29.2.12
שישה חודשים
של סיוט מתמשך
על נפתולי הבירוקרטיה עם ארנונת תל-אביב
סיפור אישי שלכל אחד יכול לקרות
שישה
חודשים של סיוט תמו להם ביום האתמול.
שישה
חודשים בהם אתה חושב שהנה אולי בא הסוף והקץ לפועלך בתל-אביב.
אתה
מנסה, להיאחז ולהיעזר.
נושא
אתה את הכאב בדומייה, כי למי תספר, מה תאמר, מה בכלל יעשו ויגידו?
האם
גם הם ייכנסו לתוך הרגשת חוסר האונים הכל כך עצומה שאתה נושא עמך?
האם
גם הם יאמרו "זהו זה, ככה זה, אין מה לעשות זה הממסד הדורסני, זה מה שהוא
עושה לאדם הקטן".
אתה
לא רוצה לצער אותם, כי מה זה כבר יעזור, אבל מצד שני אתה נושא את כל הסבל לבד, לא
מספר לאף אחד, מראה פנים מחייכות ומשדר "עסקים כרגיל".
אתה
חולף ליד בניין הבימה המחודש ואומר לעצמך:
"הנה,
זה בדיוק בכסף שהם חומדים ממני. זה בדיוק בכסף שהם רוצים לקחת מכל בעל עסק בעיר,
כאשר הם גובים מכל בעל עסק פי עשר!!!!
אכן,
פי עשר מאשר עבור מגורים. סכום אגדי של בערך 30 אלף ש' לשנה שזה ממש בלתי הגיוני!
סכום
של 2500 ש' לחודש, זה מחצית מן הסכום של שכר תל-אביבי טיפוסי מצוי!!!
ואז אתה נכנס למגננה
מפעיל
את כל כוחות החשיבה החיובית שאתה יכול, אבל זה עוזר בדיוק כמו אקמול לכאבי ראש.
ההשפעה נעלמת ושוב אתה שם, עם כל הכאב כולו.
ושוב
אתה שוקע במדיטציה, בללמד אנשים, במפגשים, דמעות עומדות לך בעיניים כאשר אתה רואה
מי המשחר לפתחך, אבל אינך יודע מה יהיה ואתה חש חסר אונים.
לפתוח
קורסים?
לעודד
אנשים להירשם?
אבל
מה יהיה אם תאלץ להפסיק ולעזוב?
ואז
אתה חושב: "אבל אולי זה הזמן באמת לעזוב ולקפל את העניינים, כי כמה כבר אפשר
למשוך..."
"אולי
זה כבר עדיף ככה, כי ככה יש לך סיבה, יהיה לך את מי להאשים".
מצד
שני, אנשים כבר לוחצים עלייך לפתוח קורסים, אבל אתה במלכוד, אתה חש חסר אונים.
אתה
חושב על אותם לא רבים שבאים אליך ואתה אומר לעצמך, שהנה אתה כאן בשליחות, ואם כן
השמיים יצטרכו להושיע אותך, אבל אתה בכל זאת כאן לבד במערכה.
בצר
לך אתה פונה לעזרת הרבי מלובביץ באיגרות הקודש.
הרבי
נותן תשובה דרך דף אותו מגרילים מהאתר של איגרות הקודש אחרי ששואלים את השאלה,
אומר שיהיה בסדר, הוא רק מנסה להרגיע, ושימו לב לפסוקים המסומנים בצהוב.
במיוחד למילים:
"ובפרט בנוגע לאיש אשר ההשגחה העליונה בחרה בו
לקרב את לבן של בני ישראל לאבינו שבשמים".
ושוב:
והש"ית ישלח ברכה והצלחה במעשה כבודו להיות השליח הנכון
להביא לרפואה למכאובי האנשים אשר ההשגחה העליונה מביאם לידו".
זה
הכל באמת השגחה מלמעלה אתה מנחם את עצמך. הרי אתה לא מאלה אשר רצים בראש כל חוצות
וטמבלוויזיות, אלא כל יום מתקשרת עוד ועוד נשמה שבמקרה (או לא במקרה, כי מקרה זה
ה'-רקם), גלשה באינטנרט, ומצאה אותך שם. נשמה שמחפשת אור וידע.
