ברלין - העיר של
תפארת ההווה וההנצחה של העבר
סרט ראשון בסדרה - מקום החומה,שער ברנדרבורג והרייכסטאג - ההנצחה של ברלין
האמת
היא שלא ידעתי כלל למה לצפות.
נסעתי
מתוך ידיעה שאני נוסעת לעיר מודרנית, קוסמופוליטית, עיר של לאומים רבים ושל צעירי
כל העולם אשר מתאספים אליה.
עיר של תרבות עבר מפוארת. של ארמונות, מוזיאונים עם שכיות חמדה, תרבות
מלוא החופן, רק תושיט את היד ותיקח.
מחירים שווים לכל נפש!
עוד הזהירו אותי ולא האמנתי עד כמה, שהעיר מאוד זולה!
הכי זולה באירופה.
אפשר לחיות בה בצנעה רבה וגם בכבוד!
אמרו לי שהיא אחת מהמסודרות בעולם מבחינת תחבורה, ולא האמנתי עד כמה!
אמרו לי שהיא מצוחצחת, כולם נוסעים באופניים, אין שום טיפת לכלוך וזבל על
הכביש, אנשים אדיבים ביותר, כבישים רחבים ורבי מסלולים ואין הרבה מעברי חציה, כי
כולם חוצים באמצע הכביש כי בכלל אין תחבורה רבה, ואפילו לא זכיתי לראות פקקים!
אמרו לי שמזג האוויר מאוד אכזרי והפכפך אבל אני זכיתי לשבועיים של שמיים
כחולים צחורים, חוץ מ-2 ימים אפורים, ואפילו לחום של 25 מעלות, עד כדי כך, שהיה
אפילו מספיק חם על מנת לטבול באגמים!
הארכיטקטורה מדהימה, במיוחד המודרנית. ארכיטקטורה של אורות בכל הצבעים
שלפעמים מתחלפים ובנייה רבה בזכוכית. קניונים, שהם ממש ערים תת קרקעיות, וגם
קניונים מקורים כמבנים אדירים, אדירי קומה!
זוהי ברלין המודרנית!
יפה,
צחה, אסתטית מאוד, משוחזרת ומשומרת עד אחרון אבניה, חיי לילה עשירים, צעירים מכל
העולם, מתויירת ללא הרף, רבת ארמונות, פסלים, גנים, מזרקות, יערות, מוזיאונים!
אבל יש גם את ברלין של העבר, ואי אפשר לנסוע לשם, מבלי להפוך את זה
"ליום השואה" בגדול!
בכל מקום אנדרטאות, שלטים, מקומות למזכרת!
גם אם מה שהיה נהרס, הרי שהשלטים עוד קיימים, האדמה קיימת ודמי עמנו
צועקים אליה מהמעמקים, ככה אני הרגשתי!
ברלין שהייתה הבירה הנאצית, משחזרת את עברה, ללא שום הסתרת פנים, ללא שום
היחבא וללא שום בושה!
המוזיאונים היהודיים, בתי הכנסת, האנדרטאות היהודיות, שמורות ללא הרף.
שוטרים מפטרלים מסביב ללא הספקה, וכאשר רוצים להיכנס לבניין יהודי, צריך
לעבור שיקוף של התיק ולהסיר כל חפץ
מתכתי מעל עצמך, ממש כמו בשדה התעופה!
הם לא לוקחים סיכונים על מקומות יהודיים!
חשבתי שאני ואולי עוד מבני עמנו נהיה התיירים היחידים שם, אבל טעיתי
בגדול!
המונומנטים היהודיים הם מבין המתויירים ביותר!
אנשים מכל העולם, צופים בתמונות וקוראים את הרשום בתצוגות. למדים על
השואה, הגטאות, הגירושים האכזריים ועוד. במיוחד יפנים ועל כך מאוד התפלאתי!
אפילו בחנתי אותם, כי ברובע היהודי, בכיכר המשלוחים היכן ששילחו 55 אלף
יהודים, הקימו שם אנדרטה, וזה כבר היה חושך כשהגעתי לשם!
ובכל זאת מצאתי שם קבוצה יפנית וקבוצה מברזיל. בליל של שפות מכל עבר,
והבזק הפלש של המצלמות שללא הרף
מצלמות ומנסות להנציח!
