סיפור מאת גילה בויום
יום
שטוף שמש בצהרי אביב עם קיץ שמתקרב בצעדי ענק. מכוניות, הלמות פטישי אוויר של
בניינים רבי קומות ההולכים ונבנים מאיימים כמפלצות זכוכית ובטון לכבוש כל חלקה
טובה בעיר העברית תל-אביב, כשרק חוקי שימור המבנים שנחקקו לאחרונה הצליחו לעצור
אותם ממזימתם. מה שלא הועיל לגימנסיה הרצליה הותיקה.
ישראל
של שנות ה-80. חילופי שלטון, אינפלציה גואה. קפה על המרפסת, ציפורים על העצים, שמש
מחממת עם משבי רוח עדינים, והסיגריה שהיתה בת-לוויתה מזה שנים רבות מוצתת.
עוד מעט
ויגיעו המפנים לקחת את ציודה הדל, ובעל הבית החדש, אשר רכש ממנה את דירתה שבדמי
מפתח. דירה שנושאת את סיפור חייה,
משך יובל שנים. שממנה צמחה וגדלה, יחד עם העיר הזאת, בצל אירועי הזוועה במרחק של 4 שעות טיסה בלבד.
עוד מעט
והמונית תבוא לקחתה לשדה התעופה, שם תמריא לארץ חדשה, ואת זכרונותיה היא תפקיד
בכספת של דברי ימי חייו של אדם, פותחת בחיים חדשים, כפי שזה היה לפני 50 שנה.
מוזרים
חייו של אדם, ויותר מכך נתיבות הגורל.
ההיסטוריה
נכתבת בספרים אבל נחווית על ידי אנשים, וכל אחד מהם, הוא עוד פיסה קטנה, ממארג
אדיר זה.
בצד
דיונים מדיניים, מלחמות, מנהיגים וחוקים, ניצב האדם הקטן, חלק מאלה שסופר עליהם
שהם נלחמו, נעצרו, רעבו, היגרו, מסרו נפשם... ובעיקר חיו ובנו את הארץ הזו, חזון
ההתחדשות הציונית.
הנה
חייה שלה כבר ארוזים בשתי מזוודות ובתיק יד, והיא שולפת ממנו את הספר שבאופן טבעי
נפתח מאליו בדף ההוא...
שמה היה
ברוניה בשפת מולדתה וברכה כאן בישראל.
היא
נולדה בלודג' שבפולין, שנהנתה מחיי תרבות יהודיים עשירים. אביה היה רוקח ובעל עסק משגש, ואמה מורה לפסנתר. היא למדה
בבית הספר העברי הציוני, והקוסמה
מצלילי השפה העברית, אותה למדה בשקידה. תלמידה מצטיינת כבת 17 שאפילו דובר
שתקבל מלגה ללימודי הוראה.
הוא היה
המורה לספרות. שמו היה יאנסקו ויאנק בקצרה. היה בן 27, בנו של אחד מהאינטלקטואלים
המתבוללים ממכובדי העיר. יפה תואר, שיער ערמוני, עיניים חומות בורקות, פנים רזות
מחודדות, ולא לחינם דבק בו תואר הדון-ג'ואן. לא היה מראה יהודי אופייני והוא גם לא
חש כך. מגיל צעיר למד בבית ספר פולני. מוכשר היה בספרות, שירה ושפות.
קשה היה
לה בשיעוריו. מבטה החולמני והמצועף היה נעוץ בפניו, מביט מעבר להם ומנסה לראות את
שניהם יחדיו, עד אשר שמעה אותו קורא לה
"העלמה ברוניה", לקול צחוקם של ילדי הכיתה.
בגרמניה
עלתה לשלטון המפגלה הנציונל סוציליסטית.
כן היה
זה כבר שנות ה-30. עם אנטישמיות גואה והצרת צעדי היהודים בכללכה, בפרנסה ובאקדמיה.
הרבה
מלקוחותיו של אביה סיפרו על נסיעתם לארץ ישראל. הנה זלמן השכן כבר מכר את דירתו
ואת מטלטליו... טיפין טיפין בתחילה ובזרם שוטף יותר אחר כך, קמו משפחות שלמות
ועזבו את העיר בדרכם לציון הרחוקה.
