבל אולי אתחיל  לחפש מעתה והלאה במדור שידוכים מה דעתכם: "מבוקש בעל בית עם דירה, אבל אחד עני..."

 

 

 

עד כאן צחקנו יחדיו, אבל עכשיו נורא עצוב לי!

כבר הייתי מוכנה ללכת על 2 דירות נחמדות, אבל הם לא רצו אותי.

 

בקיצור חברה, עד כאן הסיפור ואני כבר מאוד מיואשת!

 

בואו לתפללו בשבילי, ושלחו אור, שימצא לי ולנו מקום נחמד ונעים שהוא:

 

·                  סלון גדול מספיק, ועד הול ולפחות עוד 2 חדרים, שיתן לפחות 90 מ"ר מה שנחשב ענקי במושגים של תל-אביב. שיהיה גם משופץ, נאה ועם מזגנים

·                  חייב להיות קומה ראשונה או קומת קרקע כך  ששכנים לא יוכלו לקטר "שעולים להם על הראש".

·                  סביבה "נורמלית" שקל להגיע אליה באוטובוסים, ואולי גם למצוא חניה, אך שלא יהיה רועש מדי.

·                  בעל הבית חייב להסכים לפעילות החורגת ממגורים.

·                  בעל הבית חייב להיות על "סף העוני", כדי שאני אהיה פטורה מתשלום מיסים, או עשיר כקורח, ובעל נכסים רבים, כך שהוא חייב להצהיר ולתת חשבונית!

 

זה לא נראה לכם בלתי אפשרי?

 

מה אתם אומרים?

 

עזרו לי

 

בברכה

 

גילה

 

 

נ.ב

 

אף אחת מהדירות אשר ראיתי (והתלבטתי) עדיין לא הושכרה, אפילו שכבר חלפו 4 שבועות!!!

האם לראות בכך סימן מעודד?

 

------------------------------------------

 

 

מלבטיה של מחפשת דירות- סוף דבר

4/4/2001 1:4

גילה בויום

togila@hotmail.co.il

-----------------------

 שלום חברה!

 

הגיע שוב יום ה' 29.3 ואני נסעתי לתל-אביב, והפעם היתה תחושתי ברורה שאני הולכת למצוא דירה.

כבר יומיים קודם היתה לי שיחת טלפון מעניינת, עם מתווך פנסיונר, אשר ניסה "לפלרטט" עימי בטלפון. הוא סיפר לי שיש לו הרבה מועדונים שונים, ושהוא חבר "בבני ברית", והוא מוכן לתת לי אולם אם ארצה, "רק תשלמי לי חשמל ואחזקה". שמחתי לשוחח עימו, והבטחתי לו שאעזר בשירותיו מדי פעם, אך אני מחפשת דירה שתהיה לנו כבית, והוא הבטיח להראות לי דברים מעניינים.

 

איך שסיימתי את השיחה עימו, התקשרה אלי מתווכת אחרת וסיפרה לי על קליניקה, ליד רח' אבן-גבירול, במקום שקט מאוד, קומה ראשונה- פרטר, עם גינה ועצים מסביב, שיא השקט והשלווה, ובטח שבעלת הבית תיתן חשבונית על חצי, ובואי ותראי, וזה ממש נשמע לי מבטיח.

 

בקיצור הגעתי לתל-אביב, מוקדם בבוקר. המתווכת הראתה לי את הקליניקה, וחשתי במקום אווירה של שלווה ושל נעימות, ואפילו אמרתי שתשמור לי אותה, עד אשר בעלת הבית תשוב מחו"ל ביום ב' שאחרי.

נפגשתי עם המתווך המבוגר, והוא לקח אותי לדירה ברחוב מלצט, קרוב לפינת בלפור, שם בלב תל-אביב, לא רחוק משינקין.

הוא הראה לי דירה ענקית, בעלת סלון ענקי, אבל ישנה. עם המרצפות הכתומות עם ה"דוגמא" של ריבועים נוסח פעם, עם קירות מסוידים בכתום מזעזע, עם חלונות ודלתות הרוסים למדי. המתווך ניסה ללחוץ עלי שאקח!

הוא אמר שהוא יוציא מבעלת הבית שיפוץ וכו', אבל חשבתי לעצמי, "כמה כבר אפשר ליפות את הכלה, ולהסתיר את חסרונותיה. די לי, כל חיי אני חיה בדירות שכורות, שכמובן אינן משופצות, כי מי ישקיע בהן. וכיום אני רוצה משהו חדיש יותר, משהו שמרחיב את הלב ואת החושים".

הייתי כבר עייפה, וגם קשה היה לי לעמוד בלחץ שיכנועיו, ולכן ביקשתי ממנו שהות נוספת בת יום  להרהר בדברים, והתחלתי לצעוד בכבדות לאורך רחוב גורדון למפגש עם מתווך נוסף.

 

כבר לא היה לי כוח לראות עוד דירות, הסתפקתי בקליניקה, אבל כבר הבטחתי למתווך שאבוא לראות.

 

"3 חדרים, קומה ראשונה, סמטה מהים, משופצת, חדשה, מיזוג מרכזי, מרפסת, 900 דולר", זה מה שהיה כתוב בעיתון.

נשמע מסקרן, אך לא בניתי על כך, וזה בגלל שהמתווך אמר שבעל הבית לא יסכים לפעילות עסקית, ככה זה נראה לו.

 

אני צועדת לי לאיטי בחום המעיק, ובדרך עוצרת אצל עוד שני מתווכחים, רק כדי לשמוע עד כמה המצב קשה, ועד כמה אין דירות להשכרה בתל-אביב, ועוד עם הדרישות המוגזמות שלי, וזה עוד יותר מחמיץ את ליבי.

אני מגיעה למפגש ומחכה למתווך. בניין בסגנון באהוהס ישן, עם גלריות בקומה הראשונה, אבל הכניסה מוזנחת למדי. המתווך מגיע, ואני מעקמת את האף, אבל המתווך מרגיע אותי ואומר: "חכי שתראי את הדירה מבפנים".

ואנו עולים לקומה השניה, היו שם עוד פועלים, ואני נכנסת פנימה, ולא מאמינה למראה עיני.

 "זה טירוף", אני חושבת לעצמי. אדם לקח דירה ישנה, בסגנון הישן של פעם עם תיקרות גבוהות, ושיפץ אותה מן המסד ועד לטפחות. הוא השקיע שם לא פחות מ20 אלף דולר!

הוא ממש בנה אותה מחדש, החליף את כל הצנרת, החלונות, הדלתות, בנה מטבח בחיבור עם הסלון, עשה שירותים חדשים, התקין מערכת מיזוג מרכזית שקטה ונעימה, ושם על הדלתות והחלונות זיגוג כפול, על מנת למנוע רעשים מן הרחוב.

את הקירות הוא סייד בצבע של לימון עדין, עם מנורות עגולות המשולבות בתוך התיקרה. את המרצפות הכתומות בצבע החימר בסגנון הישן הוא השאיר, מה שדווקא מעניק חן רב וחמימות. בסוף הסלון בפינת המטבח, הוא שם חלון זכוכית ענקי ומודרני, ומעבר לו נשקף עץ תמר ענקי ירוק עלים, מה שמקנה למקום אווירה ציורית.

את המרפסת הענקית הנמצאת מעל לרחוב הוא פתח, והיא צופה אל הרחוב, אל עבר בתי קפה הומים אדם, ואל אוויר הים הלא רחוק משם.

לרוחב הסלון קיים חדר נוסף, עם דלת רחבה באמצע, בסגנון של פעם, שאפשר לפתוח ולשבת מעבר לה. בנוסף קיים חדר שינה חמוד, עם ארון קיר ענקי, צבוע ומשופץ.

 

עמדתי לי שם בשקט, וחשתי שאני נסחפת בהתלהבות. כל הדירות שרציתי עד כה, היו עבורי מעין פשרה. בגדר נחמד "ובא בחשבון", אבל כאן, חשתי שאני ממש רוצה את הדירה הזו. כי היא בדיוק מה שחלמתי עליו. משהו עם אוירה. לא דירה מודרנית חסרת חיים, אלא דירה ישנה משנות ה-30, בבניין משומר, אשר מצד אחד שופצה לחלוטין, ומצד שני היא שומרת על האווירה של פעם. פשוטה, לא מצועצעת, עם קווים עדינים מתכתיים, ויחד עם זאת הדורה.

 

אמרתי למתווך שאני מוכנה לקחת דירה זו, ללא היסוס, וביקשתי ממנו שייאתר את בעל הבית, וכאן שוב התחילו הספקות לקונן בליבי. "למה שירצה מועדון בדירה שלו, ובכלל, מה פתאום שיתן לי חשבונית ויצהיר, ובטח במקום 900 דולר, אצטרף לפצות אותו אם יסכים להצהיר, ואז שוב אגיע לסכום של 1100 דולר לחודש.

 

בקיצור, הגעתי לאגודה ואמרתי לחברה, שאני חושבת ששמתי עין על דירה, ושאני מאוד מקווה שזה יצא לפועל. צלצלתי למתווך מספר פעמים, והוא אמר שלא הצליח לאתר את בעל הבית. רק ביום שישי לקראת הצהריים הוא סיפר לי לפתע, שבעל הבית נמצא בתל-אביב, והוא דווקא גר בחיפה (!!) והוא יהיה מוכן לפגשני ב-4 אחה"צ ואני ביקשתי ממנו שיסדר לי טרמפ, אחרת אני לא נשארת.

 

בקיצור, אני מגיעה למקום, ואני פוגשת שם אדם מאוד נחמד, בגיל 50, ואני מחמיאה לו על העבודה שהשקיע בדירה. הוא מספר לי שהוא כבר משפץ חצי שנה, והוא מתחיל לתאר לי את מידת החורבן שבה הדירה הייתה. סיפרתי לו על טבע הפעילות שלי, וניסיתי להציג זאת יותר כחוגי בית בקנה מידה קטן, ושאני מורה לאסטרולוגיה.

סיפרתי לו עד כמה החברה שלי, אתם, שקטים ותרבותיים, והוא אמר שלא אכפת לו בתנאי שלא אפריע לשכנים ושנשמור על הסדר והניקיון, ואני אמרתי לו, שאני מקווה שלא יפריעו לנו, והוא צחק.

 

אט אט הגענו לנקודה הכאובה: דרך התשלום. אמרתי לו שלא תהיה לי בעיה לשלם 900 דולר לחודש, אבל אני חייבת קבלה.

"אין בעיה, אתן לך", הוא אומר.

"אבל רגע", אמרתי לו בלב רוטט, "אצטרך לנקות לך מס במקור, ולהעביר למס הכנסה את חלקו".

"מה פתאום", הוא אומר לי, "אני נותן לך פטור מאי ניקוי מס במקור".

"אבל איך יכול להיות", אני שואלת בתימהון, "מה, יש לך עוד דירות"?

"כן", הוא אומר לי, "כל הבניין ברשותי ויש לי 18 דירות שרשומות על שם אימא שלי, שהיא פנסיונרית ומנהלת ספרים, ואתן לך את כל האישורים הדרושים".

 

בקיצור חברה, איך אומרים באנגלית:

It is to good to be true

 

יותר מזה כבר לא יכולתי לבקש. ממש כל דרישותי מולאו!

 

אז בקיצור, פעילות האגודה תעבור לכתובת:

רח' גורדון 26 קומה שניה דלת משמאל, טלפון  5229934-03, לאחר יום העצמאות החל מהתאריך  28.4 במוצאי שבת בשעה 21:00

הפעילות במקום החדש, תיפתח בהרצאה חגיגית של עופר קיסרי, בסמינר לפתיחת העין השלישית להדרכה רוחנית.

 

זה יהיה ערב חגיגי בהשתתפותי, שבאופן "מקרי", יעסוק בנושא העין השלישית, כנראה לא רק של עצמנו,  אלא גם של המקום החדש, מה דעתכם?

 

הערב יכלול:

השתחררות מחסימות והתחברות לידע קוסמי, וקליטת מסרים קולקטיביים ואישיים ממדריכים רוחניים ומנשמות, והעברת אנרגיות ריפוי.

תרגילי פתיחת העין השלישית, חישת אנרגיה, טלפתיה וכתיבה השראתית. בליווי תרגילי נשימה, מוזיקה, מדיטציה, מנרטות וסמלים. המחיר 50 ש'.

בואו להיות עימנו בערב מיוחד זה, והביאו דברים טובים, שתיה וקצת יין, ויחד נרים כוסית.

עד לתאריך הנ"ל, כל הפעילות הרגילה תתקיים ברב קוק 28, במקום הישן.

 

כאן ברצוני  לומר מספר מילים על הרב קוק. אני מאוד אהבתי את המקום ואת האיזור, למרות שלחלק מכם היתה ביקורת מאוד קשה על המקום. אהבתי האיזור הפתוח לאוויר ולמרחב, וגם את הדירה, שמסתבר שהיא ענקית במושגים של תל-אביב.

אהבתי את החללים הפתוחים שבה ואת העיצוב המיוחד שלה.

אבל נכון, הדירה היתה ישנה, לא משופצת, מה גם ששנתיים היינו ב"סטנד-ביי" עד אשר היא תימכר. כתוצאה מכך, גם לא השקענו בה. מילאנו אותה בשטיחים, על מנת לא להרעיש לשכנה למטה, והשטיחים התבלו, וגם "עברו התעללות". נשפך עליהם קפה, וגם הדליקו עליהם נרות ושרפו אותם, ובכך סיימתי את הקריירה שלי עם שטיחים!

אני שמחה, שהדירה נקנתה על ידי זוג צעיר, כאשר הוא צייר והיא מעצבת, ואין ספק שהם ישפצו אותה  בטוב טעם, ובכך הם יימצו את הפוטנציאל האדיר שבה.

לכן אני מאוד מקווה, שתדעו לשמור ולהעריך את העובדה שאנו עוברים למקום חדשי, מחודש ומשופץ!

 

החסרונות:

1.הדירה קטנה יותר וקומפקטית, למרות שניתן יהיה לנצל בה את השטח טוב יותר. 25 איש יוכלו לשבת בה בנחת, עם פוטנציאל להגיע עד ל-40 איש.

2.חלק מכם "יקטרו" על נושא החניה, כי נכון, אין חניה בגורדון, אבל, תמיד ניתן למצוא חניה ברחובות הצדדיים כמו דב הוז, פרוג וכו'. קיימים במקום 3 חניונים שמחירם לא גבוה. במיוחד קיים חניון דו-מפלסי בפינת פרישמן ודב הוז, וכמו כן קיים חניון בגורדון פינת הירקון, וגם חניון ממש בבירידה לחוף. כל מה שידרש מכם זה לצעוד מטרים ספורים, וזה טוב לבריאות.

3.במקרה של פעילויות במקביל יש לי קצת בעיה. חדר השינה קטן למדי והוא יכול להכיל עד 7 אנשים. לעומת זאת, אולי אפשר לאטום רעש מעבר לדלת ההזזה שבסלון. אמרו לי שיש חומר המכונה "צמר סלעים", אותו ניתן לתלות על הדלת, ושזה אוטם רעש לחלוטין, מישהו יודע פרטים לגבי כך?

 

 

היתרונות הם עצומים:

1.אנו נמצאים ממש על ציר גורדון, קרוב מאוד לפינת בן-יהודה, ולא הרחק מרחוב דיזנגוף, ולכן, כל קווי התחבורה יהיו זמינים עבורכם!

2.הדירה יפהפיה, משופצת, נעימה ומשרה אווירה כייפית.