כששאלתי לתומי מה זה כאן, זכיתי אפילו להסבר אמיתי באנגלית רצוצה,
וזה אפילו הפליא אותי!
האמנם
הם באים להזדהות עימנו?
אני ראיתי שהם מרכינים ראש, אבל לא ראיתי מישהו מהם מזיל דמעה. אולי לא
צריך היה לצפות לכך!
ללא הרף ראיתי קבוצות של תלמידים, בני נוער ומדריכים גרמניים מכל רחבי
גרמניה!
מסבירים, מספרים ממחישים.
אני לא מבינה גרמנית, אבל ניסיתי לראות האם יש להם ויברציות בקול! מה הם מרגישים
כאשר הם מתארים את כל הזוועות שנעשו! האם הקול שלהם יעלה וירד, ישנה כלשהו! האם
הוא יישאר אותו דבר, כפי שהם יעשו כאשר יהיו במוזיאון ויסבירו על יצירה אומנותית?
האמת היא שלא ראיתי שוני לא בקול ולא בהבעת הפנים! איפוק מוחלט!
כן, כן, זוהי ברלין, עיר היופי והפאר של מלכים רבי עושר ועוצמה! של
בניינים לתפארת וארמונות עם שכיות חמדה! אבל זה גם ברלין אשר מנציחה את עברה על כל
צדדיו!
ואותם 12 שנה של שלטון נאצי אשר שלט בה וחילל אותה, הוא כמו כתם לדיראון
עולם, הוא כמו גידול סרטני אשר פשה בה, מותיר בה אות קין לדורי דורות!
היא
עיר של מוזיאונים וארמונות אבל גם עיר של הנצחה וזיכרונות שהם אפילו לא כל כך
נעימים, גם אם מצד אחד לא נותר דבר, מבתי עלמין שחוללו, מבית אבות יהודי שעמד
לתפארת ונהרס, מבתי כנסת אשר נחרבו ונשרפו, מרחובות שידעו חיים יהודיים ערניים
ושוקקים ורק השמות נשארו. ככה מצד
שני גם לא נותר דבר מכל העוצמה הנאצית שאותה רצה היטלר להנציח בגאון במלכות אלף
השנים שלו.
בית הגסאפו נהרס. הבנוקר של היטלר מולא באדמה ועוד ועוד, כדי שלא להפוך את
המקומות האלה, למקומות של עליה לרגל!
ונשארו רק השלטים והתצוגות, אבל בכל זאת!
הדם זועק מן האדמה, ככה אני חשתי!
ובערב ראש השנה כאשר טיילתי בתערוכת מרתפי הגסטאפו, וקראתי את כל השלטים,
וראיתי את החפירות והשחזור של המרתפים, הבלון הענקי שהוא אפשרות לתייר בעיר מעל
גבי כדור פורח בדיוק נחת, וכתוב עליו בגרמנית
DIE WALT
שזה בעצם THE WORLD
אבל רק המילה THE ריחפה באוויר, וזה בעצם היה המילה DIE
ומעניין הסימבוליות שבדבר.
באנגלית זה מוות ובעברית זה די!!!
די למלחמות, די לצער, די למרתפים שכולאים בהם אנשים, יחי האור!
אז אני מודה שעברתי חוויה מיוחדת ממנה לא בקלות אתאושש, כי ברלין הייתה
בשבילי כמו סימפוניה של 2 מנגינות אשר השתרבבו אחת בשניה!
פאר היצירה שלה, מצד אחד, ומצד שני הצליל הצורמני של מה שהיה שם כאשר היא
שימשה בירה לרשע.
בכל אופן זוהי עיר אשר מנסה לא שלכוח את עברה, ומצד שני, להפנות מבט
קדימה!
זוהי עיר אשר חוברה יחדיו לפני בדיוק 20 שנה, עת החומה שעברה בתוכה נהרסה!
ולכן היא מנסה לאחות את שבריה ולטשטש כמה שאפשר את הגבול בין המזרח למערב, למרות
שהחומה עדיין מסומנת במדרכות רבות!