הרוב
השתקעו בתל-אביב, העיר העברית הנבניית.
מכתבים
הגיעו והויכוחים התלהטו, בעד או נגד עזיבה. יאנק היה מראשי המתנגדים:
"לא מסוכן לנו כאן, זו ארץ תרבותית,
היא לא תבגוד ביהודיה."
דיבורים
מצד אחד, ומציאות מצד שני.
ברוניה
שהיתה צריכה ללמוד באוניברסטיה, קיבלה לפתע מכתב על ביטול המלגה. אביה שתק, גם
בארוחות הערב כאשר אמה הגישה ממיטב תבשיליה. רק נגינת הפסתנתר ריככה קצת את
האווירה בבית הענק והקודר.
עד היום
בו נפל הפור והוריה סיפרו לה שגם הם מתכוונים לנסוע לארץ ישראל. היא גם הבינה את
פשר תנועת האנשים שבביתה: קונים אפשריים, משא ומתן ועמידה על המקח.
זה לא
הטריד אותה, ובמחשבתה היא דחתה את הקץ והתרכזה בקשיי היום יום, בצל החדשות שאינן
מרפות, ולא מותירות אפילו רגע של שלווה. מהפיכות, חילופי שלטון, גזירות חדשות, שוב
גרמניה.
בבית
הספר בו למדה היתה דרושה עזרה במיוחד עם הגיל הרך. זה איפשר לה להתקרב ליאנק שסבב
לו במסדרונות ומדי פעם תקע בה מבטים. נראה היה שהוא מתייחס אליה בביטול מה מלווה
בשחצנות... במיוחד לאחר שמונה למשרת סגן מנהל.
לברוניה
מלאו 18 שנים. בחורה שקטה, עגמומית, עיניים בהירות, שיער שטני אסוף מסודר למשעי,
לבוש צנוע וקצת ספרטני. בגדים מגוהצים, וצווארון לבן מעומלן הניצב כמבצר של רצינות ומשמעת, נכנע רק לחיוכה העדין
כובש הלב ולעיניה החומות הצוחקות.
קשיי
היומיום והעבודה בצוותא קרבו אותם זה לזו.
בתחילה
נהגו לסעוד יחדיו בהפסקות, משוחחים על המצב, מתווכחים, מנסים לצייר את העתיד
בדמיונם, לעודד קצת את נפשם.
אחר כך
נפגשו בערבים וטיילו שלובי יד, מביטים במימי הנהר הזורם מתחתם, כנהר הזמן שנסתרות
דרכיו.
אחר כך
בלילה אפל מלא כוכבים הוא קירב את פניו לפניה, מנשק אותה בעדינות.
כאשר
ניצני אהבה הנצו בליבו, בלבה כבר בערה השלהבת, אבל אז סכין הגורל קטעה את הכל ובבת
אחת.
דירת
הוריה נמכרה במפתיע, המטלטלין נארזו היא והוריה עמדו לעזוב את המדינה ביום המחרת
שלא על מנת לשוב.
כיצד
ניתן ניתן לדחוס ולכווץ את כל הרגש לתוך לילה אחרון של פרידה?
רצתה
לומר לו לבוא עימה, או לחילופין, קח אותי אליך, אני לא אסע!
אבל הוא
היה מנוכר וניצב לפניה כחומה בצורה, אומר מילים סתמיות כמו: "יום אחד ניפגש,
אכתוב לך, יש לי כאן משימה, מסוכן לך, אני לא חושב להגיע לפלשתינה כעת..."
את דרכם
הם עשו באונייה עד לנמל יפו.
בליל של
קולות, ריחות, נהימות סוסים וחמורים קידם את פניהם. חנויות ושווקים ססגוניים.
בגדים, בדים, תבלינים. כשהצפינו,
נגלתה לפניהם במלוא הדרה תל-אביב, העיר העברית הראשונה.
הם
נקלטו בחום רב, על ידי הקהילה הפולנית ההולכת והמתרבה. אביה מצא עבודה כשכיר בבית
מרקחת, ואמה החלה לתת שיעורי נגינה בפסנתר משומש שקנו במחיר מציאה. ברוניה, ששמה
כעת היה ברכה, השלימה את חוק לימודיה בהוראה, והתקבלה כמורה בגימנסיה הרצליה רבת
התפארת.