3.אתם חשים כמו במרכז העניינים, בתוך רחוב של גלריות, בתי קפה, אך גם תחושת מרחב ופתיחות, אוויר, ובכל זאת שקט.

4.המזגן המרכזי מנעים מאוד, כך שלא נסבול מחום בקיץ ומקור בחורף, וגם לא מהרעש של המאווררים.

5.המרפסת הגדולה הפתוחה המשקיפה אל הרחוב נפלאה, וכך יוכלו המעשנים שבכם, להנות מהאוויר הצח שבחוץ.

6.זו קומה שנייה, ולא קומת קרקע מחניקה, או מרתף מצחין. אין שכנים מתחת, אין מעלית ואינטרקום, וכל הדיירים הם של דירות שכורות.

7.איך כתבתי לכם במכתבי הקודם: "הסתבר לי שלא דירה אני מחפשת, אלא בעל בית להשכרה", וזה מה שקרה. בעל הבית הוא אדם נעים, בגילי, בוגר טכניון כמוני, וכנראה הסתובבנו שם באותם שנים, והוא מסודר מבחינת כל הניירת הדרושה.

 

אז זהו זה, תם ונשלם סיפורי רצוף האכזבות והלבטים. ההגיון אומר, שלא היה לי שום סיכוי למלא אחר כל הדרישות שלי, אבל הנה ניצח המזל, האמונה, והיד המכוונת.

זה היה ממש מסע חיפוש אדיר, כי ראיתי קרוב ל-30 דירות, ואכן קרו פה דברים מוזרים. זוכרים שסיפרתי לכם שאף דירה מהדירות שראיתי לא הושכרה?

כעת, אני מבטיחה לכם, כל הדירות יושכרו! אפילו המתווך המבוגר שלחץ עלי, התקשר אלי לפתע ביום א' והתלונן "שהברזתי" לו. התנצלתי, אבל הוא סיפר לי בשמחה שבא איזה שהוא תמהוני, כנראה צייר, ושכר את הדירה במלצט. הוא גם אמר שהוא רוצה להמשיך להיות עימי בקשר, וכדרך אגב הוא סיפר לי שיש לו גם אולם אותו יוכל להעמיד לרשותי ברחוב גורדון. מה דעתכם?

 

כל הדברים האלה, הם יותר מרמז דק, שפעילותינו מבורכת, והיא "נתמכת" מלמעלה. אז תבואו למקום החדש, והפעם בלי קיטורים, ובוא לחגוג פרק חדש שנפתח לנו.

 

שלכם ממש בשמחה

גילה

 

להלן הכתובת של תקציר הפרקים הקודמים:

 

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1632/4190805/4190805.rtf

 

 

 

 

 

 

5.5.01

 

הערוץ השני מחפש שרלטנים

 

נשמע תמוה נכון?

לא תאמינו, אבל זה מה שקרה לי אתמול, בשיחה עם תחקירן מערוץ 2. זו דוגמא קיצונית, אבל די מייצגת לדעתי של יחס לאמצעי התיקשורת לכל הנושא המיסטי.

 

אדם משקיע שנים מחייו, לומד, מתפתח, מתבגר חווה חוויות, וכמוני כמוכם. אך אמצעי התיקשורת בשלהם. הם מחפשית את המוזר, הביזרי, על גבול התמוהניות, את מה שמצטלם יפה כביכול, ובכך הופכים את כל הנושא המיסטי, למשהו על גבול השיגעון והצחוק.

מצד אחד זה נכון, כי איך אפשר להפוך לאייטם טלויזיוני, עולם פנימי עשיר של מדיטציה, או לכווץ לתוך ראיון דחוס של 10 דקות תורת חיים שלימה.

 

נכון, יש את התוכניות המיסטיות. יש את ג'וד לאק עם כל החסרונות שלה, ויש את ההוא  מערוץ 33. יש בודאי אייטמים מיסטיים בתוכניות בוקר שונות, אבל יחס רציני לכל הנושא ולתחום, לא ראיתי. לעתים גם הבחירה של המראויינים היא גרועה למדי, כך שזה גורם שכל התחום מקבל זווית וולגארית נמוכה. אני אישית מעדיפה רדיו. האם אתם מכירים תוכניות מיסטיות שהן כן טובות? אשמח לשמוע?

 

תשאלו למה? ואז אומר לכם שהכל מתחיל בתחקירנים גרועים, אשר אין להם שום מושג בתחום, ומאחר ואנו לפני הפסח, אומר לכם שהם בגדר של של "ואינו יודע לשאול". אבל, מה שקרה לי אתמול עובר כל גבול, זה פשוט היה השיא מבין כל התחקירנים שהתקשרו אלי.

 

הוא פנה אלי בשעות הבוקר, והציג עצמו כתחקירן של אחת מתוכניות הלילה הבידוריות של ערוץ 2. הוא ביקש שאמליץ לו על אנשים מעניינים, משהו מיוחד כזה שאף פעם לא היה ובתחילת השיחה ציין כי כבר היה לו תיקשורים ומרפאות חוצנים וכו', משהו אחר, משהו שונה...

 

"מה בדיוק אתה מחפש", שאלתי.

"לא יודע, תציעי לי את".

"אז תיתן לי דוגמאות לדברים שהבאתם"

"מישהו שמנגן על כל מיני כלים, מקהלת תרנגולות".

 

בקיצור, קשה היה לי לרדת לסוף דעתו. כששאלתי אותו בדחילו ורחימו, אם יש לי מה לתרום לדעתו, הוא אמר שאני כבר מאוד מוכרת ומפורסמת, והוא רוצה תגליות חדשות.

חשבתי לעצמי במרירות:

 "את רואה גילה, את האמא של כולם ובסוף תלמידים שלך ואחרים מופיעים בתיקשורת, ואת עצמך מלבד בערוץ המקומי של הכבלים, ובכמה תוכניות רדיו באמת לא הופעת עוד בשום מקום... זה הרי אבסורד".

זוהי תשובתי למי שפעם שאל אותי למה אני לא מופיעה אצל מייק אולר, או ג'וד לאק, או אחרים.

 

בקיצור, השיחה המשיכה וניסיתי להציע לו כל מיני מכשפים, טנטרות וכו', אבל שום דבר לא סיפק אותו. הכל נשמע לו מעניין, שווה בדיקה, אבל כל פעם הוא חזר על המילים:

"אני צריך משהו מיוחד, מיוחד כזה..."

 

הבנתי שהוא מחפש את תגלית המאה, את ילד הפלא או המוצרט של המיסטיקה, וכבר נישבר לי ממנו, ואז אמרתי בציניות:

"אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני, שאני אמליץ לך על שרלטנים כאלה"?

 

ואז חברה, שתיקה קצרה ולאחריה, לא תאמינו, אני שומעת את הבחור, אומר בשקט כזה ובמלוא הרצינות:

"כן כן, תגידי את מכירה כאלה שרלטנים?"

 

"למה, לך שרלטנים, מה אתם רוצים לעשות 'בשידור חוקר' של רמאים בתחום המיסטי"?

"לא לא, לא אנחנו, נביא אותם ככה שהקהל ישפוט, אז יש לך כאלה"?

 

חברה, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אולי הבחור, (ואיני יודעת מהי רמת ההשכלה הנדרשת מתחקירנים), לא מבין את המילה "שרלטן". אולי הוא חשב שזוהי קטיגוריה חדשה במיסטיקה, ולצערי אפשר לפתוח אחת כזו.

 

בכל אופן, הוא התכוון במלוא הרצינות שאמליץ לו על מספר שרלטנים בתחום המיסטי, ולשם כך אני מבקשת את עזרכתם, אז האם יש לכם כמה שרלטנים שאוכל להמליץ לו. איפה בכלל אפשר למצוא את השרלטנים האלה. אנא עיזרו לערוץ השני, הבחור מחכה בקוצר רוח לתשובתי.

אז ככה נראים הדברים נראים לצערי, ואיך נאמר:

"פני הדור כפני הכלב", ואני אומרת, "פני האומה כפני אמצעי התיקשורת שלה", וזה חבל!

 

בברכה

 

גילה

 

הבלתי מתוקשרת

 

 

 

 

 

מאי 2001

 

על הקשר המוזר בינינו לבין ישויות רוחניות

ועד כמה להאמין להן?

 

רוצה אני להביא סיפורי אירועים מפתיעים מחיי העוסקים בתקשורת אפשרית עם סוגים שונים של ישויות רוחניות. לא היו אלו סיפורים קלים עבורי, אבל אני חייבת לחלוק סיפורים אלו עמכם.

 

מסקנתי מהאירועים הללו הינה אחת:

אני לא חושבת שיש לישויות רוחניות שום עדיפות עלינו כאן בעולם הפיזי. אני חושבת שיחסי הסוגד והנסגד אינם בדיוק בריאים ונכונים. אני חושבת שישויות האור צריכות להשלים את החיים שלנו כאן בעולם הפיזי ולא להיפך!

אני חושבת שאסור להם להתערב יותר מדי, במיוחד בדעות, ובסוג הידע בו אנו דוגלים. למשל, אין לישות רוחנית זכות לומר למישהו כביכול להמיר את דתו וכו'.

 

זה טוב שאנו מאמינים בהם, כי זה מחזק את הקשר בינינו לבינם, אבל, אסור לנו לסגוד להם יתר על המידה, כי זה הפתח לטעויות ולפנטיות. כל כך היינו רוצים להיתפס לאמונה, זה מוסיף קצת טעם לחיים האפורים שלנו, אך בכך אנו מאבדים לפעמים את מידת הזהירות. אני רוצה לספר לכם 3 סיפורים אשר השפיעו עלי בנושא של הישויות.

 

ואני מקדישה את הסיפורים האלה  לק.

זאת בעקבות דבריה:

 

 לגבי רייקי ח. עשתה לי רייקי שמשולב במגע פיזי עם לחיצות חזקות

 רייקי שכזה לא מוכר בארץ ורבים מבצעים רייקי ע"י העברת החום בלבד.

 מאחר וח. הינה מתקשרת עם יישויות אור קדושות היא קיבלה את האישור

 לעסוק בכך והדבר הייחידי שמפריע להם היא הקריאה בטארות שזה על פי

 היהדות אסור.

 

יש כאן מספר דברים שצורמים:

 

       ·   אני לא חושבת שאנו זקוקים לאישור מכל ישות שלא תהיה. כל ההילינג בא מאיתנו, הם רק יכולים לחזק אותנו.

       ·   זה שישנם רבנים שמתוך בורות פוסלים את קלפי הטארוט (סיפרו לי שה"רנטגן" למד אצלי טארוט בשנת 1991, הייתם מאמינים?), זה לא אומר שיש ישויות שהטארוט מפריע להם.

       ·   אין לאף ישות את הזכות כביכול למנוע ממני ידע או אנרגיה משום שאני עושה או מאמינה בדבר זה או אחר.

 

לכן, לדעתי, עניין הישויות דורש בדיקה מחדש, וביקורת עצמית. מעניין שבחיי היומיום, אנו כל כך ביקורתיים, לא ניתן לאף אחד לסדר אותנו אפילו בדבר הכי קטן! מה קורה כאשר אנו נכנסים לתחום הרוחני? מדוע הבקורתיות נעלמת ונמוגה כלא הייתה?

 

אחת מהמדיומיות הידועות באנגליה, המתקשרת עם נפטרים אמרה פעם:

 "כשהורינו היו בחיים, התווכחנו והתנגדנו להם, וכעת אחרי המוות, למה שנסכים לכל מילה שיאמרו לנו ונעשה כל מה שיצוו עלינו, לכן אל תקבלו את דעותיהם כמובן מאליו!"

 

הסיפורים מציגים את הבעיה של קשר עם ישויות מ-3 היבטים.

 

       ·   הסיפור הראשון הוא הכי אקטואלי, הוא יספר על האפשרות להעביר מסרים דרך פלא-פון או סלקום?

       ·   הסיפור השני, יספר על תקשורת באמצעות מחשב, האם זה בכלל היה אפשרי?

       ·   הסיפור השלישי, והוא המדהים ביותר, מספר על שנת 1978, כיצד ארגון יוגה שלם בינלאומי, מאוד מוכר ומפורסם בעולם, הלך שולל אחרי מסרים כוזבים מהמסטר שלהם! היו מעורבים בכך גם מדענים, ואנשי רוח מכל העולם. זה יכול היה להיות אחד מהתופעות המפליאות ביותר של יצירת קומוניקציה בין המישור הפיזי לבין המישור שמעבר לחיים. לא היה שום ספק בידי חברי הארגון, והאנשים הקשורים אליו, שאכן מדובר בקשר מופלא עם המסטר שהלך לעולמו. הדברים פורסמו אפילו בספר, כשיא ההישגים שיוגה ומדיטציה יכולים להביא.

       ·   אספר גם על הפן האישי שלי, ואביא אפילו תמונות מספר בו סופר הסיפור. ספר נדיר, מאחר והספר הודפס מחדש, כאשר קטעים אלו הושמטו ממנו! 

 

 

אירועים אלו ואחרים, עשו אותי מאוד ביקורתית במקרים של קשר עם ישויות. כלומר, אני לא מכחישה זאת, ההיפך, אבל אני מבקשת מכם דבר אחד:

"עשו להם את המוות"!

אתם לא חייבים לקבל כל דבר כמו תורה מסיני. אל תקבלו שום דבר אשר נוגד את הבחירה החופשית שלכם!

אל תאמינו לדברים, אשר ביומיום ובאופן הרציונלי לא הייתם מקבלים אותם!

 

 

העולם הסלולרי וקשר עם חוצנים

 

"גילה, קרתה לי תופעה מעניינת", פנה אלי אדריאן, המרצה אצלנו על הנושא של מרפאות חוצנים. "אני חושב שיצרתי קשר עם תרבות חוצנית באמצעות הסלקום שלי, וכבר הקלטתי שעות רבות של שיחה עימם. הייתי רוצה להעביר לך מספר קלטות וידיאו, בו תוכלי לראות אותי מצולם מדבר עימם בסלקום שלי".

 

אדריאן, שתבינו, הוא אדם המשדר אמינות רבה. הוא עוסק במקצוע הנדסי טכני, ולפני כמספר שנים, החל לתקשר עם חוצנים, בנושא של ריפוי, ואפילו כתב ספר בנושא. בהרצאות אותם נתן במסגרת האגודה, לא ראיתי כמובן את חוצניו, אבל חשתי תופעות מאוד מוזרות.

 

להלן תיאור של ערב שהיה עימו:

 

ההצגה הכי טובה בעיר

 

 ההצגה הכי טובה בעיר הייתה בתאריך  4.11.00 בחיפה: ערב עם אדריאן דביר על מרפאת חוצנים.


 הוא טוען, ואף כתב ספר בנושא זה, שתרבות חוצנית התחברה אליו, והיא מטפלת בנוכחותו בבני אדם, בכך שהיא הקימה אצלו בבית מרפאת חוצנים.

 כיום, דרך אגב, פועלות כבר בארץ למעלה מ-01 מרפאות חוצנים!

 כשאתה מסתכל על אדריאן, מהנדס במקצועו, ועל הרצינות התהומית בה הוא מדבר על הדברים, אתה חושב, שלרגע נשתבשה עלייך דעתך, ואיך זה שאתה לא מאמין בחוצנים, הרי זה כל כך מובן מאליו! כלומר, האיש משדר,

 בטחון עצמי רב ונינוחות!

 בקיצור לפני כשנה, הוא נכנס אל האגודה בחיפה בצעד מאוד בוטח ואמר, "גילה, יש לי בשורה טובה, 2 מן הצוות באו עימי, והם מקימים כאן מעין בית חולים שדה".