תקופת ביניים
הנה,
אין ברירה, חייבים להתחיל את קורס האסטרולוגיה, וזה עניין של מחויבות לשנה וחצי!
הנה
מגיעה אלייך תלמידה ותיקה אשר כבר שנה שלמה אינה מפסיקה להתקשר אלייך, ושואלת מתי
הקורס מתחיל. היא מכירה אותך כבר 18 שנה, עוד מימים ימימה, וכשהיא מגיעה, שעונה על
מקל, מתנשפת מהעלייה במדרגות, מתיישבת במקומה הקבוע, פורשת את הניירות שלה, 2
זכוכיות מגדלת לפניה, והנה היא מוכנה ומזומנה לשיעור.
הנה
היא במרחק של קצת מגיל גבורות (שמונים), וזה מה שהיא השאירה לעצמה
בערוב ימיה כמשאלה, ללמוד אסטרולוגיה.
לקום
כל יום שישי בבוקר בשעה 6 ולמהר להגיע לתל- אביב בתחבורה הציבורית!
וענייך
נמלאות דמעות של התרגשות מצד אחד, ושל תסכול מהצד השני.
וכי
יהיה עלייך לאכזב אותה?
ואט אט, התלמידים הופכים לחברים. אתה מכיר
כל אחד מהם עם מנת האושר והסבל שלו.
אתה
מבין שמבחינתם המקום הזה, הוא מקדש מעט!
הוא
קרן של אור בחיים אפרוריים!
ככה,
כפי שהוא נראה. ישן ומט ליפול, שבעל הבית אפילו את התיקונים הכי קטנים לא מוכן
לקחת על עצמו, כאשר בכל פעם עוד משבצת של חרסינה נושרת מקיר המטבח.
מצד
שני, אתה אוהב את הבית הזה, יש בו אווירה.
הוא
נושא עמו את הבשורה של העיר תל-אביב, והוא נבנה ב-1933, כשהיה בעיר הזו חזון מתחדש
של אומה נולדת. עלוב במראיתו אבל חם בתוכו. כל אחד מרגיש את זה!
גם הבעל הבית שהשכיר לך
אותו לפני 6 שנים סיפר לך בבדיחותא:
"זה מקום שיש בו מזל.
היה פה משרד לוטו והם צמחו ועברו מכאן. הייתה פה חברת מחשבים, וגם הם עזבו כי הם
גדלו והמקום היה עליהם קטן".
זה
אפילו נתן לך השראה לסיפור.
והמכתבים לא פוסקים להגיע
שרשרת
עצומה של מכתבים ואיומים של חוב מפלצתי אשר הולך ותופח מגיעים.
וזה
הכל התחיל בלי שאתה בכלל תדע מאיפה ולמה.
הם חדרו
לתוך הדירה שלך בתחילת אוגוסט, כאשר לא הייתה להם שום זכות לכך.
שום זכות?
זה לא
איכפת להם. ברגע שמבוגר מעל גיל 12 פותח להם, אז למה שלא ייכנסו?
הם באו
וצילמו את המקום ותיחקרו אורח ששהה שם באופן מקרי, והוא מתוך בלבול ענה להם...
בדו"ח
שהם רשמו, הם העלימו כל רמז ופרט שזה בכל זאת דירת מגורים.
כיסאות?
מבחינתם זה כבר
אביזר עסקי כשר למהדרין.
ספה?
רק נחים שם, זה לא
משהו לישון עליו בלילות...
האורח
שנבהל, פחד לספר, ויום אחד התקשרו ממשרד מדידות שהעירייה מעסיקה בכסף טוב, והם באו
ועשו מדידה מקצועית ביותר עם שרטוט מאוד מדויק של המקום.