יאנק
קיים הבטחתו, ושלח לה אין ספור מכתבים מספר לה את כל הקורה עימו.
הטלאי
הצהוב, הסילוק ממוסדות לימודים, חברים טובים שזנחו אותו והתנכרו לו ועל שקידתו
בלימודי השפה העברית.
גם היא
מצידה סיפרה לו על כל פרט ופרט בחייה. בדמיונה הוא היה בעלה. צועד לצדה בשדרות
רוטשילד, והיא אוחזת בגאווה בעגלת תינוקות. אמרה לו שבשבילה הוא האחד והיחיד,
ושתחכה לו שנים רבות. כל כך היתה בטוחה בחלום שלה שביקש להפוך למציאות, אותו הוא
הדף בעדינות, נוכח כל הקורה מסביב.
כתב לה
שאהבה לא תמיד עומדת במבחן הזמן והמקום, שהזמנים קשים ואין עוד מקום לאהבת היחיד.
הוא
דיבר המון על אהבה, אבל היא לא הבינה האם בעצם התכוון אליה.
בלילות היתה
הוזה וחולמת, כאשר בימים היתה ממלאת את עבודתה בנאמנות רבה.
סובבת
היתה ברחובות הצומחים של העיר החיה והפועמת, בעוד חשרת עננים כבדה ממשיכה לכסות
עוד ועוד חלק משמי אירופה. הנאצים שכבר היו בשלטון, גילוי השנאה נגד יהודים ונגד
כל מי שזר. דאגות בצד ניסיון להרגיע במכתבים מקרובי משפחה שמאחור אל הוריה ומכתבים
ממנו.
היתה זו
כבר שנת 1938. מלחמת העולם השנייה כבר היתה ממש בפתח, כאשר הגיע המכתב הגורלי בו
הוא סיפר לה שהוא נישא בחופזה מתוך אולי מחשבה שמשפחת אשתו תקבל אשרת כניסה
לאמריקה במסגרת איחוד משפחות.
הכאב
היה מר והעלבון היה צורב.
בעצם
הוא לא הבטיח לה דבר, ובכלל היא היתה טיפשה ששמרה לו אמונים ועוד גילתה לו את לבה.
בחמת
זעם היא קרעה את כל מכתביו, ביקשה שלא יוסיף לכתוב עוד כשהחושך כיסה את לבה, יחד
עם מלחמת העולם השנייה אשר פרצה במלוא עוזה.
חלפו
חודשים רבים, והיה עוד רק מכתב אחד. ביקש שתסלח לו, שבמצוקת נפשו החל לכתוב שירים
והוא שולח לה את שיר הביכורים שלו.
מעל
למקום ומעל לגלי הזמן
האהבה
בליבנו לנצח תתנגן
נישאת
על גלי הזכרונות
כפעימת
החיים בתוכנו תתרונן
היא
עימנו לנצח גם אם...
אין לה
עתיד, ואין לה מחר
כי תמיד
היא המנון ההווה
אותו
החיים פורטים עלי מיתר
גם אם
השנים במרוצה יעבורו
קומתינו
תשתוחח ועינינו תכבינה
כשזוהרה
לא עומעם
היא
תמיד תיוותר בליבנו
כשהחיים
ינסו לכבות את האש
והחושך
שורר והנשמה כואבת
עוד
יבוא היום וגם האוד המוצל מאש
בכוח
האהבה עוד יפרוץ כשלהבת
יטווה,
יארוג רשת ענקית של אור
שתחבר
לבבות ללהבה אחת גדולה
שכל לב
יפצח בשירה אדירה
יזמר את
שיר האהבה שנצחה.
והיא
תיגע בנו כמנגינה
שתתנגן
מלבבות רבים
תלחש
תספר לנו
שהנה
אנו חיים, אנו חיים!
כי מעבר
לזמן, ומעבר למקום,
גם
מתקווה שכבתה ומלב ששוכח
תמיד
מעל הכל תהיה האהבה
והיא
בסוף תנצח!