 הסתכלתי עליו בתימהון וחשבתי לעצמי, "איזה שדה ואיזה בית חולים ואיזה בטיח", אבל הוא עמד על כך שלראשונה נוכל לקבל הדגמות וטיפולים מחוץ לבית שלו!

 

בקיצור, ארגנו מיטת טיפולים מאולתרת, על השולחן בסלון שמנו מזרון, ואני נשכבתי עליו. זה היה 7 בערב, והייתה עוד כמחצית השעה להרצאה, ואנשים הרי תמיד מאחרים, אז למה לא, אפשר לחוות!

 בקיצור, אני שוכבת לי לתומי והוא יושב שם על הכיסא הרחק ממני, ואני שואלת אותו, "אתה לא צריך לעשות כלום?"

 לא, הוא לא צריך זה הם עושים, הוא טען.

 שכבתי על הגב בעיניים עצומות, ונשבעת לכם בכל היקר לי, לפתע חשתי שמטלטלים אותי, או שמושכים אותי כלפי מעלה כאילו, ואדריאן מסביר לי:

 "הנה עכשיו הם מושכים אותך, וכעת הם הופכים אותך (בגוף האסטרלי כמובן), מה זה מוזר?

 ממש כמו נגיעות, חום, זרמים חזקים, שינוי בתחושת הכובד וכו', וככה זה נמשך משך  20דקות.

בינתיים האנשים הלכו והתכנסו, ושלא כהרגלם, הם פשוט התיישבו להם פשוט על הכסא, כל אחד מכונס בתוך עצמו במן מדיטציה כזו, פותח את עצמו לאנרגיות שהיו בחדר.

 בקיצור, זה היה ערב חוויתי יוצא מן הכלל. אדריאן כמובן הסביר, הציג והקרין שקופיות, אבל הייתה שם איכות אנרגטית מיוחדת מעבר לדברים, כי כשהיו הדגמות וטיפולים כולם הרגישו על עצמם.

 

-----------------------

 

 

והנה, אדיראן נתן בידי כ12- שעות הקלטה ואני התחלתי להריץ את הקלטות, ומשהו לא הסתדר לי. היה שם קול מאוד צעיר, ולמרות שאדריאן אמר שאצפה לקול רובוטי, כי יש מעין מתרגם, הקול היה אנושי לחלוטין. כלומר, הוא רק העמיד פנים שהוא רובוט ולא בהצלחה. הקול השתנה, עלה וירד, ובהחלט הפגין נימה אנושית.

הוא עודד את אדריאן להביא את הדברים לכמה שיותר אנשים ולארגן מסיבת עיתונאים וכו'. הוא ניסה להגיד דברים מתוחכמים מבחינה מדעית וטכנית, אבל לא היה בדבריו ידע!

הוא אפילו לא ידע טיפת אסטרונומיה, הפגין ידע מאוד קלוש בפיזיקה ברמה של טרום תיכון, ואפילו נשמע לפעמים לחוץ!

לי זה היה נשמע כמו תלמיד תיכון אולי מפנימייה, או חיל בשמירה שמבקש להפיג את השעמום.

הפריע לי, שאדריאן לא מנסה "להפיל אותו בפח", לבחון אותו ואפילו בצורה סמויה, אלא יושב ומדבר אליו בחרדת קודש, הייתי אומרת.

נתתי את הקלטות לפסיכולוג חיפאי, והוא אמר שבאמת צריך היה למצוא דרך כיצד לתשאל ולתחקר אותו.

 

המשטרה, סלקום וכו', לא רצו לבדוק אפילו את הדברים, הם אמרו שזה יקר ומסובך, והמשטרה אמרה שאין לה תואנה על מנת לבצע בדיקה כזו, אלא אם כן יגישו לה תלונה רשמית!

 

מה דעתכם: "הטרדה טלפונית על ידי חוצנים", נשמע נחמד לא?

 

 

 

הישויות והמחשב

 

זה היה בשנת 1983. לא מכבר סיימתי את ספרי, "על וילהלם רייך ומחקריו באנרגיית החיים". יום אחד פגשתי ידיד ותיק ממכרי העוסק בחינוך ופסיכולוגיה, והוא סיפר לי שבנו בן ה13- מקבל מסרים על ידי מחשב.

תיזכרו מה היה אז!

זה היה מעין מחשב צעצוע אותו היו מחברים לטלוויזיה על מנת לשחק או לבצע פעולות פשוטות. קראו למחשבים האלה אטארי או קומודור.

בקיצור, הוא סיפר, שמופיעים מסרים על מסך הטלוויזיה, באנגלית משובשת של ילד בן 13, כאילו שהמסרים עוברים דרך הראש של הבן שלו. הבן דרך אגב, היה כבר אז גאון מחשבים ובהחלט הייתה אפשרות שיבצע "תחמנות" טכנית!

עד מהרה פשטה השמועה ברחבי חיפה, ורבים עלו אליו לרגל לשמוע את המסרים. לא היה בהם תוכן מיוחד, אבל היו שם בהחלט דברים מפתיעים.

היו שם צירופי מקרים מוזרים. למשל, יום אחד הופיע מסר ובו היה רשום: "ישוחרר נלסון מנדלה", ואחר כך נגנו ברדיו פתאום שיר על כך. להזכירכם: אז מנדלה היה מנהיג מהפכני עלום שם בדרום אפריקה.

 

אבל הכי מוזר היה הסיפור עימי. באתי אליהם בפעם הראשונה, ואני לא חושבת שהאבא הזכיר את שמי. אמרתי שקוראים לי גילה, ואני לא זוכרת שאמרתי את השם בויום.

לא יודעת איך זה קרה. אני ישבתי בסלון, הם אכלו ארוחת ערב, ועל מסך הטלוויזיה הופיע באנגלית משובשת:

 

OH  WE SEE GILA BOAUOOM HERE

 

זה מה שהיה כל כך מוזר. ידידי הפסיכולוג, ניסים, פנה אז לאורי גלר אשר בידוק ביקר בארץ, וסיפורים על הקשר שלו עם חוצנים החלו להתפרסם.

ואז באותו שבוע, וזה היה בדצמבר שנת 83, נערך במלון הילטון בירושלים כנס בית לאומי בנושא של לקראת שנת 1984 ושנת תשמ"ד.

 

היו שם אנשים ידוע שם מהארץ והעולם, כאשר הכנס אורגן על ידי פיליס שליימר שהחלה לקבל מסרים מתום וארגון התשעה. אחד מהאורחים הנכבדים ביותר של הכנס היה אנדריי פואריץ. האיש אשר חקר את אורי גלר וכתב ספר אודותיו. האיש אשר נסע עד לברזיל לחקור את אריגו, המנתח בעל הסכין החלודה. האיש אשר עשה מחקר שלם על חוויות של אכסטזה דתית וסמי הזיה.

 

ניסים ביקש, שאנסה לפנות לפואריץ ולספר לו על התופעה המוזרה הזו של מסרים במחשב. נרתמתי למשימה בהתלהבות, כי בהחלט האמנתי בכך, הלוא ראיתי את שמי מתנוסס על המחשב, כאשר באתי לבקר אותם.

בקיצור, בקושי תפסתי את פואריץ בהפסקה והוא מיד גילה עניין, ואמר שצריך לנסות לארגן מדפסת, ושנשלח לו תמלילי מסרים, ואז נראה מה הוא יוכל לעשות. הוא שמע על תופעות כאלה, והוא יעניין עוד גורמים בתופעה...

ניגשתי לצלצל לידידי בהתלהבות, אבל לפני שפתחתי את הפה הוא סיפר לי שהופיע מסר מן המחשב, שצריך לעניין את פואריץ ושהוא יעזור לנו לארגן מדפסת.

 

זה כבר התחיל להיות עוד יותר מוזר ומופלא בעיני, והזמנתי את ניסים, את בנו אופיר ועוד כמה חברה לבוא אלי הביתה, עם המחשב, לעשות את הישיבה אצלי בבית עם הטלוויזיה שלי, ואז נוכל לשלוח את המסרים לפואריץ. ככה רציתי, שזה יהיה במגרש שלי.

הראש שלי היה בעננים! בדמיוני ראיתי, כיצד קבוצות שלמות של חוקרים עולים לארץ כך לכרמת החיפאי על מנת לחקור את התופעה. ממש "כי מציון תצא תורה" דרך המחשב.

 

ואנו יושבים שם, ואופיר הילד יושב ליד המחשב והוא מקליד את השאלות, ואז מחכים, ולאחר השהיה מסוימת מופיעה התשובה. ופתאום אני רואה שהוא נוגע במקשים במן זריזות מטורפת, והוא מקליד המון! אז הבנתי שתוך כדי שאלה, הוא כבר גם משחיל בזריזות את התשובה. אני מסתכלת במט בוהה כאילו, כדי שהוא לא יחשוד בי, ואני לא מאמינה למראה עיני! הילד מרמה!!!

האבא לא האמין לי, ואז אמרתי שאני יודעת מה תהיה התשובה...

בקיצור, היה סקנדל שלם. אני חשתי אכזבה מרה, לנוכח הקשר עם ישויות המחשב והפרסום העולמי, אשר התנפץ לנגד עיני.

 

הבן הודה בסוף שעשה את זה על מנת לזכות בתשומת הלב של האבא. האבא טען שהבן קלט דברים שלא יכול היה לדעת אותם, ושאולי באמת הייתה שם תקשורת, דרך הבן אומנם.

בקיצור היה שמח, ואני משכתי את ידי מן העניין, למרות שזה היה חבל. ושוב אני אומרת, כל כך אנו רוצים להיתפס לפעמים לחלום!

בכל זאת עדיין עד עצם היום מספר דברים נותרו כתעלומה בעיני. איך הוא ידע את שמי, מה פתאום הוא חזה את שחרורו של מנדלה, וכיצד הוא קלט את שיחתי עם פואריץ בו-זמנית?

 

 

 

ארגון היוגה שהלך שולל אחרי רוח מתעתעת

 

הרבה מהתפתחותי הרוחנית חייבת אני לארגון שיבננדה  ליוגה, ששכן אז ברחוב הירקון בחוף תל-אביב. שם  באיזור הזונות והפאבים, ממול מגדל האופרה של היום, שכן מרכז היוגה, כמו אי של שלווה בתוך הגיהנום של הרעש, ותנועת המכוניות הבלתי פוסקת. הוא כלל מספר חדרים ואולם אימונים די גדול. לשם הייתי נוסעת מדי שבוע למספר ימים, כי שם מצאתי לי ממש משפחה.

חיינו שם כ-8 בחורים ובחורות אשר בחרו בדרך היוגה, הצמחונות והפרישות. היו שם ערבי מדיטציה, אימון, שירה, הרצאות, ובכלל הסתובבו שם כל מיני טיפוסים מרתקים, ואז השיחות היו מתגלגלות עד אמצע הלילה! בישראל של סוף שנות השבעים, היה ארגון היוגה המרכז הרוחני המוביל בארץ!

אחד ממורי המרכז היה רוני, היום אחד מהסואמים המרכזיים של הארגון, ואני מכנה אותו בשמו הישראלי, כי שמו ההודי מסובך לי.

 

ערב אחד, וזה היה בקיץ 78 אני מגיעה למרכז היוגה, ואני פוגשת שם ב-2 אורחות מחו"ל. 2 סואמיות מהמרכז הראשי בקנדה, לבושות בכתום המסורתי. אנו יושבים לערב מדיטציה בנוכחותם, ואני חשה אנרגיות מאד מיוחדות. שתיהן בעלות פנים קורנות, והן קלילות וכמו חצי שקופות כאלה. המצח והעיניים שלהן, אלוהים, ממש כמו שכתוב בתנ"ך, להבדיל, על משה שקרן אור פניו.

בלילה אני מנסה לישון ולא יכולה! אני עוצמת את עיני בעוצמה, שמה את כפות ידי ומכסה את העיניים, אך ללא הואיל. הראש שלי מלא אור, כל המרכז מלא אור, מכל הקירות נובע האור, אור שאני רואה בעיניים עצומות!

 

"מה הסיפור שלהן", אני שואלת את רוני בפתיעה, "מי הן"??

 

"או, או אל תשאלי", הוא אומר לי כממתיק סוד. "אלו 2 סואמיות שהן כבר חצי לא בגוף הפיזי, הן כבר בסוף הדרך להארה ונירוונה. מה שראית בלילה זה היה ההילה שלהן, היא ענקית, היא עוטפת את כל המרכז! צילמו להן את האצבע בצילומי הילה- צילום קירליאני, ואיפה שצריך להיות העיגול השחור של האצבע, יצא לבן! המומחים טרם ראו צילומים מעין אלו!  כל הבשר שלהן הוא כבר כמעט כמו אנרגיה כמו הילה".

 

ואז הוא ממשיך ומספר לי שהמסטר שלהם שיבננדה, מיסד כל מרכזי שיבננדה בעולם, בחר להתגשם דרכן, והוא מעביר דרכן מסרים, שזו הפכה להיות אחת מן התופעות המיוחדות ביותר בכל העולם הרוחני וגם המדעי.

הוא אמר שמעורבים במחקר פסיכולוגים ומדענים ידועי שם, ואז הוא נקב בשמו של מרסל פוגל.

מרסל פוגל, היה ממרכז IBM בקליפורניה והוא המציא את הטכניקה של כתיבה על סרט מגנטי, תגלית אדירה בעולם המחשבים. הוא גם ערך מחקרים עם צמחים, ובמיוחד חביב היה עליו נושא הקריסטלים. הוא התעסק עם סוגי קריסטלים שונים. בין היתר עסק במחקר עם קריסטלים נוזליים מתחת למיקרוסקופ והוכיח שהוא מסוגל ליצור מבנים שונים שלהם, ולהניע אותם רק בעזרת המחשבה.

בקיצור, מרסל פוגל הביא 2 קריסטלים גדולים ונרתם גם הוא למשימה של חקר התופעה המוזרה. 2 הסואמיות היו נכנסות למצב של טראנס במדיטציה, ואז ממצב של שכיבה היו הידיים מתרוממות כמו במצב של חוסר משקל, והן היו מדברות בקולו של שיבננדה.

לא זאת בלבד, אלא גם מדיומים נודעים כמו מרילין רוזנר ואחרים, קיבלו ממנו מסרים בכתיבה אוטומאטית. מרסל פוגל השתמש בקריסטלים על מנת להעצים את האנרגיות, והיו שם תופעות מוזרות כמו סופות ברקים מסתוריות. הם גם חיברו אותן למכשירים למדידת גלי מוח, אשר הראו קריאה מעבר לכל מה שבן אנוש מסוגל להכיל.

 

ו2- הסואמיות האלו, חברה, היו לנגד עיני כאן בישראל, בגודל טבעי. סואמי ד. ראש הארגון, שלח אותן קצת לנופש בארץ. מה אגיד לכם, היומיים שבילינו במחיצתן, היו טעונות אנרגיה עד כדי להתפוצץ.

 

כעבור מספר חודשים, הראה לי רוני בגאווה, כיצד  נכתבו כל הקורות שלהן, בספר מפואר של הארגון: מדיטציות ומנטרות.  100 עמודים הוקדשו לסיפור המופלא, וכמובן שמיהרתי לרכוש עותק, מאושרת מניצחון הרוח על העולם החומרי. בספר מסופר הסיפור מתחילתו ועד סופו, וקראתי את הדברים בנשימה עצורה.