בקטעים מסוימים עדיין ניצבת החומה, בכל אופן חלקים ממנה! מעוטרת ומצויירת
בגרפיטי, ומוגנת מפני הרס וחמת זעם, ומציידי המזקרות, אשר נוטלים ממנה פיסות
פיסות, ומרכיבים מזה מחזיקי מפתחות ומזכרות אחרות!
ברלין היא עיר של העתיד ושל כולם. היא נושאת אליה מבט אל כל העולם, אל כל
הלאומים, ואותו בניין הרייכסטאג, אשר נשרף כאשר היטלר עלה לשלטו בשנת 1933, ואשר
עמד בעיזבונו משך 12 שנה, שופץ, והוא משמש כיום את מעוז הדמוקרטיה כאשר גרמניה כל
כך גאה בה!
מעליו נבנתה כיפת זכוכית ענקית, כאשר זה הפך למקום מתוייר ממעלה ראשונה,
ואתה עולה שם בדרך ספירלית מתפתלת עד ללב הכיפה, מנסה להגיע אל השמים!
אל-על אל השמיים הכחולים, וכשאתה מגיע לשם, אתה רואה את כל העיר מסביב על
נהרותיה, בנייניה וארמונותיה, אבל יש בלב הכיפה גם קונוס אדיר כזה פתוח לשמיים,
אשר צובר את הגשם ואת השלג, ומתחת לקונוס ישנה כיפה כזו מתחתית ומתחתיה מתנהלות
ישיבות אולם המליאה של ברלין, וזה נהדר ומדהים!
אז זוהי ברלין, אשר הותירה אותי פעורת פה, טעונה מאוד רגשית, נדהמת, ואני
אחלוק עמכם חוויות רבות ותמונות רבות, וגם סרטים מדהימים, מאוד אותנטיים אשר עשיתי
במקומות מיוחדים ביותר!
ברלין שלי – מאת אפי כהן
ברלין היא לא עיר שמתאהבים בה ממבט
ראשון.
אין לה את היופי עוצר הנשימה של פריס ולא את האלגנטיות הקרירה של לונדון
ולא את רוח הנעורים של אמסטרדם...לוקח זמן לגלות את קסמה של ברלין.
אבל מהו אותו
קסם?
גם אחרי 16 יום
בעיר אין לי תשובה חד משמעית על כך.
זאת עיר מחוספסת.
יש בה משהו קשה, קדורני. הברלינאים עטויים בדוק של קשיחות, אנשים תכליתיים, סופרים
כסף, סופרים זמן.
מצד שני - ולי זה
קרה - כשנזקקתי לעזרה הם יצאו מגדרם לעזור לי. אדם חמור סבר התעקש להדריך אותי
אישית כשנקלעתי לבלבול רכבות ואף המתין עמי 10 דקות על הרציף עד לבוא הרכבת
המיוחלת. אני עליתי עליה והוא המשיך לדרכו, אז מה זה אם לו נתינה חסרת גבולות?
או אותו בחור
שפגשתי בכניסה לתיאטרון "ברלינר אנסמבל" המהולל שייסד ברטולד ברכט,
נסחפנו לשיחה שאליה צורפה גם חברתו, שהינה מסתבר יחצנ"ית התיאטרון, שבסופה ניתה
לי הזמנה זוגית להצגת המופת הנצחית "אמא קוראז'" חינם אין כסף למקומות
הטובים ביותר באולם!
אז מה זה אם לא
נתינה מהלב, סתם כמחווה אנושית, ללא צפייה לתמורה?
אותי זה מרגש.
לא יכולתי שלא
להבחין בתאוות החיים של הגרמנים. בכל מקום אנשים צוחקים, משוחחים בלהט, חדורים
באנרגיה רבה. אנשים הרי עושים את העיר. ולפי האנשים שראיתי, ברלין היא עיר תוססת,
מלאה שמחת חיים, עיר מחפשת.
כולם מחפשים משהו
בברלין.