שוב
ושוב היא קראה את השיר, חשה את הנאמר אך לא מבינה את פשר המילים.
האם היה
זה שיר פרידה? ממנה? מהחיים?
האם
היתה זו משאלת לב, הרי הוא כתב לה שאין כרגע זמן לאהבה...
האם
היתה זו נבואה, או שמא צוואה?
חושך
בלבבות, אודים מוצלים מאש, להבת הכבשנים בלב שלטון עריץ שהאהבה בו תמה?
זה עלה
בקנה אחד עם השמועות האיומות, שהנה מזיזים יהודים ממקום מושבם.
רציחות,
הרג, השמדה, חושך, ערפל סמיך של אי וודאות.
מלחמה
ללא הרף. העיתונים מרמזים ואף אחד לא יודע דבר והלב מסרב להאמין.
העיר
צמחה והלכה.
סיפרו
שאנשים עולים בלהבות והיא כאן ברחובות הסואנים, ברוח הים הקרירה בערב, ברחוב אלנבי
ההדור, בבתי הקפה שעל שפת הים. עולם כמנהגו נוהג, או שמא מנסה לשמור על שפיות.
החיים
הם דינמיים ורצים קדימה והזמן לא חס ולא מרחם והיא כבר היתה מעבר לגיל 30, כאשר
עברו הוריה אל הדירה הזו בה חלפו מרבית חייה, אותה רכשו עפ"י חוק דמי המפתח.
המלחמה
הסתיימה, הזוועות נתגלו, המנדט הבריטי החמיר את אחיזתו.
הידיים היו מלאות עבודה והלב היה ריק!
ב-ה'
באייר תש"ח, הוכרזה מדינת ישראל והשלטון הבריטי הסתיים.
חגיגות
בבית הספר לכבוד המדינה החדשה. חודשים ארוכים של מלחמות ומתקפות מצד בני העם השני,
מלחמה נוספת, והפעם זה כבר ממש בבית.
גלי
עליה המוניים מארצות ערב ומאירופה. ארץ חדשה, שארית פליטה, במיוחד הנוער, הילדים.
צריך
לעזור, לשקם, המון יתומים. גם צריך ללמד ולספר לילדים שגדלו כאן יחד עם העיר, על
האודים המוצלים מהכבשנים.
השנים
חולפות ביעף. ישראל של שנות ה-50. שנות הצנע, מדינה שמנסה לעמוד על רגליה ולשרוד.
חיים לחלוטין המוקדשים לא לעצמה. לחלוטין כפי שאמרו מילות השיר, עליו דווקא שמרה
מכל משמר.
גם אם
השנים במרוצה יעבורו
קומתינו
תשתוחח ועינינו תכבינה
כשזוהרה
לא עומעם
היא
תמיד תיוותר בליבנו
כשהחיים
ינסו לכבות את האש
והחושך
שורר והנשמה כואבת
עוד
יבוא היום וגם האוד המוצל מאש
בכוח
האהבה עוד יפרוץ כשלהבת
יטווה,
יארוג רשת ענקית של אור
שתחבר
לבבות ללהבה אחת גדולה
שכל לב
יפצח בשירה אדירה
יזמר את
שיר האהבה שנצחה.
כיצד
הוא ידע שהחושך יהיה כל כך עמוק ויכסה כל לב, לא מותיר שום מקום לחיי הפרט,
לחלומות בצוותא?
כיצד
הוא ידע שהאודים המוצלים מאש, יתלכדו שוב בלהבה אדירה, ישירו את שיר המולדת ההולכת
ונבניית בקצב ענק כשהעיר הזו משמשת לה כמראה?
הימים
נערמו לעשרות שנים.
היא כבר
היתה מעבר לגיל 40. מעולם לא נשאה, למרות שאהבה ילדים והם אהבו אותה. כולם היו שלה
בנפשם ובנשמתם, במיוחד אלו שנותרו בגפם.
היא
היתה המחנכת של דורי דורות, בזה ראתה את יעודה. הוריה נפטרו בשיבה טובה בזמן קצר
זה אחר זה, והיא נותרה לבדה, כאן
בדירה הזו, אשה לבד בלב תל-אביב!