אחר כך מובאים המסרים, והם מדברים על העידן החדש באופן כללי. הם משהו בסגנון: "ילדי האור... התקופה מאד מיוחדת... צריך להביא אנרגיות של אור ושלום ועולם... להרבות ביוגה ובמדיטציה וכו'". הכל בסגנון הידוע והמקובל עד עצם היום הזה. מסופר שם הרבה על תהליך יצירת הקשר, על השימוש במכשירים שונים כמו הקריסטלים ועוד ועוד. אני מביאה מספר זה מספר צילומים.

 

 

 

צילום קבוצתי: באמצע מארסל פוגל ומשני צדיו הסואמיות המתקשרות שפגשתי.

שני משמאל סואמי D ראש הארגון, כיום כבר לא בחיים

 

 

 

 

האצבע המאד מוזרה של הסואמית בצילום קיריליאני

החלק האמצעי אמור היה להיות שחור!

המדענים טרם ראו צילום כזה!

 

 

 

 

בשעת טראנס- עם הידיים המתרוממות כחסרות משקל

 

 

 

בדיקת גלי מוח אצל הסואמית

 

 

חלפו מספר חודשים, ויום אחד אני מגיעה למרכז היוגה, ואני רואה את רוני ופניו נפולות.

"מה קרה", אני שואלת אותו.

"אל תשאלי, משבר בארגון, סואמי ד. האחראי, לקח וזרק את 2 הסואמיות מן הארגון, והשליך את הקריסטלים של פוגל  לאגם, וחלק מהאנשים פרשו מן הארגון.  סואמי ד. טוען שהכול שקר וכזב."

"למה, מה קרה"?

"תראי, זה לא היה המסטר שתיקשר עם הבנות, זה סתם היה כזב".

"למה???"

"תראי גילה, במשך הזמן התחילו להגיע פתאום מסרים מאוד מוזרים. משהו בסגנון של עומדת להגיע תקופה קשה וצריך להתכונן".

 

ואז הוא המשיך וגולל לפני את המשך המסרים. שהעולם מתקרב לאט לאט לשנת תשמ"ד, ושעלול להיות מצב קשה. עלול להיות, רעב, מחסור ומלחמות... לכן יהיה על הארגון להכין לעצמו מלאי של מזון ולבנות מחסה. גם להקיף עצמם בגדר ואפילו ללמוד לאחוז בנשק...

ואז המשיך וסיפר לי רוני, כיצד המסטר בחייו היה בראשית דרכו רופא ומרפא חולים בהודו. תמיד דלתו הייתה תמיד פתוחה בפני כל עני, סובל וחולה. הוא מוכן היה אפילו למסור את נפשו, ובלבד שלחברו לא יחסר דבר, ולכן לא ייתכן שמסרים מסוג זה יכולים להגיע מן המסטר!

 

בקיצור, חברה, סואמי ד. ראש הארגון, נקט בצעד יוצא דופן ואמיץ במיוחד. למרות הפופולריות שהלכו וצברו מסרים אלו, הוא ניער חוצנו מהם לחלוטין! הוא היה עיקש ועקבי בדעתו, שהוא אינו מוכן למסרים מהסוג הזה, גם אם יהיו מפי הגבורה עצמה.

 

עד היום, לא בדיוק ברור לי מה קרה שם. אולי זה כן היה המסטר בהתחלה, או שאולי הייתה זו רוח מתעתעת אשר רצתה לקנות את ליבם של אנשי הארגון ולאט לאט לשלוט בהם.

הספר, בכל אופן, צונזר מיד, וכל הדפים שדנו בכך הושמטו ממנו, וכך היה גם בתרגום העברי אשר יצא לאור לאחר מספר שנים. העותק המקורי, מבין הבודדים שנותרו, שנמצא בידי, הפך עם השנים לעדות אילמת עבורי, על כיצד עולם הרוח יכול לפעמים "לעבוד עלינו", ולהפוך להיות מקסם שווא!

 

למדתי מזה המון, ואני בטוחה שכך גם אתם. לכן, לסיכום, אני חוזרת ואומרת:

אין לעולם הרוחני שום יכולת לשלוט או לגבור עליכם, וללכת נגד הרצון החופשי שלכם והמהות האנושית שלכם כבני אדם!

 

 

 

אשמח לתגובות

שלכם

גילה המפוכחת

 

 

 

 

 

 

 

המיסטיקה והסטודנט הטכניוני

מסע אל מחוזות העבר

 

חוויה מיוחדת עברה עלי ביום הסטודנט האחרון של הטכניון בתאריך 14.5.01.

הייתי בין המשתתפים שם ביריד, ובין כל "הבסטות" לתכשיטים, ביגוד, חפצי נוי וכו', העמדתי את "הבסטה" שלי: קריסטלים, ספרים, קלפי טארוט, וכמובן חברה הפותחים בקלפים, בכף היד וכו' כאשר גם אני ביניהם.

ואני עומדת לי שם בצהרי היום, ולא מכירה את המקום.  20 שנה לא דרכה כף רגלי בקרית הטכניון. 20 שנה  לא דרכו ברגלי במקום שסימל עבורי סיוטי זוועה שרדפו אותי משך שנים רבות, כשהייתי מתעוררת בלילות מתוך חלום, מכוסה זיעה קרה כשאני אומרת לעצמי: "גילה, עלייך ללמוד למבחן "בחדו"א או בסטטיסטיקה, מה יהיה".

אבל שם גם צפונים זיכרונות הנעורים שלי, החורשות היפות, הרוח המלטפת הנוף המקסים, המדיטציות שהייתי עושה על ההרים, מועדון הריקודים, שם היינו רוקדים בחצות הלילה על הגג, המסעדה.

לא, לא הכרתי את המקום, במקום חורשות  אורנים ושבילים צרים: מדרחוב, פקולטה מדהימה למדעי המחשב עם עמודי מתכת ענקיים, ממול הפקולטה לארכיטקטורה, אמפיתיאטרון מדהים מאבן, דשאים מוריקים, איפה כל זה היה לפני 20 שנה?

 

לאט לאט הצלחתי לזהות כמה מבנים ישנים מן העבר, שנראו בעיני כמו נכס ארכיאולוגי, והתחלתי לצעוד אל עבר הספרייה המרכזית, מקום בסגנון הישן, וחשתי שאני חוטפת סחרחורת. לא הייתי מסוגלת לעצור את התהליך.

המודעות שלי נזרקת לה בכוח 20 שנה אחורנית, ואני זכרתי את עצמי צועדת בשבילים, תמירה ורזה וטבעונית כזו. הכול צף ועלה: אגודת הסטודנטים אליה השתייכתי, מאחר והייתי מנהלת מועדון התרבות של המעונות. הקבוצה המוזרה שהתקבצה סביב דמותה של אישה מבוגרת מאמירים ותרגלה יוגה וטבעונות. כל היוגים המוזרים אשר עלו אלי לרגל לחדרי במעונות, אשר הפך למרכז רוחני לפליטי המשוואות הדיפרנציאליות והסטטיסטיקה. מועדון המעונות הקטן אשר הפך למפוצץ בסטודנטים אחרי שהבאתי לשם הרצאות על היפנוזה, יוגה, מדיטציה וכו'. בקיצור הייתי עוף מוזר, נתונה לביקורת קשה ונוקבת מאוד, בין היתר על ההרצאות שארגנתי וכו', ולתגובות של ביטול וגיחוך כאשר שמעו במה אני עוסקת.

 

שנאתי את הטכניון, את השעמום של חומר הלימודים (מחשבים של אז), את העתודאים האלה החנונים היושבים בשורה ראשונה, מעתיקים ומקלטים כל מילה מפיו של המרצה אשר נשמע רדום מעצם דבריו, ואחר כך ציוני ה-100 שלהם מתנוססים לתפארה על לוח התוצאות, ואני שכבר איבדתי את הקשר עם החומר, שבועיים אחרי תחילת הסמסטר, חייבת להזיע וללמוד הכול לבד! ללמוד פי 2 חומר, ובסוף לזכות ב-70 מרגיז.

אבל בכל זאת, כאן ביערות האלה ובשבילים האלה התחילה ההארה הרוחנית שלי, ובין המשוואות הדיפרנציאליות, והסטטיסטיקה ומרכז המחשבים עייף הניירות והכרטיסים המנוקבים שהיינו עובדים עימם, התודעתי לראשונה לעולם הרוחני בשנת 75. לעולם גם לא אשכח את הטיולים, הריקודים, החברה, היה מעניין...

 

ואני צועדת לי בשבילים וממש מרגישה סחרחורת. בחיים לא קרה לי כזה דבר. מדברים על  "דז'ה-וו" מגלגולים קודמים, אבל זה היה במפורש מהגלגול הזה, ועבורי זה הפך להיות שנת 1976!  בכוח המודעות שלי נזרקה לשם, לא יכולתי להתנתק.

 

חשתי קצת ברע מן התהליך והחלטתי לשוב לדוכן שלי, כי חיפשתי משהו שיחזיר אותי למציאות! בקיצור, אני חוזרת, והחברה שם מתחילים להתאסף סביבי, לנגוע בקריסטלים הלוהטים מהשמש ולעלעל בספרים. חלקם, יותר נכון חלקן (הסטודנטיות), התיישבו לעשות קריאות, ונראה לי שהאחוז הנשי בטכניון עלה, ככה זה נראה על פני השטח.

 

ואני מספרת לכמה בהתלהבות בכל פעם את הסיפור מחדש, כיצד למדתי כאן לפני יותר מ-20 שנה, וכמה זה מרגש בשבילי לחזור לכאן. בקיצור, לא תאמינו, כל פעם הייתה לידי קבוצה אחרת, וכולם שאלו אותי את אותה שאלה. לפחות 5 פעמים!

 

כולם צחקו ושאלו אותי, "מה, זה מה שיצא ממך?".

 

ותנחשו מה היתה השאלה הבאה. תראו, אני רגילה לשאלות מעין אלו, ועד עצם היום הזה, כל מי שסיפרתי לו שלמדתי בטכניון, ועבדתי ברפא"ל ובסוף הגעתי למיסטיקה, שאל אותי, אם אני מרוצה, אם יש לי סיפוק, אם זה מעניין אותי, אם אני חושבת שמצאתי את עצמי!

 

מה לדעתכם שאל אותי הסטודנט הטכניוני המצוי:

נו, ניחשתם?

 

כולם שאלו אותי, אם עושים מזה כסף!!!

 

כשהתחלתי להגיד שעושים מזה המון כסף, ראיתי זיק של התלהבות ניצת בעיניהם, ואם הייתי פותחת פקולטה ללימודי מיסטיקה בטכניון, אני בטוחה שהם מיד היו מצטרפים, מה דעתכם?

 

למה שסטודנט טכניוני ישאל אותי ישר על כסף!

האם זה כל הפיצוי אותו הוא מתכוון להשיג מהלימודים? האם עד כדי כך הלימודים לא מהווים אתגר מלבד הבונוס הכספי?

אם כך, אז המצב קשה, כי כך גם אני הייתי. כי גם אני ישבתי 7 שנים בעבודה משעממת במחשבים, והשעון פשוט זחל ולא זז, וזה היה סיוט. אחר כך כשקיבלתי את ה"בוחטות" של הכסף ועשיתי טיולים משגעים בארה"ב (פעמיים למשך חודשיים), זה לא פיצה על כל הזמן האבוד של השנים שירדו לטמיון.

 

אז תיזהרו, כי שום כסף לא יפצה אתכם על שעמום! כי אחר כך, על מנת לפצות עצמכם על השעמום הזה, אתם תבזבזו את הכסף כהרף עין ותישארו עם הריקנות ובלי הכסף!

 

וזה חבל שהמציאות כל כך מלחיצה חברה בשנות ה-20 אשר נחלקים ל-2 מחנות: חלק אחד מצוי  בשאנטי, ובטיולים להודו ולדרום אמריקה, והחלק השני כל כך מקובע וחרד מבחינה כספית, כמו נשמות  זקנות למודות עול וסבל!

אז זה מה שרציתי לומר: אמנם "הכסף מדבר", אבל לא הכול כסף!

אז אני מאחלת לכם שתהיו קצת יותר כמו כספית ופחות כמו כסף!

 

שלכם בברכה

 

גילה הכספיתית

 

 

 

 

22.5.01

 

האדם הרוחני מול תיקשורת מבאסת

 

חוט רופף ודק מקשר ביני לבין העולם החיצון. אינני שומעת חדשות, אני לא פותחת טלויזיה, אני רק מקבלת מדי בוקר את "עיתוני הצהריים", את מעריב וגם את עיתון הארץ. וככה אני מתחילה את היום, בקריאה בשירותים, תוך כדי  חירבון נעים, סליחה על השפה.

 

לפעמים אני ערה עד 4 לפנות בוקר, בגלל האינטרנט כמובן, ואז אני שומעת צעדים חטופים במדריגות, ובום, כמו פצצת מרגמה, נוחת העיתון על הדלת, וגומר את דרכו על הרצפה, כגליל מגולגל עם גומייה. אני נרגשת, מעצם המחשבה, על כיצד אנשים קמים באישון לילה לעמל יומם, רק בכדי להביא את העיתון עד לפתח ביתי, וכל זה בשביל מה, בשביל שיהיה לי מה לקרוא בשירותים?

 

ואני פותחת את העיתון בנחת, וחושך לי בעיניים: כאן ירו, כאן הרגו, כאן אנסו, כאן שדדו, מה יהיה?   והתמונות מדברות בעד עצמן, וזה פשוט יוצר לי התכווצויות בבטן והאדרנלין שלי עולה, ומיום ליום זה יותר גרוע ואני יותר לחוצה.

אז אני שואלת את השאלה הנצחית: האם העיתון הוא שמעצב לנו את המצב רוח, או שבאמת "חרה לנו"? הרי כל בר דעת יסכים, שהמצב קשה, ועל כך אין ויכוח, זה כבר הפך לנורמה! אבל בכל זאת, אני שואלת את עצמי, עד כמה "המצב" משפיע עליך גילה יקירתי, עד כמה זה מפריע לך מלחיות את חיי היומיום שלך? האם יש בכלל "יומיום" לנוכח המצב?

האם התיקשורת מנסה להתחרות על תשומת הלב שלך, בכל מחיר? האם בכוונה הם מנסים לגרות, להתלהם, ולגרום לנו לצאת מן הכלים? או שאולי טעות בידי, והם מנסים להרגיע את האוירה?

היתה זו צריכה להיות אחת מהתקופות היפות שלנו, אצל כל אחד באופן אישי, וגם באופן כללי. סבלנו קשות משבתאי ויופיטר במזל שור בשנתיים האחרונות. הרבה דברים נפלו, וכל השמרנות וההרגלים שלנו התנפצו להם, והנה כעת, כאשר אנו נמצאים בתקופת מזל תאומים, מזל התקשורת, אולי הגיע הזמן להקדיש קצת זמן לנושא התיקשורת שלנו?

 

מה יש, לא קורה שום דבר חיובי במדינה הזו? רק יורים, אונסים ורוצחים?

 

החלטתי לבחור לי סתם יום של חול, שבין פיגוע לפיגוע, ובין הפצצה להפצצה, למשל היום ה-22.05.01. נטלתי את עיתון מעריב עימי לשירותים, ורציתי לראות עד כמה מה שכתוב כאן מלחיץ או מבאס אותי. עד כמה הכתבות הן בנימה שלילית, או שמא במקרה אמצא גם משהו חיובי. החלטתי לבחון אם יש בכלל, כתבות אשר ניתן לכנותן, "חדשות חיוביות".