בימים הנוראים שבין כסה לעשור, הגיע מסמך רשמי שהתחיל
במילים:
"מבדיקה
שערכנו במקום שונה החיוב מ-88 מ"ר ל-98 מ"ר (זה בגלל המרפסת, שאם יש
עליה תקרה, וזה לא ממש, כי התקרה זה המרפסת שמעליה, אז מותר להם לחייב), והסיווג
ממגורים למשרדים."
מרוב
מהומה אתה מנסה להתקשר, ובאמת אותן בנות שבמוקד הטלפוני עונות לך בנימוס, בחמלה
וברחמים ובסבלנות אין קץ.
"בואי
ותשלמי בינתיים את חובך למגורים", מציעה אחת נחמדה במיוחד, וכשהסיפור מתגולל
בפניה, כמו בפני כותל מערבי, כי היא בהחלט לא הכתובת, היא מסבירה שיש להגיש השגה,
ואומרת מתוך השתתפות בצער, אך בקול שחייב לשמור על טון פורמלי:
"תראי,
אני בטוחה שיתחשבו בך, בכל זאת יושבים כאן בני אדם, והם לא עם לב של אבן".
חולפים
ימים,
ההשגה שלך נדחית בקור רוח אכזרי. גם אם כתבת להם שזה בית
לפעילות לשם שמיים, ושאין בך שום מסחריות, ושאתה לא הכי בקו הבריאות ושהחיים לא
הכי היטיבו עמך, אתה נדחה במילים קרות כמו קרח וחותכות כמו סכין:
"לאור האמור ועל אף ההבנה למצב שתואר
במכתבך, אין בידנו אפשרות חוקית(?) לקבל את טענותייך מן הטעמים (?) שהוזכרו
לעיל"
אין להם אפשרות חוקית?
אתה חושב לעצמך. מכוח של איזה חוק?
ואז
אתה יושב לכתוב ערר, כי מסבירים לך שזה המוצא האחרון. שזה
ועדה בלתי תלויה מטעם העירייה שיושבים בה שלושה אזרחים תושבי העיר, כאשר בג"ץ
נזף בה לפני כמה חודשים ובין היתר ביקש שוועדות אלה לא ישבו בתוך בנייני העירייה.
אתה
הרי אינך מדבר "עוכר-דינית", שפה זו אינה שגורה בפיך, ומרוב ייאוש אתה שופך את מלותיך על הנייר.
אולי
עדיף שלא תדבר עוכר-דינית, ככה תוכל לשפוך ולכתוב דברים שהם כביכול לא לעניין,
וככה תוכל לשחרר את חרצובות לשונך ולשפוך את לבך, הרי במילא כבר הכל חצי אבוד.
ציטוט:
האם אין יותר משמעות לכבוד האדם וחירותו
במדינתנו?!
ולשם מה?
גביית סכומי עתק במרמה?
ועתה עוד יש לכם החוצפה לבוא ולטעון שהחוב שלי
הולך וגדל (אני מניחה שגם זו דרך למלא את קופות העירייה), ולדרוש ממני לפנות בערר
כזה או אחר, להמשיך ההתכתבויות ולאיזו מטרה אני תוהה?!
במקום לענות לי כשורה, עוד קיבלתי מסרון (ואתם
באמת מנצלים את הטכנולוגיה הסלולארית עד תומה), שבאה להזכיר לי את חובי התופח,
שמכל הסחבת הזו כבר עבר את עשרת אלפים השקלים!!!
במקום לסגור עמי טלפונית ולבוא לבדיקה
נוספת, אתם גוררים אותי שוב ושוב, אולי מתוך מחשבה שלפחות אם תגרמו לי לעזוב
את המקום תוכלו לחמוס את חודשי
הסחבת הזו?
כאמור, אני אישה אלמנה עם ילד שאינה בדיוק בקו הבריאות, כאשר כל חפצי הוא
להביא מעט אור לחייהם של אנשים אשר הגורל לא היטיב עימם, אך אין זה מתקבל על הדעת
שכל מי שעושה בביתו חוג בית וגובה כסף לכיסוי הוצאותיו מחשיבים אתם את ביתו
כמשרד...
פועלת אני בעירכם כבר 28 שנה!!!