לבד, אך
כצומת דרכים ללב אנשים רבים.
את ביתה
היא הפכה לבית ועד למוזיקה, שירה והתכנסויות. היא אפילו הפילה את הקיר שבין 2
החדרים, יוצרת בכך חלל גדול של אחווה וחברותא.
בכל
שעות היממה הם באו אליה.
עם סיום
הלימודים התלמידים והמורים והחברים בערבים ובלילות. את ידיה היא שלחה בנגינה עלי
פסנתר, וקמעה קמעה היא גם החלה להלחין מנגינות למילים.
*
החיים
שטפו להם בנועם של עשייה, עד למפגש הגורלי ביניהן.
היא
היתה נערה צנומה וביישנית כבת 17. עיניים גדולות, כחולות עצובות תרות אחר בית ומקום מבטחים.
לבדה
בעולם, לכן ביקשו שתעזור לה.
גדלה
במנזר בפולין, אחת מתינוקות רבים שנמסרו לאימוץ, אחרי שהועברו לכפריים שמאסו בהם
עם תום המלחמה, כאשר אף אחד לא דרש אותם.
עליה לא
ידעו דבר. רק שאמא שלה ומשפחתה היו במנוסה לעבור את הגבול באישון לילה.
שהאם
נותרה מאחור כי כרעה ללדת, ואחר כך מתה בלידתה.
שהיא
גודלה עד ידי איכרה עד גיל 4, ואז הועברה למנזר.
ילדה
בודדה, ללא שם משפחה, ללא מוצא, ללא זהות וללא שורשים מלבד יהדותה! לכן היא הגיעה
לכאן, בנסיון נואש למצוא לעצמה בית!
נפשות האשה הבוגרת והנערה הצעירה נקשרו ביניהן
בקשר אמיץ וחם שהגורל טווה בחוט סמוי ועדין, והן הפכו להיות כמו אמא ובת.
בתחילה
היא היתה עצורה, מאופקת ומאוד מנומסת. למדה את השפה במהרה, ואז גם התברר שקול לה כקול הזמיר, ולכן מימנה לה
האשה שיעורי פיתוח קול.
חדווה
קראו לה, למרות שזה לא היה בה, רק כאשר היתה שרה.
הקשר עם
הצעירה וקולה הערב, עוררו בה שוב את מילות השיר בעוצמה רבה
והיא
תיגע בנו כמנגינה
שתתנגן
מלבבות רבים
שהנה
אנו חיים, אנו חיים!
זהו זה,
גמלה ההחלטה בלבה!
היא
תהפוך את השיר למנגינה וחדווה תשיר אותו, בדיוק כפי שהשיר מבקש!
וכך זה
הולחן, נוגן והושר במעמד חגיגי לפני כל בית הספר.
האם היה
זה כוח המילים, או שמא המנגינה, או שמא מילות השיר שטרם בא לסיומו, שבאופן קסום
ומאגי, גרמו לכך שיום אחד הגיע מכתב וחבילה מהסוכנות היהודית לבית הספר, והמנהל
קרא לשתיהן?
ילדיה
של האיכרה שגידלה אותה, מצאו בעליית הגג לאחר פטירתה ארגז של גרוטאות. שמלה ישנה,
תליון זהב בצורת נשר, ספר שירים ישן עם הקדשה ותמונה דהוייה של אשה צעירה ששמלה
רחבה מסתירה אולי בטן מבצבצת.
בנימה
של התנצלות הם כתבו, שמאחר ואמם המנוחה שמרה על זה כל השנים, אולי זה חשוב, ואחרי
חיפושים רבים, הגיעה החבילה ליעדה.
כל זה
הגיע אל מנהל בית הספר, כי הזהירו אותו שאולי יהיה קשה לנערה לעמוד במה שמצוי
בחבילה.
רצוי
שזה יעשה בנוכחותו, בנוכחות המחנכת ורופא בית הספר.
ביד
רועדת נפתח הצרור, והעיניים הביטו אל התמונה, אחזו בתליון והתבוננו בספר שלפתע נשר
ממנו דף חבוי, מקופל ומצהיב.
ובאותיות
כמעט מחוקות היה כתוב שם...