המון אומנים,
הרבה אנשי רוח, מיסטיקנים (נקלעתי יום אחד לטקס טיבטי קדום במרכז יוגה), אנשי
עסקים שמחפשים כסף, תורכים שמחפשים שיפור בתנאי החיים. אבל יש שאלה אחת שמרחפת מעל
ברלין, איומה ומטילת אימה, שאלה נוקבת שמטילה צל עד היום על כל פינה ופינה בעיר
המרתקת הזו, שאלה שלמרות אלפי המחקרים והספרים אין לה עדיין תשובה חד משמעית - איך
קרה שהעם הגרמני המופלא הזה, שיצר כל כך הרבה מבני ענק ושכיות חמדה, שהביא לעולם
את שילר וגתה ותומאס מאן, יצר גם את המפלצת תאוות הדמים שאכלה את אירופה במלחמת
העולם השנייה?
קשה, קשה מאד, היה לבקר במחנה
הריכוז סכסהאוזן, אבל קשה הרבה יותר היה לבקר בווילה ואנזה, המקום בו הוחלט
על הפתרון הסופי.
הווילה הזו שוכנת
בשכונת יוקרה בפאתי ברלין, מקום יפהפה על שפת אגם, עם נוף עוצר נשימה. אתה מטייל
בווילה ההדורה והמדהימה הזו ולא מבין, פשוט לא מבין, איך דווקא במקום היפהפה הזו
נותר ונולד הרוע האולטימטיבי, איך דווקא המקום הזה נבחר לשמש כמקום התוודעות לכמה
מבכירי המוחות השטניים שיצרה האנושות?
תשובה חלקית
קבלתי כשנקלעתי בצהרים שטופי שמש לקו הסיום במרתון ברלין למרגלות שער ברנדרבורג.
עשרות אלפי
ברלינאים קיבלו בצהלות את הרצים התשושים, ילדים נפנפו לעברם מהטריבונות, תזמורות
ניגנו מרשים עולצים. ואני חשבתי על כך שבמקום הזה ממש, לפני 70 שנים, היטלר
נשא את הנאומים ההיסטוריים שלו וגם אז הם התקבלו בכזו התלהבות.
מושג על העוצמה
של הרייך השלישי חשתי כשביקרתי באצטדיון ההיסטורי, בו התקיימה אולימפיאדת 36
הידועה לשמצה.
עמדתי בתאו של
היטלר ממנו צפה על המשחקים ואותו נטש כאשר אתלט שחור גרף את מדליית הריצה, סטירת
לחי מכאיבה שקיבלה בפומבי תיאוריית הגזע העליון.
במוזיאון
ההיסטורי הגרמני (מוזיאון מדהים שאסור בשום פנים ואופן להחמיצו!) משודרים נון סטופ
נאומים של היטלר. וזה מדהים. הכל שם, הכריזמה, הרטוריקה הגאונית, העוצמה.
כשביקרתי במקום
בו היה ממוקם הבונקר של היטלר, בו התאבד יחד עם פילגשו אווה בראון, הופתעתי לגלות
שהמקום כולו כוסה בעפר. רק שלט קטן מציין שזה המקום שבו התחבא היטלר ובו התאבד. לא
יכולתי שלא לחשוב על סופו העלוב של הרודן הפסיכופט הזה. האיש שמיליונים העריצו,
שעשרות מיליונים פחדו ממנו, מת כמו עכבר קטן באפלת האדמה. והנה אני, יהודי,
ישראלי, עומד מעל האדמה הזו, וחש תחושה של גאווה. היטלר הפסיד, היהודים ניצחו.
אבל שלא תחשבו
שכל הטיול שלי היה "יום שואה" אחד גדול.
חוויה מדהימה
היתה לשוט בנהר החוצה את ברלין לעת ערב. הייתה שעת דמדומים, על סירת השייט היו רק אני
ועוד משפחה גרמנית, העיר התעטפה לנגד עיננו בשמיכה כהה, אט אט נדלקו אורות הרחוב
והבניינים, ברלין נחלצה מתוך אור היום ועברה למחלצות הערב, הדורה ונוצצת, מפתה
ועוצרת נשימה.
שייט נוסף לקחתי
גם בטאגל. איזור אגמים ענקי בקצה ברלין. הייתי שם פעמיים. בפעם הראשונה, על
האופניים (כן, היו לי אופניים) הלכתי לאיבוד ביערות שכמו נשלפו מאגדות האחים גרים.