מחלקת אני את זמני בין חיפה לבין תל-אביב, מאחר
ואני חושבת שאין עלי לרכז פעילותי רק בעיר אחת!
לצורך כך מתגוררת אני בשתי ערים, ועליכם גם לקחת
בחשבון שיש לי בן אשר דורש את טיפולי ותשומת לבי, ולכן מתגוררת אני בתל-אביב, רק
בחלק מהשבוע, וזה זכותי, ואתם לא תקבעו לי "מהו מקום מגוריי
העיקרי"!!!
אנשים רבים מכירים לי תודה על שזכו בזכותי בחיים חדשים
ומבורכים, ואוהבים אותי כאדם, אמין, נאמן, צנוע ורב ידע.
אני פועלת באיפוק, ומבלי אפילו לספר את העובר עלי,
כדי לא להציף את בניין העירייה בעצומות והפגנות, של חבריי בפייס-בוק, והאמת היא
שזה מאוד קשה לי להתאפק, וזאת מאחר ובכל זאת מאמינה אני עדיין ברצון טוב!!!
זאת משום שבפניותיי למוקד הטלפוני נעניתי על ידי
נציגות מדהימות!
קיבלתי שירות אדיב ביותר, ע"י נציגות שדיברו עימי והן ראויות לציון לשבח על
מידת יחסי האנוש אשר בהן. הם עודדו אותי ואמרו לי את המילים:
"תראי גבירתי, כאן בעירייה יושבים בני אדם,
אין לנו לב של אבן, אנחנו כולנו בני אדם!".
יפה שאתם מושיבים את אותן נציגות נהדרות במענה
הטלפוני שלכם (הבנתי שלדבר עם מישהו מכם זה בלתי אפשרי), וזה ממש כמו להגיש לנידון
למוות את הארוחה האחרונה שלו
לפני שמעלים אותו לגרדום!!!
תקופה של ביניים- תקופה של המתנה – עינויי דין
אתה
בא למזכירות ואומר שאתה לא רוצה להגיע למצב של ערר, שאולי ניתן לסגור קודם. שולחים
אותך לבן-אדם, אבל מסתבר שזה לא האדם הנכון.
זו
אישה שמקשיבה לך בלב אוהד, שולחת ביקורת נוספת שהיא מאוד לטובתך, ומבטיחה
לך שהיא תסגור עניינים כמה שיותר מהר.
בינתיים
אתה מקבל זימון לערר לעוד שלושה חודשים!
שלושה
חודשים של סיוט.
הביקורת
נערכת, אבל האישה ההיא דוחה אותך בקש. היא לא מספרת לך שהיא לא מוסמכת "לסגור
עסקאות".
היא
אומרת " לא הספקתי תמתיני", ואז חולפים השבועות ואתה מנסה להתקשר,
אבל אין שום מענה טלפוני.
כשאתה
כבר מגיע לעירייה לדבר עימה באופן אישי, כועסים עלייך למה אתה לא קובע פגישה מראש,
הכיצד?
ככה עוברים
עלייך שלושה חודשים של עינוי סיני איטי.
בינתיים החוב שהקופא מתקתק!
הוא כבר מגיע ל-18 אלף!
במהירות הבזק הוא יכול להיות
מופשר, כמו עוף קפוא מרוט שמפשירים במיקרו.
ואז הם יזרקו אותך לגביה, יזרקו אותך לכלבים!
כן, כן!
משרד
הפנים האציל עליהם סמכויות בלתי מוגבלות לגבות חובות מהאזרחים!
יש
רשויות, ובמיוחד בתל-אביב, שאפילו לא טורחות לשלוח מכתב אזהרה
לנישום!
הם
פונות ישר לבנק, ואפילו על חוב
קטן של 500 ש', ואז אתה מקבל מהבנק מכתב שחשבונך
מעוקל בסכום זה, ושתוך עשרה ימים
הבנק מתחייב להעביר להם את הכסף!
אז מה
תעשה בשלושה חודשים אשר נותרו לך עד שתופיע בפני ועדת הערר?
תנגוס
בציפורנייך?
לא יהיה לך אפילו פנאי לכך!