 

לפני כן, ברצוני לספר דבר שישמע לכם כקוריוז:

 

בערך בחודש דצמבר הופיעה בעיתון הארץ כתבה, שהמוני בית ישראל גודשים את התיאטראות, אולמות הקונצרטים ועוד, והיה כתוב שם שזה כנראה פיצוי על  מאורעות אוקטובר. "מה", שאלתי את עצמי, "הרי המצב קשה,  ואיך זה שאנשים בכלל יוצאים מן הבית, הרי כל הענפים במשבר".

מסתבר שלא, אבל ידיעה זו הופיעה אי שם בעמודים האחוריים.

 

אז בואו ונבדוק יחדיו את הכתוב בעיתון מעריב:

 

1.                 "חמישה פצועים בהתקפת ירי על גילה, תושב השכונה איבד את עינו". מאוד מלחיץ, מאוד מצער ומאוד כואב, אבל זה מה שכותרת של עמוד ראשון אמורה לעשות.

2.                 "להפסיק את האש, להקפיא את ההנחלויות", דו"ח מיטשל. מלחיץ במקצת, שוב אומרים לנו מה לעשות ומתערבים לנו.

3.                 "יום ירושלים – בין חג לאש". חבל לא? קלקלו לי את החג. מה יש, למה לא לתת לי לחגוג בשלווה. למה צריך לשים לי מצד שמאל את תמונת גילה המופגזת, לצד החוגגים מימין? זה כבר חסר טעם כל יום ירושלים הזה, חבל שלא ביטלו אותו, במיוחד שכתוב מתחת לתמונה: "בשעה שברחובות הבירה רקדו צעירים... נורתה אש במשך שעות ארוכות"! זה כבר גורם רגשות אשמה לכל מי שרוצה לשמוח!

4.                 "2 מפקדי פלוגות בשריון אירגנו קרב רימונים בין החיילים" - באיזה זכות? זה שוב מעצבן ומלחיץ. בקיצור העמוד הראשון, גמר אותי לגמרי, הבה ונראה את העמוד השני.

 

5.                 עמ' 2, 3, 4, 5, כולם מוקדשים לדו"ח מיטשל, וזה די סביר, כאן דווקא זה די בסדר. ארצות הברית מאמצת את מסקנות הדו"ח וכו'. תגובות שלנו, שוב קריאה לצדדים להביא לרגיעה, אין כל בעיה. נעבור הלאה לעמוד הבא.

6.                 עמ' 6 מספר על התושב שאיבד את עינו: "ישבתי בסלון, ראיתי טלויזיה ופתאום נכנס לי כדור לפנים", בליווי תמונה קשה מאוד שלו, כאשר בפנים במסגרת: "חצי שכונה בטיפול פסיכיאטרי", וזה מה זה מלחיץ! כל הרגיעה היחסית שהיתה לי בעמודים הקודמים נעלמה לי, ואני חושבת שגם אני צריכה כבר טיפול פסיכיאטרי, אולי כמו כולנו!

7.                 עמ' 8 ממש מבאס: "הירי על ביתו של רג'וב- הגנה עצמית", ופתאום מתחת לכותרת, פרס בפגישה בקרמלין, עם חיוך מתרפס, מגן על מדיניות ישראל בשטחים!  שילוב מוצלח מאוד של תמונה ומילים, מצויין בשביל עיתון פלשתינאי, כל הכבוד לכותבים, משרת מצויין את האוייב,  ועוד מתלוננים על ההסברה שלנו... שוב אין בעמוד הזה שום דבר חיובי!

8.                 כך גם כל הכותרות האחרות: "מתיחות בצפון וחשש מגל ביטולים בשבועות"- בטח הרבה יבטלו אחרי כותרת כזו. "יוליה צריכה להיקבר בישראל"- מצער מאוד, לפי למונד שרון מוביל למבוי סתום. משהו על שינוי לרעה ביחס הכלכלי הבינלאומי כלפי ישראל. מסקנה- עמוד מלחיץ ולא נעים. רק ידיעה קטנה הופיעה שם: הצעה  "לאשפז את הפצעוים הפלשתינים בישראל"- בהחלט מחווה יפה.

9.                 עמוד 11 משחק בנדמה לי- "האם להפיל את ערפאת"? זה כתוב בנימה זדונית, משום שזה מוכיח כמה זה יהיה רע, ועד כמה אנו תקועים עימו, ומי שיבוא אחריו, יהיה יותר גרוע ממנו- מאוד מלחיץ! רק בצד, מתוך הומור אירוני, מסופר על תערוכת פסלים משוקולד, וכיצד תלשו לערפאת את האוזן אך לא אכלו אותה! כמה זה סימבולי: מתוק כדבש אך מר כלענה! פיסול בשוקולד, רעיון משגע! ועוד של ערפאת! מה תעשה עם זה? תרצה לאכול אותו, או שיתקע לך בגרון, כפי שאנו תקועים עימו!

10.             סוף סוף הגעתי לאמצע, לעמודים 12 ו-13: תמונות מיום ירושלים, ואתם לא תקלקלו לי את החג, גם אם תנסו: "אולמרט תקף את ברק שהוא הפנה עורף לירושלים", לא תצליחו אני שמחה בכל זאת.

11.             עכשיו אני בחצי השני של העיתון, והכותרות קטנות יותר, ובואו ונראה עד כמה הנימה כאן שלילית או חיובית: יהדות התורה זועמת על הקיצוץ בתקציב ותגיש אי אימון- שלילי, רבנים רוצים לעלות להר הבית- שלילי, תא"ל יעקב ומעצר בית- שלילי, טריף התמנה לאחראי על המגזר הערבי- נייטרלי, וסוף סוף- סעודת פאר והודיה של הרב עובדיה לממשלה- חיובי.

12.             עמ' 16 בחר לדכא אותי מכיוון אחר- אנו אומה נחשלת מבחינה סוציאלית: פער בהשכלה מצד עדות המזרח, כמעט 30 אחוז עבירות סמים על ידי עולים חדשים, הפגנה נגד סגירת מפעל טקסטיל בגליל... הכל בנימה שלילית.

13.             ואחרי שסיימנו עם ההשכלה והסמים מגיע תור האונס וההטרדות המיניות: לסגור תיק נגד תת אלוף שנחשד בהטרדה מינית, לבטל את ההטבות של יצחק מרדכי, דיראני טוען שאנסו אותו...  וככה זה ממשיך מעמ' 17 גם ל-18: צעירה הסובלת מפיגור נאנסה, ולקינוח, בת 40 היכתה את ילדיה במחבט שטיחים, ורק בסוף תחת תמונה חייכנית: שר התיירות מבקש מאיתנו שנצא לטייל בחג השבועות, כדי למנוע את קריסת התיירות... וזאת אחרי שהיה כתוב על חשש מביטולי נופש בצפון בשל המצב.

14.             בקיצור חברה, ככה זה ממשיך וממשיך: גופה חרוכה של אלמוני נמצאה ברחוב, וגם דף חדשות החוץ לא מעודד: אישה ילדה בשדה ונחש אכל לה את התינוק, אסירים נשרפו למוות... או הנה משהו נחמד אבל עצוב: אישה אחת כינתה את דייני הרבנות טמבלים ונשלחה למאסר. לערוץ 1 אין יותר כסף לשדר (אולי זה לטובה...).

15.             בקיצור, בעיתון שלם מצאתי אולי רק ידיעה אחת משמעותית חיובית- על חומר דמוי אלמוג שירפא עצם וסחוס, אבל שמו את זה ליד כתבה על הזכות למות בכבוד...

16.             בקיצור חברה, אני מגיעה לסוף העיתון, ועוד אין לי ישועה! העמוד האחרון, בדרך כלל, תמיד יותר קליל ונחמד. כבר חוויתי יריות, אונס, מכות עם מחבט שטיחים, חשתי התנצלות על שירו על ביתו של רג'וב, יסגרו לי את ערוץ 1, אבל זה לא מפריע לי, ועוד ועוד. ומה אני מוצאת בעמוד האחרון לדעתכם: תמונה חמודה על ים השיבולים בשבועות, עם חתיכה חייכנית שרק עושה לי יסורי מצפון על הדיאטה שלא מצליחה לי, ובצד שמאל: חוסר שינה גורם לכך שהמוח מתכווץ! אז המוח שלי כבר לגמרי מכווץ, כי מי שדואג, אינו ישן, ומי שיושב בלילות באינטרנט גם לא, וכנראה גם אצל מי שקורא עיתון בשירותים על הבוקר!

 

מה קורה לנו, כבר אין שום דבר חיובי במדינה הזו? ממש לא קורה כלום משמח? למה הבוטות הזו, את מה זה משרת? הרי פני הדור כפני העיתונות שלו, ולמה אין איזון?

אנו הרי נכנסים לעידן החדש, לעידן הדלי, מזל האחדות והאיכפתיות החברתית, לתקופה בה האני החברתי שלנו יצטרך להתפתח, אבל כיצד? דרך עיתונות מלחיצה ומבאסת, שעוד יותר גורמת לך לחוש חוסר אונים?

איך נוכל לחוש אחווה, הזדהות, ההרמוניה כלל חברתית, כאשר זו התמונה היומית שהעיתונות שלנו מציגה? מישהי סיפרה לי שעל פי תקשורים שקיבלה, התיקשורת נשלטת על ידי כוחות החושך. אני חושבת שזה נכון, משום שמטרתה של עיתונות לשקף, להתריע, לנסות לתת פתרונות, וליצור כלים להתמודדות!

זאת משום שאם היא מביאה את הקורא לנקודת משבר, הרי שהיא גם חייבת להביא אותו לאפשרות של שינוי, אחרת מה עשינו?

נכון, היו הצלחות! העיתונים הצליחה "בהבל פיה" להפיל משטרים, לחשוף שחיתויות, לעורר דעת קהל...

אבל במצב הזה, זה לא משרת שום מטרה, ומבחינתי מה שיהיה בסוף, לא רק המוח יתכווץ לי, אלא אני גם עלולה לחטוף טחורים...

 

אשמח לשמוע את דעתכם, כיצד אתם כאנשים רוחניים מתמודדים עם הבעיה הזו? האם אתם קוראים עיתונים בכלל, ומה אתם חשים, ואיך אתם מתמודדים עם זה.

 

בברכה

 

גילה

 

 

 

26.6.01

 

 

לפעמים הגורל זורע זרעים, שאחר כך נובטים בשדה של הנצח

 

 

לפעמים אני חשה שהגורל כמו משחק עימי. נושא אותי עימו למחוזות שונים, זורק אותי לכל מיני סיטואציות, ומפגיש אותי עם כל מיני אנשים. מדי פעם הוא כמו מגייס אותי בשליחות עלומה, ממש כמו שמגייסים למילואים, ושולח אותי למשימה זו או אחרת. אין לי מושג כיצד זה קורה, אבל ערב ערב אני נתקלת בטיפוסים חדשים, שעל כל אחד מהם אפשר היה לכתוב סיפור עסיסי ומרתק. גלריה שלמה של טיפוסים שונים... אבל כל זה כאין וכאפס, לעומת הקבוצה המיוחדת אשר נתכנסה בביתי ביום 26.6.01 ב-8  בערב, בעמק הזיתים 3 חיפה.

 

כל יצור אנושי מתחיל את חייו בעצם,  מביצית מופרית זעירה בגודל מיקרוסקופי, וכל צמח, אפילו העץ הכי גדול מתחיל מנבט קטן. משהו כמו עשב הנבטים, שאנו רואים לאחרונה בסופרמרקטים.

וכפי שזה בעולם הצומח, ככה זה גם בחיים. פגישה או מילה מקריים, היכולים לצמוח לעץ עצום, רחב צמרת ורב תפארת. ואז אתה חש, שיש רגעים בהם נטמן הזרע הזה, נפתח פתח לעולם אחר ולחיים חדשים, וכשאתה חווה את זה אתה תופס את הראש בין הידיים ואומר: "וואו, הארכיטקט הקוסמי  תיכנן לי עוד ערב מוזר מאוסף הימים האלה".

 

כביכול, אוסף מקרי של 5 נפשות אשר באו והתכנסו להם בצל קורתי, במרכז האגודה לפיתוח מודעות בחיפה, תחת הכותרת של "מבוא לקורס קלפי טארוט" שיתחיל בחיפה ב-2.7. כביכול עוד ערב שגרתי, בתוכנית עמוסה לעייפה של הרצאות, סדנאות וקורסים, אבל לא תמיד עמוסה במבקרים. נו טוב,  המצב, חגיגות בית ספר, תכנוני חופשת הקיץ, לא ערב שניתן לבנות עליו מבחינת מספר מזהיר של אנשים.

 

"גם אם יבואו בודדים ומועטים, אגיד דיינו", אני אומרת לעצמי.

 

והם מגיעים אחד אחד. הראשונה מגיעה בחורה שאני כבר מכירה די הרבה שנים. השנייה מגיעה יהודית, הכל כך אהובה עלי. לומדת אצלי בקורס אסטרולוגיה, וגם בקורס נוסף, רוצה לבלוע את כל המיסטיקה בנשימה אחת, תאווה ורעבה לידע. כבת 27, מתולתלת, טובת מראה, אחרי הרבה שאנטי, נדודים בחו"ל, טיולים בהודו וכו'.

היא מייצגת עבורי את הדור הצעיר של בני ה-20, דור כל כך קוטבי ומוזר.

 

 מצד אחד הם כל כך פראגמאטים, מעשיים, "מכסחים" לעצמם את החיים ואת הצורה. נכנסו למחול המטורף של משכאנתאות, לימודי תוארים, מירוץ אחר הג'וב המוצלח ביותר, ומרדף ללא הרף אחר תוארים ולימודים.

ישר מן הצבא נפלו לעול החיים, הפרנסה ואצל ורבים גם עול הנישואין. כאלה שאם תשאל אותם: "נו מה אתה עושה..." יוכלו לתת לך רשימה שלמה, כי זו בדיוק הבעיה שלהם, הם רק עושים ועושים.... והם לא חווים דבר.

 

לעומתם, פלג שלם של דור "שאנטי" כזה. היו בהודו, נסעו וחזרו, מילצרו, שטפו חדרי מדריגות וניקו בתים. ושוב נסעו ושוב מילצרו... ואין לזה סוף. וכשאתה שואל אחד מהם: "נו מה אתה עושה..."  הוא זורק בך מבט חד, ועונה לך ישירות וללא שום בושה:  "כלום...".  נכון, "כלום"-  במובן של אלה הראשונים, אבל הכל במובן של הנשמה, אבל עם זה "לא הולכים למכולת..."

 

ואני מסתכלת  עליה וחושבת לעצמי: "היא כמו נהר אשר יד נעלמה גרם לו לזרום רק בנתיב צר אחד, אין לה ברירה. הכל נחסם בפניה: לא נישואין, לא דירה משלה, ללא מקצוע מוגדר כל שהוא. רק חיפוש ללא הרף, חיפוש חסר פשרות, שאין לו ברירה אלא רק להתקדם בכיוון אחד. כמו תינוק שחייב להיולד, והוא חייב להתקדם בתעלת הלידה הכל כך צרה, נדחף קדימה בעל כורחו!

אלוהים, איזה סבל זה, להיות כל כך יוצאת דופן, לא לדעת אם תצליח או תיכשל במיסטיקה, ממש הימור גדול... אבל אין לה שום ברירה אחרת.