כמעט יכולתי לדמיין שמעבר לעץ הבא מחכה לי בקתת הממתקים של המכשפה מ"עמי
ותמי". בפעם השנייה לקחתי שייט בין האגמים. שעתיים של נופים מדהימים, אגמים
צלולים, בתים נפלאים. באותו יום גם זכיתי להאכיל ברבורים שממש אכלו מכף ידי את
פיסת הלחם. הייתה שם זקנה שהאכילה אותם לידי והיא סיפרה לי שהיא עושה זאת כל בוקר.
בארץ זקנות בודדות מאכילות חתולים, בגרמניה זקנות בודדות מאכילות ברבורים. מה אתם
מעדיפים?
אבל הכי כיף היה
לקחת את האופניים ולצאת בבקרים לטירגארדן, הגן הקסום שבמרכז ברלין, ולרכב שם
בין העצים האפלים, והאגמים מרובי הברווזים והברבורים, ומשם לעבר שער ברנדרבורג,
ללכת לאיבוד בתוך העיר, סתם לרכב על אופניים בתוך ברלין, בלי משא ההיסטוריה על
הכתפיים, סתם לחוש את הדופק, העוצמה והחיוניות של העיר הזו.
והעיר הזו היא גם
מוזיאון אחד ענק. חגיגה לאוהבי האומנות, המודרנית והישנה יותר. זו עיר שמעודדת
תרבות, שמחבקת אומנים. בגלל תנאי המחייה הזולים (השכירות ומחירי מוצרי המזון כאן
נמוכים מאד, כמעט שליש מאשר בתל אביב) מגיעים לכאן המוני צעירים מכל העולם, אומנים
ומבקשי מפלט, מה שהופך את העיר הזו לקוסמופוליטית ומרתקת.
בין שיאי התרבות
שחוויתי כאן היו ההצגה "אמא קוראז'" - מופת של ביצוע למחזה בעל איכות
פיוטית שלא נס ליחו, התערוכה הרטרוספקטיבית לפייר וג'יל - צמד הצלמים המדהים
בתערוכה מהפנטת ומפעימה עד כדי דמעות, וחווית הצפייה בסרט 3D
לראשונה בחיי באולם בסוני סנטר שנחשב הקולנוע הגדול באירופה לסרטים מהסוג הזה.
והיו גם מפגשים
(פרטיים) עם אנשים שהכרתי וגם הם חשפו בפני טפח מפניה של ברלין. ברלין היא כמו לגו
ענקי. כל אחד בוחר לו את המרכיבים ובונה מתוכה ברלין פרטית שלו. בטיול הזה לא כל
כך נחשפתי למועדונים וחיי הלילה של העיר המופרעת הזו. את זה אני שומר לטיול הבא
שיגיע בקרוב.
ועוד לא אמרתי
מילה על מוזיאון החומה, ועל העבר שמשתלב עם החדש. מצד אחד מזרח ברלין, שיכונים
כעורים, סטנדרטיים, בנייה קומוניסטית טיפוסית, שגם היום נותרו בכיעורם כאיזה
מונומנט לתקופה עלובה, ומצד שני מבנים סופר מודרנים כמו הרייכסטאג, המוזיאון
ההיסטורי הגרמני, מרכז סוני המדהים שמוקף בעשרות גורדי שחקים שעשויים כולם מזכוכית
ופלדה. גרמניה המתחדשת, העוצמתית, לצד גרמניה הישנה המלקקת את פצעיה.
השילוב הזה - זאת
ברלין שלי.
אפי כהן.
אפי כהן הינו מחזאי ובמאי ("חופשה
בפראג", "האמא של הרווקה", "חלום
אחר", "קיץ אחרון", "הלילה בו מתה מדונה", "קשר
דם".
בעבר עיתונאי ברשת מקומוני חיפה,
זכה פעמיים בתחרות הסיפור הקצר של הארץ, היה מועמד למחזאי השנה על ההצגה
"חלום אחר", בתיאטרון באר שבע 5 הצגות. השתתף בפסטיבל תיאטרון קצר כ-5 פעמים.
לימד בבתי ספר ובבתי ספר למשחק מחזאות ותיאטרון.