שוברי
תשלום דמיוניים, שאף אחד לא יודע לומר לך על סמך מה ולמה מתחילים להציף את ביתך.
לעירייה
אין סבלנות!
קשה
לה לחכות ל-18 אלף ש', אותם היא צוברת עבורך ובינתיים היא רוצה לנגוס חלק!
"תשלמי חלק, כי במילא תצטרכי לשלם אחר כך בבת אחת, לא
משנה איזה הסדר יהיה", הם מאיצים בך, אבל אתה לא מוכן
לשלם אפילו אגורה בלי הסכם מראש!
הזמן
חולף לו בעצלתיים והתסכול הולך וגובר.
באחד
מן הימים אתה מגיח לבניין העירייה
ומבקש מהם, כי זה מגיע לך, את דו"ח הביקורת השני שהוא לטובתך והם
מדפיסים, למרות שבפעם קודמת הם לא ששו לעשות זאת.
הם
מצדם מסבירים לך שאין צורך לפנות לועדת ערר בנוגע לכך, כי במילא לוועדת הערר יהיה
את הדו"ח לפניה וגם אין צורך לשלוח תיקון, כי את הכל אפשר להגיד בעל פה.
בוקר
אחד הדוור מעיר אותך ומוסר לך מעטפה עם 25 עמודים.
זה
כתב ההגנה של העירייה נגדך, כאשר אתה
המבקש והיא המשיבה, היא בגדר הנתבעת שצריכה להגן על עצמה.
הרשות
תעשה הכל כיד לגזול ממך את מעט פת הלחם שיש לך, הם יעשו הכל בכסף שהם רוצים
לגזול ממך ומתושבים אחרים בחיובי הארנונה שלהם, והם יעסיקו משרד עורכי דין מפואר
ממגדלי עזריאלי, במקום לשאת ולתת עמך דוגרי וישירות.
אתה
נמלא פחד.
אתה
חושב שתבוא לוועדת ערר וידברו עמך כאדם אל אדם, אבל פתאום מסתבר לך שהעירייה תגיע חמושה
בעורכי דין שמדברים "עוכר-דינית", והיא שולחת כתב הגנה מלא שקרים וציטוטים מהאינטרנט שיוצרים את הרושם
שמדובר על עסק שמגלגל עשרות אלפי שקלים בחודש.
הם
לחלוטין מתעלמים ומתכחשים לכך שקיים דו"ח נוסף שמראה ללא שום ספק שאתה חי
ומתגורר בדירה, וגם עושה שם פעילות, דבר שמעולם לא הוכחש!
כשאתה
מתקשר לעירייה לשאול האם צריך לשלוח תיקון, הם אומרים שלא, שזה בסדר ככה...
אתה
מתחיל לפתח שנאה וסלידה איומים, ואתה כועס על עצמך שככה אתה חש, אבל אתה לא יכול
אחרת.
בצר
לך אתה נלחץ ומחפש עורך דין, ומסתבר שיש כאלה למכביר. הם עובדים על אחוזים, על
בסיס של הצלחה בלבד וגובים משהו כמו 30 אחוז מהרווח שיצליחו לחסוך לך למשך שנה.
למשל, אם יחסכו לך 20 אלף הם יקבלו 6000 ש'.
אתה
חש שזה הוגן, ואתה חושב לעצמך, מה יהיה גורלך אם הם לא יצליחו. נכון שלא תשלם להם
מאומה, אבל...
הבחור
החביב שמסכים לתת את השירות, כבר לא מתרגש.
הוא
למוד ניסיון, ומכיר את כל הפרוצדורות. כמעט מדי יום הוא מבלה באולם וועדות הערר.
הוא גם מסביר לך בקור רוח, שאין לעירייה שום דבר נגדך, ושהם יעשו הכל כדי לגבות
ממך כמה שיותר כסף, ואין לקחת את זה אישית.