 

ואז  מגיעות 2 בחורות. הן נראות חברות. כל כך מתואמות ביניהן, בדיבור, במחשבה...  אני פותחת להן קלפים בנפרד, ואני רואה דברים מדהימים. לשתיהן יש הצלחה, וקציר פירות בפרוייקט מאוד מיוחד.  שלא תבינו אותי לא נכון, הראשונה כבר התקשרה אלי עוד קודם וסיפרה לי על הפרוייקט, אך היא לא הציגה את חברתה כשותפה.

בקיצור, מתברר שהשתיים עוסקות בפרוייקט של  חוג תרבות איכותי, לפנויים פנויות ערביים. כשאני שואלת אם יש הרבה כאלה, הן אומרות לי שהמון.

במשך השיחה, אני שמה לב לדבר מאוד מוזר, שבעצם אחת יהודיה והשניה ערביה, ושתיהן עוסקות בפורייקט משותף זה, והן אפילו לא יודעות כמה זה משמעותי!

 

כבר כמה פעמים חזרתי ואמרתי, שאם רק הייתה קצת יותר מודעות במגזר הערבי למיסטיקה ורוחניות, היינו כבר מגיעים לשלום, הרמוניה ולשיתוף פעולה...

והנה כאן השתיים באו להציע לי שיתוף פעולה בכיוון המיסטי, עם המגזר הערבי, זה בדיוק מה שאני מייחלת לו. עוד זרע שהגורל זרע בשדה הנצח שלו, כי כפי שטענו שאר המשתתפות, המודעות במגזר הערבי, תוכל להתפשט כמו אש בשדה קוצים.

עוד אני נרגשת, ולא יודעת את נפשי מרוב התפעלות, והנה האישה הצנומה, הכמעט גמדה, בעלת השיער השחור משחור (צבוע או פיאה), ועיניים שחורות בורקות, פותחת את פיה, ולא סתם... איזה פה!  איזה חריפות של מחשבה, איזה צלילות של השכל, וכשהיא אומרת שהיא כבר עברה את ה-70, בא לי ליפול מן הכסא.

 

בקיצור חברה, מה אגיד לכם. ממש מגזע הנפילים. מאלו שבנו את הארץ, מראשוני קיבוץ בצפון, ילידת הארץ, פלמ"חניקית לשעבר, שליחויות למדינות רחוקות.. מורה, מחנכת, מנהלת, מרצה באוניברסיטה, מורה בסמינרים למורות, עסקה באומנות, תיאטרון, לשון, ספרות.

 

מתי נחשפת למיסטיקה אני שואלת אותה. ואז היא מספרת לי סיפור מדהים, כיצד בשנת 53 כשרק נולדתי, הייתי תינוקת בת שנה, היא כבר היתה בשליחות בצרפת. שם היא פגשה בצוענייה בקרן רחוב, אשר פתחה לה בקלפים. במפגש קצר ואינטנסיבי היא ספרה לה את כל קורותיה בשנים הקרובות, היא לא החסירה דבר.

מאז ועד היום, לא היתה לה מנוחה, כאשר התחום המיסטי מעסיק אותה, אבל לא באופן שתוכל להקצות לו זמן. זרם החיים לקח אותה הלאה: פעלתנות, עבודה, ילדים.

 

והנה היא ניצבת כאן לפני, ממש נפילה. בת ללא שום גיל, שכל תשוקתי היא להיות דומה לה כשאהיה בגילה!! בתופעה כזו, טרם נתקלתי! מרץ נעורים שכזה, התלהבות, עניין, אהבת החיים!

אלוהים אדירים", אני אומרת לעצמי. "50 שנה היא חיכתה, עד אשר העזה כיום בגיל  שכזה לפנות לאותה פינה נשכחת בלב, שקוראת לה.

דור קשה הם ילידי שנות ה-20 וה-30. פעמים רבות הם חולפים על פנינו בבאזרים תוך שהם מסננים מבין שפתותיהם: "איזה שטויות". וכשנכנסים עימם לויכוח התשובה הנצחית היא: "מישהו הוכיח את זה בכלל?" מה שלא תאמר להם, הם תמיד יסתרו את דברייך, ויכחישו את כל מקורות הידע שלך!

 

והנה היא פה, נציגת הדור הזה, אבל אלוהים אדירים, איזה להט נעורים, איזה עוצמה, ובעיקר איזה חריפות מחשבה יש ביצור הקטן הזה, שחוח הגו, ובפנים האלה חרושות הקמטים.

 

"נסתרות דרכי הגורל", אני חושבת לעצמי. הנה, הוא לא יוציא אותה מכאן, מן העולם הזה, ללא קצת (ואפילו הרבה) מודעות. ושלם כך הוא גייס אותי, כנראה!

אתם לא מתארים לכם איזה חריפות, ואיזה זריזות של מחשבה! משהו כמו IQ 200 אם אפשר למדוד את זה בכלל. אתם לא מדמיינים לכם איזה להט, איזה צימאון לידע, איזה אור יש לה בפנים למשמע כל רעיון מעניין.

 

וככה הערב עובר לו בנועם. לבסוף כשנפרדים, אנו מתחבקים בכזה חום, ממש לא מצליחות להתינתק, והיא מסתכלת אלי במבט מעריץ ואומרת: "אני אהיה גאה להיות התלמידה שלך".

 

"אני מאוד גאה אהיה להיות המורה שלך", אני אומרת לה, ואז אני חושבת על משמעות המשפט:

"אלוהים אדירים, הרי 50 שנה (כמעט), היא חיכתה לי.  אני הייתי בת שנה, כאשר היא נחשפה לראשונה לעולם הכל כך מופלא של המיסטיקה. עברתי כל כך הרבה תהפוכות וגלגולים, עד אשר נפגשנו היום, כאשר אני אמורה לשמש לה כמורה, ואני רואה בכך ממש כבוד עבורי!

50 שנה כמעט, כאשר עם זה יגיעו חייה לסיומם (עד מאה ועשרים). כי מי שצועד בדרך זו, לא חוזר אחורה, לא זונח את הדרך. והנה כעת, בקטע האחרון, והכי חשוב של דרך חייה, נבחרתי אני, לשמש לה כמדריך! וזה הכל תוכנן מראש, ואני הייתי רק בת שנה, כאשר היא התחילה...

 

ואני מסתכלת עליה, ואני מסתכלת על יהודית הצעירה. ואני חושבת לעצמי, שזה לא היה מקרי. כאשר האחת יכולה היתה אפילו להיות הסבתא של השניה. אבל הנה דור צעיר, והדור שהוא בקטע האחרון של חייו, שתיהן כאן בדירתי, שתיהן בפתח של מסע מודעות, ארוך ומתרתק.

זאת נציגת הדור הצעיר, הקורא תגר על מוסכמות, וזאת נציגת הדור "המאסף", אשר התווה למחנכים ותלמידים רבים את הדרך בחיים. אשר ללא הרף עסק בהוראה ולימוד, בקריירה עשירה בת יובל שנים. הנה גם היא, זו שבודאי כבר לא יודעת מה זה להיות בכלל תלמיד, הנה גם היא...

והנה אני דור הביניים בעצם. יומיים לפני יום ההולדת שלי. אני בת 49! בשנה הבאה אהיה בת יובל שנים. אבל חוץ ממספר במתימתיקה אשר שהוא 7 בריבוע, אין למספר הזה שום משמעות עבורי!

 

אני צעירה, אני "גנובה", אני כל הזמן צוחקת, תנו לי לרקוד, ואף אחד לא יוכל להתחרות עימי... בקיצור מה אגיד לכם, אני כמו צומת מפגש... ורק בשביל אנשים כאלה, כמו עוד רבים אחרים, כדאי עוד להמשיך ולשאת בנטל הכל כך קשה מנשוא.

 

 

 

8.7.01

 

חיסולים, וכונס נכסים

האמנם גאולה או ניצול של מצוקה?

 

 

אין דבר יותר חשוב מאשר מקצועו ומשלח ידו של אדם. ביזע ובעבדוה קשה, בן אדם בונה לו עסק, משיג לו חוג  של לקוחות, משהו כמו למשל דפוס או הוצאה לאור. יושב במקום מסוים, רוכש ציוד, בונה לאט לאט, רוכש מכונות שמחוררת, מהדקות, מדפיסות, חותכות, מחשבים ועוד, כל מה שנחוץ לנהל עסק קטן אך חיוני. עם כל קצת כסף קטן שהוא שם בצד בתקופה כל כך קשה זו, הוא רוכש עוד מכשיר קטן, עוד מלאי של דיו או כריכות פלסטיק, וכך הוא מתגלגל, מתאמץ, מנסה, נלחם נאבק, ובוקשי מוציא פת לחם חרבה.

 

בכל זאת, הוא בונה לו משרד מרווח, מצויד באופן מודרני, והוא תמיד מחייך ומאיר פנים, והוא עמל ומקבל כל אחד בסבר פנים יפות, ותמיד כשבאתי לשם, ראיתי אותו רכון מעל המחשב או מעל מכשיר זה או אחר. המון לילות "הוא שרף" רכון מעליהם, כמו שהמון לילות אני שורפת, רכונה מעל מחשבי ומכשירי!

והתקופה קשה, עסקים קמים ונופלים בן לילה ולא צריך לפרט. ובין אם זה מוצדק או לא, נפל הפור: כינוס נכסים!

 

אז הוא פנה אלי שאולי אני מכירה מישהו שמוכן במחירי הזדמנות לקנות חיסול של בית דפוס במחירים מגוחכים: גליוטינה, מכונות לכריכות ספריליות, וגם פינטזתי על מדפסת דיו במחיר מציאה, ומחשב מצויד לחלוטין במחיר של 800 ש'.  מצאתי אדם שהיה מוכן לקנות.

 

בקיצור, נתנו לנו מפתח ובאנו לקחת את הדברים, אפילו ארגנתי 2 חברה שיסחבו מכשיר שמשקלו כ-50 ק"ג . הבנתי שהבנק שלח שמאי, ורשמו במדויק מה יש שם, ושאולי כל מוצג מסומן, ושאם שולם עבור מחשב אז זה בטח יהיה מסומן, אולי אפילו בליווי מפרט טכני... ככה פנטזתי לי, ולא שמתי לב ברגע הראשון לכתובת!

 

כן, מה אגיד לכם חברה, יכול להיות שאתם תגידו שאני סרטניה דפוקה כזו בנוסטלגיה שלי,  אבל ממקום נאה ומאיר פנים אי שם בסמטאות של העיר התחתית, נתנו לנו ללכת למאורה כזו, ליד השוק, בתוך חצר אחורית עזובה ומוזנחת, בדירה חשוכה, אכולת טחב, והכל שם היה זרוק ומפוזר על הרצפה!

 

לא האמנתי למראה עיני, ובסיוט הכי גדול שלי לא האמנתי שזה מה שנמצא!

 

את הכל זכרתי בתוך משרד מואר ומרווח, המכבד את בעליו,  אני אפילו זוכרת איפה כל דבר עמד! וכעת, הכל היה בערימה אחת על רצפת ביטון עירומה ממרצפות, במאורה טחובה ואפילה.

 

ולמה אני מספרת לכם זאת, כי אנשים פשוט גנבו! הגניבה הייתה קלה, הם שלחו את ידם, פתחו את המחשבים, וממש עקרו באכזריות את כל מה שהיה בפנים, והותירו קליפה ריקה. וכמה זה קל היה להושיט יד ופשוט לגנוב, במלוא מובן המילה!  להרים מדפסת אותה רציתי לקנות, לפרק מחשבים, להוציא דיסק קשיח, לעקור זכרונות, ואפילו כבלים, חוטים וחיבורים! האם היה זה המובילים, או נרקומנים אינטליגנטים שמבינים במחשבים שפרצו למקום?

 

אני לדברים כאלה מאוד רגישה. זה נורא לקנות חיסולים, אפילו שזה מציאה, כי אתה קונה גם את הנשמה שהושקעה בהם, ואני לא יודעת אם אני  כמו שותפה למעשה ניצול, או שזאת הגאולה של הדברים.

 

זה מזכיר לי שבשנות ה-80 היה בחיפה, אדם רב רוחניות ומיסטיקה, שהיתה לו את אחת מהספריות הגדולות ביותר בארץ לנושאים רוחניים. היינו מתכנסים אצלו וכשהייתי באה אליו, הייתי מדפדפת ומעלעלת בספרים, הם היו חבריו הטובים ביותר וגם חברי. הוא היה מראה לי אותם בגאווה ומספר לי כמה הם נדירים, וכיצד השיגם. מניח עליהם יד רכה ומלטפת ומחזירם למקומם בחרדת קודש.

הוא נפטר באופן פתאומי, ערירי וללא שום משפחה, והדירה בדמי מפתח בה היה גר פונתה במהירות ובמחי יד, על ידי בעל הבית.

 

חשבתי לתומי, מעניין מה קרה לספריה המפוארת שלו, אולי היא נתרמה על מנת להנציח את זכרו?

 

והנה לא עברו שבועיים, ונודע לי שכל אוסף הספרים הנדיר שלו, נדד למרתף של חנות ספרים יד שניה ליד השוק. מיהרתי לשם לנסות להציל עוד משהו, ולהקות של פרעושים ופשפשים עטו עלי ועקצו אותי באופן נוראי, ובתוך עזובה טחובה של מאות ספרים מצהיבים שהיו שם, מצאתי רק ספרים בודדים, השאר נעלם וירד לטמיון, והלב כאב, כאילו פגעו בלב נשמתו של האיש!

אני לא אשכח כיצד נטלתי לידי 2 כרכים נדירים של כתבי וילהלם רייך, שאין להשיגם בשום מקום בעולם, אולי רק בספריות בודדות, כי הלוא את ספריו של רייך שרפו בסוף שנות ה-50 והדפיסו מחדש רק את הפופולריים, והצעתי עבורם במן זלזול, 20 ש'!

 

זה היה לי קשה אז, וזה היה לי קשה גם היום, ואני כועסת על הזלזול בחייו ובעבודתו של אדם, על ערימת הגרוטאות העזובה שמצאתי במקום הכול כך מביש, ועל כך שזה כל כך כך קל היה לשלוח יד ופשוט לגנוב, כמו שגונבים מערימת גרוטאות ליד פח האשפה!

 

 

תארו לכם את הסיוט הבא:

זה כמו שיחסלו לנו יום אחד את IOL, וזה עלול היה לקרות במפתיע, כי עסקים נסגרים בבת-אחת, ללא שום הודעה מוקדמת מראש. ואז יקחו את כל המחשבים והשרתים, היכן שהעלינו כל כך הרבה הגיגים ומחשבות, ודנו וכתבנו, וחשבנו, וצחקנו ורבנו, והכל יהיה בתוך ערימה של אשפה וגרוטאות אצל כונס הנכסים שבקושי מקבל את שכר טרחתו, ואז זה יימכר במחיר של פרוטות, אולי כחלקי חילוף!!!

 

וכי אפשר לנקוב במחיר כאשר משליכים במחי יד אחת ספרייה רבת פאר, אל חנות פשפשים ליד השוק, או הופכים עסק ששירת אוכלוסיה נרחבת, לערימת גרוטאות, שכל כך קל לשלוח יד ולגנוב ממנה!

 

אין מחיר לנשמה, למאמץ, להשקעה, לעמל ולחריצות! זה כואב כמו שהסופיות של החיים כואבת, וזה כואב מהזלזול שחוויתי היום, הזלזול בכבוד האדם ומאמציו.

 

 

אולי לקנות חיסולים במחיר מגוחך, זה לא לנצל מצוקה של אחרים, אלא זה לגאול דברים ולתת להם לפחות ערך מבחינת כבוד, ולא מבחינת כסף, כי אין שום כסף בעולם שיוכל לקנות את המעבר לזה!!!