מעל
למקום ומעל לגלי הזמן
האהבה
בליבנו לנצח תתנגן
נישאת
על גלי הזכרונות
כפעימת
החיים בתוכנו תתרונן...
איך?
כיצד זה ייתכן?
זה אותו
השיר ואותם המילים!
תעלומה.
חידה.
לב
רוטט.
ידיים
רועדות.
סחרחורת,
מהר כיסא וכוס מים.
מזל
שהרופא היה שם, ולא בשביל הצעירה!
כיצד זה
שלשתיהן אותו השיר?
הלב
פועם כלא מאמין!
למי עוד
הוא כתב אותו והקדיש אותו, מלבדה?
לאשה
אחרת?
לעולם?
לחיים
בכלל?
מהר
מאוד נפוץ הסיפור בחצר בית הספר ומשם התגלגל כמו כדור שלג לציבור הרחב!
כתבו על
זה בעיתון, זה הוקלט והושמע ברדיו, והקול שלה לא הותיר אף עין יבשה, למשמע הסיפור
והשיר, והתעלומה שהפכה לנחלת רבים רק הלכה וגדלה. ניסו למצוא אותו, לברר מה עלה
בגורלו ולא הצליחו.
ערב
ראיונות והופעת בכורה בפני אולם מלא וחגיגי.
המנחה
קורא לשתי הנשים לעלות על הבמה.
נגינת
פסנתר וקול שמפלח את האולם בשירה אדירה.
מחיאות
הכפיים לא חדלו משך דקות ארוכות.
המונים
מצטופפים בסוף ועתידה של הנערה מבוטח, אך מה עם עברה?
דמות
צנומה ושחוחה עשתה את דרכה מתוך הקהל.
פתאום
דממה. הקהל פינה את הדרך.
בידה דף
ועליו מילות השיר!
הוא
התבונן בה ובנערה, ואז אמר לה בביישנות ששמנו יונתן, ובחייו הקודמים היה יאנק.
בקושי
הכירה אותו, רק בזכות העיניים!
אדרת
השיער נעלמה, הפנים מלאו קמטים והלחיים שקעו. נראה היה כבן 60 ואפילו יותר.
השיר
הוא שאיחד אותם מחדש!
הוא
בכלל חי בגרמניה כאשר הוא קרא את סיפור גלגולו של השיר המופלא.
הוא לא
חשב להגיע, רק אחרי שהבין שהיא היתה בתו, והוא בכלל לא ידע על קיומה, וששתי הנשים
שבחייו מצאו האחת את השניה!
תמונת
האם שפורסמה בעיתון לא הותירה מקום
לספק.
משפחתה
לא הצליחה לקבל אשרת יציאה, והיא היתה חייבת לברוח עם הוריה לנסות להציל את נפשה,
והוא נותר מאחור, מוסר את נפשו למען הקהילה. הקשר נותק כשעבר לגטו והוא לא ידע על
הריונה.
כן, כן, היא נאחנה, וסיימה את הסיגריה עם
הקפה של הבוקר.
השיר
איחד אותם לנצח והם חיו בצוותא, ובידיה הספר שכתב ובו סיפור חייו. בריחתו מהמחנות,
התחזותו לפולני, המחתרת, הצלתו וכמובן שיריו ובמיוחד שיר זה.
הם
נישאו וחדווה חייתה עימם, סיימה את לימודיה, התגייסה ללהקת הנחל, קיבלה מלגה ונסעה לארה"ב שם למדה
שירת אופרה.
5 שנים
מאושרות הם חיו יחדיו עד אשר הסרטן הכריע את ריאותיו.
והנה
כיום היא עומדת לנסוע, לעבור ליבשת אחרת, להתאחד עם זו שהיתה יכולה להיות בתה.
כי איך
אמרו המילים שדרכן השיר הושלם?
כי מעבר
לזמן, ומעבר למקום,
גם
מתקווה שכבתה ומלב ששוכח
תמיד
מעל הכל תהיה האהבה
והיא
בסוף תנצח!
מוקדש באהבה לאימי ז"ל
קלרה בויום
8.2.08
אשר מאוד אהבה והאמינה בכישרון הכתיבה שלי