קוראים
לזה "שיטת מצליח", ושזה גם תרגיל מוכר, לתת דיסאינפורמציה, לשלוח לאנשים לא מתאימים, לגרום
לסחבת, בקיצור למנוע ממך להגן על עצמך כראוי, ושטוב עשית שהוצאת מהם את דו"ח
הביקורת ושחייבים לשלוח לפני ולצרף, והוא ממהר להנפיק כתב ערר מתוקן.
בין
היתר הוא כותב שם:
כרעם ביום בהיר, בעקבות
ביקורת בדירה מיום 3.8.11, נתבשרה העוררת על החלטת המשיב לשנות את סיווג הדירה
מ"מגורים" ל"עסקים".
העוררת הופתעה מאד מהחלטת המשיב היות ובדירה (הנמצאת בבניין מגורים) לא
מתנהל עסק ומשמשת בעיקר למגורי העוררת ואורחיה.
לטענת העוררת דו"ח
הביקורת מיום 3.8.11 אשר צורף לכתב התשובה לערר (להלן: "דו"ח הביקורת
הראשון") הינו מגמתי ומתעלם בהפגנתיות ממרכיבים בדירה המצביעים חד משמעית על
קיום משק בית פעיל. בנוסף, הביקורת הראשונה בוצעה ללא נוכחות העוררת או מי מטעמה.
ויודגש כי האדם, אשר נכח במקום לגמרי במקרה בעת הביקורת אשר נעשתה ללא תיאום, כלל
אינו מבאי ביתה של העוררת, כמעט שאינו מכיר אותה, ובשום פנים ואופן אינו יכול
להעיד על אופן שימושה בדירה.
לפיכך, ביקשה העוררת
להורות על ביקורת נוספת בדירה, אשר אכן בוצעה ביום 1.12.11 (להלן: "דו"ח
הביקורת השני"). המשיב, עליו מוטלת חובת תום לב והגינות מוגברים,
בחר לא לצרף הדו"ח השני לכתב תשובתו לערר, היות וממצאיו אינם תומכים
בעמדתו.
דו"ח הביקורת השני
מתייחס במפורש לקיומו של משק בית פעיל בדירה, וככל דירת מגורים היא כוללת מטבח (עם
מקרר, תנור, כלי מטבח, מוצרי מזון), אמבטיה (עם כלי רחצה ומגבות), חדר שינה (עם
מיטה, ארון בגדים וטלוויזיה). מצ"ב דו"ח הביקורת השני.
ככה
הוא כותב להם בשפה עוכרדינית תקיפה, והוא גם מסביר לך שזה עלול
להיות רק דיון מקדמי, ועלולים לקבוע דיוני הוכחות ותצהירים אפילו לעוד 8 חודשים,
ואז אתה נכנס לדילמה!
תחכה
8 חודשים, ובינתיים המונה דופק?
חוב
וירטואלי יעלה ויצמח ויגיע ל-30 אלף ש'???
איך
תעמוד בזה נפשית ובריאותית?
חייבים
לקבל החלטה!
אי
אפשר יהיה להמשיך!
עדיף
יהיה לעזוב כבר כעת!
לסגור
את הבסטה, ולריב על הרטרואקטיבי, על החודשים שהיו.
בכל
מחיר אתה מסביר לו שאתה רוצה הסכם של פשרה!
שייקחו
המנוולים על חלק, למרות שבשנת 1998 הם ויתרו לחלוטין והחליטו שאינם רוצים להיות
קטנוניים.
יום הדין
והנה
מגיע ה-28 לפברואר, ואתה אינך יכול יותר. אתה חש כמו קלף התלוי בטארוט שהנה אתה
הולך לקראת גזר דינך הסופי.
זהו
זה, תם ונשלם. זה גם יום ההולדת של
הבן שלך.
28
שנה אתה בעיר הזאת, 28 שנה שהם ימי בגרותך, כאשר שיבה כבר זרקה מזמן בשערך הצבוע,
ונהגי האוטובוס מסתכלים עליך בתהייה, אם לתת לך כרטיס אזרח ותיק או רגיל, מפחדים
לטעות ולהעליב.
28
שנה, בהם אפשר לחיות חיים שלמים, לגדל ילדים ולפצוח בקריירה.