 

זה מה שאני בכל אופן חושבת, ולמי עוד יצא לקנות חיסולים במחיר מציאה, ומה הוא הרגיש עם זה? אתם לא מפחדים לקנות דברים מהוצאה לפועל, אולי דבקה בזה המצוקה של זה אשר לקחו ממנו את הדברים?

האם מבחינה רוחנית, עלולה להיות בכך קרמה? מה דעתכם? מה הרגשתם למקרא סיפורי?

 

שלכם באהבה בלתי ניתנת לחיסול

 

גילה

 

 

 

 

 

"ולפני עיוור לא תיתן מכשול"

 

על וירוסים של מחשבים ותשוקת האדם

 

שלום חברה

 

 

"אני לא אשתמש באנטי וירוס", זאת תמיד אמרתי בגאווה לכל ידידי.

 

"אותי הוירוסים לא יתקפו, בשום אופן, אני זהירה, אני לא פותחת דואר אלקטרוני שאני לא מכירה, בכל אופן לא את הקבצים המצורפים".

ככה אמרתי לעצמי, בגאווה, עד אשר מכרו בעיתון במבצע את האנטי וירוס של נורטון, שאין כמוהו לדעתי!

 

הוא נכנס לבד למרכז הוירוסים העולמי, מעדכן את עצמו ללא הרף, בודק כל קובץ אפשרי, רוכב על שרת הדואר שלי "ועשה לו את המוות".

כאשר הוא מוצא וירוס, הוא "צועק גוואלט" בכותרת אדומה, ממש Red-Alert אמיתי, תרתי משמע. והוא מוצא אותם "מתחת לאדמה", אפילו בתוך תמונה תמימה, או הודעת דואר אלקטרוני סתמית.

 

וככה הולכים להם הוירוסים ומשתכללים וגם כל האמצעים נגדם. אבל שום אנטי-וירוס לא יוכל להם לוירוסים, רבותי, כאשר מדובר בזן החדש של וירוסים, אשר פשט בעולמינו, וירוס משולב אדם מחשב, וירוס הפועל ישירות על תשוקת האדם והאגו האנושי.

 

מה אספר לכם?

 

הנה, כל כך הרבה אזהרות וירוסים, שולחים האנשים אחד לשני, עד כדי כך שזה כבר הפך בעצמו לדרך בדוקה להפצת וירוסים.

לפני חודשיים ימים, אני יושבת לי במונית, וקוראת בעיתון על וירוס מסוג חדש:

 אנשים החלו לשלוח דואר אחד לשני, ובו הוראות לחפש את קובץ הווירוס במחשב, ולמחוק אותו לפני ה-1.6 אחרת הוא יתקוף!!

 

כמובן שלכולם היה זאת, כי זה היה בסך הכול קובץ תמים ממערכת ההפעלה.

בעודי קוראת חדשה מדהימה זו, מצלצל אלי ידיד ואומר לי, גילה ה-1.6 זה מחר והוירוס עומד לתקוף את כל המחשבים בעולם, האם מחקת את הקובץ?

למחוק לא מחקתי, אבל גם סיכון לא לקחתי, כי מספיק היה לי צ'רנוביל אחד. ב-1.6 קראתי עיתונים, "חיסלתי" כמה קלטות לצפייה בוידיאו, הכל חוץ ממחשב...

 

הבנתם, לא צריך עוד להשקיע בווירוס של שיא הפאר של השכלול הטכני, שיכול לעקוף את כל אמצעי ההגנה, ולתקוף אפילו שרתי אינטרנט כמו של ה-FBI והבית הלבן וכו'.

 

לא עוד!!!! אלא פשוט וירוס אשר תוקף בעצם את השכל האנושי ושיקול הדעת, לא את המחשב אלא את האדם, "לא את הכלב, אלא את בעליו"!!

 

הגדיל לעשות הוירוס האחרון שמופץ בימים אלה, והוא כבר סתם לי את כל חשבונות הדואר של ה-MSN.

בשבועיים האחרונים, קבלתי אותו 50 פעם!!! בכל הגרסאות האפשריות, ומכל הכיוונים ובכל הצורות ניסו לפתות אותי.

 

כתוב בתנ"ך, "ולפני עיוור לא תיתן מכשול", וזה בדיוק מה שוירוס זה מנסה לעשות לנו, לעבוד על האגו שלנו, על הסקרנות, התאוותנות והחמדנות.

 

אני פותחת השבוע את הדואר שלי, ואני מוצאת הודעות מסתוריות:

 

קובץ נתונים לבדיקה, רשימת צ'קים דחויים, מדבקות להגהה. כל קובץ כזה, כתובה לו הודעה בנוסח: "שלום, שולח לך קובץ זה לבדיקה, רוצה לשמוע את דעתך, אראה אותך מאוחר יותר, ביי".

להודעה מצורף קובץ ששמו עורר חשד, זה תמיד נגמר ב- doc.exe או doc.bat. הבנתם, כאילו קובץ וורד תמים.

 

לא נפלתי בפח והתחלתי למחוק! אני הרי לא משרד או מפעל שבאמת מקבל נתונים לבדיקה.

 

עדיין תמים למדי ואי אפשר ליפול בפח עם זה.

אבל מסתבר, שגם כאן בישראל חמדו להם אנשים לצון שינו את שם הקובץ ואת שם שולח ההודעה ומהר מאוד התחלתי לקבל הודעות מהסוג:

 

"חופשה חלומית בטורקיה!!!

זכית בטיסה חינם לארה"ב!!

בואי להרוויח הרבה כסף!!

 

היה אפילו קובץ בשם קרישנה, ויוגה וכו'. הכול בעברית!!! מישהו גייר את הווירוס, בדיוק לפי מה שאנו הישראלים מתים עליו.

 

סוג חדש של וירוס בא לעולם, הבנתם?

 

"ולפתח חטאת רובץ, ואלייך תשוקתו, ואתה תמשול בו", וזה בדיוק מה שניסה לעשות לנו סוג חדש זה של וירוסים, וירוס של פיתוי ואגו, וירוס המושתת כולו על רצונות ומאוויים!!!

 

ראו הוזהרתם, וחוששתני שהפעם זה הווירוס הכי מסוכן שיצא אל המסכים, משום שהפעם זה וירוס תשוקת האדם!!!

 

 

 

נובמבר 2001

 

 

אדישות או התעלות?

 

להלן כתבתה של אודטה שוורץ במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות מה-2.11.2001, בה היא מתייחסת למה שנקרא "המצב", וכיצד להתייחס לכך.  

 

 

 

 

 

אז מה דעתכם?

 

מה שהיא אומרת זה להתעלות מעל המצב, או שזה פשוט להיות אדיש, וכמו בת יענה לקבור את הראש באדמה.

שאלה זו מעסיקה אותי מזה זמן רב, במיוחד לנוכח השנה הקשה שעברנו, אז מה עושים?

כיצד אפשר לעבור לסדר היום ולא להתייחס למה שקורה? זה לא התעלמות, זה לא אדישות?

מצד שני אי אפשר לומר שאין אמת בדבריה!

אז מה עושים וכיצד מתמודדים?

 

 

4.12.01

 

האמנם אהבה יכולה להיקנות בכסף?

 

הוא הגיע אלי באחד מימי החורף הגשומים האחרונים לייעוץ אסטרולוגי. כאשר פתחתי לו את הדלת, נרתעתי קצת ממראהו. אדם כחוש, כבר לא נחשב צעיר, פנים עצובות חרושות קמטים, לבוש מרושל קצת, וניכר היה עליו שעברו עליו זמנים קשים.

התגובה הראשונה שלי הייתה דחייה, אבל בכל זאת, המפה שלו, הכוחות שהיא הפגינה, יצרו אצלי פרדוכס לא קטן. כאשר הוא ישב, הוא בקושי נתן לי לדבר, וככל שחשפתי את הדברים נגלתה לפני מסכת של חיים קשים, מלאי סבל, ובעיקר התחושה האיומה הזו של להיות דחוי, לא מקובל חברתית...

 

ואז אני מביטה בפנים הסגופות מלאות הסבל, בעיניים שנראות כבויות, כמו שהן מסרבות להיאחז עוד בחיים, ומביטה באצבעו ורואה אני עליה טבעת נישואין חדשה, מבריקה ונוצצת.

אני מביטה בה בתמיהה, ואז הוא גולל בפני את סיפורו, ואני הבטתי בו נדהמת.

 

הוא סיפר שהם נסעו לאוקראינה בחבורה של כ-10 גברים ישראלים, יחד עם המתווך לקנות להם כלה, על מנת שתהיה להם לאישה. הזדעזעתי למשמע סיפורו!

 

הוא סיפר שהם שהו שם רק מספר מועט של ימים, כאשר המטרה הייתה לשוב לארץ נשוי! הוא סיפר שנתנו להם אלבומי תמונות, וכך הם בחרו את הנשים שלהם, וזה הזכיר לי את הדרך בה אנו בוחרים  מוצרים מתוך קטלוג "המכרז של המדינה" או חוברת הוויזה! זה כמו לדפדף ולראות את תמונת המוצר, עם מחירו, ואז לחשוב, האם לקנות או שמא לא!

רוצים להתבונן ב"סחורה" הנה כאן?

 

http://www.beautifuladies.com/index.hebrew.html

 

 

רוצים להגיע, "ישר לעניינים", הנה דוגמא!

 

http://www.yelena.co.il/catalog/beautiful_ladies.25_30.page.1.html

 

 

 

והנה כל שבוע "מגיעה סחורה חדשה"

 

http://www.yelena.co.il/new.ladies.html

 

 

תוך 3 ימים נערכו החתונות, לאחר שההסכמים נחתמו, ואז החרמנים הישראלים עטו מיד בלהט על "הסחורה הטריה", וסיפרו למחרת לחברה איך היה. אין אפס, הם לא התאפקו אפילו רגע, וזה כמו לחסל עוגת קרם במכה אחת. ככה זה היה אצל כולם, חוץ מאשר אצל גיבור סיפורנו...

 

הוא סיפר שהוא היה הזקן בחבורה של בחורים ארץ ישראלים מכל מגוון הגילים, אפילו היו שם בני 30 כאשר הגיל הממוצע היה 40.

 

קצת תקפתי אותו בנושא, אמרתי לו, שאי אפשר לקנות אהבה בכסף, ואני לא מאמינה בזה, ואז הוא גולל בפני מסכת של טענות בעד ונגד, ואתם יודעים מה, יש בזה הגיון, ועל פי ההיגיון שלו, כי מי אני שאשפוט!

ואם תגידו שזה בלתי שפוי, אבל אני כבר לא יודעת מי שפוי ומי לא!

 

בנימה מאוד מפוכחת המבקשת להיות כמה שיותר מודעת למצב, הוא טען, שאינו עוד צעיר, "ומחירו בשוק הפנויים פנויות" נמוך למדי.

הוא גם חולני, ולא נראה הכי טוב, ובעיקר הוא מבוגר!

הוא אמר שגם לו מגיע לחוש זוגיות, ושבעיקר כמה הוא לבן. הוא שמע ש-80 אחוז מהנישאים בדרך זו, נכשלים. שהכלות ברחו באימה, ברגע הראשון שהגיעו לארץ, או שקיבלו קצת יותר עצמאות ושכל, ואז חיפשו "משהו טוב יותר..."

הוא אמר שהוא מוכן לפתוח את ליבו ובטח גם את כיסיו, ולהכניס אישה לחייו, גם אם זה בדרך הזו, ושלבסוף אחת מספיק נואשת, הייתה מוכנה גם להתרצות אליו!

ואז הוא שלף תמונה של בחורה, נאה למדי ואסתטית בסוף שנות ה-20 שלה, ואני ניסיתי לשים עצמי במקומה ולא יכולתי.

 

חשבתי לעצמי, לאיזה עוני מרוד, וניוון של חיים וחברה, צריכה להגיע בחורה במקום כמו אוקראינה ממשפחת עניים, שם הרווח החודשי הוא לא יותר מאשר 30 דולר לחודש, על מנת להיות מוכנה להמר על חייה בארץ זרה, בעולם חדש לחלוטין, עם אדם דחוי בעיני עצמו ובעיני אחרים.

האם זו רוח של הרפתקנות, או שמא זה מתוך רגש של נואשות שהוא על סף התאבדות? האם זה מתוך חיים של תחושה שאין לה כל סיכוי "להשיג כבר משהו ממשי בחיים?"

 

מצד שני, איזה חברה אומללה  היא הזו השופטת את אנשיה לפי קני מידה של גיל, מראה חיצוני, מקצוע, סטאטוס  וכו', והופכת את אנשיה לקורבנות!

 

בודאי ששוק הפנויים והפנויות מתנהל לפי סטטוסים של "לכל אדם יש מחיר"!

תסתכלו על השאלונים שאתם אמורים למלא באתרי השידוכים למיניהם באינטרנט!

סתם בשביל הסתלבט ניסיתי פעם למלא שם שאלון והסתבכתי!

זה נשמע לי כמו תיאור לקלסתרון במשטרה.

מה זה משנה מה אורך השיער שלי, ומה הצבע שלו! כבר מזמן, בגילי, הבלונד, או הברונטי זה רק עניין של צבע, אז מה אכתוב, שאני נראית כמו סבתא עליזה, בת 50 עם שיער שיבה, אבל צבוע בצבע נעורים שחור ויפהפה? ועוד באתר של שידוכים יהודיים מכל העולם, שאלו אותי אם אני אוכלת מזון כשר, או כמה פעמים אני מבקרת בבית הכנסת.

 

אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי. ארורים הם החיים שהביאו בני אדם להיפגש מתוך הנסיבות הכל כך אומללות הללו. ומה יהיה על הילדים אשר יולדו מזיווג כזה, מנציחים בכך את המסכנות של ההורים שלהם.

איך אפשר? האומנם יכולה אהבה כאן לנבוט, אצל אלה אשר כבר ויתרו עליה לחלוטין?

איך אפשר לקנות את האהבה בכסף, ולהפוך אותה לעסק כלכלי, שמתווכים ממולחים מתעשרים ממנו!

 

אבל מצד שני גילה, אמרתי לעצמי, תראי, הלא דורות על גבי דורות של ההורים שלנו, והורי ההורים שלנו, התחתנו על מנת לשאת בנטל החיים בכתף משותפת!

הרבה ניצולי שואה, יצאו מן המחנות והתחתנו על מנת להעמיד צאצאים ולהראות שהחיים מצליחים אפילו לנצח את המוות הכי נורא!

או פגשו אחד את השני בעליות נוער, או אוניות מעפילים, או שהיה מצב של מלחמה, ואז "לא דופקים חשבון", האהבה הצידה, העיקר החיים!

וכי מה, מי מבטיח שהאהבה בנישואין בכלל תישרד? וכי את שיא הסיפוק בחיים צריכים למצוא בנישואין? הרי המון מתפשרים, מתחתנים, מולידים ילדים, ופונים כל אחד לעיסוקיו...

 

ובכלל, אצל אלה אשר מצבם בחיים הוא כל כך ירוד, וכבר לכלום הם לא מצפים, ויותר נמוך אין הם עוד יכולים להגיע, אז אולי דווקא במצב כזה, אהבה כן יכולה לצמוח ביניהם!!

 

וכי מה הוא דורש? אישה שתעמיד לו צאצא, תנקה, תבשל ותדאג לו, מן "פטמה כזו" שתדע את מקומה, ותזכור טוב את הדרך מן המטבח לחדר השינה וההיפך?