28
שנה של נתינה, של נסיעות אין קץ בספי שבוע מחיפה לתל-אביב, שאם נחשב את
הקילומטראג' הרי שבוודאי כבר הקפת את כדור הארץ מספר פעמים.
אתה
נוסע ברכבת ובידך הגלאכסי ואתה חש שאתה לא יכול יותר, שזהו זה, שישה חודשים של סבל
מתנקזים לך לנסיעה אחת, שלמרות שזו רכבת אקספרס מבחינתך זה ויה-דלה-רוזה.
בערך באזור זיכרון אתה כותב
הודעה בפיס-בוק:
שימו
לב לסימן הטלפון הנייד ליד ההודעה, ושימו לב שאפילו הוא כותב פרדס חנה, וכשתלחץ על
הקישור תקבל את כל תולדות העיר פרדס חנה!!!
טכנולוגיה
מדהימה לא?
מיד אתם מגיבים בכעס מלא בכאב, אתם לא מאכזבים, ואתם כותבים בין היתר:
·
אילונה
יגני ברכה הבית הזה הוא באמת בית להרבה אנשים....ולא מגלגלים שם
מליונים!! בשם השם תעשי ותצליחי.....***
Zahva Bar לגילה
אל תוותרי שהעירייה תגבה כספים מהעשירים בהצלחה.....
Moti Altman בהצלחה גילה :)
·
עדנה אור-אל הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, אף אחד לא יסגור לנו את הבית.
אתמול
בשעה 11:09 · · 
1
Lilach Fink בהצלחה רבה!
Michal Ben-Ami גילה -
המון מזל טוב לאליקו שחוגג היום - ואם זה לא סימן משמיים (אחרי הכל אין צירופי
מקרים...) אז אני לא יודעת מה כן....! תהיי אופטימית ואל תאפשרי להם למחוק לך את
החיוך מהפנים!!!!!!! העם מאחוריך......... (;
אתמול
בשעה 12:52 באמצעות מכשיר
נייד
· · 3
ציפי
הופמן מזל טוב ובהצלחה שיהיו בשורות טובות
אתמול
בשעה 13:03 · · 1
Ruti Tal בהצלחה
רבה גילה והרבה מזל טוב ונחת לך ולאליקו
אתה
חש מעודד ושואל עצמך איך זה שזה יצא
בדיוק ביום ההולדת של הבן, ואז אתה
נזכר בכל שנות פעילותייך בעיר.
כאשר העורך
דין רואה את כל התגובות הללו בפייס-בוק, חש תמריץ.
ועדת ערר
ועדות
הערר בתל-אביב מתנהלות בבניין מגורים רגיל
ממול לעירייה, שמעניין כמה ארנונה משולמת עליו, במיוחד כשבקומה הראשונה יש
שלט "הרכבת הקלה", שכנראה לא תיסע ונוסעת לשום מקום.
בחוץ
אין אפילו שלט נורמלי, אלא רק חתיכת נייר עם מסגרת שחורה שמתנפנפת ברוח, וזה מזכיר
מודעת אבל, והשאלה למי.
אין
מקום לשבת מרוב אזרחים וערכי דין עם תיקי קרטון עבי כרס שמסתובבים במקום.
ישובים
ומחכים כאשר בכל רגע מסתכלים בעוד תגובה בפייס בוק ובעוד לייק.
כאשר
הדלת נפתחת לרגע ולפני שנכנסים העורך דין שלי מיד קופץ ומדבר עם ההוא של העירייה
ואומר לו:
"תשמע,
סיכמנו שנדבר על פשרה, כי זה תיק ברור, ואני לא רואה טעם למשוך את זה, הלקוחה
מעונינת בפשרה".
אתם יכולים
לראות את זה בצילום חטף שנעשה, וככה באמת נחתכים דברים. בן רגע וחצי בעמידה.
נכנסים
3
אזרחים סימפטיים ישובים מתחת לדגל ישראל וסמל העירייה ויש שם גם קלדנית. זה מעין
מיני בית משפט.
אחד
מהם מעלעל בדפים ומבקש 2 דקות להתעדכן, ומעניין אם עיניו נפלו על אשר הובא קודם.
2
חברים מלווים ושואלים אותם לשמם, לא מבינים מאיפה כל הפמליה הזו, והם לא מבינים עד
כמה הפייס-בוק כבר מוצף מעל ומעבר, ואם עוד אנשים היו יודעים, יכול היה להיות
שהייתה שם התקהלות שלמה.
הדיון
מסתיים במהירות, כאשר ראש הוועדה מאושר ומרוצה שהושגה פשרה, כי ידיהם מלאות עבודה,
ומעניין למה?
ואז קורה דבר מוזר.
כאשר
קמים לצאת, למרות שהיית רוצה להשחיל עוד מילה, ההוא שישוב בראש בשולחן, זה בחולצה
הכחולה, פתאום מסתכל עלייך ועוד אומר לך:
"כל טוב, ושתמשיכי לעשות את מה שאת עושה"!!!
אתה יוצא נדהם ושואל עצמך,
האם התעמק בכך, או שברפרוף צצו לנגד עיניו השורות האלה:
כאמור, אני אישה אלמנה עם ילד שאינה בדיוק בקו הבריאות, כאשר כל חפצי הוא להביא
מעט אור לחייהם של אנשים אשר הגורל לא היטיב עימם, אך אין זה מתקבל על הדעת
שכל מי שעושה בביתו חוג בית וגובה כסף לכיסוי הוצאותיו מחשיבים אתם את ביתו
כמשרד...
וזה
נכון, כל מילה שם בסלע. האם בכל זאת מעבר לחליפה ולתפקיד ולרשמיות יושב שם בכל זאת
לב של אדם. אולי כן?
אז זהו זה, תם ונשלם
צריך
לחזור אט אט לשגרה.
להפנים
שהסיוט הזה כבר מאחוריך, כשהלב עוד מסרב להאמין. הרי הכל כבר הפך לחלק משגרת היום
שלך.
יוצאים
החוצה ומנציחים תמונות ניצחון
בלב חושש אתה שואל את העורך דין: "אבל מה יהיה עם העירייה לא תסכים
לפשרה זו"?
"על מה את
מדברת", הוא עונה, "יש
לזה תוקף של פסק דין שלא ניתן לערעור. לשם כך הם יצטרכו ללכת לבית המשפט
המחוזי ולהגיש תביעה תוך 45 יום, ואת באמת
חושבת שהם יעשו את זה, נראה לך"?
אז זהו זה. צריך לחזור לשגרה,
כי כעת הבית הוא שלכם.
אתם תרגישו שהוא חלק מכם.
זה הבית של כולנו.
הציעו עזרה.
עזרו לשקם.
אם אתם מכירים אנשים שמחפשים
לשכור קליניקה או מקום להרצאות בתל-אביב, הפנו.
טלו חלק בפעילויות...
אני נותרתי עם חור בלב אך גם
עם מלוא התקווה, וחור עמוק
בכיס.
שלכם
גילה בויום
תודה לכל אלה שתמכו, עודדו והתעניינו.
תודה מיוחדת:
למיכל בן-עמי- חברה אמיתית, שעזרה לנסח, הסכימה לבוא וללוות מספר
פעמים ועודדה.
לולנטינה גולן- נשמה טובה, אשר נסעה עימי מחיפה ועד לעירית
תל-אביב, ובקור רוח שטחה את כל
הטענות.
לתומר מקורי- שליווה, תמך ופירגן.
לג'אבר חביש, לנוגה יצחק ועוד, שעזרו בתחזוקת המקום.
לכל התלמידים הקרובים, אשר שימוש אוזן קשבת.
לעורך דין רון לפין שעושה מלאכתו נאמנה:
רון לפין, עו"ד
דרך מנחם בגין 23 (מגדל לוינשטיין)
תל אביב 66184
03-5603940 T
03-6868252 F
054-6262062 M
שלא תצטרכו אבל שיהיה.
קראו כתבה זאת בעיון, כי מחר זה עלול לקרות גם לכם!