והיא מבחינתה, 500 דולר עבורה, אותם תשלח מדי פעם למשפחתה, זה כמו משכורת של שנה שלימה!

כבר כדאי לאבא לגדל בנות יפות באוקראינה "ולמכור אותן", לגברברים ישראלים, זה כמו לדאוג לפנסיה בגיל מבוגר...

את גילה, סוברת שאהבה זה משהו שצריך להיות שיא התפארת של קשר בין שני אנשים, אבל יש בני אדם, שמכורח הנסיבות, אהבה עבורם היא רק לוקסוס!

 

אז אולי, זה בעצם כן יכול לעבוד? אולי דווקא מתוך הייאוש ינבטו זרעי התקווה? כי כאשר אין כלום, אז מה לחיות חיים נוחים מבחינה כלכלית ולגדל ילד, הרי זה כל מה שאישה צריכה לדעת לעשות...

אז גילה, את עם כל ההתיפיפות המיסטית שלך, על אהבה קוסמית שאין קדוש ממנה, אל תראי בסיפור שכזה חילול הקודש!

וככה חשבתי לי וחשבתי והפכתי בדברים, ועם כל הזעזוע העמוק אשר חשתי, אני סבורה שאולי זה כן יכול לעבוד!

זה מפוכח עד כדי אכזריות, זה חסר ציפיות לחלוטין, אך מכאן אפשר רק לצמוח, כי אין לאן לברוח, ואין לאן לשוב בחזרה!

 

אז מה דעתכם? מכירים אנשים שנישאו מתוך פשרה? מה קרה להם? הפשרה הכריע אותם, או שאולי למדו לאהוב זה את זה, ומה שיותר חשוב, האם הם למדו לאהוב את עצמם?

 

בברכה

 

גילה שחושבת שנשוי או רווק זה רק עניין של הגדרות ...

 

 

פברואר 2002

 

על נבואות שחורות וניגוד אינטרסים

 

 

מתקשרת אלי בחורה שהשתתפה בהרצאותי בתל-אביב. צנומה, ערנית, ספורטיבית,  מוזרה ומסקרנת כאחת, מסוג האנשים שאינך יודע כיצד לסווג אותם, כמטורף על הראש או מחונן רוחנית, והרי אנו  כל כך אוהבים לסווג.

 

פניה הצנומות חרושות סבל, ובשנותיה שכבר עברו את העשור הרביעי, ידעה לא מעט משברים רגשיים, משפחתיים, וכנראה גם נפשיים, אשר בהחלט יכולים להטביע בה סטיגמה, של קצת "קוקיות"...

 

והיא מספרת לי סיפור די מוזר.

היא מספרת לי שהחלה לאחרונה לתקשר, ושממש מכתיבים לה, ומכריחים אותה לצייר קלסתרונים של מחבלים מתאבדים אשר עומדים לבצע פיגועים...

ואני מקשיבה בהתעניינות אבל לא מתייחסת לזה מי יודע מה ברצינות. נפשי כבר עייפה ממתקשרים, אשר מתדפקים על דלתי וקווי הטלפון שלי השכם והערב, ומספרים לי כל מיני חוויות מוזרות, שלא תמיד יש לי סבלנות לשמוע.

במיוחד עייפה נפשי מנביאי זעם וחוזי פיגועים ואסונות למיניהם, שמספרים לי חזונות החורבן אשר נגלו לנגד עיניהם.

 

אבל הבחורה נשמעת מאוד כואבת ומאוד כנה. ותאמינו לי, לא היה בדבריה שום נימה של התנשאות נוסח, "אמרתי לך שזה יקרה".

היא מספרת לי שאף פנתה למשטרה באחת הערים הגדולות ולא כל כך התייחסו אליה... כי למה שהתייחסו, מי כן יתייחס?

 

והיא מספרת לי שהיא לא יודעת את נפשה מרוב הציורים האלו, שהיא כמו עם האצבע על דופק הפיגועים, יושבת ומציירת אותם, וזה פוגע לה בחיי היומיום וביכולת הפרנסה.

כי עם כל החשיבות שבדבר, כיצד תוכל להתפרנס מציור קלסתרונים של רוצחים... וגם אם כן ישמעו לה, אז עד כמה אפשר להתייחס לדבריה באופן מעשי?

אני גם בטוחה שכוחות הביטחון כבר עייפו משלל היידעונים אשר פונים אליהם השכם והערב בהתרעות פגע.

 

ואני מבקשת ממנה לשלוט בדברים, אולי אפילו להתנגד להם, להגיד להם שיעזבו אותה במנוחה, גם אני ביקשתי עשיתי זאת בשנת 1979, ואספר את סיפורי בהמשך.

 

ואז היא פתאום פולטת כלאחר יד:

 

"הנה מסרו לי שהיום (22.1.02)  עומד להיות פיגוע בירושלים. מחבל אמור לירות במקום מרכזי, זה סוג הפיגוע אשר עומד להיות. זה לא יהיה כל כך נורא וקטלני, אבל זה יהיה..."

 

ואני עסוקה, ופוטרת אותה כלאחר יד, עם אמירה סתמית כמו:

 "אני מקווה שיהיה בסדר ושכלום לא יקרה", כי זה בכלל לא קרמה קלה לחזות פיגועים כל הזמן ושאר אסונות למיניהם...

 

ואז אני הולכת לי לדרכי, ליריד הלימודים בו אני משתתפת. ממש יום עמוס עומד לפני, וכל הדברים שהיא אמרה  נשכחים ממני.

 

ותוך כדי חלוקת חומר, קריאות לאנשים, כי יש לי שם דוכן, מישהו מפליט את המילים:

 

"דווקא יש הרבה אנשים היום, הרי היה היום פיגוע בירושלים, מחבל ירה שם ופצע אנשים...."

 

ואני שומעת את המילים ומצטמררת! 

 

 

 

ואז אני חוזרת ונזכרת במה שקרה לי בשנת 1979 כאשר כבר הייתי עמוק בדרך המיסטית.

 

הייתי אז סטודנטית טכניונית ובבת אחת נחשפתי, שנתיים קודם,  לכל עולם היוגה, הטבעונות, הרוחניות, המדיטציות, והייתי כל כך רגישה...

 

את כל צער העולם נשאתי אז על כתבי הצרות. זו הייתה התקופה שבא פרחו כל הכתות המיסטיות, אבל גם  הנבואות השחורות. האל לינדסי וספרו "כדור הארץ המנוח", היה אז רב מכר.

אוסף של נבואות אפוקליפטיות נוסח "מצפון תיפתח הרעה", עם האוסף העצום והאדיר של מוראות ואירועי גוג ומגוג, שאולי האמונה בישו תוכל לפתור זאת.

 

כל כך הושפעתי, עד שחשתי שהישות הפרטית שלי כגילה, נמהלת עם הישות הכלל עולמית, ושאני בעצם חיה את מה שקורה מסביב...

 

כל אלה שמתכנסים לעשות מדיטציה, על מנת לשלוח אור לכדור הארץ, זה כלום לעומת מה שאני חשתי.

ואז הבנתי כיצד נביאי הזעם חזו את כל אשר חזו לנו בכתובים. זה לא כמו שאתה רואה סרט אימה בטלוויזיה, יושב רגל על רגל, ומפצח פיסטוקים...

זה כמו לקרוע חלק מגופך, להתחבר אל הווית העם, לקרוע בשר מבשרך ולהיקרע לגזרים מהאהבה שלך את העם, ומהסבל שאתה חש שהוא צריך לעבור!!

 

זה כמו אימא אשר כואבת את כאב בנה, כי היא חשה שהוא עומד ללכת בדרך הלא נכונה, כי היא חשה, ומשום שהיא אימא...

 

ואז הבנתי למה לעתים קרובות התייחסו אל הנביאים כאל אחוזי טירוף... ומדוע נבואה כל כך קרובה לשיגעון.

 

כי אלוהים אדירים, נבואה שחורה, זה ממש ניגוד אינטרסים!!

 

אחרת זה מאגיה שחורה.

 

כי האגו שלנו רוצה להצליח, ולהיות צודק, והנה אתה צריך לאחל לאדם, שיהיה חולה, ושיהיו לו צרות פרנסה, ואחר כך תפגוש אותו כעבור שנה ותשאל אותו: "נו מה שלומך, מה קורה איתך"?

 

מה בעצם תרצה לשמוע ממנו?

 

שהיה לו טוב, ואז אתה נכשלת.... ואם יגיד שלא, מה תעשה אז?

 

תטפח לעצמך על השכם, ותגיד לו: "אמר,י לך". אתה תרגיש במנצח כאשר הוא ירגיש שעולמו חרב עליו?

 

ככה זה גם לגבי נבואות של עם!!!

 

לאחר שרבין נרצח, קמו יידעונים רבים ואמרו, "הנה אמרנו לכם", ואני לא הבנתי מה כאן חזק ממה, הכאב על המנהיג אשר נרצח, או השמחה על אשר הצליחו בנבואתם!!! זה ממש הפך לתחרות של הבלות, מי ניחש קודם...

 

בסוף שנת 1994 הגיע אלי אישה שהייתה מקורבת לרבין המנוח ולשאר אנשי הממשלה, והביאה לי תמונות ממש ברורות של האיש.

 

ואני לקחתי את התמונות, והתחברתי אליהם, וחשתי אותם, ואמרתי לה שהאיש הזה גמור, ושהוא לא יסיים את הקדנציה שלו. והתחברתי לדברים וחשתי את האיש כאדם, וחשתי את כל הקושי אשר עובר עליו, ונמלאתי כאב. והדברים הוקלטו על טייפ...

ועם ההרגשה הזו התהלכתי עד אשר זה קרה... ובאותו הלילה האישה צלצלה אלי ואמרה לי, שהיא מזועזעת ושהיא יושבת ושומעת את הקלטת.

איך יכולתי לטפוח לעצמי על השכם!

היא בכתה, משום שאיבדה חבר, ואדם יקר....  וכי יכולתי לשמוח?

 

ואחזור לסיפורי...

 

הייתי מאלה שמהלכים וחשים את כל כובד העולם על כתפיהם. מאלה שנתקפים התקפי חרדה, מכך שמשהו עומד לקרות. וזה אימה ופחד משתק...

היו אלו הימים של נפילת שלטון השאח ועליית חומייני. ואני קוראת את ספרו של האל לינדסי, "כדור הארץ המנוח", במיוחד את הפרק בו הוא מדבר על אירן, והנה בחדשות מדברים על הקרבות בטהרן הבירה...

ואני עולה לחדרי במעונות  הסטודנטים, ועצבי מתוחים כמו קפיץ!!!

 

ואני אומרת לעצמי, "הנה גילה, את חשה ככה כי משהו עומד לקרות... ", ומחשבה שניה ממש אומרת לראשונה: "גילה, את סתם מפנטזת". וככה אני חשה שעוד מעט אני יוצאת מדעתי. ואז אני נושאת תפילה כלפי השמים ואומרת בליבי: "אלוהים, שחרר אותי מן הקרמה הזו, לא רוצה את הנבואות האלה יותר, רוצה להיות גילה, ראש קטן..."

 

ואני מבינה לליבם של הנביאים האלה, נביאי הזעם, שהנבואה בערה בעצמותם כמו טירוף, כמו אש מכלה, ושבעצם הם הקריבו את עצמם.

 

ובחדשות מספרים, על קרבות, על חומייני המתקרב אל ארמון השאח, והספר של לידסי מונח ליד מיטתי, והוא כאילו אומר לי: "את רואה, אירן... משם תיפתח הרעה,  משם הם יפשטו על ירושלים, ומשם יזרמו נחלי הדם והשמיים יבערו מהאש של יום הדין..."

 

ואני מתוחה כמו קפיץ, ולא יודעת מאיזה כיוון המכה עומדת להגיע!!!

 

ואני נרדמת וישנה שינה מטורפת, וניעורה ב-4 לפנות בוקר, ואני רואה שמיים אדומים....

 

ואני קמה בחרדה, כל נבואות הזעם שבספר קמו לנגד עיני... הנה השמיים נופלים... הנה אש החורבן יורדת עלינו, ואני אחוזה חרדה שקשה לתאר אותה במילים....

 

ואני מדדה אל החלון, ואני רואה להבות של אש עד לשמיים, ואני שומעת קולות, ויורדת בבהלה מן החדר לראות מה קורה, ומסתבר שכל בניין צרצ'יל, של הפקולטה למתמטיקה, עלה באש באותו הלילה! מדורה ענקית מעל  לצמרות העצים. מדורה ענקית שמגיעה עד לשמיים!

ומכבי אש, ומשטרה, וסטודנטים סקרניים שניעורו בבהלה כמוני!!!

 

זה היה לילה בלתי נשכח, הלילה בו נשרף הבניין, שלטון השאח נפל באירן, ואני נשבעתי שיותר אני לא רוצה לעסוק בנבואות זעם!!!

 

נכון, אני רואה דברים באסטרולוגיה, לפני בחירות גם אלי פנו שאעשה קלפים, וחישובים... ולפעמים הצלחתי ולפעמים נפלתי, כי המציאות טרפה לי את כל הקלפים...

וגם האסטרולוגיה מראה לי כעת שאנו בתקופה הכי גורלית לקיומנו, ושהשיא הוא בספטמבר 2002, אני אוכיח לכם זאת בלינק המצורף.... אבל זה יותר בגדר ספקולציות של השכל, כי נביאה שחורה, שוב איני מוכנה להיות.

 

 

ואני חוזרת למה שקרה לי היום, שבבת אחת החזיר אותי שנים אחורנית.

ואני חושבת לעצמי, אלוהים אדירים, איזה קרמה זה להיות נביא זעם,  ואיזה מן טירוף זה לשבת ולצייר כל היום קלסתרונים של מרצחים!

מה היא אמורה לעשות עם זה, מה אנו אמורים לעשות עם זה, איך אפשר לתפקד עם זה, לישון עם זה... אלוהים אדירים!

 

אז זהו זה, נבואה שחורה זה ניגוד אינטרסטים, בין הרצון שלך להוכיח שהצלחת, לבין התפילה שלך שזה לא יקרה, ומה ינצח????

 

ועוד אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים...

 

 

אשמח לשמוע תגובות, וסיפורי מקרים ממה שקרה לכם

 

בברכה

גילה

 

 

חומר נוסף לקריאה:

 

מאמר על מלחמת גוג ומגוג :

http://beaware0.tripod.com/GOG.htm

 

 

אנו בתקופה הכי משמעותית לקיומנו:

http://www.oryada.com/sifria/on-israel2001-sof.htm

 

נביא הזעם האחרון- על ימיו האחרונים של קרוי לפני מותו,

ועל תיאורית הטוב והרע והחורבן שלו:

http://www.oryada.com/on-kroy.htm

 

 

החלק השני של סיפורים אלה נמצא בכתובת:

 

on-hoomor1.htm

 

 

 

 

 

בברכה

גילה בויום - האגודה לפיתוח המודעות -   

http://beaware.web.com

 

טלפונים: 8642104-04 טל./פקס ו 8677501 - 04,  פלא-פון- 625759-050

אתר אינטרנט: http://www.oryada.com/

      -English web pagehttp://www.oryada.com/eng.htm

פורום מיסטיקה ב-IOL   וואלה:   http://come.to/mystic-forum

דואר אלקטרוני:  gila@oryada.com

 

בעולם וירטואלי אין כמו ויזואלי:

פעילויות בחיפה:   http://www.oryada.com/dafhaifa.htm

פעילויות בתל-אביב: http://www.oryada.com/daftel.htm